Zohar Bereshit

Zohar  Bereshit

Capítulo 1: O Ponto Primordial e a Lâmpada de Escuridão (Versículos 1-2)

1 → No início da vontade do Rei (be-resh hormanuta de-malka), Ele gravou gravuras (galif gelufin) na pureza superna (be-ṭehiru ‘ila’ah). Uma lâmpada de escuridão (butsina de-qardinuta) saiu de dentro do oculto dos ocultos (go satim de-satimu), do mistério do Infinito (me-raza de-Ein Sof), uma fumaça em uma massa informe, cravada em um anel, nem branca, nem preta, nem vermelha, nem verde, e sem cor alguma. Quando Ele mediu a medida (kad madid meshiḥa), Ele fez cores para iluminar o interior. De dentro da lâmpada, saiu um fluxo (ḥad nevi‘u), do qual as cores foram tingidas embaixo.

2 → O oculto dentro dos ocultos (satim go satimin) do mistério do Infinito (me-raza de-Ein Sof) rompeu e não rompeu; o seu ar (avira dileh) não era de todo conhecido, até que, da pressão de seu rompimento, um ponto oculto e superno (nequda ḥada setima ‘ila’ah) brilhou. Além desse ponto nada é conhecido, e por isso é chamado Princípio (Reshit), a primeira declaração de tudo.

Capítulo 2: O Palácio de Elohim e a Semente da Santidade (Versículos 3-13)

3 → “E os iluminados brilharão como o esplendor do firmamento, e os que justificam a muitos, como as estrelas para sempre e eternamente” (Daniel 12:3). O Esplendor (Zohar), oculto dos ocultos, golpeou seu ar (baṭash avira dileh) e iluminou neste ponto; e então este Princípio (Reshit) se expandiu e fez para si um Palácio (Heikhala) para sua honra e seu louvor. Lá, Ele semeou a semente da santidade (zera‘ zer‘a de-qudsha) para dar à luz, para o benefício do mundo. E este é o segredo: “A semente santa é o seu tronco” (Isaías 6:13).

4 → O Esplendor (Zohar), que semeou semente para Sua honra, é como a semente do bicho-da-seda de púrpura fina (meshi de-argvan ṭav), que se envolve por dentro e faz para si um palácio que é seu louvor e o benefício de tudo. Com este Princípio (Reshit), aquele Oculto que não é conhecido criou este Palácio. Este Palácio é chamado Elohim.

5 → E este é o segredo: “No princípio criou Deus” (Bereshit bara Elohim). O Esplendor (Zohar), do qual todas as declarações (ma’amarot) foram criadas através do mistério da expansão do ponto deste Esplendor oculto. Se nisto está escrito “criou” (bara), não há admiração, pois está escrito: “E criou Deus o homem à Sua imagem” (va-yivra Elohim et ha-adam be-tsalmo).

6 → O Esplendor (Zohar): o segredo disto é Bereshit (No princípio). O primeiro de tudo é o Seu nome, Ehyeh (Eu Serei), um nome santo gravado em seus lados; Elohim está gravado na coroa (iṭra). Asher (Que/O Qual), um palácio escondido e oculto, é o início do mistério de Reshit. Asher é a cabeça (rosh) que sai de Reshit.

7 → E quando se estabeleceu, após o ponto e o Palácio tornarem-se um, então Bereshit incluiu o Princípio superno (reshita ‘ila’ah) na Sabedoria (be-ḥokhma). Depois, a cor daquele Palácio mudou e foi chamada Casa (Bayit), e o ponto superno foi chamado Cabeça (Rosh). Um está incluído no outro no mistério de Bereshit, quando tudo era um em uma unidade geral, antes de haver habitação na casa. Uma vez que foi semeado para o estabelecimento da habitação, então foi chamado Elohim, oculto e escondido.

8 → O Esplendor (Zohar) estava oculto e escondido, até que houvesse edificações dentro dele para dar à luz, e a Casa ficasse estabelecida na extensão da correção daquela semente santa (zera‘ qodesh). E antes de conceber e se estender a extensão da habitação, não era chamado Elohim, mas tudo estava na generalidade de Bereshit. Depois que se estabeleceu no nome de Elohim, produziu aquelas gerações (toledin) daquela semente que foi semeada nele. Qual é aquela semente? São as letras gravadas (atvan gelifan), o segredo da Torá, que saíram daquele ponto.

9 → Aquele ponto semeou dentro daquele Palácio o segredo de três pontos (telat nequdin): Ḥolem, Shureq, Ḥiriq, e uniram-se um ao outro e tornaram-se um segredo: uma Voz (Qol) que saiu em uma união única. Na hora em que saiu, sua companheira (bat zugieh) saiu com ela, que inclui todas as letras, como está escrito: “Os céus” (et ha-shamayim) — a Voz e sua companheira. Esta Voz, que é Shamayim (Céus), é o Ehyeh final. O Esplendor (Zohar) que inclui todas as letras e cores é desta maneira.

10 → Até aqui: “O Senhor nosso Deus é o Senhor” (YHVH Eloheinu YHVH). Estes são três graus (telat dargin), correspondendo a este mistério superno: Bereshit bara Elohim. Bereshit é o mistério primeiro. Bara é o mistério oculto para expandir dali tudo. Elohim é o mistério para sustentar tudo embaixo. “Os céus” (et ha-shamayim), para não separá-los, macho e fêmea (dekhar ve-nuqba) como um.

11 → Et (A partícula intraduzível 'Et'): quando toma todas as letras, a totalidade de todas as letras são o começo e o fim (risha ve-sifa — Aleph e Tav). Depois, a letra He foi adicionada, para unir todas as letras com o He, e foi chamado Atah (Tu). E sobre isso está escrito: “E Tu (ve-Atah) dás vida a todos eles” (Neemias 9:6). Et é o segredo de Adonai, e assim é chamado. Ha-Shamayim (Os céus) é YHVH, o mistério superno.

12 → E Et é a correção de macho e fêmea (tiquna dekhar ve-nuqba). E Et é o segredo de Va-YHVH (E o Senhor), e tudo é um. “A terra” (ha-arets) é Elohim, à semelhança superna para produzir frutos e rebentos. Este nome está incluído em três lugares, e dali o nome se ramifica para muitos lados. Até aqui é o segredo do oculto dos ocultos (sitra de-sitrin), que gravou, construiu e sustentou de maneira oculta, no segredo de um versículo.

13 → Daqui em diante: Bereshit bara shit (No princípio criou seis), de uma extremidade dos céus até a outra extremidade dos céus (mi-qetse ha-shamayim ve-‘ad qetse ha-shamayim); seis lados que se estendem do mistério superno na expansão de bara (criou), de dentro do ponto primordial (nequda qadma’ah), criou a expansão de um ponto de cima; e aqui está gravado o segredo do Nome de quarenta e duas letras.

Capítulo 3: A Melodia da Criação (Versículos 14-16)

14 → “E os iluminados brilharão” (ve-hamaskilim yazhiru), à semelhança das notas musicais (ṭa‘amei) que cantam (de-manganei), e na melodia delas seguem as letras (atvan) e as vogais (nequdei), e movem-se atrás delas como exércitos atrás de seus reis. O corpo são as letras e o espírito são as vogais; todos seguem em suas marchas atrás das notas musicais e mantêm-se em sua existência. Quando a melodia das notas musicais prossegue, as letras e as vogais prosseguem atrás delas. Quando ela para, elas não prosseguem e mantêm-se em sua existência.

15 → “E os iluminados brilharão”: as letras e as vogais. “Como o esplendor” (ka-zohar): a melodia das notas. “Do firmamento” (ha-raqia): a expansão da melodia, como aqueles que se estendem em extensão e seguem na melodia. “E os que justificam a muitos” (u-matsdiqei ha-rabim): são as pausas das notas musicais, que param em suas marchas, para que assim a palavra seja ouvida. “Brilharão” (yazhiru): letras e vogais, e brilham juntas nas marchas no segredo do oculto, no movimento naquelas veredas ocultas (shvilin setimin). Disto, tudo se expandiu. “E os iluminados brilharão como o esplendor do firmamento”: estes são os pilares e suportes (qayimin ve-samkhin) daquele palanquim (apirion). “Os iluminados”: são os pilares e suportes supernos, que contemplam com entendimento (mistakeli be-sukhletanu) tudo o que aquele palanquim e seus suportes necessitam. O segredo disto é como está dito: “Bem-aventurado aquele que atenta (maskil) para o pobre” (Salmos 41:2). “Brilharão”: pois se não brilharem e iluminarem, não poderão examinar e contemplar aquele palanquim em tudo o que é necessário.

16 → “Como o esplendor do firmamento”: aquele que está sobre as cabeças daqueles iluminados, como está escrito nele: “E a semelhança de um firmamento sobre as cabeças da criatura viva (ha-ḥayah), como a cor do gelo terrível” (Ezequiel 1:22). O Esplendor daquele, ilumina a Torá. O Esplendor que ilumina aquelas cabeças daquela criatura viva; e aquelas cabeças são os iluminados que brilham sempre e contemplam aquele firmamento, para aquela luz que sai de lá. E esta é a luz da Torá que brilha sempre e não cessa.

Capítulo 4: A Anatomia do Caos Primordial (Versículos 17-27)

17 → “E a terra era sem forma e vazia” (ve-ha-arets hayeta tohu va-bohu), etc. “Era” (hayeta), especificamente. Anteriormente, havia neve dentro da água (talga go maya); saiu dela uma sujeira (zuhama) com aquela força da neve na água, e um fogo forte a golpeou, e houve nela escória (pesolet), e transformou-se e fez-se Tohu (Caos). E do lugar da sujeira, um ninho de escória. E Bohu (Vazio): a seleção (beriru) que foi selecionada de dentro da escória e estabeleceu-se nela. “Escuridão” (ḥoshekh): o segredo de um fogo forte. E aquela escuridão cobriu sobre aquele Tohu, sobre aquela escória, e foi estabelecida a partir dela.

18 → “E o espírito de Deus” (ve-ruaḥ Elohim): o espírito de santidade (ruaḥ qudsha) que sai de Elohim Ḥayim (Deus Vivo), e este “pairava sobre a face das águas”. Depois que este vento soprou, uma finura (daqiqu) foi selecionada de dentro daquela escória, como a escória da sujeira. Quando foi selecionada e purificada e refinada uma e duas vezes, até que restou aquela sujeira que não tem sujeira alguma.

19 → Quando este Tohu foi selecionado e refinado, saiu dele “um grande e forte vento que fendia montes e quebrava penhascos” (1 Reis 19:11), aquele que Elias viu. Foi selecionado neles, e refinado, e saiu dele um “terremoto” (ra‘ash), como está escrito: “e depois do vento um terremoto”. E a “escuridão” foi selecionada, e incluiu-se em seu segredo o “fogo” (esh), como está escrito: “e depois do terremoto um fogo”. O “espírito” (ruaḥ) foi selecionado, e incluiu-se em seu segredo uma “voz mansa e delicada” (qol demamah daqah).

20 → Tohu é um lugar que não tem cor nem forma (givan ve-la dyuqna), e não se inclui no segredo da forma. Agora ele está em uma forma, [mas] quando se olha para ele, não tem forma alguma. Tudo tem uma vestimenta para se vestir, exceto este.

21 → Bohu: este tem desenho e forma (tsiura u-dyuqna): pedras encravadas dentro da gravura do Tohu, saem dentro da gravura onde estão encravadas. E de lá extraem benefício para o mundo, no desenho da vestimenta; extraem benefício de cima para baixo e sobem de baixo para cima.

22 → E por isso são perfuradas e úmidas (neqivan u-mefulamin); estas estão suspensas no ar. Às vezes estão suspensas no ar, quando sobem de lá para cima; às vezes escondem-se no dia nublado, e tiram águas de dentro do abismo (tehoma) para nutrir o Tohu de lá, pois então há alegria e loucura (ḥedvah u-sheṭuta) quando o Tohu se espalha no mundo.

23 → “Escuridão” (ḥoshekh): é um fogo negro (esha ukhma) forte na cor, um fogo vermelho forte na aparência, um fogo verde forte no desenho, um fogo branco que inclui tudo. A escuridão é forte em todos os fogos, e isto fortaleceu o Tohu. A escuridão é fogo, e não é um fogo escuro, exceto quando fortalece o Tohu; e este é o segredo: “E seus olhos escureceram para não ver, e chamou a Esaú...” (Gênesis 27:1). “Escuridão sobre a face” (ḥoshekh ‘al penei): maldade (ra‘) que mostra um rosto para o mal, e então é chamado escuridão, pois repousa sobre ele para fortalecê-lo; e este é o segredo: “e a escuridão sobre a face do abismo”.

24 → “Espírito” (ruaḥ): é a voz que repousa sobre o Bohu e o fortalece e o conduz em tudo o que é necessário. E este é o segredo: “A voz do Senhor sobre as águas” (qol YHVH ‘al ha-mayim). E assim: “E o espírito de Deus pairava sobre a face das águas”. Pedras encravadas dentro dos abismos, de onde saem as águas, e por isso são chamadas “face das águas” (penei ha-mayim). O espírito conduziu e fortaleceu aquelas faces, a face do abismo (penei tehom), isto quanto lhe era necessário e aquilo quanto lhe era necessário.

25 → Tohu: sobre ele repousa o nome Shaddai. Bohu: sobre ele repousa o nome Tseva’ot. Ḥoshekh: sobre ele repousa o nome Elohim. Ruaḥ: sobre ele repousa o nome YHVH.

26 → “Um vento forte fendendo montes... não estava o Senhor no vento” (1 Reis 19:11) etc., este Nome não estava nele, pois Shaddai governava sobre ele no segredo do Tohu. “E depois do vento um terremoto, não estava o Senhor no terremoto”, pois o nome Tseva’ot governava nele, no segredo do Bohu. E por isso Bohu é chamado Ra‘ash (Terremoto), pois não existe sem ruído.

27 → “E depois do terremoto um fogo, não estava o Senhor no fogo”, pois o nome de Elohim governava nele do lado da Ḥoshekh (Escuridão). “E depois do fogo uma voz mansa e delicada”: aqui se encontra o nome YHVH. Quatro seções aqui, que são as partes do corpo e os membros conhecidos, que são quatro, e são doze. E aqui está o Nome gravado de doze letras, que foi entregue a Elias na caverna.

Capítulo 5: A Gênese da Luz e a Coluna Central (Versículos 28-43)

28 → “E disse Deus: Haja luz, e houve luz” (Va-yomer Elohim yehi or va-yehi or). Daqui é o começo para encontrar tesouros ocultos (genizin), como o mundo foi criado em detalhe (be-feraṭ). Pois até aqui foi no geral (bi-khlal), e depois, o geral retornou para ser geral, e particular, e geral.

29 → Até aqui, tudo estava suspenso no ar (talya be-avira) pelo mistério do Infinito (Ein Sof). Uma vez que a força se expandiu no Palácio Superno (heikhala ‘ila’ah), o mistério de Elohim, está escrito nele “fala” (amirah): “E disse Deus” (Va-yomer Elohim). Pois acima não está escrito nele “fala” em detalhe, e embora Bereshit seja uma declaração (ma’amar), não está escrito nele “E disse” (Va-yomer).

30 → Este “E disse” (Va-yomer) é estabelecido para perguntar e para saber. “E disse”: a força que foi elevada, e a elevação em silêncio, do mistério do Infinito na cabeça do pensamento. “E disse Deus”: agora aquele Palácio deu à luz, daquilo que concebeu da semente santa, e deu à luz em silêncio. E aquele que nasceu foi ouvido do lado de fora; quem o gerou, gerou em silêncio de modo que não foi ouvido de todo; uma vez que saiu dele quem saiu, fez-se uma voz que é ouvida fora.

31 → “Haja luz” (Yehi or). Tudo o que saiu, saiu neste mistério. Yehi (Haja): sobre o mistério de Pai e Mãe (Abba ve-Imma), que é Yod-He (YH), e depois retorna ao ponto primordial, para ser um começo para expandir-se para outra coisa.

32 → “Luz e houve luz” (Or va-yehi or): luz que já existia. Esta luz é um mistério oculto, a expansão que se expandiu e rompeu do mistério do segredo do ar superno oculto (avira ‘ila’ah setimah). Rompeu primeiramente e tirou um ponto oculto do seu mistério, pois o Infinito rompeu do seu ar e revelou este ponto Yod; uma vez que este Yod se expandiu, o que restou foi encontrado como Luz, daquele mistério daquele ar oculto.

33 → Quando o ponto primordial Yod foi encontrado a partir dele, revelou-se depois sobre ele “alcança e não alcança” (maṭi ve-la maṭi); uma vez que se expandiu, saiu, e ele é a Luz que restou do Ar (Avir), e esta é a luz que já existia e estava estabelecida. Saiu e elevou-se e ocultou-se, e restou um ponto dele para estar alcançando constantemente de maneira oculta naquele ponto. Alcança e não alcança, brilha nele através do ponto primordial que saiu dele. E por isso tudo está unido um ao outro (aḥid da be-da). Ilumina nisto e naquilo.

34 → Quando tudo sobe, sobem e unem-se nele. E ele alcança e oculta-se no lugar do Infinito (Ein Sof). E tudo se torna um. Aquele ponto de luz é Luz. E expandiu-se, e brilharam nele sete letras do Alfabeto (alfa beta), e não solidificaram e estavam úmidas; saiu a escuridão depois e saíram nela sete outras letras do Alfabeto, e não solidificaram e permaneceram úmidas. Saiu o firmamento que separou a disputa (maḥloket) dos dois lados, e saíram nele oito outras letras. Então vinte e duas. Pois dentro, sete letras deste lado e sete deste lado, e todas foram gravadas naquele firmamento, e estavam úmidas. Aquele firmamento solidificou, e as letras solidificaram e tomaram forma e desenharam-se em seus desenhos, e gravou-se lá a Torá para iluminar para fora.

35 → “Haja luz” (Yehi or), que é El Gadol (Deus Grande), o mistério que sai do ar primordial. “E houve” (va-yehi), o mistério da escuridão, que é chamado Elohim. “Luz” (or), que a esquerda se incluiu na direita. E então, do mistério de El, tornou-se Elohim; a direita incluiu-se na esquerda e a esquerda na direita.

36 → “E viu Deus a luz que era boa” (Va-yar Elohim et ha-or ki ṭov): esta é a Coluna Central (‘amuda de-emtsa‘ita). “Que era boa” (ki ṭov): iluminou em cima e embaixo e para todos os outros lados, no segredo de YHVH, o nome que une todos os lados. “E fez separação Deus...” (va-yavdel Elohim), etc.: separou a disputa para que tudo fosse perfeito (shelim).

37 → “E chamou Deus...” (Va-yiqra Elohim), etc. O que significa Va-yiqra (E chamou)? Chamou e convidou, para tirar desta Luz perfeita que está no meio, uma luz, que é o fundamento do mundo (yesoda de-‘alma), sobre o qual os mundos se mantêm. E daquela Luz perfeita, a Coluna Central, expandiu-se o Fundamento Vivo dos Mundos (Yesod Ḥai ‘Almin), que é o Dia (Yom) do lado da direita. “E à escuridão chamou Noite” (Ve-la-ḥoshekh qara laylah): chamou e convidou, e tirou do lado da escuridão uma fêmea (nuqba), a Lua (sihara), que governa à noite, e é chamada Laylah (Noite). O segredo de Adonai, Senhor de toda a terra (Adon kol ha-arets).

38 → Entrou a direita naquela Coluna perfeita no meio, incluída no segredo da esquerda, e subiu para cima até o ponto primordial, e tomou e segurou lá a palavra dos três pontos: Ḥolem, Shureq, Ḥiriq, semente santa. Pois não há semente que seja semeada exceto neste mistério, e tudo se uniu na Coluna Central, e produziu o Fundamento do Mundo (Yesoda de-‘alma), e por isso é chamado Kol (Tudo), pois une a tudo na luz do desejo (nehiru de-ti’uvta).

39 → A esquerda flamejou em força e cheirou (araḥ), em todos os graus cheirou o odor. E daquele flamejar de fogo, produziu aquela fêmea, a Lua; e aquele flamejar era escuridão, porque era escuro. E estes dois lados produziram estes dois graus: um macho e uma fêmea.

40 → O Fundamento (Yesod) uniu-se à Coluna Central, através daquele acréscimo de luz que havia nele; pois, uma vez que aquela Coluna Central se completou e fez paz para todos os lados, então acrescentou-se nele luz de cima, e de todos os lados, na alegria de tudo nele. E daquele acréscimo de alegria, saiu o Fundamento dos Mundos e foi chamado Musaf (Acréscimo). Daqui saem todos os exércitos embaixo, e espíritos e almas santas, no mistério de YHVH Tseva’ot El Elohei ha-Ruḥot (Senhor dos Exércitos, Deus, Deus dos Espíritos).

41 → Laylah (Noite), Senhor de toda a terra, do lado da esquerda, daquela escuridão; e porque aquela escuridão desejava incluir-se na direita, e sua força enfraqueceu, esta Noite expandiu-se dela; quando esta Noite começou a expandir-se, antes de terminar, aquela escuridão entrou e incluiu-se na direita, e a direita a segurou, e esta Noite restou em diminuição (be-geri‘u).

42 → E assim como a escuridão desejava incluir-se na luz, assim a Noite desejava incluir-se no Dia. A escuridão diminuiu sua luz, e por isso produziu um grau em diminuição, e não em luz. A escuridão não ilumina a não ser quando se inclui na luz; a Noite que saiu dela, não ilumina a não ser quando se inclui no Dia. A diminuição da Noite não se completou senão no Musaf; o que foi acrescentado aqui, foi diminuído aqui.

43 → No Musaf havia nele o mistério do ponto superno, e o mistério da Coluna Central em todos os lados, e por isso acrescentaram-se nele duas letras. Na Noite, há diminuição nestas duas, então Qara (Chamou/Leu), está escrito Va-yiqra (E chamou), e diminuiu dele Vav e Yod, e está escrito Qara Laylah. Aqui está o mistério do Nome de setenta e duas letras gravado na Coroa Superna (Kitra ‘Ila’ah).

Capítulo 6: A Disputa da Esquerda e a Criação do Firmamento (Versículos 44-65)

44 → “E disse Deus: Haja um firmamento no meio das águas...” (Va-yomer Elohim yehi raqia‘ be-tokh ha-mayim), etc. Aqui em detalhe está o mistério para separar entre águas superiores e inferiores, no mistério da esquerda; aqui há disputa (maḥloket) no mistério da esquerda, pois até aqui é o mistério da direita, e aqui é o mistério da esquerda. E por isso abundaram as disputas entre este e a direita. A direita é a perfeição de tudo, e por isso na direita está escrito Kol (Tudo), pois nela depende toda a perfeição. Quando a esquerda despertou, despertou a disputa, e naquela disputa fortaleceu-se o fogo da ira (esha de-rugza), e saiu dele, daquela disputa, o Inferno (Gehinnom), e o Inferno despertou na esquerda e aderiu-se.

45 → A sabedoria de Moisés atentou nisto, e observou a Obra da Criação (Ma‘aseh Bereshit). Na Obra da Criação houve disputa da esquerda contra a direita, e naquela disputa que a esquerda despertou, saiu o Inferno e aderiu-se nele. A Coluna Central, que é o terceiro dia, entrou entre eles, e separou a disputa e harmonizou (hiskim) os dois lados, e o Inferno desceu para baixo, e a esquerda incluiu-se na direita e houve paz em tudo.

46 → À semelhança disto, a disputa de Coré (Qoraḥ) contra Aarão: esquerda contra a direita. Moisés olhou para a Obra da Criação e disse: “A mim cabe separar a disputa entre direita e esquerda? Esforçar-me-ei para harmonizar entre eles”, mas a esquerda não quis. E Coré fortaleceu-se em sua força.

47 → [Moisés] disse: “Certamente o Inferno, na força da disputa da esquerda, precisa aderir-se; ele não quer aderir-se acima e incluir-se na direita; certamente descerá para baixo na força de sua própria ira.”

48 → E por isso Coré não quis harmonizar esta disputa pela mão de Moisés, porque não era “em nome dos Céus” (le-shem shamayim), e não temeu a honra de cima, e negou a Obra da Criação. Uma vez que Moisés viu que ele estava negando a Obra da Criação e foi empurrado para fora, então “acendeu-se muito a ira de Moisés” (va-yiḥar le-Moshe me’od).

49 → “Acendeu-se a ira de Moisés”: porque o negaram, pois ele não harmonizou aquela disputa. “Muito” (me’od): porque negaram a Obra da Criação. E em tudo Coré negou, em cima e embaixo. Pois está escrito: “Quando contenderam contra o Senhor” (be-hatsotam ‘al YHVH) — eis embaixo, e em cima. E por isso aderiu-se ao que lhe era apropriado.

50 → A disputa que foi corrigida à semelhança de cima, e subiu e não desceu, e estabeleceu-se no caminho reto, esta é a disputa de Shamai e Hillel. E o Santo, bendito seja Ele, separou entre eles e harmonizou-os. E esta foi uma disputa em nome dos Céus (le-shem shamayim), e os Céus (Shamayim) separaram a disputa, e por isso estabeleceu-se; e esta foi à semelhança da Obra da Criação. Mas Coré, na Obra da Criação negou em tudo, e a divisão era dos Céus, e ele quis negar as palavras da Torá; certamente estava na adesão ao Inferno, e por isso aderiu-se a ele.

51 → E este é o segredo no Livro de Adão (Sifra de-Adam). Quando a escuridão despertou, despertou em sua força e criou nela o Inferno, e aderiu-se a ela naquela disputa. Uma vez que a ira e a força se acalmaram, despertou uma disputa de outra maneira, uma disputa de amor (maḥloket de-reḥimu).

52 → E duas disputas houve. Uma no início e uma no fim; e este é o caminho dos justos: o início deles é com dureza, e o fim deles com tranquilidade (be-nayḥa). Coré foi o início da disputa conforme a ira e a força, e aderiu-se ao Inferno. Shamai, o fim da disputa. Quando a ira está em repouso, é necessário despertar a disputa de amor, e harmonizar pela mão dos Céus (Shamayim).

53 → E este é o segredo: “Haja um firmamento no meio das águas, e haja separação” (vi-hi mavdil). Esta é a primeira disputa, despertaram-se a ira e a força querendo separar, e despertou o Inferno, até que a ira e a força esfriaram. E então: “E fez Deus o firmamento”, etc., despertou a disputa de amor e afeição e a sustentação do mundo. E neste segredo, a disputa de Shamai e Hillel, que a Torá Oral (Torah she-be-‘al peh) entrou com amor junto à Torá Escrita (Torah she-bi-khtav), e estiveram em perfeita existência.

54 → A separação (havdalah) é certamente na esquerda. Está escrito aqui Havdalah (Separação): “e haja separação” (vi-hi mavdil), e está escrito “e separou” (va-yavdel); e está escrito lá: “Acaso é pouco para vós que separou...” (ki hivdil), e está escrito: “Naquele tempo separou (hivdil) o Senhor a tribo de Levi”. Pois certamente não há separação senão no Segundo [Dia], no lugar da esquerda.

55 → E se disseres que a separação é certamente no Segundo, por que a separação foi em Levi, que é o terceiro? A separação deveria ser em Simeão, que é o segundo. Mas, embora Levi seja o terceiro, para a mente de Jacó ele era o segundo, e sempre foi no segundo, e tudo no caminho reto, no caminho perfeito como convém.

56 → A Havdalah na saída do Shabat, entre aqueles que governam nos dias comuns e o Shabat: e quando sai o Shabat, sobe do Inferno um lado do Olho Mau (‘eina bisha) que deseja governar na hora em que Israel diz: “E a obra das nossas mãos confirma sobre nós”, e sai daquele grau que é chamado Esquerda, e quer misturar-se na semente de Israel e governar sobre eles, sobre Israel.

57 → E Israel realiza o ato com a murta (hadas) e com o vinho, e diz a Havdalah, e ele se separa deles, e rebaixa aquele lado, e ele entra em seu lugar no Sheol, o lugar onde estão Coré e seu grupo; pois está escrito: “E desceram eles e tudo o que lhes pertencia vivos ao Sheol” (Números 16:33), e eles não desceram lá até que Israel fizesse a separação (havdalah) deles, como está escrito: “Separai-vos (hibadlu) do meio desta congregação”, etc.

58 → E sempre a separação é no Segundo, que é a esquerda. No início, na força e na ira, quando a esquerda despertou em disputa, antes de se acalmar em tranquilidade, e o Inferno foi criado nela, então foram criados todos aqueles anjos que acusam seus senhores acima, e o fogo os consome e são queimados. E assim todos os outros que são anulados e não têm existência e são consumidos no fogo; à semelhança disto, Coré embaixo, e tudo é desta maneira.

59 → “Haja um firmamento” (Yehi raqia‘): estendeu-se esta extensão disto: El, a extremidade direita; El Gadol (Deus Grande) estendeu-se uma extensão de dentro das águas, para completar este nome El, e para incluir-se naquela extensão um no outro; e estendeu-se de El [para] Elohim. H-Y-M (as letras He-Yod-Mem de Elohim) se estenderam, e transformaram-se para ser águas inferiores (mayin tatayin), Y-M-H (Yamah - para o mar); aquela extensão que se estendeu no Segundo, águas superiores H-Y-M, este é o H-Y-M (Ha-Yam - o mar) grande; H-Y-M, águas superiores; o inverso destas letras, Y-M-H, águas inferiores. Uma vez que foram corrigidas, fizeram-se todas uma só generalidade. E este nome se estendeu em muitos lugares.

60 → Águas superiores são machos, e águas inferiores são fêmeas. No início eram água em água, até que se separaram para que se conhecessem águas superiores e inferiores; este é Elohim e este é Adonai; e este é o He superior e o He inferior. O que está escrito? “E fez Elohim o firmamento”. Esta expansão tomou este nome: Elohim, águas superiores. E águas inferiores, Adonai. E com tudo isto, uma vez que se completaram as águas masculinas nas águas femininas, o nome de Elohim se estendeu em tudo.

61 → E embora tenha separado entre águas superiores e inferiores, a disputa não foi anulada até o terceiro dia; e harmonizou a disputa e assentou tudo em seu lugar como convém. E por causa desta disputa, embora seja a sustentação do mundo, não está escrito “que era bom” (ki ṭov) no Segundo, pois a obra não foi completada; águas superiores e águas inferiores eram como uma só, e não havia gerações no mundo. Até que se separaram e foram conhecidas, e por isso fizeram gerações.

62 → E com tudo isto, embora a Havdalah fosse no Segundo, e a disputa nele existisse, o terceiro dia harmonizou em tudo, pois é o nome que está gravado em suas gravuras, H-V-H (as letras He-Vav-He), para harmonizar águas superiores e águas inferiores: He superior, He inferior, Vav entre elas para completar nos dois lados. E o sinal disto são as águas do Jordão: águas superiores pararam num montão (ned eḥad), águas inferiores desceram ao mar, e Israel passou pelo meio.

63 → Cinco firmamentos estão escritos aqui, e a Vida dos Mundos (Ḥai ha-‘olamim) caminha neles e os conduz, e todos estão incluídos uns nos outros; e se não fosse por esta disputa que foi harmonizada por meio do Central, não se incluiriam nem se endireitariam uns com os outros. Quinhentos anos são eles, que a Árvore da Vida adere a eles para fazer frutos e gerações para o mundo, e todas as águas de Bereshit, que fluem e são atraídas de Bereshit, dividiram-se sob ele por meio dele. E o Rei Davi toma tudo, e ele distribui depois. Como está escrito: “E repartiu a todo o povo, a toda a multidão”, etc. E está escrito: “Dê a eles, e eles colherão”. E está escrito: “E levantou-se ainda de noite e deu mantimento (ṭereif)...”.

64 → Na hora em que a disputa despertou na força da esquerda, aumentou e fortaleceu-se a névoa do molde (horpila de-ṭipsa), e saíram de lá escórias (ṭisirin), e solidificaram imediatamente sem umidade alguma, e eram macho e fêmea, e deles separaram-se espécies más para suas espécies; e aqui fortaleceu-se o espírito de impureza em todas aquelas forças de escórias, e elas são o segredo do prepúcio (‘orlah). Estas fortaleceram-se com armas fortes, uma víbora (ef‘eh) e uma serpente (naḥash), e ambas são uma. A víbora dá à luz aos setenta anos; em uma união, tudo retorna aos sete anos da serpente.

65 → Aqui é o segredo do Inferno, que é chamado por sete nomes. O Yetser ha-Ra (Inclinação ao Mal) é chamado por sete nomes, e em muitos graus a impureza se espalhou daqui para o mundo, e tudo do segredo da esquerda, bem e mal, e isto é a habitação do mundo. Aqui o nome gravado de dezoito letras, encarregado sobre chuvas de benevolência (gishmei ratson), dádiva e bênção, a habitação do mundo.

Capítulo 7: A Unificação das Águas em Um Lugar (Versículos 66-74)

66 → “E disse Deus: Ajuntem-se as águas...” (Va-yomer Elohim yiqqavu ha-mayim), etc., no caminho de uma linha (qav), para ser no caminho reto. Pois do mistério daquele ponto primordial saiu tudo em ocultamento, até que alcançou e foi reunido ao Palácio Superno, e de lá saiu em linha reta para os outros graus, até que alcançou aquele lugar único que reúne tudo na totalidade de macho e fêmea; e quem é ele? A Vida dos Mundos (Ḥai ‘Almin).

67 → “As águas” (ha-mayim): que saem de cima, do He superior. “Debaixo dos céus” (mi-taḥat ha-shamayim): o Vav pequeno, e por isso Vav-Vav, um “céus” e um “debaixo dos céus”. Então: “e apareça a porção seca” (ve-tera’eh ha-yabashah), esta é o He inferior; esta revelou-se e todo o resto se cobriu, e de dentro desta última, ouviu-se em nosso entendimento aquilo que estava coberto.

68 → “A um lugar” (el maqom eḥad): porque aqui está o vínculo da união do mundo superior, YHVH Eḥad u-Shemo Eḥad (O Senhor é Um e Seu Nome é Um); duas uniões: uma do mundo superior para unir-se em seus graus, e uma do mundo inferior para unir-se em seus graus. O vínculo da união do mundo superior é até aqui; a Vida dos Mundos (Ḥai ‘Almin) lá se perfuma (itbasam), e o mundo superior liga-se em sua união, e por isso é chamado “um lugar” (maqom eḥad); todos os graus e todos os membros se reúnem lá, e tornam-se todos nele um, sem separação alguma. E não há grau onde se unem lá em uma união senão este, e nele cobrem-se todos de maneira oculta em um desejo. Até aqui, neste grau, uniu-se o mundo que é revelado com o mundo que é coberto.

69 → O mundo que é revelado uniu-se também assim embaixo; e o mundo que é revelado é o mundo do He inferior (tata’ah). “E vi o Senhor”, “E viram o Deus de Israel”, “E a glória do Senhor apareceu”, “E apareceu a glória do Senhor”, “Como a aparência do arco... assim era a aparência do resplendor ao redor, esta era a aparência da semelhança da glória do Senhor” (Ezequiel 1:28) — e este é o segredo de “e apareça a porção seca” (ve-tera’eh ha-yabashah).

70 → “Como a aparência do arco” (ke-mar’eh ha-qeshet): este é a Vida dos Mundos (Ḥai ‘Almin), e este é “o meu arco” (et qashti). “Pus na nuvem”: esta é Malkhut (Reinado). “Pus” (natati): desde o dia em que o mundo foi criado; no dia nublado, quando aparece o arco, “a aparência da semelhança da glória do Senhor”. A esquerda despertou para fortalecer-se, Raquel saiu e teve trabalho em seu parto; Miguel neste lado, Rafael neste lado, Gabriel neste lado. E estas são as cores que aparecem naquela semelhança: branco, e vermelho, e verde.

71 → “Assim era a aparência do resplendor ao redor”: a luz que é coberta, no girar da visão do olho. “Esta era a aparência da semelhança da glória do Senhor”: cores para unir a união de baixo conforme a união que uniu a união de cima.

72 → “O Senhor nosso Deus é o Senhor” (YHVH Eloheinu YHVH): cores ocultas que não são vistas e ligam-se “a um lugar” (el maqom eḥad), uma união no superior. Cores no arco embaixo para unirem-se nelas branco, vermelho e verde, como cores ocultas; e elas são outra união, o segredo de “e Seu Nome é Um” (u-Shemo Eḥad): Barukh Shem Kevod Malkhuto Le-‘olam Va‘ed (Bendito seja o Nome da Glória de Seu Reino para Sempre), a união de baixo; a união superior é Shema Yisra’el YHVH Eloheinu YHVH Eḥad. Este correspondente àquele: aqui seis palavras e aqui seis palavras.

73 → Yiqqavu (Ajuntem-se): da medida da linha (qav) e medição (meshḥata); a medição, a Lâmpada de Cardinalidade (butsina de-qardinuta). Como está escrito: “Quem mediu as águas na concha da sua mão” (Isaías 40:12), e isto é yiqqavu ha-mayim; aqui é a medida do Formador dos mundos: Yod-He-Vav-He.

74 → “Santo, Santo, Santo” (Qadosh, Qadosh, Qadosh): isto é yiqqavu ha-mayim. “Senhor dos Exércitos” (YHVH Tseva’ot): isto é “a um lugar” (el maqom eḥad) no segredo deste Nome. “Cheia está toda a terra da Sua glória”: isto é “e apareça a porção seca” (ve-tera’eh ha-yabashah), o segredo gravado do Nome da união KVZV BMWKSZ KVZV (a cifra de YHVH Eloheinu YHVH).

Capítulo 8: As Hostes Angelicais e a Carruagem Divina (Versículos 75-97)

75 → “Produza a terra relva, erva...” (Tadshe ha-arets deshe ‘esev), etc. Agora ela produziu força naquelas águas que se reuniram em um lugar, e fluíram dentro dela em ocultamentos secretos, e saem dentro dela ocultamentos superiores e exércitos santos, que todos aqueles filhos da fé (benei meheimanuta) corrigem com a correção da fé, naquele serviço de seu Senhor.

76 → E este é o segredo: “Faz crescer o feno para o gado...” (matsmiaḥ ḥatsir la-behemah), etc. Esta é a Behemoth que deita sobre mil montanhas. E fazem crescer para ela a cada dia aquele feno (ḥatsir), e este feno são anjos que governam conforme a hora (le-fum sha‘ata), que foram criados no Segundo [Dia], e existem para comida desta Behemoth, porque há fogo que come fogo.

77 → “E erva para o serviço do homem” (ve-‘esev la-‘avodat ha-adam). “Erva”: estes são Ofanim e Ḥayot e Keruvim, que todos estão corrigidos dentro de suas correções, e existem para serem corrigidos na hora em que os seres humanos vêm para o serviço de seu Senhor com seus sacrifícios e com a oração, que isto é o “serviço do homem” (‘avodat ha-adam); e a “erva” está preparada e destinada para o serviço do homem, para corrigir-se em sua correção como convém.

78 → E quando eles são corrigidos naquele “serviço do homem”, depois, e deles, saem sustento e alimento para o mundo, como está escrito: “para tirar pão da terra”. E esta é a “erva que dá semente” (‘esev mazria‘ zera‘), pois o feno (ḥatsir) não dá semente, mas está destinado para comida do fogo santo; e a erva, para a correção do mundo.

79 → E tudo isto, “para tirar pão da terra”. Todas as correções dos seres humanos, que corrigem para esta Terra (Erets - Malkhut) de erva. Pois o serviço deles ao seu Senhor, para suprir através deles, daquela Terra, alimento e sustento para este mundo, e para que os seres humanos sejam abençoados com bênçãos de cima.

80 → “Árvore frutífera que dá fruto” (‘ets peri ‘oseh peri): grau sobre grau, macho e fêmea. Assim como a Árvore Frutífera (‘Ets Peri) produziu a força de Árvore que Faz Fruto (‘Ets ‘Oseh Peri), aqui também produziu. E quem é? Estes são os Querubins (Keruvim) e as Colunas (Timrot). O que são Colunas? São aqueles que sobem na fumaça do sacrifício e são corrigidos com ele e chamados “colunas de fumaça” (timrot ‘ashan). E todos existem em suas correções para o “serviço do homem”, o que não ocorre com o feno (ḥatsir), pois este está destinado para comer, como está escrito: “Eis agora Behemoth, que fiz contigo; come feno como o boi”.

81 → “Árvore frutífera que dá fruto”. Forma de macho e fêmea (dyuqna dekhar ve-nuqba); “e a semelhança de seus rostos era rosto de homem (penei adam)” (Ezequiel 1:10). Estes não são como aqueles Querubins; estes são rostos grandes com barba selada; Querubins são rostos pequenos como jovens (keravyin). “Rosto de homem”: todas as formas estão incluídas neles, porque são rostos grandes, e neles desenham-se desenhos gravados como as gravuras do Nome Explícito (Shem Ha-Meforash), nos quatro lados do mundo: Leste (Mizraḥ), Oeste (Ma‘arav), Norte (Tsafon) e Sul (Darom).

82 → Miguel marca uma marca para o lado Sul, e todos os rostos olham para o Rosto de Homem (Penei Adam): Rosto de Leão (Penei Aryeh), Rosto de Boi (Penei Shor), Rosto de Águia (Penei Nesher). Adam (Homem) é macho e fêmea, e não é chamado Adam exceto estes; e dele desenham-se desenhos, “os carros de Deus são miríades” (rekhev Elohim ribotayim), como está escrito: “os carros de Deus são miríades, milhares de Shin’an”.

83 → Shin’an: a generalidade de todos os desenhos: Shor (Boi), Nesher (Águia), Aryeh (Leão). O Nun [final], este é Adam (Homem), a extensão que se inclui junta no segredo de macho e fêmea; e todos são milhares e miríades. Todos saem destes, o segredo de Shin’an. E destas formas separam-se cada uma para seus lados conforme lhes é apropriado.

84 → E estes são os que se entrelaçam um no outro, e incluem-se um no outro para ser cada um incluído em seu companheiro: Boi, Águia, Leão, Homem. Conduzem-se no segredo de quatro nomes gravados, sobem para conduzir-se e para contemplar.

85 → Sobe para conduzir-se e para contemplar o Boi a face de Homem. Sobe um Nome, coroando-se, gravando-se no segredo de duas cores, e ele é El. Então retorna para trás, e o trono grava e esculpe ele, e é marcado para conduzir-se no segredo deste Nome.

86 → Sobe para conduzir-se e para contemplar a Águia a face de Homem. Sobe outro Nome, coroando-se, gravando-se no segredo de duas faces e cores, para iluminar e contemplar, na subida na coroa de cima, e ele é Gadol (Grande). Então retorna para trás e o trono grava e esculpe ele, e é marcado para conduzir-se no segredo deste Nome.

87 → Sobe para conduzir-se e para contemplar o Leão a face de Homem. Sobe outro Nome, coroando-se, gravando-se no segredo de duas faces e cores, para fortalecer-se e ligar-se em força, e ele é Gibor (Forte/Herói). Então retorna para trás, e o trono grava e esculpe ele, e é marcado para conduzir-se no segredo deste Nome.

88 → Adam (Homem) contempla a todos, e todos sobem e contemplam nele; então, todos são desenhados em suas gravuras neste desenho no segredo de um Nome, que é chamado Nora (Terrível). E então está escrito sobre eles: “E a semelhança de seus rostos era rosto de homem”; todos estão incluídos nesta forma e esta forma inclui a eles.

89 → E sobre este mistério, o Santo, bendito seja Ele, é chamado Ha-El Ha-Gadol Ha-Gibor Ve-Ha-Nora (O Deus, o Grande, o Forte e o Terrível). Pois estes Nomes estão gravados acima, no segredo da Carruagem Superna (Retikha ‘Ila’ah), incluída nas quatro letras YHVH, que é o Nome que inclui tudo. Estas formas estão esculpidas e gravadas no Trono, e o Trono está gravado e bordado nelas, uma à direita e uma à esquerda, uma à frente e uma atrás, marcadas nos quatro lados do mundo.

90 → O Trono, quando sobe, marcado nestas quatro formas — estes quatro Nomes supernos levam este Trono e o Trono inclui-se neles, até que recolhe e coleta almas e prazeres de desejos. Uma vez que recolhe e coleta aqueles prazeres e desejos, desce cheia, como a árvore que está cheia de ramos para todo lado e cheia de frutos.

91 → Uma vez que desce, saem estas quatro formas desenhando-se em seus desenhos, gravadas, brilhando, cintilando, flamejando; e elas semeiam semente sobre o mundo; então é chamada “erva que dá semente” (‘esev mazria‘ zera‘): erva, que elas semeiam semente sobre o mundo.

92 → Sai a forma de Homem (Adam) que inclui todas as formas; então está escrito: “Árvore frutífera que dá fruto segundo a sua espécie” (le-mino). “Cuja semente está nela sobre a terra” (asher zar‘o bo ‘al ha-arets). Não produz semente senão para benefício sobre a terra. “Cuja semente está nela” (bo - nele/nela), especificamente; daqui [aprende-se] que não há permissão para o ser humano desperdiçar sua semente em vão (le-vaṭalah).

93 → A relva (deshe) daqui não dá semente, e por isso é anulada, e não permanece em existência como aquelas outras, pois não tem forma para desenhar-se e gravar-se em forma e desenho algum; mas aparecem e não aparecem. Todas aquelas que não se desenham em desenho e forma, não têm existência; existem conforme a hora (le-fum sha‘ata), e são consumidas no fogo que come fogo, e retornam como antes, e assim a cada dia.

94 → O ser humano embaixo tem forma e desenho, e não está em existência à semelhança daqueles de cima: o desenho e a forma de cima desenham-se em seus desenhos como são, sem outra vestimenta para desenhar-se, e por isso estão em existência constantemente. O desenho de Adam embaixo desenha-se em seus desenhos numa vestimenta, e não de outra maneira, e por isso existem em existência por tempo e época.

95 → E em cada noite o espírito (ruaḥ) se despe desta vestimenta, e sobe, e aquele fogo que come consome-o, e depois retorna como antes, e desenham-se em suas vestimentas; e por isso não têm existência como aquelas formas de cima. E sobre isso está escrito: “Novas são a cada manhã” (ḥadashim la-beqarim); os seres humanos, que são novos a cada dia e dia. Qual a razão? “Grande é a Tua fidelidade” (rabah emunatekha); grande é, e não pequena.

96 → “Grande é a Tua fidelidade” certamente; grande, que pode carregar todos os habitantes do mundo, e incluí-los dentro dela, superior e inferior; é um lugar grande e vasto, que inclui tudo e não se enche demais. E este é o segredo: “Todos os rios vão para o mar e o mar não se enche...” (Eclesiastes 1:7); vão para o mar, e o mar os toma, e consome-os dentro dele, e não se enche, e depois tira-os como antes, e vão; e por causa disso, “Grande é a Tua fidelidade”.

97 → Neste dia, está escrito “que era bom” (ki ṭov), “que era bom”, duas vezes; porque este dia une dois lados, e separa a disputa; disse a este lado “que era bom”, e a este lado “que era bom”, e harmonizou entre eles. E por isso há nele duas vezes: “E disse”, “E disse”. Aqui é o segredo do Nome de quatro letras, gravado e esculpido, sobe para doze letras, em quatro formas, em quatro lados, marcado sobre o Trono Santo.

Capítulo 9: O Segredo dos Luminares e as Cascas (Qlipoth) (Versículos 98-110)

98 → “E disse Deus: Haja luminares...” (Va-yomer Elohim yehi me’orot), etc. Me’orot (Luminares) [está escrito] defeituoso (ḥaser — sem a letra Vav, lido como me’erot, maldições), pois foi criada a difteria (askara) para as crianças (ravyei). Pois depois que se ocultou a luz da Luz Primordial (Or Qadma’ah), foi criada uma casca (qelipah) para o cérebro (moḥa), e aquela casca expandiu-se e produziu outra casca.

99 → Uma vez que saiu, subiu e desceu, e chegou junto às faces pequenas (anpei zuṭrei — os Querubins ou crianças), desejou aderir-se a eles e desenhar-se dentro deles, e não quis separar-se deles. O Santo, bendito seja Ele, a separou de lá, e a fez descer para baixo, quando criou Adam, para corrigir este, neste mundo.

100 → Uma vez que viu Eva (Ḥavah) aderindo-se aos lados de Adam, e a beleza de cima, e viu a forma perfeita, voou de lá, e desejou como antes aderir-se às faces pequenas. Aqueles guardiões das portas (naṭrei tar‘in) de cima não a deixaram; o Santo, bendito seja Ele, a repreendeu e a lançou nas profundezas do mar.

101 → E habitou lá, até que Adam e sua mulher pecaram; então o Santo, bendito seja Ele, a tirou das profundezas do mar, e ela governa sobre todas aquelas crianças, as faces pequenas dos seres humanos, que merecem ser punidos pelos pecados de seus pais.

102 → E ela vaga e percorre o mundo; aproximou-se das portas do Jardim do Éden terrestre, e viu os Querubins guardiões das portas do Jardim do Éden, e sentou-se lá junto àquela espada flamejante (lahat ha-ḥerev), pois ela saiu do lado daquela chama (lahat).

103 → Na hora em que aquela chama girava, ela fugia e percorria o mundo, e encontrava crianças que mereciam ser punidas. E sorria para elas e as matava; e isto ocorre na diminuição da lua (bi-geri‘u de-sihara), pois diminuiu a luz, e isto é Me’orot (Maldições). Quando Caim nasceu, ela não pôde aderir-se a ele; depois aproximou-se dele e deu à luz espíritos e criaturas voadoras (ṭisin).

104 → Adam, por cento e trinta anos, serviu com espíritos femininos, até que veio Naamah; e devido à beleza dela, os filhos de Deus (benei ha-Elohim) erraram atrás dela: Uzza e Azael. E ela deu à luz deles, e dela se espalharam espíritos maus e demônios (shedin) no mundo, que andam e vagam à noite, e andam pelo mundo e zombam dos seres humanos, e fazem com que tenham polução noturna (de-oshdun qeri). E em todo lugar onde encontram seres humanos dormindo sozinhos na casa, repousam sobre eles, e agarram-nos, e aderem-se a eles, e tomam deles desejo, e dão à luz deles; e além disso, ferem-no com doenças, e ele não sabe; e tudo isto na diminuição da lua.

105 → Me’orot (Luminares/Maldições): quando a Lua foi corrigida, as letras transformaram-se: “A palavra do Senhor é purificada” (imrat YHVH tserufah), “ela é um escudo para todos os que nEle confiam” (Salmos 18:31); ela é um escudo contra todos aqueles espíritos maus e feiticeiros (qasṭirin) que vagam pelo mundo na diminuição dela, para todos aqueles que se agarram nela na fé no Santo, bendito seja Ele.

106 → O Rei Salomão, quando desceu à profundidade da nogueira, como está escrito: “Desci ao jardim das nogueiras” (Cântico 6:11), tomou uma casca de noz, e olhou em todas aquelas cascas (qelifin), e soube que todos aqueles prazeres daqueles espíritos das cascas da noz não eram senão para aderir-se aos seres humanos e impurificá-los, como está escrito: “e as delícias dos filhos dos homens, mulher e mulheres” (shidah ve-shidot - Eclesiastes 2:8).

107 → Além disso, as delícias dos filhos dos homens, que se deleitam no sono da noite, delas saem Shidah ve-Shidot (Demônio e Demônios). E tudo o Santo, bendito seja Ele, necessitou criar no mundo, e corrigir o mundo com eles; e tudo é cérebro (moḥa) por dentro, e muitas cascas (qelifin) cobrem o cérebro; e todo o mundo é desta maneira, em cima e embaixo.

108 → Do início do mistério do ponto superno, até o fim de todos os graus, tudo é [assim]: este dentro deste, e este dentro deste, até que se encontra que esta é casca para esta, e esta para esta.

109 → O ponto primordial (nequda qadma’ah) é uma luz interior, que não tem medida para se conhecer a sua transparência, finura e pureza, até que se expandiu uma extensão; e aquela extensão daquele ponto fez-se um Palácio (Heikhala) para vestir aquele ponto, uma luz que não é conhecida pela grandeza de sua transparência. O Palácio, que é a vestimenta para aquele ponto oculto, é uma luz que não tem medida; e com tudo isso, não é fina e transparente como aquele ponto primordial, escondido e oculto. Aquele Palácio expandiu uma extensão, a Luz Primordial (Or Qadma’ah); e aquela extensão é a vestimenta para aquele Palácio, que é fino e transparente e mais interior. Daqui em diante, expande-se um no outro, e veste-se um no outro, até que se encontra: este vestimenta para este, e este para este; este cérebro (moḥa) e este casca (qelipah). E embora este seja vestimenta, torna-se cérebro para outro grau. E tudo é à semelhança disto; fez-se assim embaixo, de modo que, "à imagem" (be-tselem) disto, é o ser humano neste mundo: cérebro e casca, espírito e corpo; e tudo é para a correção do mundo.

110 → Quando a Lua estava com o Sol em uma só adesão, a Lua estava em luz. Uma vez que se separou do Sol e foi encarregada sobre seus exércitos, diminuiu a si mesma e diminuiu a luz, e foram criadas cascas sobre cascas, para o ocultamento do cérebro; e tudo é correção do cérebro. E por isso: Yehi me’orot (Haja luminares/maldições), defeituoso (ḥaser). E tudo isto para a correção do mundo, e isto é o que está escrito: “para iluminar sobre a terra”.

Capítulo 10: A Diminuição da Lua e o Governo do Dia e da Noite (Versículos 111-127)

111 → “E fez Deus os dois grandes luminares” (Va-ya‘as Elohim et shenei ha-me’orot ha-gedolim). “E fez” (va-ya‘as): o aumento e a correção de tudo como convém. “Os dois grandes luminares”: no início em uma união única, o segredo disto é o Nome completo como um, YHVH Elohim, embora não esteja em revelação, mas de maneira oculta.

112 → “Os grandes” (ha-gedolim): que foram criados com o Nome, este como este, para serem chamados neles o Nome do todo: Matsmats Matsmats, estes são nomes supernos, das treze medidas de misericórdia. “Os grandes”: estes aumentaram, e sobem para cima, porque são superiores do mistério superno, e sobem para o benefício do mundo, pois neles se mantêm os mundos. À semelhança disto, “os dois grandes luminares”: ambos como um subiram em uma só grandeza.

113 → A Lua não se estabeleceu junto ao Sol; esta sentiu vergonha diante daquele. A Lua disse: “Onde apascentas?” (Cântico 1:7). O Sol disse: “Onde fazes repousar o rebanho ao meio-dia?” (ibid.). Uma lâmpada pequena, como brilhará ao meio-dia? “Por que seria eu como a que se cobre?” (k‘oṭyah), como seria eu em vergonha? Então diminuiu a si mesma para ser a cabeça dos inferiores, como está escrito: “Sai-te pelas pisadas dos rebanhos” (Cântico 1:8). Disse-lhe o Santo, bendito seja Ele: “Vai e diminui a ti mesma”.

114 → E de lá não tem luz própria, exceto do Sol. Pois no início habitavam juntos em igualdade; depois, ela diminuiu a si mesma, em todos os seus graus, embora ela seja a cabeça sobre eles; pois não há mulher em grandeza, exceto com seu marido como um. “O luminar maior” (et ha-ma’or ha-gadol) é YHVH; “e o luminar menor” (ve-et ha-ma’or ha-qaṭan) é Elohim, o fim de todos os graus, o fim do Pensamento. No início, Ele foi marcado acima, com as letras do Nome Santo, a quarta letra dele (He final), e depois diminuiu a si mesma, para ser chamada com o nome de Elohim.

115 → E com tudo isso, ela sobe para todos os lados acima com a letra He, na união das letras do Nome Santo. Depois expandiram-se graus, deste lado e deste lado. Os graus que se expandiram do lado de cima foram chamados “o governo do dia” (memshelet ha-yom); os graus que se expandiram do lado de baixo foram chamados “o governo da noite” (memshelet ha-laylah).

116 → “E as estrelas” (ve-et ha-kokhavim): os demais exércitos e acampamentos, que não têm conta, pois todos dependem naquele Firmamento dos Céus (Reqia‘ Ha-Shamayim). A Vida dos Mundos (Ḥai Ha-‘Olamim), como está escrito: “E pô-los Deus no firmamento dos céus para alumiar a terra”. Esta é a Terra Superna (Erets ‘Ila’ah); embaixo, à imagem disto, a Vida dos Mundos; e isto é “para alumiar a terra”, esta é a Terra Inferior (Erets Tata’ah), à imagem da de cima.

117 → O Reino de Davi (Malkhuta de-David) foi corrigido neste dia, a quarta perna e suporte do Trono; as letras foram corrigidas e estabeleceram-se em seus lugares. E com tudo isso, até o sexto dia, em que foi corrigida a forma do Homem (Adam), uma correção como convém, não se assentou em seu lugar; e então foi corrigido o Trono Superno e o Trono Inferior, e os mundos todos se estabeleceram em seus lugares, e as letras todas foram corrigidas em seus circuitos na extensão do padrão da ligação.

118 → E o quarto dia é o dia rejeitado pelos construtores (ma’is mi-bonim), como se diz: “A pedra que os construtores rejeitaram” (Salmos 118:22); é o que está escrito: “os filhos de minha mãe indignaram-se contra mim” (Cântico 1:6). Pois esta luz diminuiu a si mesma e a sua iluminação, e as cascas (qelifin) foram corrigidas em seus lugares. Todas aquelas luzes que brilham, todas dependem neste Firmamento dos Céus, para corrigir nele o Trono de Davi.

119 → Estas luzes desenham o desenho de baixo, para corrigir o desenho de todos que estão na generalidade de Adam, o desenho interior. Pois todo desenho interior é chamado assim. E daqui, todo desenho que está incluído nesta expansão é chamado Adam, é o que está escrito: “Vós sois homens (adam)” (Ezequiel 34:31); vós sois chamados Adam, e não as outras nações idólatras (‘akum).

120 → E todo espírito (ruaḥ) é chamado Adam; o espírito do lado santo, o corpo dele é uma vestimenta, e por isso está escrito: “De pele e carne me vestiste...” (Jó 10:11), a carne do homem (adam) é vestimenta. E em todo lugar está escrito “carne de homem” (besar adam): o homem (adam) está dentro, a carne é a vestimenta do homem, o seu corpo.

121 → Os lados de baixo, que foram fundidos na fusão deste espírito, desenharam-se dele desenhos que se vestem em outra vestimenta, como o desenho dos animais puros (be‘irei dakhian): boi, cordeiro, ovelhas, e cabra, cervo e gazela e gamo, etc., aqueles que desejam incluir-se na vestimenta de Adam. Aquele espírito interior desses lados sobe naquele nome pelo qual é chamado o seu corpo, a vestimenta daquele nome. “Carne de boi”: o boi é o interior daquele corpo, a carne dele é a vestimenta, e assim todos eles.

122 → À semelhança disto, no Lado Outro (Sitra Aḥra) que não é santo: o espírito que se expandiu nas outras nações idólatras sai do lado que não é santo; não é Adam, e por isso não sobe neste nome. O nome daquele espírito impuro não sobe no nome de Adam, e não tem parte nele; seu corpo é vestimenta daquele impuro, “carne impura”. E o impuro está dentro, a carne é sua vestimenta; por isso, enquanto aquele espírito habita naquele corpo, é chamado impuro. Se o espírito sai daquela vestimenta, não é chamado impuro, e aquela vestimenta não sobe no nome.

123 → Os lados de baixo, que foram fundidos na fusão deste espírito, desenharam-se dele desenhos que se vestem em outra vestimenta. Como os desenhos de animais impuros, e a Torá abre sobre eles: “E isto vos será imundo” (Levítico 11:29), como o porco, e aves e animais daquele lado; o espírito sobe naquele nome, o corpo é a vestimenta dele, e o corpo é chamado “carne de porco”: o porco está dentro, a carne é sua vestimenta. E por isso estes dois lados se separam: estes incluíram-se no segredo de Adam, e estes incluíram-se no segredo de Impuro; cada espécie segue a sua espécie e retorna à sua espécie.

124 → As luzes superiores que brilham, brilham naquele Firmamento dos Céus etc., para desenhar embaixo desenhos como convém, como está escrito: “E pô-los Deus no firmamento dos céus... e para governar no dia e na noite”. O governo das duas luzes, este é o governo como convém.

125 → O luminar maior, o governo dele é de dia; o luminar menor, o governo dele é de noite. E o segredo disto é daqui: o governo do macho é de dia, para suprir sua casa, com tudo o que é necessário, e trazer para ela sustento e alimento. Uma vez que entra a noite, e a fêmea toma tudo, não há governo da casa senão da fêmea, pois então é o governo dela, como está escrito: “E levanta-se ainda de noite e dá mantimento à sua casa” (Provérbios 31:15) — ela, e não ele. O governo do dia é do macho, o governo da noite é da fêmea.

126 → “O luminar maior”: este é o Sol, e há nele doze aberturas, há nele doze horas, e o Sol governa sobre o dia. “O luminar menor”: há nele doze aberturas, e esta é a Lua, e governa sobre a noite, e a noite tem nela doze horas. E sobre isso: “Naquele dia será o Senhor um e Seu Nome um”. Sol e doze aberturas fazem-se treze medidas de misericórdia; Noite, a Lua e doze aberturas, e fazem-se treze; e fazem-se Sol e Lua um, e dia e noite um. É o que está escrito: “E foi tarde e foi manhã, dia um”; e o segredo disto está acima.

127 → “E as estrelas”: uma vez que a fêmea ordenou a casa, e recolheu-se para seu marido, não há governo para a casa senão para as servas que restaram na casa, para corrigir todas as correções da casa; e depois a casa retorna para o governo do macho, de dia, tudo como convém.

Capítulo 11: Luminares de Luz e Luminares de Fogo (Versículos 128-136)

128 → “E fez Deus os dois luminares” (Va-ya‘as Elohim et shenei ha-me’orot). Este é luminar, e este é luminar. Por isso aquelas luzes que sobem para cima são chamadas Luminares de Luz (Me’orei Or), e aquelas luzes que descem para baixo são chamadas Luminares de Fogo (Me’orei Esh), que são graus embaixo, e governam todos os dias da semana (ḥol), e por isso quando sai o Shabat abençoa-se sobre a lâmpada (sheraga), pois foi dada a eles permissão para governar.

129 → Os dedos do homem (etsbe‘an de-bar nash) são o mistério dos graus, e segredos de cima; e há neles interiores e posteriores. Os posteriores (aḥorayim) são fora, e são alusão às unhas dos dedos; e por isso há permissão para olhar as unhas na Saída do Shabat (Motsa’ei Shabat), pois brilham daquela lâmpada, e brilham daquele fogo, para governar.

130 → Estes que aparecem como dedos por dentro, não há permissão para serem vistos naquela lâmpada, pois de cima brilham, e são chamados Faces, interiores (panim penima’in). E o segredo disto é: “E verás as minhas costas, mas a minha face não se verá” (Êxodo 33:23). Que o homem não olhe na Saída do Shabat nos dedos por dentro, na hora em que diz “Criador das luzes do fogo” (Bore me’orei ha-esh). “E verás as minhas costas”: estas são as faces de fora, que foram aludidas nas unhas; “e a minha face não se verá”: estes são os dedos por dentro. Estes governam no Shabat, e aqueles governam na semana (ḥol).

131 → E no dia de Shabat, o Santo, bendito seja Ele, governa sozinho, naquelas Faces interiores, sobre o Trono de Sua Glória, e todos se incluem nEle, e o governo é dEle; e por isso Ele concedeu descanso a todos os mundos. E herda a herança deste dia o Povo Santo, que é chamado “povo único na terra”. Luminares de Luz (Me’orei Or) do lado da direita, que é a Luz Primordial, que existiu no primeiro dia; pois no dia de Shabat, brilham aqueles Luminares de Luz sozinhos, e governam, e deles brilham todos embaixo.

132 → E quando sai o Shabat, ocultam-se os Luminares de Luz, que não se revelam, e os Luminares de Fogo (Me’orei Ha-Esh) governam, cada um em seu lugar. Quando governam? Na Saída do Shabat até a entrada do dia de Shabat. E por isso necessitam iluminar-se daquela lâmpada na Saída do Shabat.

133 → “E as criaturas corriam e voltavam” (Ve-ha-ḥayot ratso va-shov), de modo que o olho não pode dominá-las, porque elas correm e voltam. As Criaturas (Ḥayot) que são reveladas são aquelas em que aquele Ofan (Roda/Anjo) está de pé entre elas. E quem é ele? É Metatron, que é maior e mais honrado que os outros, e mais alto quinhentas parasangas.

134 → As Criaturas (Ḥayot) que estão ocultas, estão sob duas letras supernas que estão cobertas, Yod-He; letras que governam sobre Vav-He. Estas são a carruagem para estas. E aquele Oculto de todos os ocultos, que não é conhecido de todo, governa sobre tudo e cavalga sobre tudo. As Criaturas que são reveladas, elas estão embaixo, sob estas superiores que estão ocultas, e são iluminadas por elas, e movem-se por causa delas.

135 → As Criaturas (Ḥayot) supernas, todas estão incluídas no Firmamento dos Céus, e sobre elas está escrito: “Haja luminares no firmamento dos céus”, “E sejam para luminares no firmamento dos céus”; todas dependem daquele Firmamento dos Céus. O firmamento que está sobre as Criaturas, este é aquele que está escrito: “E a semelhança sobre as cabeças da Criatura (Ha-Ḥayah) um firmamento como a cor do gelo terrível” (Ezequiel 1:22); este é aquele Primordial (Qadmon).

136 → Pois de lá em diante, não há quem possa contemplar e conhecer. Qual a razão? Porque está oculto no Pensamento (Maḥshavah), e o Pensamento do Santo, bendito seja Ele, é oculto, escondido e superno. O pensamento do homem, em todo o mundo, não pode aderir-se e conhecê-lo. As coisas que dependem do Pensamento Superno, não há quem possa aderir-se a elas; o Pensamento propriamente dito, quanto mais! Dentro do Pensamento, quem é que faz reflexões? Pois não há entendimento (sukhletanu) para perguntar, quanto mais para conhecer.

Capítulo 12: O Mistério do Aleph e as Luzes Proféticas (Versículos 137-147)

137 → O Infinito (Ein Sof) não tem nele marca alguma, e não depende pergunta nele, nem reflexão para contemplação do pensamento de modo algum. De dentro do oculto do oculto, do início da descida do Infinito, brilha uma luz fina (nehiru daqiq), e não conhecida, oculta em gravura como a ponta de uma agulha, mistério oculto do Pensamento. E não é conhecida, até que se expanda uma luz dela, num lugar onde há impressões de letras; todas saem de lá.

138 → No início de tudo, Aleph (A), cabeça e fim de todos os graus, impressão em que se imprimiram todos os graus, e não é chamado senão Um (Eḥad), para mostrar que, embora haja nele muitas formas, não é senão Um. Certamente é a letra em que dependem superiores e inferiores.

139 → O princípio do Aleph: ocultamento do mistério do Pensamento Superno; e aquela expansão daquele firmamento superno, tudo está oculto naquela cabeça, pois quando sai o Aleph deste firmamento, sai na forma do mistério da cabeça do Pensamento. Naquele meio do Aleph, seis graus estão incluídos nele, o mistério de todas as criaturas ocultas superiores (ḥayot temirin ‘ila’in), que pendem de dentro do Pensamento.

140 → Uma luz que brilha e se oculta: esta é a luz da letra Bet (B) de Bereshit. “O calor do dia” (Gênesis 18:1), quando Abraão estava sentado à porta da tenda; esta é a porta de baixo para cima, e o calor do dia brilha sobre aquela porta e ilumina de lá.

141 → A segunda: luz que vai escurecendo “à hora da viração da tarde” (le-‘et penot ‘erev - Gênesis 24:63), segredo da oração de Isaque, para corrigir este grau, como está escrito: “E saiu Isaque a meditar no campo à viração da tarde”; a contemplação da tarde, e todas as escuridões [vêm] para ele. Nesta “viração da tarde”, Jacó olhou para aquele encarregado de Esaú.

142 → A terceira: luz que inclui estas duas, luz que brilha em cura (asuata), o segredo do que está escrito sobre Jacó: “E nasceu-lhe o sol...” (Gênesis 32:32). Certamente quando se incluiu naquela “viração da tarde”, daqui em diante: “e ele mancava da sua coxa”. Esta é a Eternidade de Israel (Netsaḥ Yisra’el).

143 → “Da sua coxa” (‘al yerekho): Yerekho (sua coxa) está escrito, e não Yerekhav (suas coxas - plural); este é o quarto grau, do qual nenhum homem profetizou, até que veio Samuel, e sobre ele está escrito: “E também a Eternidade de Israel...” (1 Samuel 15:29). Então foi corrigido, o que estava fraco desde quando Jacó nosso pai teve perigo com o encarregado de Esaú.

144 → “E tocou na articulação de sua coxa” (Gênesis 32:26): quando veio a Jacó, tomou força daquela “viração da tarde”, em julgamento forte, e Jacó estava incluído nele, e não pôde vencê-lo; “e viu que não prevalecia contra ele, e tocou na articulação de sua coxa”, tomou a força do julgamento de lá, porque a coxa está fora do corpo; pois Jacó era o corpo, e seu corpo estava incluído no segredo de dois graus, no segredo que é chamado Adam (Homem). Uma vez que tomou força fora do corpo, imediatamente “deslocou-se a articulação da coxa de Jacó”.

145 → E nenhum homem profetizou de lá, até que veio Samuel; e por isso “a Eternidade de Israel” (Netsaḥ Yisra’el) está escrito sobre ele, “porque não é homem” (ki lo adam hu). Josué profetizou do esplendor (hod) de Moisés, como está escrito: “E porás do teu esplendor (me-hodekha) sobre ele” (Números 27:20). Hod (Esplendor), e este é o quinto grau. Netsaḥ (Eternidade/Vitória) é a coxa esquerda de Jacó, e por isso veio Davi e incluiu-a na direita, como está escrito: “delícias na tua direita para sempre (netsaḥ)” (Salmos 16:11); “tua direita” não está escrito, mas “na tua direita”.

146 → Qual a razão de ter enfraquecido a coxa de Jacó? Porque aproximou-se dele o lado da impureza, e tomou força dele, e foi retardado até Samuel; e por isso veio para lembrar que esta é a coxa de Israel, como está escrito: “E também a Eternidade de Israel (Netsaḥ Yisra’el)”; e por isso todas as suas palavras foram em julgamento (be-dina), no início e no fim.

147 → E ainda, o Santo, bendito seja Ele, incluiu-o depois no Hod. Quando? Depois que ungiu reis. E por isso ele é equivalente a Moisés e Aarão: assim como Moisés e Aarão estão em dois lados de cima, também ele está embaixo, à semelhança daqueles dois lados. E quais são? Netsaḥ e Hod, à semelhança de Moisés e Aarão de cima. E todos os graus estão unidos um ao outro, como está escrito: “Moisés e Aarão entre os seus sacerdotes, e Samuel entre os que invocam o seu nome” (Salmos 99:6), pois os seis lados se incluíram e uniram-se um ao outro.

Capítulo 13: A Linhagem Mística de Jacó, Moisés e José (Versículos 148-158)

148 → Assim como estes estão unidos — Moisés, Aarão e Samuel — também assim estão unidos Jacó, Moisés e José. Jacó é o dono da casa (mareh de-bayta); morreu Jacó, Moisés tomou a casa, e serviu-a em sua vida; José através de Jacó, e Moisés foi o Justo (Tsadik).

149 → Jacó em José tomou a casa, como está escrito: “Estas são as gerações de Jacó: José” (Gênesis 37:2). Moisés não serviu nela, até que tomou José; quando a Shekhinah saiu do exílio, não pôde acasalar-se nela senão através de José, como está escrito: “E tomou Moisés os ossos de José consigo” (Êxodo 13:19). Por que está escrito “consigo” (‘imo)? Mas o corpo não se acasala na fêmea até que se acasale com o Pacto (Berit); e por isso Moisés tomou José consigo, e uma vez que estava com ele, serviu na fêmea como convém, e por isso Jacó, Moisés e José caminham como um.

150 → Jacó morreu, e seu corpo fizeram entrar na Terra Santa; José morreu, seu corpo não foi enterrado na Terra Santa, mas seus ossos (garmoi); Moisés, nem isto nem aquilo. Por quê? Mas Jacó foi o primeiro marido da Matrona (Matronita); morreu Jacó, acasalou-se nela em Moisés, e enquanto Moisés estava neste mundo, serviu-a como convém, e ele foi o segundo marido.

151 → Jacó, fizeram entrar na Terra Santa seu corpo inteiro, porque ele é o Corpo. José, seus ossos e não seu corpo, porque os ossos são os exércitos e acampamentos de cima, e todos saem daquele Justo (Tsadik); e o Justo é chamado Tseva’ot (Exércitos). Qual a razão? Porque todos os exércitos e acampamentos superiores saem dele, e por isso seus ossos, que são os exércitos, entraram na Terra.

152 → Moisés estava fora, e não entrou lá, nem seu corpo nem seus ossos. Mas a Shekhinah entrou na Terra depois que Moisés morreu, e retornou ao seu primeiro marido, certamente, que é Jacó. Daqui [aprende-se]: a fêmea que se casou com dois, naquele mundo retorna ao primeiro. Moisés estava fora, visto que o primeiro marido estava na Terra.

153 → Moisés mereceu em vida o que Jacó não mereceu. Jacó serviu nela naquele mundo; Moisés neste mundo. E se disseres que foi uma diminuição para Moisés, não é assim; mas quando Israel saiu do Egito, foi do lado do Jubileu (Yovel), e todos aqueles sessenta mil eram do mundo superior, e naquela forma caminharam no deserto, e nenhum deles entrou na Terra, exceto seus filhos, as gerações deles, como convém, que são a correção da Lua, e todas as obras da terra eram a correção da Lua.

154 → Moisés serviu na Lua enquanto estava no corpo e serviu-a conforme sua vontade. Quando partiu deste mundo, subiu na subida superna, no Espírito Santo, e retornou em espírito ao Jubileu Superior, e lá aderiu-se àqueles sessenta mil (sitin ribuan) que eram dele; o que não foi assim para Jacó, pois ele retornou em espírito para dentro da Shemitah (Remissão/Ano Sabático), o que não foi assim em sua vida, visto que tinha outra casa.

155 → E a Terra Santa na correção de baixo foi corrigida com a força de cima, e por isso não era apropriado que estivessem todos juntos; aqueles do mundo superior estavam sozinhos, todos em espírito, e aqueles do mundo inferior estavam sozinhos, todos em corpo; e não era apropriado que estivessem estes e aqueles dentro da Lua, mas estes na Lua, e estes fora, para iluminar estes de dentro destes.

156 → E todos os que entraram na Terra eram a imagem dos primeiros, e não estavam na subida superna como eles, para que não houvesse uma geração, e não houve anteriormente, como aqueles primeiros, aos quais apareceu o brilho da glória de seu Senhor face a face.

157 → Jacó serviu em suas esposas no corpo, depois aderiu-se espírito em espírito. Moisés separou-se de sua esposa, e serviu enquanto estava no corpo, naquele Espírito Santo; depois aderiu-se o espírito, no espírito superno oculto de cima. E todos os graus estavam aderindo-se todos como um: o espírito de Moisés é do Jubileu, seu corpo da Shemitah; o espírito de Jacó para aderir-se na Shemitah, seu corpo era de suas esposas, neste mundo.

158 → Todasquelas luzes superiores, em sua imagem embaixo na terra, e todas dependem no Firmamento dos Céus. Aqui está o segredo de dois Nomes incluídos como um, e a perfeição deles é três, e retornam a um, este correspondente àquele; e é o Nome gravado e esculpido, incluídos neste no segredo da fé.

Capítulo 14: O Diálogo Divino: "Façamos o Homem" (Versículos 159-167)

159 → “E disse Deus: Façamos o homem...” (Va-yomer Elohim na‘aseh adam). “O segredo do Senhor é para os que O temem...” (Salmos 25:14). Começou aquele ancião dos anciãos (saba de-sabin) e disse: “Simeão, Simeão, quem é aquele que disse: ‘Façamos o homem’? Quem é este Elohim aqui?” Enquanto isso, voou aquele ancião dos anciãos, e não o viu. E assim que Rabi Simeão ouviu que ele o chamava de Simeão, e não de Rabi Simeão, disse aos seus companheiros: “Certamente este é o Santo, bendito seja Ele, de quem se diz: ‘e o Ancião de Dias se assentou’ (Daniel 7:9). Eis que agora é a hora para abrir este mistério, pois certamente aqui há um mistério, que não foi dada permissão para revelar, e agora ouve-se que a permissão foi dada para revelar.”

160 → Começou e disse: “A um rei, que tinha muitos edifícios para construir, e tinha um artesão (umana), e aquele artesão não fazia nada exceto com a permissão do rei, como está dito: ‘e eu estava com Ele como um artesão (amon)’ (Provérbios 8:30). O Rei, certamente, é a Sabedoria Superna (Ḥokhmah ‘Ila’ah), em cima; e a Coluna Central, o Rei embaixo. Elohim é o artesão em cima, e esta é a Mãe Superna (Imma ‘Ila’ah); Elohim é o artesão embaixo, e esta é a Shekhinah de baixo.”

161 → “E a mulher não tem permissão para fazer nada sem a permissão de seu marido. E todos os edifícios que foram no caminho da Emanação (Atsilut), dizia o Pai (Abba) em fala para a Mãe (Imma): ‘Seja assim e assim’, e imediatamente era. Como está dito: ‘E disse Deus: Haja luz, e houve luz’. ‘E disse’ — dizia a Elohim: ‘Haja luz’. O Dono da Construção é quem diz, e o Artesão faz imediatamente. E assim todos os edifícios no caminho da Emanação, Ele dizia: ‘Haja firmamento’, ‘Haja luminares’, e tudo se fazia imediatamente.”

162 → “Quando chegou ao mundo da separação (‘alma de-peruda), que é o mundo dos separados (‘olam ha-nivdalim), disse o Artesão ao Dono da Construção: ‘Façamos o homem à nossa imagem, conforme a nossa semelhança’. Disse o Dono da Construção: ‘Certamente é bom fazê-lo, mas ele está destinado a pecar diante de ti, porque ele é tolo (kesil), é o que está escrito: O filho sábio alegra o pai, e o filho tolo é a tristeza de sua mãe’ (Provérbios 10:1).”

163 → “Ela disse: ‘Visto que o pecado dele depende da Mãe e não do Pai, eu quero criá-lo à minha imagem’. Isso é o que está escrito: ‘E criou Deus (Elohim) o homem à Sua imagem’. E o Pai não quis participar nele.”

164 → “No tempo em que ele pecou, o que está escrito? ‘E por vossas transgressões foi enviada vossa mãe’ (Isaías 50:1). Disse o Rei à Mãe: ‘Não te disse que ele estava destinado a pecar?’. Naquele tempo, expulsou-o, e expulsou a Mãe com ele. E por isso está escrito: ‘O filho sábio alegra o pai, e o filho tolo é a tristeza de sua mãe’. O filho sábio: este é o Homem (Adam) de Atsilut; e o filho tolo: este é o Homem de Beri’ah (Criação).”

165 → Levantaram-se todos os companheiros e disseram: “Rabi, Rabi, e há separação entre Pai e Mãe? Que do lado do Pai ele seja no caminho de Atsilut, e do lado da Mãe em Beri’ah?” Disse-lhes: “Companheiros, companheiros, não é assim. Pois o Homem de Atsilut era macho e fêmea do lado de Pai e Mãe; e este é: ‘E disse Deus: Haja luz, e houve luz’. ‘Haja luz’ do lado do Pai; ‘e houve luz’ do lado da Mãe; e este é o Homem de dois rostos (du partsufin).”

166 → “Mas para este [de baixo], não há nele imagem e semelhança senão a Mãe Superna; ela tinha um apelido (kinnuy), que sobe à conta de Elohim (=86), e aquele apelido é Luz e Escuridão (Or ve-Ḥoshekh - Luz=207? Não. A soma de Or (207) + Ḥoshekh (328) não é 86. O texto refere-se à natureza de Elohim como julgamento/escuridão e misericórdia/luz, ou talvez ao valor de Ha-Teva (A Natureza = 86)). E por causa daquela escuridão que havia naquele apelido, disse o Pai que ele estava destinado a pecar, o homem de Beri’ah, que é ‘luz vestimenta superna’.”

167 → “E esta é a luz que o Santo, bendito seja Ele, criou no primeiro dia, que Ele escondeu para os justos; e a escuridão que foi criada no primeiro dia para os ímpios, como está dito: ‘e os ímpios na escuridão emudecem’. E por causa daquela escuridão, que estava destinada a pecar contra aquela luz, o Pai não quis participar nele. E por isso disse: ‘Façamos o homem’. ‘À nossa imagem’: aquela luz. ‘Conforme a nossa semelhança’: aquela escuridão, que é vestimenta para a luz, à semelhança do corpo que é vestimenta para a alma, como está escrito: ‘De pele e carne me vestiste’.” Alegraram-se todos e disseram: “Bem-aventurada a nossa porção, que merecemos ouvir palavras que não foram ouvidas até agora.”

Capítulo 15: A Causa Sobre Todas as Causas (Versículos 168-176)

168 → Abriu mais Rabi Simeão e disse: “‘Vede agora que Eu, Eu sou Ele, e não há Deus comigo...’ (Deuteronômio 32:39). Disse: Companheiros, ouvi palavras antigas, que desejo revelar, depois que foi dada permissão superna para dizer. Quem é este que diz: ‘Vede agora que Eu, Eu sou Ele’? Mas, este é a Causa sobre todas as Causas (‘ilat ‘al kol ‘ila’in), Aquele que é chamado Causa das Causas (‘ilat ha-‘ilot), Causa daquelas Causas, que nenhuma daquelas Causas fará qualquer obra até que tome permissão daquele que está sobre ela, como estabelecemos acima em ‘Façamos o homem’.”

169 → “‘Façamos’: certamente sobre dois foi dito. Que disse este àquele que está acima dele: ‘Façamos’, e não faz nada, senão com a permissão e fala daquele que está acima dele; e aquele que está acima dele, não faz nada, até que tome conselho de seu companheiro. Mas Aquele que é chamado Causa sobre todas as Causas, que não há acima dEle, nem abaixo igual a Ele, como está dito: ‘A quem, pois, me fareis semelhante, para que lhe seja igual? diz o Santo’ (Isaías 40:25), disse: ‘Vede agora que Eu, Eu sou Ele, e não há Deus comigo’, de quem tome conselho, à semelhança daquele que disse: ‘E disse Deus: Façamos o homem’.”

170 → Levantaram-se todos os companheiros e disseram: “Rabi, dá-nos permissão para falar neste lugar”. Disseram: “E não estabeleceste acima que a Causa das Causas disse a Keter (Coroa): ‘Façamos o homem’?”. Disse-lhes: “Ouçam vossos ouvidos o que vossas bocas falam. E não vos disse agora, que há [aquele] que é chamado Causa das Causas, mas não é Aquele que é chamado Causa sobre todas as Causas? Pois para a Causa sobre todas as Causas não há segundo, de quem tome conselho, pois Ele é Único antes de tudo, e não tem parceiro.”

171 → “E por isso disse: ‘Vede agora que Eu, Eu sou Ele, e não há Deus comigo’, de quem tome conselho, pois não tem segundo, nem parceiro, nem conta (ḥushban), pois há ‘um’ em parceria, como macho e fêmea, e foi dito sobre eles: ‘pois um o chamei’ (Isaías 51:2); mas Ele é Um, sem conta nem parceria, e por isso disse: ‘e não há Deus comigo’.” Levantaram-se todos, e prostraram-se diante dele, e disseram: “Bem-aventurado o homem cujo Senhor concordou com ele, para revelar segredos ocultos que não foram revelados aos anjos santos.”

172 → Disse-lhes: “Companheiros, temos que completar o versículo, pois muitos segredos ocultos há neste versículo: ‘Eu faço morrer e faço viver...’ (ani amit va-aḥayeh). ‘Eu faço morrer e faço viver’, nas Sefirot: ‘faço viver’ do lado da direita, Vida; e do lado da esquerda, Morte; e se não concordarem ambas na Coluna Central, não se estabelece o julgamento, pois elas estão em tribunal de três juntas.”

173 → “E às vezes concordam as três para fazer julgamento, e vem a Mão (Yad), que está estendida para receber os que retornam (shavim), que é YHVH — Yod-He-Vav-He — e esta é a Shekhinah. É chamada ‘mão direita’ do lado da bondade (ḥesed), ‘mão esquerda’ do lado da força (gevurah), ‘mão de YHVH’ do lado da Coluna Central. Quando o ser humano retorna em arrependimento, esta Mão o salva do julgamento. Mas quando a Causa sobre todas as Causas julga, diz-se nela: ‘e não há quem possa livrar da minha mão’ (ve-ein mi-yadi matsil).”

174 → “E mais, três vezes foi dito ‘Eu’ (Ani) neste versículo: ‘Eu’, ‘Eu’, ‘Eu’; que há neles Aleph, Aleph, Aleph, Yod, Yod, Yod, que foram aludidos em Yod-He-Vav-He, Yod-He-Vav-He. E há neles três Vavs: Vav, Vav, Vav — ‘e faço viver’ (va-aḥayeh), ‘e Eu’ (va-ani), ‘e não’ (ve-ein); que foram aludidos nestes nomes.”

175 → “E com tudo isso, que este versículo, os companheiros o estabeleceram sobre ‘outros deuses’. Como está dito: ‘Vede agora que Eu, Eu sou Ele’, este é o Santo, bendito seja Ele, e Sua Shekhinah, de quem se diz ‘Eu e Ele’ (Ani va-Hu). ‘E não há deuses comigo’, estes são Samael e a Serpente. ‘Eu faço morrer e faço viver’: Eu faço morrer com Minha Shekhinah aquele que é culpado, e Eu faço viver com Ela aquele que é justo. ‘E não há quem livre da minha mão’: esta é a mão de YHVH, que é YHVH — Yod-He-Vav-He — e é KVZV BMWKSZ KVZV. E tudo é verdade. Mas o que foi dito acima, a Causa Superna que é a Causa sobre todas as Causas, este segredo não foi entregue a qualquer sábio e profeta.”

176 → “Vinde e vede: quantas causas há ocultas, que se vestem, e cavalgam nas Sefirot, e as Sefirot são carruagem para elas; que são ocultas do pensamento dos seres humanos. E sobre elas foi dito: ‘pois o alto sobre o alto vigia...’ (Eclesiastes 5:7). Luzes cintilantes (nehorin metsaḥtseḥan), umas sobre as outras; e aquelas que recebem são escuras em relação às outras que estão sobre elas, das quais recebem. E a Causa das Causas, não há luz que permaneça diante dEle, pois todas as luzes se escurecem diante dEle.”

Capítulo 16: A Acusação dos Anjos e a Necessidade do Mal (Versículos 177-183)

177 → Outra interpretação: “Façamos o homem à nossa imagem, conforme a nossa semelhança”. Os companheiros estabeleceram isto sobre os Anjos do Ministério (Mal’akhei ha-Sharet), que eles disseram este versículo. Disse-lhes: “Visto que eles sabiam o que foi e o que estava destinado a ser, e eles sabiam que ele estava destinado a pecar, por que quiseram fazê-lo?”

178 → “E não só isso, mas Uzza e Azael estavam acusando contra ele no tempo em que a Shekhinah disse ao Santo, bendito seja Ele: ‘Façamos o homem’. Disseram: ‘Que é o homem para que o conheças?’ (Salmos 144:3). ‘Por que queres criar o homem? Pois sabes que está destinado a pecar diante de Ti com a mulher dele, que é a escuridão’. Pois a luz é macho, e a escuridão é fêmea, esquerda, a escuridão de Beri’ah (Criação). Naquele tempo a Shekhinah disse-lhes: ‘Nisto que estais acusando, vós estais destinados a cair’. Como está escrito: ‘E viram os filhos de Deus as filhas dos homens, que eram formosas...’ e erraram com elas, e a Shekhinah os derrubou de sua santidade.”

179 → Disseram os companheiros: “Rabi, Rabi, enquanto isso Uzza e Azael não estavam mentindo em suas palavras, pois certamente com a fêmea o homem estava destinado a pecar”. Disse-lhes: “Assim disse a Shekhinah: ‘Vós vos preparastes para acusar diante de Mim mais do que o exército das alturas; se vós fôsseis melhores do que o homem em vossas ações, seria apropriado para vós acusar contra ele; mas ele está destinado a pecar com uma mulher; vós, com muitas mulheres; vossos pecados são maiores que os dos seres humanos’. Como está escrito: ‘E viram os filhos de Deus as filhas dos homens...’. ‘A filha do homem’ não se diz, mas ‘as filhas dos homens’. E não só isso, mas se o homem pecou, eis que lhe preparei o arrependimento, para retornar ao seu Senhor para corrigir no que pecou.”

180 → Disseram-lhe os companheiros: “Se é assim, por que tudo isto?” Disse Rabi Simeão aos companheiros: “Se não fosse assim, que o Santo, bendito seja Ele, criou a inclinação ao bem e ao mal (yetsera ṭava u-bisha), que são luz e escuridão, não haveria mérito nem culpa para o homem de Beri’ah (Criação); mas, ele foi criado de ambos. E por isso: ‘Vê, coloquei diante de ti hoje a vida...’ (Deuteronômio 30:15).” Disseram-lhe: “Por que tudo isto? Não seria melhor que não fosse criado, para não pecar e não causar tudo o que causa acima, e não teria nem punição nem recompensa?”

181 → Disse-lhes: “Pelo julgamento (min ha-din), convinha criá-lo assim, porque a Torá foi criada por causa dele, na qual está escrito punição para os ímpios e recompensa para os justos; e não haveria recompensa para os justos e punição para os ímpios senão por causa do homem de Beri’ah (Criação). ‘Não a criou vazia, para ser habitada a formou’ (Isaías 45:18).” Disseram: “Certamente agora ouvimos o que não ouvimos até agora; que certamente o Santo, bendito seja Ele, não criou coisa de que Ele não necessitasse.”

182 → “E não só isso, mas a Torá de Beri’ah é a vestimenta da Shekhinah, e se o homem não estivesse destinado a ser criado, a Shekhinah estaria sem cobertura, à semelhança de um pobre. E por isso todo aquele que peca é como se despesse a Shekhinah de suas vestimentas, e esta é a punição do homem.”

183 → “E todo aquele que cumpre os preceitos da Torá é como se vestisse a Shekhinah com suas vestimentas. E por isso estabeleceram na cobertura dos Tsitstis e Tefilin: ‘porque esta é a sua única cobertura, é a veste da sua pele, em que se deitaria?’ (Êxodo 22:26) — no exílio. E já estabeleceram isto. Vinde e vede: a escuridão é o preto da Torá, a luz é o branco da Torá.”

Capítulo 17: A Oração, os Palácios Celestes e a Defesa contra o Mal (Versículos 184-199)

184 → “E se a oração (tslota) não é perfeita, quantos anjos de destruição (mal’akhei ḥabalah) perseguem atrás dela, como está dito: ‘todos os seus perseguidores a alcançaram...’ (Lamentações 1:3). E por isso oramos: ‘E Ele, misericordioso, perdoará a iniquidade’ — este é Samael que é a Serpente. ‘E não destruirá’ — este é o Destruidor (Mashḥit). ‘E muitas vezes desviará a sua ira’ — esta é a Ira (Af). ‘E não despertará todo o seu furor’ — este é o Furor (Ḥemah). Para que não persigam atrás da oração. E quantos anjos de destruição dependem deles; sete encarregados são eles, e dependem deles setenta. E em cada firmamento e firmamento, eles são acusadores e dependem deles mil miríades.”

185 → “E se a oração sobe perfeita, na cobertura do preceito (mitsvah) e Tefilin sobre a cabeça e o braço, diz-se sobre eles: ‘E verão todos os povos da terra que o nome do Senhor (Shem YHVH) é invocado sobre ti e temerão a ti’ (Deuteronômio 28:10). O ‘Nome do Senhor’, estabeleceram que é o Tefilin da cabeça; e quem vê o Nome de YHVH sobre a cabeça, na oração que é Adonai, imediatamente todos fogem. É o que está escrito: ‘Cairão ao teu lado mil...’ (Salmos 91:7).”

186 → “E Jacó, porque viu no Espírito Santo o aperto do último exílio no fim dos dias, ‘e temeu Jacó muito e angustiou-se’ (Gênesis 32:7), e dividiu o povo santo no exílio em três lados. Como está dito: ‘E pôs as servas e seus filhos primeiro’ (Gênesis 33:2) — na frente, no exílio de Edom; ‘e a Lia e seus filhos atrás, e a Raquel e a José por último’. E porque viu depois disso a pobreza e o sofrimento deles, disse: ‘e eu voltar em paz para a casa de meu pai’, e disse: ‘e me der pão para comer e roupa para vestir’.”

187 → “E Davi, por causa do exílio, disse: ‘faminto e cansado e sedento no deserto’. Porque viu a Shekhinah seca e árida, tomou sofrimento por causa dela. Depois que viu que Israel retornaria em alegria, preparou dez tipos de melodias (negunin), e no fim de todas disse: ‘Oração ao pobre quando desfalece’ (Salmos 102:1). E ela é a oração que envolve todas as orações antes dela, até que entre a oração dele; por isso antecipou ‘pobre’ a todas.”

188 → “Quem é a oração do pobre? Esta é a oração da noite (‘arvit), que é autoridade por si mesma, sem o marido dela. E porque ela está sem o marido dela, ela é pobre e seca; ‘e o justo pobre e seco’. Esta é a semente de Jacó que está sob a autoridade de todas as nações do mundo, e assemelha-se à oração da noite, que é a noite do exílio.”

189 → “E a oração de Shabat é caridade para o pobre, como estabeleceram M"M (Nossos Sábios?): ‘o sol no Shabat é caridade para os pobres’. E por isso precisa o homem ser ele mesmo como um pobre à porta do Rei, na oração da Amidah em todos os seis dias da semana (ḥol), por causa da Shekhinah, e cobrir-se com a cobertura do preceito do Tsitstis como um pobre, e estar com Tefilin como um necessitado junto à porta que é Adonai, pois assim soma o valor numérico de Heikhal (Palácio = 65, Adonai = 65). E isto é: ‘Senhor (Adonai), abre os meus lábios’.”

190 → “E quando abre sua boca na oração da noite (‘arvit), a águia desce nos dias da semana para receber em suas asas a oração da noite, e este é Nuriel. É chamado Uriel do lado da bondade (ḥesed), e Nuriel do lado da força (gevurah), pois é fogo (nur) ardente, de quem se diz: ‘um rio de fogo (nehar di-nur) [corria]’ etc.”

191 → “E na oração da manhã (shaḥarit), o leão desce para receber a oração, com seus braços e asas, pois há quatro asas para cada animal (ḥayah); este é Miguel. E na oração da tarde (minḥah), o boi desce para receber com seus chifres e asas, e este é Gabriel.”

192 → “E no Shabat, desce o Santo, bendito seja Ele, com os três Patriarcas para receber Sua filha única junto com eles. E este é o segredo do Shabbat: Shin (três patriarcas), Bat (filha) única dEle. Naquele tempo, as Criaturas (Ḥayvan) superiores que são chamadas pelo nome de YHVH abrem e dizem: ‘Levantai, ó portas, as vossas cabeças, e levantai-vos, ó entradas eternas’.”

193 → “Naquele tempo, abrem-se sete Palácios: Palácio Primeiro, o Palácio do Amor. Segundo, o Palácio do Temor. Terceiro, o Palácio da Misericórdia. Quarto, o Palácio da Profecia, do espelho que brilha (ispaqlarya de-nahara). Quinto, o Palácio da Profecia, do espelho que não brilha. Sexto, o Palácio da Justiça (Tsedeq). Sétimo, o Palácio do Julgamento (Din).”

194 → “E sobre eles foi dito: ‘No princípio, criou seis (Bereshit bara shit)’; Elohim é o Sétimo Palácio. E assim são os sete Palácios embaixo. E correspondendo a eles, sete vozes que davam a YHVH (Salmo 29) e dezoito menções [do Nome] nele, com as quais o Santo, bendito seja Ele, percorre dezoito mundos ‘com os carros de Deus, duas miríades, milhares de Shin’an’ (Salmos 68:18). Que são dezoito miríades de mundos. E quantos guardiões das portas há nos Palácios que recebem as orações, e nenhuma oração entra senão com medida e peso.”

195 → “E não há quem permaneça diante da porta da oração, e sobre ela foi dito: ‘não serão envergonhados quando falarem com os inimigos na porta’ (Salmos 127:5). Que é a porta do Rei. Porque a oração é um preceito (mitsvah), e esta é a Shekhinah; e a Torá, este é o Santo, bendito seja Ele; não é necessária interrupção entre eles. E é necessário elevar Torá e Mitsvah com amor e temor.”

196 → “Pois todos os preceitos de ‘fazer’ e ‘não fazer’ dependem do nome YHVH. Como estabelecemos este segredo: ‘meu nome’ (shemi) com YH — 365 mandamentos de não fazer; ‘e este é o meu memorial’ (ve-zeh zikhri) com VH — 248 mandamentos de fazer; e eis aqui 365 e 248. E são 248 palavras no Qeri’at Shema, e foram dadas com o amor e o temor da letra He. E por isso estabeleceram: ‘Aquele que escolhe o Seu povo Israel com amor’. E estão incluídos em Abraão, de quem se diz: ‘semente de Abraão, meu amigo (ohavi - que me ama)’.”

197 → “Israel, que sobe [à conta de] Yod-He-Vav-He. E o segredo da palavra: ‘Israel subiu no pensamento para ser criado’. Pensamento (Maḥshavah): Ḥashav (pensou) MH (45), e nele encontrarás o Nome Santo (Gematria de Adam = 45 = Yod-He-Vav-He expandido). E por causa de Jacó, que é Israel, foi dito: ‘E criou Deus o homem à Sua imagem’, na imagem de seu Senhor.”

198 → “Filhos, vida e sustento do lado da Coluna Central, que é ‘meu filho, meu primogênito Israel’. E ele é a Árvore da Vida, e ele é a Árvore de Sustento para tudo nele. E por isso eles, Israel, são o sustento dele, a oração que é considerada como sacrifício.”

199 → “E no exílio foi dito: ‘Dá-me filhos, e se não, morro eu’ (Gênesis 30:1), e a Shekhinah é o sacrifício do Santo, bendito seja Ele, dEle na direita e na esquerda e no corpo. E quando sobe para Ele, é necessário incluir com ela todas as dez Sefirot, pois não há santidade com menos de dez, pois é a santidade dEle. E por isso, quando o homem deseja elevar sua oração com todas as suas entonações, se a serpente deseja acusar a oração, é preciso fazer-lhe uma funda (qirṭa); e o segredo da palavra: Zarqa, Maqaf, Shofar, Holekh, Segulta.”

Capítulo 18: Os Segredos das Notas Musicais da Torá (Versículos 200-213)

200 → Começou Rabi Simeão e disse: “Superiores, ouvi; inferiores, reuni-vos; vós, senhores da Academia (marei metivta) de cima e de baixo. Elias, sob juramento sobre ti, toma permissão e desce aqui, pois uma grande batalha está preparada. Enoque, o encarregado, desce aqui, tu e todos os senhores da Academia sob tua mão, pois não para a minha glória o faço, mas para a glória da Shekhinah.”

201 → Começou como antes e disse: “Zarqa (Lançador): certamente na intenção de elevar a oração àquele lugar conhecido, assim como aquela pedra da funda (qirṭa), que é lançada para um lugar conhecido, assim é preciso elevar seu pensamento, em sua oração, naquela coroa, pedra incluída e coroada, de que se diz: ‘todo o que ergue, ergue no Nome’; que é preciso elevá-la lá.”

202 → “E naquele lugar que a eleva para o seu marido, ‘mesmo que uma serpente esteja enrolada em seu calcanhar, não interromperá’ (Mishná Berakhot 5:1), embora tenha sido dito sobre ele: ‘e tu lhe ferirás o calcanhar’ (Gênesis 3:15); aquela pedra, que é o Yod de Jacó, de que se diz: ‘de lá o pastor, a pedra de Israel’ (Gênesis 49:24), não interromperá, e é preciso elevá-la até o Infinito (Ein Sof). E quando a desce, diz-se dele: ‘todo o que se curva, curva-se no Barukh (Bendito)’, que é preciso descê-la até onde não há fim (ein takhlit), e não interromperá dele, nem para cima nem para baixo.”

203 → “Às vezes ele é o marido dela, Vav no Tsadik (Justo), em seis partes das duas pernas, desce para ela em duas pernas. Às vezes ele é o marido dela, Vav em dois, seis partes em que ela sobe para ele em dois braços. Às vezes ele é filho de Pai e Mãe, filho de YH, precisa subir para cima para o He, e quando sobe lá... Às vezes ela está ao inverso, Vav e entre Yod-Yod, à semelhança desta forma Aleph (א); precisa subir para [o lugar] de que se diz: ‘A pedra que os construtores rejeitaram tornou-se a cabeça da esquina’.”

204 → “E quando ela sobe para cima, na cabeça de todas as cabeças sobe, e por causa dela os anjos dizem: ‘Onde está o lugar da Sua glória?’. E quando sobe para o Aleph, à semelhança deste desenho, ela é uma coroa (taga) na cabeça do Aleph, coroa sobre a cabeça, Keter. E quando o ponto desce para baixo e é coroado, desceu nele à semelhança disto: Aleph com Qamats (אָ). E quando sobe é chamada Taga (Coroa) no segredo das notas musicais (ṭa‘amei), e quando desce é chamada Ponto (Nequda). E quando ela é à semelhança disto: Vav (ו), une-se com ele; e quando ela é uma coroa sobre a cabeça dele, é chamada letra Zayin (ז), incluída nele a letra do Pacto (Berit), que é o sétimo de tudo.”

205 → “E certamente esta pedra é a construção de todos os mundos, e por isso: ‘pedra inteira (shelemah) e justa terás’. Ela é a medida entre cada Sefirah e Sefirah, pois cada Sefirah nela sobe a dez; a medida dela é Vav e nela se faz o cúbito (amah), ‘dez cúbitos o comprimento da tábua’, entre cada Sefirah e Sefirah; e o segredo da palavra: ‘dez cúbitos o comprimento da tábua’, e entre tudo cem, ela é Yod entre parte e parte, e Yod dez vezes, sobe a cem. E o inverso de Me’ah (Cem) é Amah (Cúbito).”

206 → “Cada medida e medida é chamada Mundo, e são Yod-Vav; medida e mensuração; Vav peso, Yod a medida dele, e a mensuração da medida: ‘cinco cúbitos de comprimento e cinco cúbitos de largura’; e são correspondentes à medida de cada firmamento que é uma jornada de 500 [anos] o seu comprimento e 500 a sua largura, e são He-He.”

207 → “Eis para ti a medida da estatura (shi‘ur qomah) nas letras de YHVH. Pois a letra Vav é o Firmamento dos Céus. Cinco firmamentos dele, He; estes são chamados os 5 céus: He (5) cinco firmamentos que estão incluídos nos céus. Cinco superiores, Céus dos Céus. E são He-He, cinco com cinco. Vav o sexto firmamento, Vav-He para eles; Yod o sétimo para eles. E são sete com sete, e somam quatorze (Yod-Dalet). E assim são as terras, sete sobre sete como cascas de cebola, e todas aludidas nos dois olhos.”

208 → “Yod é chamado Pequeno Mundo (‘Olam Qaṭan); Vav, Longo Mundo (‘Olam Arokh); e todo aquele que quer pedir pedidos, para o Longo Mundo deve alongar nele. E todo aquele que pede no Mundo Curto (‘Olam Qatsar) deve encurtar. E sobre isso estabeleceram: ‘no lugar onde disseram para encurtar, não tem o homem permissão para alongar’.”

209 → “Encurtar nas orações: ‘Ó Deus, cura-a, peço-te’ (El na refa na lah). No ponto do Yod. Alongar e prostrar-se: ‘E prostrei-me perante o Senhor como da primeira vez, quarenta dias e quarenta noites’ (Deuteronômio 9:18); tudo Mem (40), Yod ponto no meio, faz-se Mayim (Água), do lado da bondade (ḥesed) deve-se alongar na oração.”

210 → “E no Nome Santo, o YHVH sobe com Revi‘a para alongar neste sinal (tenu‘ah), que é o segredo do toque longo (teqi‘ah); para encurtar do lado de Shevarim (toques quebrados); intermediário, nem curto nem longo, na Teru‘ah, da Coluna Central, que é a Shalshelet (Corrente), pois ambos são o Peso do Santuário (Sheqel ha-Qodesh).”

211 → “Correspondente ao Revi‘a que sobe é o Ḥolem; Shevarim corresponde ao Sheva, um quer elevar a voz, e um quer baixá-la. E por isso eles são Shevarim em silêncio, Shekhinah inferior, e a voz não será ouvida, como está escrito: ‘e a sua voz não se ouvia’. Teru‘ah é Shalshelet que segura em ambos.”

212 → “E há à semelhança do firmamento que alonga a palavra, e é o ponto Ḥiriq à semelhança do Ḥolem; não há vogal que não tenha a sua semelhança nas notas musicais (ṭa‘amei): Segol corresponde a Segulta, Sheva corresponde a Zaqef Gadol; todos encontrarás as vogais correspondentes às notas para quem conhece segredos ocultos.”

213 → Começou e disse: “Zarqa, Maqaf, Shofar, Holekh, Segulta. Começou: ponto da direita, He rei. Ponto do Segol, esquerda, He rei. No meio, He reinará abaixo.” Rabi Aḥa disse: “He rei, este é o mundo superior; He rei, este é Tif’eret; He reinará (yimlokh), esta é a Arca da Aliança.”

Capítulo 19: Mundos Destruídos e o Pacto da Torá (Versículos 214-223)

214 → “Estas são as gerações dos céus e da terra...” (Eleh toledot ha-shamayim ve-ha-arets). Já estabeleceram: todo lugar onde está escrito Eleh (Estes), desqualifica os primeiros; e estas são as gerações do Tohu (Caos), que foram aludidas no segundo versículo: “E a terra era sem forma (tohu)”; e estes são aqueles de que se disse que o Santo, bendito seja Ele, cria mundos e os destrói; e por isso a terra ficou atônita e vazia.

215 → Como criou o Santo, bendito seja Ele, mundos para destruí-los? Seria melhor que não os criasse. Mas certamente aqui há um mistério: o que é “e os destrói”? Pois o Santo, bendito seja Ele, não destruiria as obras de Suas mãos. E não só isso, mas estes céus de que se diz: “pois os céus como fumaça desaparecerão...” (Isaías 51:6), se assim for, o Santo, bendito seja Ele, faz e destrói?

216 → Mas o segredo da palavra é assim: O Santo, bendito seja Ele, criou o mundo, e criou-o com a Torá, como estabeleceram: “No princípio” (Bereshit), de que se diz “O Senhor me possuiu no princípio de Seu caminho” (Provérbios 8:22); e com este Reshit criou os céus e a terra, e Ele os sustenta com ela, pois Berit (Pacto) está escrito nele: B-B’R’Ashi’T (Brit Esh - Pacto de Fogo?), e foi dito nele: “Se não fosse o meu pacto dia e noite...” (Jeremias 33:25). E estes são aqueles de que se diz: “Os céus são céus do Senhor...” (Salmos 115:16), e é a Terra da Vida (Erets ha-Ḥayim), composta de sete terras, sobre as quais disse o Rei Davi: “Andarei perante o Senhor nas terras dos viventes” (Salmos 116:9).

217 → E criou céus e terra depois dele, sobre Tohu, e não há lá fundamento (yesoda), que é o Pacto que os sustenta; por isso, o Santo, bendito seja Ele, quis dar a Torá às nações do mundo idólatras (‘akum), que é o Pacto da Circuncisão propriamente dito, e não quiseram recebê-lo, e a terra restou deserta e seca.

218 → E isto é: “Ajuntem-se as águas debaixo dos céus num lugar e apareça a porção seca”. “Ajuntem-se as águas”: esta é a Torá. “Num lugar” (el maqom eḥad): estes são Israel, pois as almas deles dependem daquele lugar de que se diz: “Bendita a glória do Senhor desde o seu lugar” (Ezequiel 3:12). “A glória do Senhor”: a Shekhinah inferior. “Desde o seu lugar”: a Shekhinah superior; e uma vez que as almas deles são de lá, repousa sobre eles certamente YHVH, e diz-se neles: “pois a porção do Senhor é o seu povo”, e isto é “Ajuntem-se as águas num lugar”.

219 → E a Torá é a habitação do mundo, e as nações do mundo idólatras que não a receberam restaram desertas e secas; e isto é que o Santo, bendito seja Ele, cria mundos e os destrói: aqueles que não guardam os preceitos da Torá. Não que Ele destrua Suas obras, como pensam os seres humanos; e por que destruiria Ele a Seus filhos, de quem se diz: “quando foram criados” (be-hibare’am) — “com He os criou” (be-He bera’am)?

220 → E estes são aqueles que se convertem das nações do mundo; por causa deles caiu o He pequeno, o He de Abraão, no quinto milênio, que é o He, que é deserto e seco: deserto no Primeiro Templo, e seco no Segundo Templo.

221 → E Moisés, porque quis trazer os prosélitos sob as asas da Shekhinah, e pensou que eram daqueles que foram criados com He, e colocou neles a letra He de Abraão, causaram-lhe a descida, como está dito: “Vai, desce, porque o teu povo se corrompeu” (Êxodo 32:7); porque não receberam a letra He no temor do Yod e no amor do He, ele desceu de seu grau que é Vav.

222 → E a letra Vav desceu com ele para que não se perdesse entre eles; pois ele está destinado, no segredo da reencarnação (gilgula), a misturar-se entre eles no exílio, entre a Multidão Mista (‘Erev Rav), cujas almas são do lado daqueles de quem se diz: “pois os céus como fumaça desaparecerão...”. E estes são aqueles sobre os quais Noé não quis ter misericórdia, e foi dito sobre eles: “e foram apagados da terra”, porque eram daqueles de quem se diz: “apagarás a memória de Amaleque”. E Moisés não guardou o Vav deles, e deixou cair o He entre eles. E por isso, ele não entrará na Terra de Israel até que retorne o He ao seu lugar; e por isso ele desceu de seu grau, e desceu nele o Vav, e por isso He caiu e Vav a levanta — o Vav de Moisés.

223 → E porque o He pequeno, o He de Abraão, que é de be-hibare’am, ele foi ajudado por causa dela, e diz-se nele: “Aquele que faz caminhar à direita de Moisés...” (Isaías 63:12), e tirou-a de lá com a força do Vav, e trouxe-a consigo; imediatamente repousou sobre ele YH, e completou-se o juramento: “Pois a mão sobre o trono de YH, o Senhor terá guerra...” (Êxodo 17:16). O que é “de geração em geração” (mi-dor dor)? Dor (Geração), este é Moisés, de quem se diz: “Uma geração vai e outra geração vem” (Eclesiastes 1:4); e já estabeleceram, que não há geração com menos de sessenta mil, e este é Moisés, de quem se diz que uma mulher pariu 600.000 em um ventre.

Capítulo 20: As Cinco Espécies da Multidão Mista (Versículos 224-231)

224 → E cinco espécies há na Multidão Mista (‘Erev Rav), e são: Nefilim (Gigantes/Caídos), Gibborim (Poderosos), ‘Anaqim (Anaquins), Refa’im (Refains), ‘Amaleqim (Amalequitas). E por causa deles caiu o He pequeno de seu lugar. Balaão e Balaque eram do lado de Amaleque: tome ‘AM de Bilam (Balaão), LaQ de Balaq, resta Bavel (Babel), “porque ali confundiu (balal) o Senhor a linguagem de toda a terra” (Gênesis 11:9).

225 → E estes são os que restaram daqueles de quem se diz: “E apagou tudo o que existia”; e daqueles que restaram deles no quarto exílio, são cabeças em grande existência e levantam-se sobre Israel como instrumentos de violência, e sobre eles foi dito: “pois a terra está cheia de violência por causa deles”; estes são os Amalequitas.

226 → Nefilim: sobre eles foi dito: “E viram os filhos de Deus as filhas dos homens, que eram formosas...”, e estes são a segunda espécie, daqueles Nefilim de cima; pois quando o Santo, bendito seja Ele, quis fazer o homem, que disse: “Façamos o homem à nossa imagem...”, quis fazê-lo chefe sobre os superiores, para que ele fosse comandante sobre todos e eles fossem comandados por suas mãos, à semelhança de José, de quem se diz: “e pôs governadores sobre a terra” (Gênesis 41:34).

227 → Eles quiseram acusar contra ele e disseram: “Que é o homem para que te lembres dele...” pois está destinado a pecar diante de Ti. Disse-lhes o Santo, bendito seja Ele: “Se vós estivésseis embaixo como ele, seríeis mais pecadores do que ele”; imediatamente: “E viram os filhos de Deus as filhas dos homens...”, desejaram-nas, e o Santo, bendito seja Ele, derrubou-os para baixo em correntes.

228 → E estes são Uzza e Azael, de quem são as almas da Multidão Mista, que são Nefilim que derrubaram a si mesmos (hipilu) para prostituir-se atrás das mulheres que são formosas (ṭavan); e por isso o Santo, bendito seja Ele, derrubou-os do mundo vindouro, para que não tenham parte lá, e deu-lhes sua recompensa neste mundo, como está escrito: “e retribui aos que o odeiam na sua face para o destruir...” (Deuteronômio 7:10).

229 → Gibborim (Poderosos): a terceira espécie. Sobre eles foi dito: “Estes são os poderosos... homens de renome (anshei ha-shem)”. E são do lado daqueles de quem se diz: “Vamos, edifiquemos nós uma cidade e façamo-nos um nome (shem)” (Gênesis 11:4). E constroem sinagogas e casas de estudo, e colocam nelas Rolos da Torá, e coroa sobre sua cabeça, e não para o nome de YHVH, mas para fazer para si mesmos um nome (shem); é o que está escrito: “e façamo-nos um nome”. E do outro lado fortalecem-se (mitgabrin) sobre Israel, que são como o pó da terra, e roubam-nos e quebra-se o trabalho; e sobre eles foi dito: “E as águas prevaleceram (gavru) muito muito sobre a terra”.

230 → Refa’im: a quarta espécie. Se veem Israel em aperto, afrouxam-se (mitrapin) deles; e têm poder para salvá-los, mas não querem; e afrouxam-se da Torá, e daqueles que se esforçam nela, para fazer o bem com os idólatras; sobre eles foi dito: “os mortos (refa’im) não viverão” (Isaías 26:14); no tempo em que vier a visitação para Israel, diz-se neles: “e destruíste toda a memória deles”.

231 → ‘Anaqim: a quinta espécie. Que desprezam aqueles de quem se diz: “e colares (‘anaqim) ao teu pescoço”. E sobre eles foi dito: “também os Refains são considerados como Anaquins” (Deuteronômio 2:11), equivalentes um ao outro. Estes são os que retornaram o mundo a Tohu e Bohu; e o segredo da palavra: destruiu o Templo, “e a terra era sem forma e vazia”, que é a essência e a habitação do mundo; imediatamente quando vier a Luz, que é o Santo, bendito seja Ele, serão apagados do mundo e perecerão; mas a redenção não depende senão de Amaleque, até que sejam apagados, pois nele há juramento, e já estabeleceram.

Capítulo 21: A Renovação do Mundo e a Vinda do Messias (Versículos 232-251)

232 → Outra interpretação: “Estas são as gerações dos céus...” (Eleh toledot ha-shamayim), etc. Estes são aqueles de quem se diz: “Estes são os teus deuses, ó Israel” (Eleh eloheikha Yisra’el). No dia em que estes forem apagados, será como se naquele dia o Santo, bendito seja Ele, tivesse feito céus e terra; é o que está escrito: “no dia em que o Senhor Deus fez terra e céus” (Gênesis 2:4). Naquele tempo, o Santo, bendito seja Ele, estará com Sua Shekhinah, e o mundo se renovará; é o que está escrito: “Pois, como os novos céus e a nova terra...” (Isaías 66:22), isto é “no dia em que fez”.

233 → Naquele tempo: “E fez o Senhor Deus brotar da terra toda árvore agradável...” (Gênesis 2:9). Mas no início, até que estes sejam apagados, não desce a chuva da Torá; e Israel, que se assemelham a ervas e árvores, não brotam. E este é o segredo da palavra: “E todo o arbusto do campo ainda não estava na terra, e toda a erva do campo...”, pois “homem não havia” (adam ayin), que é Israel no Templo, “para lavrar o solo” com sacrifícios.

234 → Outra interpretação: “E todo arbusto do campo”: este é o primeiro Messias, “ainda não estava na terra”. “E toda a erva do campo ainda não brotava”: este é o segundo Messias. E por quê? Porque não há lá Moisés, para servir a Shekhinah, de quem se diz: “e não havia homem para lavrar o solo”. E o segredo da palavra: “Não se apartará o cetro de Judá” — este é o Messias filho de Davi — “nem o legislador de entre seus pés” — este é o Messias filho de José — “até que venha Shiloh” — este é Moisés; o valor numérico deste é como o daquele (Shiloh = Moshe = 345); “e a ele (ve-lo) congregarão os povos” (Gênesis 49:10): as letras [formam] Ve-Levi Qehat (E Levi Coate).

235 → Outra interpretação: “E todo arbusto (siaḥ) do campo”: estes são os justos, que são do lado do Justo, Vida dos Mundos. Siaḥ: Shin (300) Ḥet-Yod (18 - Vida). Shin: três ramos da árvore, e são os 3 Patriarcas, e dos 18 mundos.

236 → Outra explicação: “E toda a erva do campo”: 72 (‘Ayin-Bet) Shin; três folhas que são Shin de YH-ADNY, e são 72. Os ramos que pendem delas, como o número 72 todos. Não se unem no lugar, que é a Shekhinah, até que venha aquele que é chamado ADaM, que é Yod-He-Vav-He, e este é “e não havia homem para lavrar o solo”.

237 → E por isso, diz-se nele: “e toda a erva do campo ainda não brotava”, até que brote o Justo, e dele “a verdade brotará da terra” (Salmos 85:12), de quem se diz “e lançaste a verdade por terra” (Daniel 8:12); e os discípulos dos sábios, que são as ervas, não brotam no exílio, até que “a verdade brote da terra”; e este é Moisés, de quem se diz: “a lei da verdade estava em sua boca” (Malaquias 2:6), pois não haverá quem interprete para a Shekhinah como ele; e por isso “e não havia homem para servir”.

238 → E imediatamente quando ele vier, imediatamente “e um vapor (ed) subia da terra” (Gênesis 2:6). Aleph-Dalet (Ed) de ADNY (Adonai); sobe a ele o Vav e faz-se com ela ADoN (Senhor) de toda a terra. Imediatamente: “e regava toda a face da terra”; dele são regados Israel embaixo com as 70 faces da Torá.

239 → Outra interpretação: “e um vapor subia da terra”: sua tradução (Targum) é “e uma nuvem subia da terra”; aquela de que se diz: “Pois a nuvem do Senhor estava sobre o Tabernáculo...”, e com ela são regados os discípulos dos sábios na terra.

240 → Naquele tempo: “E formou (vayitser) o Senhor Deus o homem”, estes são Israel. Naquele tempo, o Santo, bendito seja Ele, formou-os nos desenhos deste mundo e do mundo vindouro. “E formou”: naquele tempo, o Santo, bendito seja Ele, fê-los entrar em Seu Nome, no desenho de dois Yods (Yod-Yod). Vav entre eles, que somam a conta de YHVH (26 = 10+6+10). E serão desenhados em Suas faces; em seus rostos com dois Yods, em seu nariz com a letra Vav.

241 → E por isso disse a Escritura: “Pois do cume das penhas (tsurim) o vejo” (Números 23:9). Estes são os desenhos (tsiurin) do Nome Santo. E serão desenhados em seus rostos, nas duas tábuas preciosas que são Yod-Yod, que é Vav gravado sobre eles.

242 → E ainda formou-os, para cada geração em sua companheira superna, que é YH. E elas são Vav, a união de ambas. E formou-os naqueles do desenho de cima, que é Israel, a Coluna Central, que inclui a Shekhinah superior e inferior, que são o Shema Israel da noite e o Shema Israel da manhã, e sobre eles foi dito: “osso dos meus ossos e carne da minha carne”.

243 → E imediatamente naquele tempo, plantou a Israel no Jardim do Éden santo. É o que está escrito: “E plantou o Senhor Deus” — Pai e Mãe. “Jardim” — esta é a Shekhinah inferior. “Éden” — esta é a Mãe Superna. “O homem” — esta é a Coluna Central; ela será a planta dele, sua companheira, e não se moverá dele para sempre, e será o seu deleite (‘iduna); e Israel, o Santo, bendito seja Ele, plantou-os naquele tempo como planta santa no mundo, como está dito: “o renovo do meu plantio, obra das minhas mãos, para eu me gloriar” (Isaías 60:21).

244 → “E fez brotar o Senhor Deus” — Pai e Mãe — “toda árvore agradável” — este é o Justo. “E boa para comida” — esta é a Coluna Central, pois nela Ele prepara alimento para tudo, pois tudo está nela, e o Justo não se sustenta senão dela, e a Shekhinah dela, e não necessitam dos inferiores, mas todos são alimentados embaixo através dela. Pois no exílio não havia para a Shekhinah e para os Dezoito (Ḥai) Mundos alimento, senão nas Dezoito (Ḥai) Bênçãos da oração; mas naquele tempo, ele será alimento para tudo.

245 → “E a Árvore da Vida”, que é a Árvore da Vida, será plantada dentro do Jardim, de que se diz: “e tome também da árvore da vida, e coma, e viva para sempre” (Gênesis 3:22). E a Shekhinah, não dominará sobre ela a árvore do Lado Outro, que é a Multidão Mista (‘Erev Rav), que são a Árvore do Conhecimento do Bem e do Mal; e não receberá nela mais o impuro. É o que está escrito: “O Senhor só o guiou, e não havia com ele deus estranho” (Deuteronômio 32:12). E por isso não se recebem prosélitos nos dias do Messias. E a Shekhinah será como a videira, que não recebe enxerto de outra espécie.

246 → E Israel será “toda árvore agradável à vista”, e retornará sobre eles a beleza, de que se diz: “Lançou do céu à terra a beleza (tif’eret) de Israel” (Lamentações 2:1). E a Árvore do Conhecimento do Bem e do Mal será empurrada deles, e não se apegarão, e não se misturarão com eles; pois foi dito a Israel: “e da árvore do conhecimento do bem e do mal, não comerás dela”, que são a Multidão Mista; e revelou-lhes o Santo, bendito seja Ele, que “no dia em que dela comeres”, causaram duas perdas, que são o Primeiro Templo e o Segundo Templo; isso é “porque no dia em que dela comeres, morrendo morrerás” (mot tamut) — duas vezes. E eles causaram que o Justo ficasse seco e árido, no Primeiro Templo que é a Shekhinah superior. E no Segundo Templo, que é a Shekhinah inferior; e isto é “e o rio se secará e ficará árido” (Isaías 19:5). E o Rio é Vav, secará no He inferior, porque se retirou dele o fluxo do Yod para o Infinito.

247 → E imediatamente quando Israel sair do exílio, o povo santo sozinho, imediatamente o Rio que estava seco e árido, diz-se dele: “E um rio sai do Éden” — este é Vav — “para regar o jardim”; e o Rio é a Coluna Central; “sai do Éden” — esta é a Mãe Superna; “para regar o jardim” — esta é a Shekhinah inferior.

248 → Pois naquele tempo dir-se-á a Moisés e a Israel: “Então te deleitarás no Senhor” (az tit‘anag ‘al YHVH) — com ‘Oneg (Deleite), que é: ‘Ayin - Éden, Nun - Nahar (Rio), Gimel - Gan (Jardim). E cumpre-se o versículo: “Então cantará (az yashir) Moisés...” (Êxodo 15:1); “cantou” (shar) não se diz, mas “cantará” (yashir). E transformar-se-á para a Multidão Mista o ‘Oneg (Deleite) em Nega‘ (Praga), e para as nações do mundo idólatras, à semelhança do Faraó e dos egípcios, que floresceu neles sarna e úlceras. Mas para Israel será ‘Oneg.

249 → E este é: “E um rio sai do Éden, para regar o jardim, e dali se divide, e se torna em quatro cabeças” (Gênesis 2:10). Que são: Ḥesed, braço direito, e naquele tempo “quem quiser ser sábio vá para o sul (yadrim)”, e o acampamento de Miguel é regado dele, e com ele a tribo de Judá e duas tribos. Gevurah, braço esquerdo, e naquele tempo “quem quiser enriquecer vá para o norte (yatspin)”, e o acampamento de Gabriel é regado dele, e com ele a tribo de Dã e duas tribos. Netsaḥ, perna direita, e dela é regado o acampamento de Nuriel, e com ele a tribo de Rúben, e duas tribos com ele. Hod, perna esquerda, sobre a qual foi dito a Jacó “e ele mancava da sua coxa”, e dele é regado o acampamento de Rafael, que é encarregado da cura do exílio, e com ele a tribo de Efraim e duas tribos.

250 → Outra interpretação: “E dali se divide e se torna em quatro cabeças”: estes são os quatro que entraram no Pardes (Pomar). Um entrou em Pishon, que é Pi Shoneh Halakhot (Boca que Estuda Leis). O segundo entrou em Giḥon, e lá foi enterrado, aquele de que se diz: “tudo o que anda sobre o ventre (gaḥon)” (Levítico 11:42) — Gabriel, Gever El, sobre ele se diz: “ao homem cujo caminho está oculto e a quem Deus cercou” (Jó 3:23), e ninguém soube a sepultura dele, até o dia do julgamento em que se revelará lá. E isto é uma alusão, e para o sábio por alusão.

251 → O terceiro entrou em Ḥideqel: Ḥad Qal (Afiado e Leve), e esta é a língua afiada e voz para a homilia (derashah). O quarto entrou em Perat (Eufrates), que é o cérebro, onde há frutificação e multiplicação (piryah ve-rivyah). Ben Zoma e Ben Azzai, que entraram nas cascas (qelifin) da Torá, foram feridos nelas. Rabi Akiva, que entrou no cérebro, diz-se dele que entrou em paz e saiu em paz.

Capítulo 22: As Pedras de Mármore Puro e a Árvore da Vida (Versículos 252-255)

252 → Disse Rabi Eleazar: “Pai, um dia eu estava na casa de estudo, e os companheiros perguntaram: O que é aquilo que disse Rabi Akiva aos seus alunos: ‘Quando chegardes às pedras de mármore puro, não digais: Água, água! Para que não coloqueis em perigo a vós mesmos, pois está escrito: Aquele que fala mentiras não permanecerá diante dos meus olhos’ (Salmos 101:7). Enquanto isso, eis que o Ancião dos Anciãos descia. Disse-lhes: ‘Rabanan, em que estais ocupados?’ Disseram-lhe: ‘Certamente nisto que disse Rabi Akiva aos seus alunos: Quando chegardes às pedras de mármore, etc.’. Disse-lhes: ‘Certamente há um mistério superno aqui, e já o estabeleceram na Academia Superna; e para que não erreis, desci para vós, e para que se revele este mistério entre vós, que é um mistério superno, oculto dos filhos da geração’.”

253 → “Certamente, pedras de mármore puro são aquelas de onde saem águas puras, e elas são aludidas na letra Aleph (א), começo e fim; o Vav que está inclinado entre elas é a Árvore da Vida; quem come dele, vive para sempre; e estes dois Yods (yodin) são aludidos em Va-yitser (E formou - com dois Yods), e são duas formações: formação dos superiores e formação dos inferiores; e são Sabedoria no começo e Sabedoria no fim, mistérios da Sabedoria, certamente são mistérios da Sabedoria Superna que está sob a Coroa Superna.”

254 → “E estão correspondendo aos dois olhos, nos quais duas lágrimas desceram ao Grande Mar. E por que desceram? Porque a Torá destas duas tábuas, Moisés a estava descendo para Israel, e não a mereceram, e quebraram-se e caíram; e isto causou a destruição do Primeiro e do Segundo Templo. E por que caíram? Porque voou o Vav delas, que é o Vav de Va-yitser, e deu-lhes outras do lado da Árvore do Conhecimento do Bem e do Mal, de onde foi dada a Torá com proibição e permissão, da direita vida e da esquerda morte.”

255 → “E por isso disse Rabi Akiva aos seus alunos: ‘Quando chegardes às pedras de mármore puro, não digais: Água, água!’; não considereis iguais as pedras de mármore puro às outras pedras, que são vida e morte, de onde ‘o coração do sábio está à sua direita e o coração do tolo à sua esquerda’ (Eclesiastes 10:2). E não só isso, mas vós colocareis em perigo a vós mesmos, porque aquelas da Árvore do Conhecimento do Bem e do Mal estão em separação, e as pedras de mármore puro estão em unidade sem separação alguma. E se disserdes que a Árvore da Vida partiu delas e caíram, e há separação entre elas: ‘Aquele que fala mentiras não permanecerá diante dos meus olhos’, pois não há lá separação em cima; pois aquelas que quebraram, destas eram.” Vieram para beijá-lo, e ele voou e partiu deles.

Capítulo 23: As Duas Formações e as Três Almas do Homem (Versículos 256-258)

256 → Outra interpretação: “E um rio sai do Éden”, certamente em cima na Árvore da Vida, lá não há cascas (qelifin) estranhas, como está escrito: “o mal não habitará contigo” (Salmos 5:5); mas na árvore de baixo há cascas estranhas certamente, e ela está plantada no Jardim do Éden de Ze‘ir Anpin (Pequena Face), que é Enoque, Metatron; pois o Jardim do Éden de cima, do Santo, bendito seja Ele, não há lá perversidade, para haver lá tortuosidade e perversão. E por isso: “E um rio sai...”, e posso dizer sobre Metatron: “sai do Éden” — do deleite dele; “para regar o jardim” — o jardim dele, o pomar (pardes) dele, onde entraram Ben Azzai e Ben Zoma e Elisha; e as cascas dele: deste lado bem, e deste lado mal, e isto é proibido e permitido, apto e inapto, impureza e pureza.

257 → Levantou-se um ancião e disse: “Rabi, Rabi, é assim certamente; mas Árvore da Vida não é chamada ele, mas aqui está o segredo da palavra, Va-yitser (E formou - com dois Yods): uma formação de bem, e uma formação de mal; esta é a Árvore do Conhecimento do Bem e do Mal; Árvore é o homem pequeno (adam ze‘ira), do lado da vida dele, e do lado da morte dele; lá estão as duas formações dele, que são proibido e permitido; e sobre ele foi dito: ‘E formou o Senhor Deus o homem do pó da terra’.”

258 → “E soprou em suas narinas o fôlego da vida” (nishmat ḥayim). Esta é a Shekhinah superior, Éden. Arrependimento. E sobre ela foi dito: “e a árvore da vida no meio do jardim” — esta é a Coluna Central. “O jardim” — Shekhinah inferior; três nós são: Alma (Neshamah), Espírito (Ruaḥ), Alma vital (Nefesh) para ele. E neles: “e foi o homem feito alma vivente” (le-nefesh ḥayah), que é “da Sua boca” (mi-piv) propriamente, chamou a Shekhinah, que é o Fôlego da Vida (Nishmat Ḥayim). Imediatamente que disse estas palavras, subiu para cima. Disse Rabi Simeão: “Companheiros, certamente era um anjo, e certamente temos apoio, de todo lugar.”

Capítulo 24: O Jardim do Éden e o Serviço Divino (Versículos 259-264)

259 → Começou o versículo depois dele: “E tomou o Senhor Deus o homem e o pôs no jardim do Éden...” (Va-yiqaḥ YHVH Elohim et ha-adam va-yaniḥehu be-gan ‘eden), etc. “E tomou” (va-yiqaḥ): quem o tomou? Mas tomou-o dos quatro elementos, de que se diz: “e dali se divide e se torna em quatro cabeças”; separou-o deles, e colocou-o no Jardim do Éden.

260 → À semelhança disto, fará o Santo, bendito seja Ele, ao ser humano que foi criado de quatro elementos; no tempo em que retorna em arrependimento, e se ocupa da Torá, o Santo, bendito seja Ele, o toma de lá; e sobre eles foi dito: “e dali se divide”, separa a sua alma do desejo deles, e colocou-o no Seu Jardim, que é a Shekhinah. “Para lavrá-la” (le-‘ovdah) nos mandamentos positivos, “e para guardá-la” (u-le-shomrah) nos mandamentos negativos; se merecer guardá-la, ele será cabeça sobre os quatro elementos, e se fará um rio que rega através dele, e não por outra mão, e conhecerão nele, que ele é mestre e governante sobre eles.

261 → E se transgride a Torá, é regado da amargura da árvore do mal, que é a Inclinação ao Mal (Yetser ha-Ra); e todos os membros que são dos quatro elementos, diz-se neles: “E amargaram a vida deles...” (Êxodo 1:14), e amargaram com a amargura da Marah (Bile); e quanto aos membros santos do corpo, que são do lado do bem, diz-se neles: “E chegaram a Mara e não puderam beber água de Mara...” (Êxodo 15:23). À semelhança disto, disseram os Mestres da Mishná: “E amargaram a vida deles com dura servidão” — na pergunta difícil (qushya). “Com argamassa” — no Kal Va-Ḥomer (argumento a fortiori). “E com tijolos” — no esclarecimento da Lei (libun hilkheta). “E com todo serviço no campo” — esta é a Baraita. “Todo o serviço deles...” — esta é a Mishná.

262 → Se retornam em arrependimento, diz-se neles: “E mostrou-lhe o Senhor uma árvore”, e esta é a Árvore da Vida, e nela “as águas se tornaram doces”; e este é Moisés Messias, de quem se diz: “e o bastão de Deus na minha mão”; bastão (maṭeh), este é Metatron, do seu lado vida, e do seu lado morte. Quando se transforma em bastão, é ajuda (‘ezer), do lado do bem; quando se transforma em serpente, é “contra ele” (ke-negdo); imediatamente: “e fugiu Moisés de diante dele”.

263 → E o Santo, bendito seja Ele, entregou-o na mão de Moisés, e é a Torá Oral, em que há proibido e permitido; imediatamente que bateu na rocha, o Santo, bendito seja Ele, o tomou em Sua mão, e foi dito nele: “e desceu a ele com um cajado (sheveṭ)” (2 Samuel 23:21), para bater nele com ele; e o cajado é a Inclinação ao Mal, a serpente, e tudo é no exílio por causa dele.

264 → E mais: “e dali se divide”; bem-aventurado é o homem, que se esforça na Torá, pois no tempo em que o Santo, bendito seja Ele, o toma deste corpo, dos quatro elementos, separa-se de lá, e vai para ser cabeça nas quatro Criaturas (Ḥayvan), e diz-se neles: “nas mãos te levarão...” (Salmos 91:12).

Capítulo 25: A Ordem Divina e a Nudez da Shekhinah (Versículos 265-273)

265 → “E ordenou o Senhor Deus...” (Va-yetsav YHVH Elohim), etc. Já estabeleceram: não há “ordem” (tsav) senão idolatria (avodah zarah), pois de lá [vêm] outros deuses; e ela está no fígado, pois dele se torna pesado (tikhbad) o serviço, que é idolatria, para ele; e o fígado se ira, e já estabeleceram: “todo aquele que se ira é como se adorasse ídolos”. Isto é Va-yetsav.

266 → “Sobre o homem” (‘al ha-adam): este é o derramamento de sangue, como está dito: “no homem o seu sangue será derramado” (Gênesis 9:6); e esta é a Marah (Bile), a espada do Anjo da Morte, como está dito: “e o fim dela é amargo (marah) como absinto, afiada como espada de dois gumes” (Provérbios 5:4). “Dizendo” (lemor): este é o incesto/adultério (giluy ‘arayot), e este é o baço (ṭeḥol). Sobre ela se diz: “comeu e limpou a boca...” (Provérbios 30:20), pois o baço não tem boca nem veias, e é regado da turvação do sangue negro do fígado, e não encontramos nele boca, e isto é “comeu e limpou a boca...”. Todos os que derramam sangue são da Marah (Bile), pois as veias do sangue do coração, assim que veem a Marah, todas fogem diante dela.

267 → E os incestos todos cobrem-se na escuridão, no sangue negro do baço. Aquele que transgride derramamento de sangue e idolatria e incesto, revela sua alma, no Fígado, Bile e Baço, e julgam-no no Inferno; e três encarregados sobre eles: Destruidor (Mashḥit), Ira (Af) e Furor (Ḥemah).

268 → Quinze incestos são, conforme o número YH (15), e seis outros conforme o número Vav (6). Antes que Israel fosse exilado no exílio, e a Shekhinah com eles, ordenou o Santo, bendito seja Ele, a Israel: “A nudez de tua mãe não descobrirás” (Levítico 18:7). E este exílio é a descoberta da nudez da Shekhinah, como está dito: “e por vossas transgressões foi enviada vossa mãe”; e por incesto Israel e a Shekhinah foram para o exílio, e esta é a nudez da Shekhinah. E esta nudez é Lilith, mãe da Multidão Mista (‘Erev Rav), e a Multidão Mista são as nudezes dela, e as nudezes de Israel de cima, sobre a qual foi dito: “A nudez de teu pai não descobrirás”.

269 → E eles separam entre He e He, de modo que o Vav não se aproxime entre elas; é o que está escrito: “A nudez da mulher e de sua filha não descobrirás”; e elas são a Shekhinah superior e inferior; pois no tempo da Multidão Mista, que são Nefilim, Gibborim, ‘Amaleqim, Refa’im, ‘Anaqim, entre He e He não há permissão para o Santo, bendito seja Ele, aproximar-se entre elas; e o segredo da palavra: “e o rio se secará e ficará árido” — secará no He superior, e ficará árido no He inferior, para que a Multidão Mista não se sustente do Vav, que é a Árvore da Vida; e por isso não há aproximação para o Vav entre He e He, no tempo em que a Multidão Mista está entre elas.

270 → E não há permissão para a letra Yod aproximar-se do segundo He, é o que está escrito: “A nudez de tua nora não descobrirás” (Levítico 18:15). E eles separaram entre Vav e He superior, é o que está escrito: “A nudez da mulher de teu pai não descobrirás”; pois Yod é pai, He mãe, Vav filho, He filha. E por isso ordenou em relação a ela, He superior: “A nudez da mulher de teu pai não descobrirás”. “A nudez de tua irmã, filha de teu pai”: esta é o He inferior. “A nudez da filha do filho dela e a nudez da filha da filha dela”: são He e He que são gerações do He. “A nudez do irmão de teu pai”: este é o Yod que é geração da letra Yod, e é irmão do Vav.

271 → Enfim, no tempo em que a Multidão Mista está misturada em Israel, não há aproximação e união nas letras do Nome YHVH, e imediatamente quando forem apagados do mundo, diz-se sobre as letras do Santo, bendito seja Ele: “Naquele dia será YHVH um e Seu Nome um”. E por isso Adam, que são Israel, tem união na Torá, de que se diz: “árvore de vida é ela para os que a seguram”, e ela é a Matrona Malkhut, de cujo lado Israel são chamados filhos de reis.

272 → E por isso disse o Santo, bendito seja Ele: “Não é bom que o homem esteja só; far-lhe-ei uma ajudadora contra ele (‘ezer ke-negdo)” — esta é a Mishná, esposa daquele Jovem (Na‘ar - Metatron), e ela é serva da Shekhinah. E se Israel merece, ela é ajuda (‘ezer) para eles no exílio, do lado do permitido, puro, apto. E se não, ela é contra ele (ke-negdo), do lado do impuro, inapto, proibido. Puro, permitido, apto: é a Inclinação ao Bem. Inapto, impuro, proibido: é a Inclinação ao Mal.

273 → E a mulher, que tem sangue puro e sangue menstrual (niddah), do lado da Mishná, ela é igual a ele, e não é sua companheira, sua união, pois não há união até que a Multidão Mista seja apagada do mundo. E por isso Moisés foi enterrado fora da Terra Santa, e a sepultura dele é a Mishná, e ninguém soube a sepultura dele até o dia do julgamento em que se revelará lá; a sepultura dele é a Mishná, que governa sobre a Matrona, que é a Cabala para Moisés; e o Rei e a Matrona se separam de seu marido. Por isso: “Por três coisas se alvoroça a terra... pelo servo quando reina” — este é o escravo conhecido (Metatron?); “e a serva” — esta é a Mishná; “e o vil (naval) quando se farta de pão” — esta é a Multidão Mista, povo vil e não sábio.

Capítulo 26: O Sono de Adão e a Construção da Costela (Versículos 274-278)

274 → Ainda começou e disse: “E formou o Senhor Deus da terra todo animal do campo e toda ave dos céus...” (Va-yitser YHVH Elohim min ha-adamah kol ḥayat ha-sadeh ve-et kol ‘of ha-shamayim). Ai do mundo, que são fechados de coração, e tapados de olhos, que não contemplam os segredos da Torá, e não sabem que certamente “animal do campo” e “ave dos céus” são os Povos da Terra (‘amei ha-arets). E mesmo nestes que são “alma vivente” (nefesh ḥayah), não se encontrou neles ajuda para a Shekhinah no exílio, nem para Moisés que está com ela, pois em todo tempo que a Shekhinah foi exilada, não se moveu dela.

275 → Disse Rabi Eleazar: “E quem deu a obra de Adam a Israel e a Moisés?” Disse-lhe: “Meu filho, e tu disseste assim? E não aprendeste: ‘anuncio desde o princípio o fim’ (Isaías 46:10)?” Disse-lhe: “Assim é certamente.”

276 → E por isso Moisés não morreu, e foi chamado Adam (Homem), e por causa dele foi dito no último exílio: “mas para o homem (u-le-adam) não se achava ajudadora”, mas todos contra ele. E também a Coluna Central, diz-se nela: “mas para o homem não se achava ajudadora”, para tirar a Shekhinah do exílio; é o que está escrito: “E olhou para um lado e para outro e viu que não havia homem (ish)” (Êxodo 2:12), e Moisés é na imagem dele propriamente, de quem se diz: “não achou ajudadora contra ele”.

277 → Naquele tempo: “E fez cair o Senhor Deus um sono pesado sobre o homem” (Va-yapel YHVH Elohim tardemah ‘al ha-adam). YHVH Elohim: Pai e Mãe. Tardemah (Sono pesado): este é o exílio, de que se diz: “e um sono pesado caiu sobre Abrão” (Gênesis 15:12). Lançou-o sobre Moisés, “e adormeceu” (va-yishan): não há sono senão exílio. “E tomou uma de suas costelas” (tsal‘otav): de suas costelas de quem? Mas destes mundos da Matrona, Pai e Mãe tomaram um deles, e é o lado branco, “formosa como a lua”. “E fechou a carne em seu lugar”: esta é a carne de que se diz: “porquanto ele é carne” (be-shagam hu basar - Gênesis 6:3); carne de Moisés vermelha, e sobre ele foi dito: “o rosto de Moisés como o rosto do sol”, e por isso “formosa como a lua, brilhante como o sol”.

278 → Outra interpretação: “E fechou a carne”: queriam proteger com ela sobre ele, é o que está escrito: “E fechou o Senhor por trás dele” (Gênesis 7:16). Outra interpretação: “E fechou” (va-yisgor), como está dito: “na direção da borda (misgeret)” (Êxodo 25:27), borda sustentadora, em que a Matrona será fechada nos seis dias da obra (yemei ha-ma‘aseh).

Capítulo 27: A Construção Divina e a União Perfeita (Versículos 279-284)

279 → “E construiu o Senhor Deus a costela...” (Va-yiven YHVH Elohim et ha-tsela‘). Aqui foi aludido o segredo do levirato (yibum), de que disseram: “uma vez que não construiu, não construirá mais”, é o que está escrito: “que não edifica a casa de seu irmão” (Deuteronômio 25:9). Mas em relação ao Santo, bendito seja Ele, diz-se nele: “E construiu o Senhor Deus” — Pai e Mãe construíram-na para Ele; é o que está escrito: “O Senhor edifica Jerusalém”. Vav, que é filho de YH (Pai e Mãe), sobre eles foi dito: “E construiu o Senhor Deus a costela que tomou do homem” — esta é a Coluna Central. “E a trouxe ao homem” — trouxe para ele, para a costela, que tomou do He, o jovem (‘uleima) dela.

280 → E sobre ela foi dito: “E eu serei para ela, diz o Senhor, um muro de fogo em redor” (Zacarias 2:9); e por isso neste monte será construído o Templo pela mão do Santo, bendito seja Ele, e existirá por todas as gerações. E sobre ele foi dito: “A glória desta última casa será maior do que a da primeira”, pois a primeira foi construída pela mão de ser humano, e esta pela mão do Santo, bendito seja Ele; e por isso: “Se o Senhor não edificar a casa, em vão trabalham os que a edificam” (Salmos 127:1).

281 → E assim foi dito sobre Moisés: “E construiu o Senhor Deus a costela”, como está dito: “e para o segundo lado (tsela‘) do tabernáculo” (Êxodo 26:20); tsela‘ (lado/costela) certamente do lado da bondade (ḥesed), branca, de lá foi chamada Lua (Sihara). “E fechou a carne em seu lugar”: carne que é vermelha do lado da força (gevurah), e incluiu-se em ambas. Naquele tempo: “a sua esquerda esteja debaixo da minha cabeça e a sua direita me abrace” (Cântico 2:6).

282 → “Esta é agora osso dos meus ossos e carne da minha carne” (zot ha-pa‘am ‘etsem me-‘atsamai u-vasar mi-besari). Esta é a Shekhinah, a moça desposada para a Coluna Central; diz-se nela: “Esta é agora...” Eu sei que ela é “osso dos meus ossos e carne da minha carne”. “A esta certamente se chamará Mulher (Ishah)”, do lado superior que é a Mãe. “Porquanto do Homem (Ish) foi tomada esta”, do lado do Pai, que é Yod, e assim Moisés na imagem dele embaixo.

283 → Naquele tempo, Israel merecerá, cada um, a sua companheira; e isto é o que está escrito: “E dar-vos-ei um coração novo e um espírito novo darei dentro de vós”; e está escrito: “E vossos filhos e vossas filhas profetizarão...”; e estas são almas novas, que estão destinadas a vir sobre Israel, como estabeleceram: “O filho de Davi não virá até que se esgotem todas as almas que estão no corpo (guf), e então as novas virão.”

284 → Naquele tempo, a Multidão Mista será removida do mundo, e dir-se-á sobre Israel e sobre Moisés: cada um com sua companheira. “E estavam ambos nus, o homem e sua mulher, e não se envergonhavam”: pois a nudez (‘ervah) foi removida do mundo, que são aqueles que causaram o exílio, a Multidão Mista certamente.

Capítulo 28: A Astúcia da Serpente e as Vestes de Pele (Versículos 285-289)

285 → E sobre eles foi dito: “Ora, a serpente era mais astuta que todos os animais do campo...” (Ve-ha-naḥash hayah ‘arum), etc. Astuto para o mal mais que todos os animais das nações do mundo idólatras, e eles são filhos da Serpente Primordial, que seduziu Eva; e a Multidão Mista certamente eram a sujeira (zuhama) que a serpente lançou em Eva, e daquela sujeira saiu Caim, e matou Abel pastor de ovelhas, de quem se diz: “porquanto ele é carne” (be-shagam hu basar); be-shagam (porquanto/em Moisés) este é Abel. Be-shagam certamente é Moisés, e matou-o, e ele era o filho primogênito de Adam.

286 → E com tudo isso, Moisés, para cobrir a nudez de seu pai, tomou a filha de Jetro, de quem se diz: “E os filhos do queneu, sogro de Moisés...” (Juízes 1:16); e já estabeleceram: por que foi chamado Queneu (Qeini)? Porque se separou de Caim (Qayin), como está dito: “E Héber, o queneu, se tinha separado de Caim” (Juízes 4:11). E depois quis fazer a Multidão Mista retornar em arrependimento, para cobrir a nudez de seu pai — pois o Santo, bendito seja Ele, junta o bom pensamento à ação — e disse-lhe o Santo, bendito seja Ele: “De tronco mau são eles, guarda-te deles”; estes são o pecado de Adam, a quem disse: “e da árvore do conhecimento do bem e do mal não comerás dela”. Estes são o pecado de Moisés e Israel.

287 → E por causa deles, Israel foi exilado no exílio, e foram expulsos de lá. É o que está escrito: “E expulsou o homem” (va-yegaresh et ha-adam); e Adam é Israel certamente; e Moisés por causa deles foi expulso de seu lugar, e não mereceu entrar na Terra de Israel, pois por causa deles transgrediu a declaração do Santo, bendito seja Ele, e pecou na rocha, que golpeou. Pois não lhe disse senão: “e falai à rocha”, e eles causaram. E com tudo isso, “o Santo, bendito seja Ele, junta o bom pensamento à ação”, pois ele não os recebeu, e pôs neles o sinal do pacto, senão para cobrir a nudez de seu pai; e o Santo, bendito seja Ele, disse-lhe: “e far-te-ei uma nação maior e mais forte do que ele”. E por causa deles disse: “aquele que pecar contra mim, a este riscarei do meu livro”; pois eles são da semente de Amaleque, de quem se diz: “apagarás a memória de Amaleque”. E eles causaram a quebra das duas tábuas da Torá.

288 → E imediatamente: “E abriram-se os olhos de ambos, e souberam” — Israel — “que estavam nus” (Gênesis 3:7), na lama do Egito, que estavam sem Torá; e foi dito sobre eles: “e tu estavas nua e descoberta” (Ezequiel 16:7). E Jó por causa disso disse duas vezes: “Nu saí do ventre de minha mãe e nu tornarei para lá” (Jó 1:21). O que foi Moisés, inverteu-se para a Multidão Mista le-shamah (para lá/desolação) e para zombaria (Lamentações?); “tornarei para lá” (ashuv shamah): aqui alude que está destinado a retornar entre eles no último exílio, e vai entre eles para Shamah (lá/desolação); e ele disse: “O Senhor deu, e o Senhor tomou; bendito seja o nome do Senhor”.

289 → E no tempo em que se quebraram as duas tábuas da Torá, e a Torá Oral, diz-se neles: “E costuraram folhas de figueira”, cobriram-se com muitas cascas (qelifin), da Multidão Mista, porque “estavam nus”, para que não se descobrisse a nudez deles; e a cobertura deles são as asas do Tsitstis. E as tiras do Tefilin; sobre eles foi dito: “E fez o Senhor Deus a Adão e a sua mulher túnicas de pele e os vestiu” (Gênesis 3:21). Mas quanto aos Tsitstis: “e costuraram folhas de figueira, e fizeram para si cintas” (ḥagorot); isto é: “Cinge a tua espada sobre a coxa, ó valente” (Salmos 45:3). E este é o Qeri’at Shema, de que se diz: “Os altos louvores de Deus na sua garganta...” (Salmos 149:6), isto é “e fizeram para si cintas”.

Capítulo 29: A Voz no Sinai e as Misturas Impuras (Versículos 290-292)

290 → “E ouviram a voz do Senhor Deus...” (Va-yishme‘u et qol YHVH Elohim), etc., quando se aproximaram do Monte Sinai. É o que está escrito: “Ouviu algum povo a voz de Deus falando do meio do fogo...” (Deuteronômio 4:33). E a Multidão Mista morreu; e eles foram os que disseram a Moisés: “não fale Deus conosco, para que não morramos” (Êxodo 20:19), e esqueceram a Torá; e estes são os Povos da Terra, de quem se diz: “Maldito aquele que se deitar com qualquer animal” (Deuteronômio 27:21). Porque eles são do lado daquela Serpente, de quem se diz: “maldita és tu mais que todo o gado” (Gênesis 3:14).

291 → E há muitas misturas más (‘irbuvin bishin), bestas e animais. Mas há mistura do lado da Serpente; e há mistura do lado das nações idólatras (‘amei ‘akum), que se assemelham a animais e bestas do campo. E há mistura do lado dos danificadores (maziqin), que são almas dos ímpios, eles são os danificadores do mundo propriamente. E há mistura de demônios (shedim) e espíritos e Lilin, e todos estão misturados em Israel. E não há em todos maldição como em Amaleque, que é a Serpente má, “outro deus”; ele é a revelação de todas as nudezes do mundo. Assassino é ele, e sua companheira veneno mortal (sam mavet), idolatria. E tudo é Samael; e há Samael e há Samael, e não são todos iguais; mas aquele lado da Serpente é maldição sobre tudo.

292 → “E chamou o Senhor Deus a Adão e disse-lhe: Onde estás?” (Ayekkah). Aqui aludiu a ele, que o Templo estava destinado a ser destruído, e a chorar nele Eikhah (Como!), é o que está escrito: “Como (Eikhah) jaz solitária...” (Lamentações 1:1) — AY KH (onde/como). E no tempo vindouro o Santo, bendito seja Ele, está destinado a remover todas as espécies más do mundo, como está escrito: “Tragará a morte para sempre” (Isaías 25:8). Então tudo retorna ao seu lugar. Como está escrito: “Naquele dia o Senhor será um e Seu nome um”.

Capítulo 30: O Palanquim do Rei Salomão e a Estrutura dos Mundos (Versículos 293-321)

293 → (Bereshit) Ensinamos: todo Salomão (Shelomoh) que é dito no Cântico dos Cânticos, [refere-se] ao Rei a quem pertence a paz (shalom), ao Rei sem adjetivos (melekh setam), na fêmea. Rei inferior no superior; o segredo da palavra: a herança do inferior para o superior, ambos como um, e isto é a Casa (Bayit), como está escrito: “Com a sabedoria edifica-se a casa” (Provérbios 24:3); e está escrito: “O Rei Salomão fez para si um palanquim da madeira do Líbano” (Cântico 3:9). O palanquim (apirion) é a correção do mundo inferior, a partir do mundo superior.

294 → Pois antes que o Santo, bendito seja Ele, criasse o mundo, Seu Nome estava oculto nEle, e Ele e Seu Nome estavam ocultos dentro dEle como um, e a palavra não existia, até que subiu na Vontade (Re‘uta) criar o mundo; e gravou e construiu, mas não existia, até que se envolveu em uma cobertura de resplendor, e criou o mundo. E produziu cedros superiores, grandes, daquela luz do resplendor superior, e colocou Sua carruagem sobre vinte e duas letras gravadas; esculpiram-se em dez declarações, e estabeleceram-se. É o que está escrito: “da madeira do Líbano”; e está escrito: “cedros do Líbano que Ele plantou” (Salmos 104:16).

295 → “Fez para si (lo) o Rei Salomão”. Lo (Para si/Para Ele): para si mesmo. Lo: para sua correção. Lo: para mostrar a glória superior. Lo: para tornar conhecido que Ele é um, e Seu Nome é um, como se diz: “será o Senhor um e Seu nome um”; e está escrito: “e saibam que Tu, cujo nome é o Senhor, és o único...” (Salmos 83:18).

296 → No alcance de suas cascas, qasṭorin (castelos/autoridades?) conhecido. Goteja para este lado em cima, goteja para a direita, desvia para a esquerda, desce para baixo, e assim para os quatro cantos. O Reino se espalha para cima e para baixo e para os quatro cantos, para ser um rio superior.

297 → Desce para baixo, e faz para si um Grande Mar, como se diz: “Todos os rios vão para o mar e o mar não se enche” (Eclesiastes 1:7), pois ele reúne tudo, e suga-o para dentro de si. Como está dito: “Eu sou a rosa de Sarom, o lírio dos vales” (Cântico 2:1); e não há Sarom senão o lugar do Grande Mar, que suga todas as águas do mundo, que produz e suga, e ilumina um no outro, em caminhos conhecidos. E então sobre eles está escrito: “Com a sabedoria edifica-se a casa”, e por isso Casa (Bayit) Bereshit (No princípio). Mas a casa superior grande, a habitação do mundo, Rei sem adjetivos, é a casa inferior.

298 → “E o rei se alegra em Deus” (Salmos 63:11? Não exato. Talvez Cântico 3:11 - "saí e vede... o rei Salomão"? O Zohar cita frases variantes ou parafraseia). [O texto diz:] “E o Rei se alegra em Elohim”, superior, para unir-se nele sob sua cabeça, e aproximá-lo em alegria, para que tudo seja um. “E o Rei se alegra em Elohim”: a alegria da luz que produziu, que saiu em uma vereda, escondida e oculta, e entrou nela o Bet (ב), dois que são um. Sobre isto o mundo foi aperfeiçoado, em existência perfeita.

299 → “E o Rei se alegra em Elohim”: o mundo inferior se alegra no mundo superior oculto, aquele que envia vida a tudo; Vida do Rei (Ḥayei Malka) são chamados, esta é a essência da casa. Esta casa: os filhos da casa do mundo, e os filhos do mundo. E isto é: Bereshit bara Elohim — Bet Reshit, Princípio da Sabedoria (Reshit Ḥokhmah), quando reúne tudo para dentro de si, e se faz o Grande Mar, para sugar tudo.

300 → O Mar Congelado (Yama de-Qafu), suas águas sugam, todas as águas do mundo, e reúne-as para dentro de si, e as águas vão e vagam, e são sugadas nele. E este saiu de dentro do superior; e o sinal deste segredo: “De que ventre saiu o gelo (ha-qeraḥ)?” (Jó 38:29), cujas águas se solidificam nele, para sugar outros.

301 → Este gelo, mar congelado, suas águas não fluem, senão na hora em que a força do Sul chega a ele, e aproxima-se dele; então as águas que estavam congeladas no lado do Norte, soltam-se e fluem, pois do lado do Norte as águas congelam, e do lado do Sul, soltam-se e fluem. Para regar todos aqueles animais do campo, como está dito: “Dão de beber a todos os animais do campo...” (Salmos 104:11), e estes são chamados Montes de Beter (Separação), montanhas de separação, que todos são regados, quando o lado do Sul começa a aproximar-se dele; e então as águas fluem, e com esta força superior que flui, todos estão em aumento em alegria.

302 → Quando o Pensamento subiu na Vontade (Re‘u), do oculto de todos os ocultos chegou de dentro dele um rio; e quando se aproximam um do outro, em uma vereda que não é conhecida em cima e embaixo, e aqui é o princípio (reshita) de tudo. E Bet, Rei sem adjetivos, deste Princípio foi aperfeiçoado e assemelha-se este àquele.

303 → “Criou Deus os céus” (Bara Elohim et ha-shamayim), e tirou uma Voz de dentro dele, e esta é chamada a Voz do Shofar, e isto é “Criou Deus os céus”, que é a Voz do Shofar; e os céus governam com a vida do Rei superior, sobre a terra; e o teu sinal: “o filho de Jessé vive sobre a terra” (1 Samuel 20:31 - ben Yishai ḥai ‘al ha-adamah), pois a vida depende do filho de Jessé, e com ela governa em tudo, e a terra dele é nutrida. É o que está escrito: “E a terra” (ve-et ha-arets), o Vav que foi acrescentado, para governar com sustento sobre a terra.

304 → Et: acima, e é a força da totalidade das vinte e duas letras, que produziu A-T (Aleph-Tav); Elohim é este, e deu aos céus, como está dito: “com a coroa com que sua mãe o coroou no dia do seu casamento” (Cântico 3:11), e isto é “os céus” (et ha-shamayim), para incluir um no outro, e unir um ao outro, para existirem como um, naquelas vidas do Rei; Rei sem adjetivos para ser nutrido do céu. “E a terra” (ve-et ha-arets): união de macho e fêmea, que foram gravados com letras inscritas, e a vida do Rei que fluiu dos céus, pois os céus fluem para eles para sustentar a terra e todas as suas multidões.

305 → E o segredo: que Elohim superior fez céus e terra para sustentação, e produziu-os como um, com a força de cima, o princípio de tudo. À semelhança disto, o segredo superior desceu para baixo e este último fez céus e terra embaixo.

306 → E o segredo de tudo: Bet (ב), dois mundos são eles, e criaram mundos; este é o mundo superior, e este é o mundo inferior; este à semelhança deste; este criou céus e terra, e este criou céus e terra; e por isso Bet, dois mundos são eles: este produziu dois mundos, e este produziu dois mundos, e tudo com a força do Princípio superior.

307 → Desceu o superior no inferior, e encheu-se no caminho de um grau que repousa sobre ela, à semelhança daquela vereda oculta e escondida e ignorada acima; exceto que um é vereda fina e um é caminho (oraḥ); aquele de baixo é caminho, como está dito: “e a vereda (oraḥ) dos justos é como a luz da aurora” (Provérbios 4:18). E aquele de cima é vereda fina, como está escrito: “Vereda (nativ) que a ave de rapina não conheceu” (Jó 28:7). E o segredo de tudo: “O que dá no mar um caminho (derekh) e nas águas fortes uma vereda (netivah)” (Isaías 43:16). E está escrito: “Pelo mar foi teu caminho, e tuas veredas pelas muitas águas” (Salmos 77:19). O mundo superior quando se encheu e concebeu como a fêmea que concebe do macho, produziu dois filhos juntos, macho e fêmea, e eles são céus e terra, à semelhança superior.

308 → Das águas do céu a terra é nutrida, e suas águas são derramadas dentro dela; mas os superiores são macho, e os inferiores fêmea, e os inferiores são nutridos do macho; e águas inferiores chamam as superiores, como a fêmea que está aberta para o macho, e lança água, para receber a água do macho para produzir semente; e a fêmea é nutrida do macho. Isso é o que está escrito: “E a terra” (ve-et ha-arets), com acréscimo de Vav como foi dito.

309 → Está escrito: “Levantai ao alto os vossos olhos e vede quem criou estas coisas (mi bara eleh)...” (Isaías 40:26). As letras foram gravadas na obra de tudo, na obra do superior, e na obra do inferior. Depois, as letras foram impressas, e gravadas no versículo: Bet - Bereshit Bara; Aleph - Elohim Et. Bet - Bereshit Bara, e certamente como foi dito, Bet criou certamente com a força superior. Bet fêmea, Aleph macho. Assim como Bet criou certamente com a força de cima, assim Aleph produziu as letras. A totalidade das vinte e duas letras. “Os céus” (Ha-Shamayim) - He produziu céus, para dar-lhe vida e para enraizá-lo.

310 → “E a terra” (Ve-et ha-arets): Vav produziu a Terra, para dar-lhe sustento e para corrigi-la e para dar-lhe o suprimento que lhe convém. “E a terra” (Ve-et ha-arets), que toma Vav Aleph-Tav (V-ET), a totalidade das vinte e duas letras, e a terra é nutrida, e a terra inclui-as dentro de si, como está dito: “Todos os rios vão para o mar”, e este é o segredo de “e a terra” (ve-et ha-arets), que reúne tudo dentro de si, e a Terra as recebeu. A Terra toma Vav Aleph-Tav, isto é céus e terra como um. “Os céus” (et ha-shamayim), o segredo de céus e terra como um.

311 → E recebeu-os para ser nutrida. O alcance da palavra em suas cascas está presente. A autoridade da fumaça na terra está presente. Quando o fogo que inflama flui e desperta da esquerda, adere nela, e sobe a fumaça, como está dito: “E todo o monte Sinai fumegava, porque o Senhor descera sobre ele em fogo” (Êxodo 19:18); este é fogo e esta é fumaça. E está escrito: “e o monte fumegava”; de dentro do fogo, quando desce, unem-se um no outro, fumaça no fogo. E então no lado da esquerda tudo se mantém. E este é o segredo: “Também a minha mão fundou a terra, e a minha destra mediu os céus” (Isaías 48:13). Com a força da direita acima, desta maneira foram feitos os céus, que são macho, e macho vem do lado da direita, e fêmea do lado da esquerda.

312 → “Levantai ao alto os vossos olhos e vede quem criou estas coisas” (mi bara eleh). Até aqui as palavras elevaram-se, para não perguntar; como acima, que a Sabedoria se aperfeiçoou do Nada (Ayin), e não se posta para perguntar, pois é oculto e profundo, não há quem possa estar nele. Uma vez que se expandiu a luz profunda, sua luz permanece na pergunta, embora esteja oculta de tudo o que está abaixo, e chamam-na pela boca da pergunta: Mi (Quem) — Mi criou estes (Mi bara eleh).

313 → E este é o segredo do que dissemos: “De que ventre saiu o gelo (ha-qeraḥ)?” (Jó 38:29), “De que ventre Mi” certamente; Aquele que está posto para a pergunta, e não há como perguntar o que está acima e o que está abaixo, mas para perguntar o lugar de onde saíram para saber, e não para conhecê-lo, pois não podem, mas está posto para a pergunta e não para saber nele.

314 → Bereshit: Bet Reshit. Reshit é uma declaração (ma’amar); ou diremos que Bereshit é uma declaração? Mas antes de sair e expandir sua força, e tudo estava oculto nele, Bereshit é ele, e declaração é ele. Uma vez que saiu e expandiu dele forças, Reshit é chamado, e ele é declaração sozinho. Mi (Quem) é a pergunta daquele que criou estes (eleh); depois, quando se expandiu e se aperfeiçoou, fez-se Yam (Mar - Yod-Mem de Mi invertido?), e criou embaixo. E tudo fez à semelhança exata de cima; este correspondente àquele, e este à semelhança daquele, e ambos são Bet.

315 → Está escrito: “Enquanto o Rei está em seu divã” (‘ad she-ha-melekh bi-mesibo - Cântico 1:12); “em seu divã” para assentar-se no reino inferior, no segredo daquela união e deleite, daquela afeição do Éden superior, naquela vereda oculta e escondida, e não conhecida, e encheu-se dele, e saiu em riachos conhecidos. “O meu nardo deu o seu cheiro”: este é o Rei inferior, que criou o mundo embaixo, à semelhança de cima, e subiu o cheiro bom superior, para governar, e para fazer, e pode e domina, e ilumina na luz superior.

316 → Em duas cores o mundo foi criado, na direita e na esquerda; em seis dias superiores, seis dias foram feitos para iluminar, como está dito: “Pois em seis dias fez o Senhor os céus e a terra”. E estes cavaram caminhos, e fizeram sessenta aberturas, para o Grande Abismo, e estas sessenta aberturas são para introduzir as águas dos rios dentro do abismo; e sobre isto: “Os Shitin (Fundações/Sessenta?) foram criados desde os seis dias da criação” (ha-shitin mi-sheshet yemei bereshit nivre’u), e eles foram a paz do mundo. “E a terra era sem forma e vazia” (Ve-ha-arets hayeta tohu va-bohu): a escória das cintas dentro de seus receptáculos (susfita de-qimrei go qulṭoy), que era no início e não se sustentava; Hayeta (Era/Estava) já. E depois, sustentou-se; com quarenta e duas letras, o mundo foi gravado, e sustentou-se; e todas são a coroa do Nome Santo.

317 → Quando se combinam, sobem as letras para cima, e descem para baixo, coroam-se com coroas, nos quatro lados do mundo, e o mundo pode sustentar-se; e estas se sustentam nas obras do mundo. O molde da chave (ṭufsera de-qilṭa) nestas está presente, como o selo do anel (ḥotama de-gushpanka); entraram e saíram Et e Et (Aleph-Tav), e o mundo foi criado; entraram dentro do selo e combinaram-se e o mundo se sustentou.

318 → Com golpes de uma grande serpente, bateram e entraram sob os buracos do pó, mil e quinhentos cúbitos; depois o Grande Abismo, subia na escuridão, e a escuridão cobria tudo, até que saiu a luz, e rompeu na escuridão, e saiu e iluminou, como está escrito: “Ele revela o profundo da escuridão e traz à luz a sombra da morte” (Jó 12:22).

319 → As águas foram pesadas na balança (be-tiqla), mil e quinhentos, nos dedos; três gotejaram dentro da balança, metade delas para sustentação, e metade que entraram embaixo. Estas sobem e estas descem; uma vez que subiram, na subida da mão, a balança parou no caminho reto, e não se desviou para a direita nem para a esquerda. É o que está escrito: “Quem mediu as águas na concha da sua mão...”.

320 → Tudo estava nela, na terra, oculto e não revelado, e a força e o poder e as águas estavam congelados dentro dela, e não fluíam, e não se expandiam, até que brilhou sobre ela a luz de cima, e a luz bateu em seus receptáculos, e suas forças se soltaram. É o que está escrito: “E disse Deus: Haja luz, e houve luz”; esta é a Luz Primordial superior, que existia anteriormente.

321 → E daqui saíram todas as forças e poderes, e a terra perfumou-se e produziu suas forças depois; uma vez que iluminou e desceu, a sua luz elevou-se dos confins do mundo até os confins do mundo; quando olhou para os ímpios do mundo ocultou-se e escondeu-se e não saiu senão por suas veredas ocultas que não se revelam.

Capítulo 31: O Segredo da Letra Tet e a Bondade Oculta (Versículos 322-324)

322 → “E viu Deus a luz que era boa” (Va-yar Elohim et ha-or ki ṭov). Ensinamos: todo sonho que se mantém na existência de “que era bom” (ki ṭov), é paz em cima e embaixo. Viu as letras conforme os seus caminhos, cada uma e uma. Viu Ṭet (ט), bom para ele, bom para o seu sonho, pois a Torá abriu com ele “que era bom” (ki ṭov); ilumina dos confins do mundo aos confins do mundo; Ṭet, Ṭav (bom), Ṭov Hu (é bom), Ṭav: iluminação na perfeição.

323 → Ṭet é a nona de todas, letra que iluminou do alto; o Princípio (Reshit) e incluiu-se nele, e fez-se no ocultamento do ponto, o segredo do Yod, que é um ponto único. Vav saiu de sua força, nele se fizeram os céus. Quando terminou em um ponto e ocultou-se dentro, iluminou-se o Bet. Dele saíram superior e inferior; superior oculto, inferior revelado, no segredo de dois, e sustenta-se na força de cima.

324 → E isto é Ṭov (Bom): estas três letras, Ṭet-Vav-Bet (ṬOV), incluíram-se depois no Justo do mundo, que inclui tudo em cima e embaixo, como está dito: “Dizei ao justo que bem (ki ṭov)” (Isaías 3:10), porque a luz superior está incluída nele; como está escrito: “Bom é o Senhor para todos, e as suas misericórdias são sobre todas as suas obras” (Salmos 145:9); “para todos” (la-kol) está escrito; este é o indeterminado da palavra (setama de-milah) para iluminar um dia que ilumina a tudo, superior sobre tudo. Até aqui o indeterminado das palavras.

Capítulo 32: O Rio do Éden e a União Primordial (Versículos 325-330)

325 → “No princípio criou Deus” (Bereshit bara Elohim). O segredo de: “as primícias (reshit) da vossa massa, um bolo, oferecereis por oferta” (Números 15:20). Esta é a Sabedoria Superna, que é Reshit. Bet (ב), casa do mundo, para ser regada, daquele rio, que entra nela. O segredo do que está escrito: “E um rio sai do Éden para regar o jardim”; e o Rio que reúne tudo, da profundidade superior, e suas águas não cessam jamais, para regar o jardim.

326 → E aquela profundidade superior, Primeira Casa, terminaram-se nela as letras, em uma vereda fina que está escondida dentro dela; e de dentro daquela profundidade, saíram duas forças, como está escrito: “os céus” (et ha-shamayim); “céus” (shamayim) não está escrito, mas “os céus” (et ha-shamayim), de dentro daquela profundidade que é oculta de tudo. “E a terra” (ve-et ha-arets): este Rio produziu esta terra.

327 → Mas na generalidade dos céus estava, e saíram como um, aderindo em seus lados, um ao outro. Quando o Princípio de tudo iluminou, os céus tomaram-na, e assentaram-na em seu lugar, como está escrito: “e a terra” (ve-et ha-arets); Ve-et: a generalidade das letras que são Et (Aleph-Tav).

328 → Quando a terra retornou para sentar-se em seu lugar, e separou-se dos lados dos céus, estava atônita e vazia (tohu va-bohu) querendo aderir-se aos céus como um, como antes, porque viu os céus iluminados, e ela se escureceu; até que a luz superior saiu sobre ela, e iluminou-a, e voltou ao seu lugar, para olhar para os céus face a face; e então a terra foi corrigida, e perfumou-se.

329 → Saiu a luz no lado direito, e a escuridão no lado esquerdo, e separou-os, depois, para incluir-se um no outro. É o que está escrito: “E fez separação Deus entre a luz e a escuridão”; e se disseres que houve separação (havdalah) propriamente dita, não; mas o dia vem do lado da luz, que é a direita, e a noite do lado da escuridão, que é a esquerda. E quando saíram como um, separou-os. E a separação foi de seus lados, para olharem face a face, e para aderirem-se um ao outro para serem tudo um.

330 → E Ele é chamado Dia, e chamou-o Dia. E ela chamou Noite, como está dito: “E chamou Deus à luz Dia...”. O que é “e à escuridão”? Esta é a escuridão que se apega à Noite, que não tem luz própria, e embora venha do lado do fogo que é escuridão, mas a escuridão, até que se ilumine do lado do dia; o dia ilumina a noite, e a noite não ilumina até o tempo em que está escrito: “e a noite como o dia iluminará, como a escuridão tal a luz” (Salmos 139:12).

Capítulo 33: A Voz do Senhor Sobre as Águas (Versículos 331-332)

331 → Rabi Eleazar saltou primeiro, e interpretou: “A voz do Senhor sobre as águas; o Deus da glória trovejou; o Senhor sobre muitas águas” (Salmos 29:3). “A voz do Senhor”: esta é a voz superna, que é encarregada sobre as águas, que fluem de grau em grau, até que se reúnem em um lugar, em um ajuntamento único. Aquela voz superna envia aquelas águas em seus caminhos, cada uma conforme o seu caminho, como este jardineiro que é encarregado das águas, para enviá-las, a cada lugar e lugar, como lhe convém. Assim a voz do Senhor é encarregada sobre as águas.

332 → “O Deus da glória trovejou” (El ha-kavod hir‘im): como está dito: “e o trovão de suas forças quem entenderá?” (Jó 26:14). Este é o lado que vem da Gevurah (Força) e sai dela. Outra interpretação: “El da glória trovejou”: esta é a direita, de que sai a esquerda. “O Senhor sobre muitas águas”: YHVH, esta é a Sabedoria Superna que é chamada Yod. “Sobre muitas águas”: sobre aquela profundidade oculta de onde sai. Como está dito: “e a tua vereda nas muitas águas” (Salmos 77:19).

Capítulo 34: A Borda Fechada e as Argolas Supernas (Versículos 333-335)

333 → Rabi Simeão explicou a divisão, e disse: começou o versículo e disse: está escrito “Na direção da borda estarão as argolas, lugares para os varais...” (Êxodo 25:27). Quem é aquela borda (misgeret)? Este é um lugar fechado (sagir) que não está aberto, exceto em uma vereda fina, que é conhecida em ocultamento em relação a ele; e por causa dele se enche e marca portas, para acender lâmpadas. E porque é um lugar escondido e oculto, chama-se Misgeret (Borda/Fechamento), e este é o Mundo Vindouro (‘Alma de-Ate), e aquele Mundo Vindouro é chamado Misgeret.

334 → “Estarão as argolas” (tihyena ha-ṭaba‘ot): estes são anéis superiores, que se unem um ao outro; água de ar, e ar de fogo, e fogo de água; todos se unem um ao outro, e saem este deste nestes anéis; e todos olham para aquela Borda (Misgeret), que nela se une, para aquele Rio superior, para regá-los, e unem-se nele.

335 → “Lugares para os varais” (batim le-vadim): estes anéis, cheios são lugares (batim), e lugares para os varais (badim), que são as carruagens de baixo; pois este vem do lado do fogo, e este do lado da água, e este do lado do ar, e assim todos eles, para serem carruagem para a Arca (Aron). E por isso, quem se aproxima deve aproximar-se nestes varais, e não no que está dentro. “Vai, vai”, dizem ao nazireu, “em volta, em volta do vinhedo, não te aproximes”; exceto aqueles que são dignos de servir ao Sol por dentro; a eles foi dada a permissão para entrar para o Sol e para aproximar-se; e sobre isso está escrito: “e o estranho que se aproximar morrerá” (Números 1:51).

Capítulo 35: Os Seis Dias de Bereshit e a Estrutura das Sefirot (Versículos 336-345)

336 → A Casa de Bereshit grande: Rabi Yosi perguntou-lhe e disse: “Estes seis dias de Bereshit que aprendemos, quem são eles?” Disse-lhe: “É o que está escrito: ‘Cedros do Líbano que Ele plantou’. Assim como estes cedros saem do Líbano, assim também são aqueles seis dias, saem de Bereshit.”

337 → E estes seis dias superiores, o versículo os detalha, como está escrito: “Tua, ó Senhor, é a Grandeza (Gedulah), e a Força (Gevurah), e a Beleza (Tif’eret)...” (1 Crônicas 29:11), etc. “Porque tudo” (Ki Kol): este é o Justo (Tsadik). “Nos céus” (ba-shamayim): esta é Tif’eret. “E na terra” (u-va-arets): esta é K"Y (Ki? ou Knesset Yisrael?), como sua tradução (Targum: “que une no céu e na terra”); quer dizer, que o Fundamento do Mundo que é chamado Kol, ele une em Tif’eret, que é chamado Céus, e na Terra, que é chamada K"Y.

338 → E sobre isso, Bereshit: Bet Reshit. É Bet porque é a segunda na conta. E chama-se Reshit (Princípio), porque esta Coroa Superna Oculta (Keter ‘Ila’ah Ṭemira), ela é a primeira; e porque não entra na conta, a segunda é Reshit. Por isso Bet Reshit. E mais, assim como a Sabedoria Superna (Ḥokhmah ‘Ila’ah), ela é Reshit, a Sabedoria Inferior (Ḥokhmah Tata’ah), Reshit também é; e por isso, não há como separar o Bet de Reshit.

339 → Bereshit: chamamo-lo Declaração (Ma’amar), e assim é; e seis dias saem dela, e incluem-se nela; e estes são chamados, à semelhança destes outros.

340 → “Criou Deus” (Bara Elohim). É o que está escrito: “E um rio sai do Éden para regar o jardim”. O que é “para regar o jardim”? Para regá-lo e sustentá-lo, e para contemplar nele, em tudo o que é necessário. Elohim: Elohim Ḥayim (Deus Vivo); que significa Bereshit bara Elohim, certamente pela mão daquele Rio, para produzir tudo, e para regar tudo.

341 → “Os céus” (et ha-shamayim): união de macho e fêmea como convém. Depois este, nele foi criado o mundo embaixo, nele deu força a tudo. “Os céus” (et ha-shamayim), que significa que os Céus produziram o Et, na força do mistério de Elohim Ḥayim, depois que Reshit o produziu.

342 → Uma vez que este produziu tudo, e tudo se assentou em seu lugar, como um anel esta última se fez Reshit, e neste Reshit produziu luzes superiores, e soltou o rio, e soltou as águas para fluir, para receber embaixo; e por isso Bereshit certamente, Bara Elohim, nele criou o mundo inferior, nele produziu luzes, nele deu força a tudo.

343 → Rabi Yehuda disse: Sobre isso está escrito: “Porventura gloriar-se-á o machado contra o que corta com ele?” (Isaías 10:15). O louvor de quem? Não é do artesão? Assim neste Reshit, criou Elohim superior “os céus” (et ha-shamayim); o louvor de quem? De Elohim é.

344 → Disse Rabi Yosi: Isto que está escrito: “que tem Deus tão chegado (qerovim) a ele” (Deuteronômio 4:7); qerovim (próximos - plural), qarov (próximo - singular) deveria ser? Mas Elohim superior, Elohim do Temor de Isaque, Elohim último; e por isso qerovim, e forças (gevurot) muitas são, que saem de um, e todos são um.

345 → (Tosefta) Bereshit Bara alude a Keter e Ḥokhmah. Elohim alude a Binah. Et alude a Gedulah e Gevurah. Ha-Shamayim este é Tif’eret. E Et alude a Netsaḥ, Hod, Yesod. Ha-Arets alude a Malkhut. (Fim da Tosefta).

Capítulo 36: A Luz Primordial Oculta para os Justos (Versículos 346-355)

346 → “E disse Deus: Haja luz, e houve luz”. E esta é a luz, que o Santo, bendito seja Ele, criou no início; e é a luz do olho; e é a luz que o Santo, bendito seja Ele, mostrou a Adão, o primeiro [homem]. E ele via nela, dos confins do mundo até os confins do mundo. E é a luz que o Santo, bendito seja Ele, mostrou a Davi, e ele louvava e dizia: “Quão grande é a tua bondade, que reservaste para os que te temem” (Salmos 31:19). E é a luz que o Santo, bendito seja Ele, mostrou a Moisés, e ele viu nela, de Gileade até Dã.

347 → E na hora em que o Santo, bendito seja Ele, viu que se levantariam três gerações ímpias, e são: a geração de Enos, e a geração do Dilúvio, e a geração da Dispersão (Ha-Palagah), ocultou-a, para que não se servissem dela; e deu-a, o Santo, bendito seja Ele, a Moisés, e serviu-se dela três meses, que restaram para ele, dos dias de sua gestação, como está dito: “e escondeu-o três meses” (Êxodo 2:2).

348 → E depois de três meses, entrou diante do Faraó; tomou-a o Santo, bendito seja Ele, dele, até que esteve sobre o Monte Sinai para receber a Torá, e devolveu-lhe aquela luz, e serviu-se dela todos os seus dias; e não puderam os filhos de Israel aproximar-se dele, até que pôs um véu sobre o seu rosto, como está dito: “e temeram chegar-se a ele” (Êxodo 34:30). E cobriu-se nela como um manto (ṭalit). É o que está escrito: “Cobre-se de luz como de um manto” (Salmos 104:2).

349 → “Haja luz e houve luz”. Tudo o que se diz nele Va-yehi (E houve), é neste mundo, e no mundo vindouro. Disse Rabi Yitsḥaq: A luz que o Santo, bendito seja Ele, criou na Obra da Criação, a sua iluminação subia dos confins do mundo até os confins do mundo, e ocultou-se.

350 → Qual a razão de ter-se ocultado? Para que não usufruam dela os ímpios do mundo e os mundos não usufruam por causa deles; e ela está oculta para os justos, para o Justo especificamente, como está escrito: “Luz semeada para o justo (la-tsaddiq), e alegria para os retos de coração” (Salmos 97:11). E então se perfumarão os mundos, e serão tudo um; e até o dia em que seja o Mundo Vindouro ela está oculta e escondida.

351 → Aquela luz saiu de dentro da escuridão, que foi gravada nas cascas do oculto de tudo, até que daquela luz que se ocultou, gravou-se em uma vereda oculta, para a escuridão de baixo, e a luz repousou nela. Quem é a escuridão de baixo? Aquela que é chamada Noite, como está escrito nela: “E à escuridão chamou noite”.

352 → E sobre isso aprendemos: o que é que está escrito: “Ele revela o profundo da escuridão...” (Jó 12:22). Rabi Yosi diz: se disseres que da escuridão se revelam os ocultos, eis que vemos que são ocultas, todas aquelas coroas superiores, e lemos “profundas” (‘amuqot). O que é “revela”? Mas, todas aquelas profundezas ocultas superiores não se revelam, senão de dentro daquela escuridão, que está no segredo da noite. Vinde e vede: todos aqueles profundos ocultos que saem de dentro do Pensamento, e a Voz os toma, não se revelam, até que a Palavra (Milah) os revele. Quem é a Palavra? É a Fala (Dibur).

353 → E esta Fala é chamada Shabat; e porque o Shabat é chamado Fala, a fala profana (dibur de-ḥol) é proibida no Shabat. E assim fazia Rabi Simeão, quando via sua mãe falando muito, dizia-lhe: “Mãe, cala-te, é Shabat e é proibido”. Porque esta Fala (Dibur) deve governar, e não outra. E esta Fala, que vem do lado da escuridão, revela profundezas de dentro dela. E entende-se “da escuridão” (mini ḥoshekh): aquela que vem do lado da escuridão, como está escrito mini (dela/da) especificamente.

354 → Disse Rabi Yitsḥaq: Se é assim, o que é que está escrito: “E fez separação Deus entre a luz e a escuridão”? Disse-lhe: A luz produziu o dia, e a escuridão produziu a noite; depois uniu-os como um, e foram um, como está escrito: “E foi tarde e foi manhã dia um”, pois noite e dia são chamados um; e isto que está escrito “E fez separação Deus entre a luz e a escuridão”, isto é no tempo do exílio em que se encontra separação.

355 → Disse Rabi Yitsḥaq: Até aqui o macho na luz, e a fêmea na escuridão; depois unem-se como um para serem um. Em que se diferenciam? Para se conhecer entre a luz e a escuridão, separam-se os graus; e ambos como um foram, pois não há luz senão na escuridão, e não há escuridão senão na luz. E embora sejam um, separam-se nas cores; e com tudo isso são um, como está escrito: “dia um”.

Capítulo 37: O Pacto (Berit) como Fundamento do Mundo (Versículos 356-362)

356 → Rabi Simeão disse: Sobre o Pacto (Berit) o mundo foi criado, e se sustenta, como está escrito: “Se não fosse o meu pacto dia e noite, os estatutos dos céus e da terra eu não teria posto” (Jeremias 33:25). Quem é o Pacto? Este é o Justo (Tsadik), fundamento do mundo, que é o segredo de Zakhor (Lembra/Macho); e por isso o mundo se sustenta no Pacto, dia e noite como um, como está escrito: “Se não fosse o meu pacto dia e noite, os estatutos dos céus e da terra eu não teria posto” — estatutos dos céus que fluem e saem do Éden superior.

357 → Começou e disse: “Da voz dos flecheiros entre os lugares de tirar água (mash’abim), ali relatarão as justiças do Senhor...” (Juízes 5:11). “Da voz dos flecheiros”: esta é a voz de Jacó; “flecheiros” (meḥatsetsim), como está dito: “homem do meio” (ish ha-beinayim). “Entre os lugares de tirar água”: pois ele senta-se entre aqueles que tiram águas de cima, e ele toma nos dois lados, e inclui-os dentro de si.

358 → “Ali relatarão as justiças do Senhor”. Lá é o lugar da fé, para aderir-se. “Ali relatarão as justiças do Senhor”: lá mamam as justiças do Senhor e tiram água. “As justiças de suas aldeias” (tsidqot pirzono): este é o Justo do mundo, que é permanente e santo, e ele tira [água] e toma tudo, e espalha para o Grande Mar, aquelas águas superiores. “Em Israel”: pois Israel herdou este Pacto. E deu-lho o Santo, bendito seja Ele, como herança dos mundos.

359 → Uma vez que Israel o abandonou, pois circuncidavam e não expunham (pare‘in - a coroa da glande), o que está escrito? “Então desceram às portas o povo do Senhor” (Juízes 5:11). “Desceram às portas”: estas são as portas da justiça (sha‘arei tsedeq); sentavam-se nas portas, e não entravam dentro; e naquele tempo está escrito: “E deixaram o Senhor...” (Juízes 2:12), até que veio Débora, e ofereceu-se voluntariamente nisto, como está escrito: “Por se haverem oferecido voluntariamente os chefes (bi-froa‘ pera‘ot) em Israel...” (Juízes 5:2).

360 → E por isso está escrito: “Cessaram as aldeias em Israel” (Juízes 5:7), “cessaram as aldeias” (ḥadelu perazon): este é o pirzono (suas aldeias/seu guerreiro?) que dissemos; “cessaram as aldeias”, o Pacto Santo, pois não foram expostos (itpare‘u), “até que me levantei eu, Débora, que me levantei por mãe em Israel”. O que é “mãe”? Mas: “eu fiz descer águas superiores de cima, para sustentar os mundos, em Israel simplesmente, em cima e embaixo, para mostrar que o mundo não se sustenta senão sobre este Pacto”; e o segredo de tudo: “e o justo é o fundamento do mundo” está escrito.

361 → Três saem de um; um em três está; entra entre dois; dois mamam para um; um dá de mamar a muitos lados; então tudo é um. É o que está escrito: “E foi tarde e foi manhã, dia um”; dia de tarde e manhã incluído como um. Este é o segredo do Pacto, dia e noite, e nele tudo é um.

362 → (Tosefta) Ensinamos: Circuncidou e não expôs (para‘) a circuncisão, é como se não tivesse circuncidado. Porque dois graus são eles: Circuncisão (Milah) e Exposição (Peri‘ah); Zakhor (Lembra) e Shamor (Guarda). Tsadik (Justo) e Tsedeq (Justiça); Macho e Fêmea. Sinal do Pacto (Ot Berit), este é José; e Pacto (Berit), esta é Raquel. E é preciso uni-los. E em que os une? Quando ele corta (gazar) e expõe (paria‘); e quem corta e não expõe, é como se fizesse separação entre eles. (Fim da Tosefta).

Capítulo 38: O Firmamento, o Manancial Fechado e a Árvore Frutífera (Versículos 363-367)

363 → “E disse Deus: Haja um firmamento no meio das águas, e haja separação entre águas e águas”. Rabi Yehuda disse: Sete firmamentos são eles em cima, e todos se mantêm em santidade superior, e o Nome Santo neles se aperfeiçoou; e este firmamento está no meio das águas.

364 → Este firmamento está sobre as outras Criaturas (Ḥayvat), e ele separa entre águas superiores e águas inferiores; e as águas inferiores chamam as superiores, e deste firmamento bebem elas; este é o que separa entre elas, pois todas as águas estão incluídas nele, e depois ele as desce para estas Criaturas, e tiram de lá.

365 → Está escrito: “Jardim fechado é minha irmã, minha noiva, manancial fechado, fonte selada” (Cântico 4:12). “Jardim fechado”: pois tudo está oculto nele, pois tudo está incluído nele. “Manancial fechado” (gal na‘ul): pois aquele rio flui e sai, e entra nele, e inclui, e não tira [para fora], e as águas congelam nele, e ficam paradas. Qual a razão? Porque o vento Norte sopra naquelas águas, e congelaram-se e não saem para fora, até que se fez gelo; e se não fosse o lado do Sul, que golpeou a força deste gelo, não sairiam dele águas para os mundos.

366 → E a visão daquele firmamento superior é como a visão deste gelo que se congela e reúne dentro de si todas aquelas águas. Assim aquele superior, sobre o qual reúne todas aquelas águas, e separa entre águas superiores e águas inferiores. E isto que dissemos: “Haja um firmamento no meio das águas” — no meio, não é assim; mas “Haja” (Yehi) está escrito; aquele que veio a existir dele estava no meio das águas; e ele [o firmamento superior] está acima, que está sobre a cabeça das Criaturas.

367 → Disse Rabi Yitsḥaq: Há uma membrana (qeruma), no meio das entranhas do homem, que separa de baixo para cima, e suga de cima, e dá para baixo; assim à semelhança disto, o firmamento está no meio, e está sobre aquelas Criaturas de baixo, e ele separa entre águas superiores e inferiores.

Capítulo 39: O Véu, o Carro Divino e o Reino dos Céus (Versículos 368-402)

368 → Vinde e vede: aquelas águas conceberam e deram à luz a escuridão; e sobre este mistério está escrito: “e o véu fará separação para vós entre o lugar santo e o santo dos santos” (Êxodo 26:33). Rabi Abba abriu: “Aquele que nas águas põe o vigamento de suas câmaras...” (Salmos 104:3), etc. “Nas águas”: estas são as águas superiores de tudo, com as quais corrigiu a casa, como está dito: “Com a sabedoria edifica-se a casa, e com o entendimento se estabelece”.

369 → “Que faz das nuvens o seu carro”. Rabi Yeisa, o Ancião, divergiu: “Nuvens” (‘Avim) — ‘AB YM (‘Av Yam - Nuvem Mar? Espessura do Mar?); Nuvem (‘Av) que é escuridão, esquerda, que está sobre este Mar. “Que anda sobre as asas do vento”: este é o espírito (ruaḥ) do Santuário Superior; e o segredo disto: “dois querubins de ouro”; está escrito: “E montou num querubim e voou; sim, voou sobre as asas do vento” (Salmos 18:10). “E montou num querubim”: um. Depois revelou-se: “sobre as asas do vento”. E até que este despertou, não se revelou neste.

370 → Rabi Yosi disse: Está escrito: “e com a medida fixou as águas” (Isaías 40:12); com medida propriamente as corrigiu, quando chegaram dentro dela, e elas são a correção do mundo, quando chegaram do lado da Força (Gevurah). Disse Rabi Abba: Assim os antigos diziam; quando chegavam a este lugar, moviam os lábios dos sábios, e não diziam nada para não serem punidos.

371 → Rabi Eleazar disse: A primeira letra das letras estava voando sobre a face da ligação pura (qiṭra dakhya), e coroou-se de baixo para cima, e subiu e desceu, e as águas gravaram-se em suas gravuras, e assentaram-se em seus lugares, e incluíram-se umas nas outras. E assim as letras todas, incluíram-se umas nas outras, e coroaram-se umas nas outras, até que se construiu sobre elas um edifício e um fundamento.

372 → E quando se construíram todas e se coroaram, as águas superiores estavam misturando-se nas águas inferiores, e produziram a casa do mundo; e por isso o Bet (ב) apareceu no início. E as águas subiam e desciam, até que este firmamento existiu, e as separou. E a disputa foi no Segundo, pois nele foi criado o Inferno (Gehinnom), que é o fogo que arde, como está dito: “fogo que consome é ele”, e está destinado a repousar sobre as cabeças dos ímpios.

373 → Disse Rabi Yehuda: Daqui [aprende-se]: toda disputa que é em nome dos Céus (le-shem shamayim), seu fim é subsistir; pois eis que aqui a disputa que é em nome dos Céus aconteceu, e os Céus (Shamayim) nisto subsistiram, depois disto; como está escrito: “E chamou Deus ao firmamento Céus...” (Va-yiqra Elohim la-raqia‘ shamayim). Na conexão da câmara superior (qeṭefira de-‘ilita) em seus lados (be-qisṭayhu) estão presentes e subsistiram; pois assim aprendemos, está escrito: “e o véu fará separação para vós entre o lugar santo e o santo dos santos”, especificamente; pois ele é o firmamento que separa dentro no meio.

374 → Vinde e vede: está escrito depois: “Ajuntem-se as águas debaixo dos céus num lugar”, debaixo dos céus propriamente. “Num lugar”: para o lugar que é chamado Um (Eḥad), e ele é o Mar Inferior; pois ele completa para o Um, e sem ele não é chamado Um. E significa o que está escrito “Ajuntem-se” (yiqqavu), que nele se reúnem todas as águas, como está dito: “Todos os rios vão para o mar...”.

375 → Rabi Yeisa disse: “Num lugar” (el maqom eḥad): este é o lugar de que se diz nele: “e a aliança da minha paz não mudará” (Isaías 54:10), pois ele toma tudo, e lança no mar; e nele foi corrigida a terra, como está escrito: “e apareça a porção seca”, esta é a Terra (Erets), como está dito: “E chamou Deus à porção seca Terra”.

376 → Por que é chamada “porção seca” (yabashah)? Disse Rabi Yitsḥaq: É o que está escrito: “pão da aflição” (leḥem ‘oni); “pão de pobre” (leḥem ‘ani) está escrito; e porque é pão de pobre é chamada “seca”, e suga dentro de si todas as águas do mundo, e ela seca seria, até que este lugar a preencha; e então fluem as águas, caminho que são fontes.

377 → “E ao ajuntamento das águas chamou Mares” (Yamim): esta é a casa de reunião das águas de cima, pois lá se reúnem todas as águas, e de lá fluem e saem. Disse Rabi Ḥiyya: “Ajuntamento das águas” (miqveh ha-mayim) é o Justo (Tsadik); pois quando chegou ao “ajuntamento das águas”, está escrito: “E viu Deus que era bom”, e está escrito: “Dizei ao justo que bem” (imru tsadiq ki ṭov). Rabi Yosi disse: Israel é Miqveh (Esperança/Ajuntamento), como está escrito: “Esperança de Israel (Miqveh Yisra’el), o Senhor”.

378 → Rabi Ḥiyya disse: Este é o Justo; é o que está escrito: “chamou Mares” (qara yamim), porque os riachos e fontes e rios, todos ele os toma, e ele é a fonte de tudo, e ele toma tudo; por isso Yamim (Mares), e sobre isso: “E viu Deus que era bom”, e está escrito: “Dizei ao justo que bem”.

379 → E porque foi marcado, ele separa entre o primeiro dia e o terceiro, e não se disse “que era bom” entre eles; pois no terceiro dia, a terra produziu frutos, da força deste Justo, como está escrito: “E disse Deus: Produza a terra relva, erva que dê semente, árvore frutífera”, o que é “Árvore Frutífera”? Esta é a Árvore do Conhecimento do Bem e do Mal, que produz frutos e resultados; “que dá fruto” (‘oseh peri) é o Justo fundamento do mundo.

380 → “Segundo a sua espécie” (le-mino): pois todos os seres humanos que têm espírito santo (ruaḥ qudsha), que é o fruto daquela árvore, está marcado neles, uma marca “segundo a sua espécie”; e o que é? O Pacto Santo (Brit Qodesh), Pacto de Paz, e os filhos da fé “segundo a sua espécie”. “Segundo a sua espécie” entram, e não se separam dele; e o Justo é “que faz fruto”, e aquela árvore concebeu, e produziu aquele fruto “segundo a sua espécie”, “segundo a espécie” daquele que faz fruto, para que seja como ele.

381 → Bem-aventurada a porção daquele que se assemelha à sua mãe e ao seu pai; e por isso a marca santa no oitavo dia, para que se assemelhe à sua mãe. E quando é exposta (itpara‘at), revela-se a marca santa, para que se assemelhe ao seu pai. E sobre isso “Árvore Frutífera” é a Mãe; “que faz fruto” é o Pacto Santo, o Pai; “segundo a sua espécie”, para que se assemelhe a ele, e seja marcado nele.

382 → “Cuja semente está nele sobre a terra” (asher zar‘o bo ‘al ha-arets). “Semente nele” (zar‘o bo): “semeou nele” (zera‘ bo) deveria ser? O que é zar‘o bo? Mas “semente Vav nele” (zera‘ Vav bo). “Sobre a terra”: assim é certamente, pois aquela semente é lançada sobre a terra (Malkhut). Bem-aventurada a porção de Israel, que são santos e assemelham-se aos santos. E por isso certamente está escrito: “E o teu povo, todos são justos” (ve-‘amekh kulam tsadiqim); “todos são justos” certamente, pois destes saíram e a estes se assemelham. Bem-aventurados são neste mundo e no mundo vindouro.

383 → Disse Rabi Ḥiyya: Está escrito: “Ele faz a terra com o Seu poder” (‘oseh erets be-khoḥo). O que é “faz a terra”? Este é o Santo, bendito seja Ele, em cima. “Com o Seu poder” (be-khoḥo): este é o Justo (Tsadik). “Prepara o mundo com a Sua sabedoria”: “mundo” (tevel) é a terra de baixo; “com a Sua sabedoria” (be-ḥokhmato) é a Justiça (Tsedeq - Malkhut), como está escrito: “e ele julgará o mundo com justiça” (ve-hu yishpoṭ tevel be-tsedeq). “Faz a terra”: este é o Santo, bendito seja Ele, que corrige a terra, e corrige seus caminhos; e com quê? Com o Seu poder (be-khoḥo), como dissemos.

384 → Rabi Yehuda disse: Nas letras gravadas de Rabi Eleazar, há nós das letras, 22 ligadas como uma; duas letras, esta sobe e esta desce. E a que sobe desce, e a que desce sobe. E o sinal disto é: Aleph-Khaf (1-500?), Bet-Khaf (2-20? Não, Aleph-Khaf seria Akh. Bet-Khaf seria Bakh. O sistema é ATBaSh ou ALBaM? A-Kh (1-11 in ALBaM); B-Kh? Não. Talvez a cifra Aḥas Beṭa‘? Aleph-Ḥet, Bet-Ṭet. Não. Deixa transliterado: A"Kh B"Kh A"L).

385 → Rabi Yosi disse: O molde do peso (ṭipsa de-shiqla) na coluna central está; e o sinal: “com medida, com peso...” (Levítico 19:35? Não, talvez Ezequiel 4:11?). “Peso” (mishqal): língua que está na coluna central; e o segredo disto: “siclo do santuário” (sheqel ha-qodesh) está escrito; e a balança (moznayim) nele está e foi pesada. Quem é a balança? Como está dito: “balança de justiça” (moznei tsedeq); e todas estão no peso, no “siclo do santuário”. Rabi Yehuda disse: “no siclo do santuário”, este é o Espírito Santo.

386 → Disse Rabi Yitsḥaq: Está escrito: “Pela palavra do Senhor foram feitos os céus, e pelo espírito da sua boca todo o seu exército” (Salmos 33:6). “Pela palavra do Senhor foram feitos os céus”: estes são os céus de baixo, que foram feitos pela palavra dos céus de cima; no espírito que produziu a voz, até que chegou àquele rio que flui e sai, e suas águas não cessam jamais. “E pelo espírito da sua boca todo o seu exército”: todos os inferiores existem no espírito que é macho.

387 → “Rega os montes das suas câmaras; do fruto das tuas obras farta-se a terra” (Salmos 104:13). “Rega os montes das suas câmaras”: o que são “suas câmaras” (‘aliyotav)? Como dissemos, que está escrito: “Aquele que nas águas põe o vigamento de suas câmaras” (ha-meqareh ba-mayim ‘aliyotav). “Do fruto das tuas obras farta-se a terra”: o segredo daquele rio que flui e sai para baixo; é o que está escrito: “Árvore frutífera que dá fruto... cuja semente está nela...”, e já foi dito.

388 → “Haja luminares no firmamento dos céus para alumiar a terra”. “Haja luminares” (yehi me’orot), defeituoso (ḥaser - sem Vav). Rabi Ḥizkiyah diz: Me’orot (Cova/Maldição) em que habita a força do julgamento, a linha (qilṭa) do julgamento. Rabi Yosi disse: “Haja luminares” (me’orot) embaixo, é a Lua, em que depende a difteria (askara) para as crianças do mundo, e nela depende Me’erot (Maldições), porque ela é a luz menor de todas as luzes, e às vezes escurece e não recebe luz.

389 → “No firmamento dos céus”: este é o firmamento que é a generalidade de todos, pois toma todas as luzes, e ele ilumina esta luz, que não ilumina [por si mesma]. E ela depende dele, porque se aderiu a ela aquela maldição (me’erah), e nela dependem embaixo todas aquelas outras espécies por causa da pequenez da luz.

390 → Rabi Yitsḥaq disse: E produziu este firmamento, que não ilumina, e chamamo-lo Reino dos Céus (Malkhut Shamayim), e Terra de Israel (Erets Yisra’el), e Terra da Vida (Erets ha-Ḥayim). “Os Céus” (Ha-Shamayim) é este firmamento; por isso, Yehi me’orot sem Vav. Qual a razão? Porque sem Vav é morte no mundo.

391 → Yehi Me’orot (Haja Maldições): tudo depende nele, para incluir Lilith no mundo. Está escrito: “o pequeno e o grande lá estão” (Jó 3:19), e está escrito: “porquanto ali o Senhor é glorioso para nós” (Isaías 33:21), e sobre isso está escrito: “Ali pousará Lilith e achará para si repouso” (Isaías 34:14).

392 → Rabi Eleazar disse: Yehi me’orot (Haja luminares): espelho que não brilha por si mesmo, mas pela mão das luzes superiores que a iluminam, como a lanterna (‘ashashita), que recolhe a luz que brilha. Está escrito: “Eis a arca da aliança, do Senhor de toda a terra” (Josué 3:11). “Eis a arca”: este é o espelho que não brilha. “A aliança” (ha-berit): o espelho que brilha. “Eis a arca”: esta é Me’orot (Luminares/Maldições). “Arca”: a caixa (tevuta) para introduzir dentro dela a Torá Escrita. “A aliança”: este é o Sol que a ilumina, e ela é um pacto com ele. “Arca da Aliança” especificamente, “Senhor de toda a terra”. “A Aliança” que é o “Senhor de toda a terra”.

393 → E porque esta Arca é Senhor (Adon), por causa do Sol que a ilumina, e ilumina todo o mundo, assim é chamado; e dele tomou o nome, e chamou-se esta Arca, Adon, no segredo de Aleph Dalet Nun Yod. Assim como dizemos: Tsadik (Justo) e Tsedeq (Justiça), assim Adon e Adonai um do outro dependem.

394 → Vinde e vede: estrelas e constelações (mazalot) existem no Pacto (Berit), que é o Firmamento dos Céus, que estão marcados nele e gravados nele estrelas e constelações, e nele dependem para iluminar. Rabi Yeisa, o Ancião, dizia assim: “Haja luminares”. Que dependa no Firmamento dos Céus, e esta é a Lua que depende dele. Uma vez que está escrito: “E sejam para luminares”, eis o Sol. “E para estações” (u-le-mo‘adim): pois os tempos e festas, meses e sábados, neles dependem e existem.

395 → E tudo na obra primeira superior, cujo Nome Santo uniu-se nele, e ele é tudo. Sete estrelas são, correspondentes a sete firmamentos, e todos conduzem o mundo, e o Mundo Superior, sobre eles; e dois mundos são: Mundo Superior, e Mundo Inferior; o inferior à semelhança do superior, como está escrito: “desde o mundo e até o mundo” (Salmos 41:14), Rei Superior, e Rei Inferior.

396 → Está escrito: “O Senhor reina, o Senhor reinou, o Senhor reinará para sempre e eternamente” (YHVH melekh YHVH malakh YHVH yimlokh le-‘olam va‘ed). “O Senhor reina” (YHVH melekh) em cima. “O Senhor reinou” (YHVH malakh) no meio. “O Senhor reinará” (YHVH yimlokh) embaixo. Rabi Aḥa disse: “O Senhor reina”, este é o Mundo Superior, que é o Mundo Vindouro. “O Senhor reinou”, este é Tif’eret Yisra’el. “O Senhor reinará”, esta é a Arca da Aliança.

397 → Veio outro tempo, Davi, e inverteu-os de baixo para cima, e disse: “O Senhor reina para sempre e eternamente” (YHVH melekh ‘olam va‘ed - Salmos 10:16). “O Senhor reina” (YHVH melekh), embaixo. “Para sempre” (‘olam) no meio. “E eternamente” (va‘ed) em cima. Pois lá [há] a destinação (vi‘uda) e a existência e a perfeição de tudo. Rei em cima, reinará embaixo.

398 → Rabi Abba disse: Todos estes luminares, todos se unem no Firmamento dos Céus. “Para alumiar a terra” (le-ha’ir ‘al ha-arets), para iluminar sobre a terra; quem é o firmamento que ilumina sobre a terra? Devo dizer que este é o Rio que flui e sai do Éden, como está escrito: “E um rio sai do Éden para regar o jardim”.

399 → Vinde e vede: uma vez que a Lua governa, e é iluminada por aquele Rio, que flui e sai, todos aqueles céus de baixo e seus exércitos, todos aumentam a luz, e as estrelas que são encarregadas sobre a terra, todas governam e fazem crescer plantas e árvores, e o mundo aumenta em tudo, e até as águas e os peixes do mar, todos em aumento maior, e quantos guardiões das leis (gardinei nimusin) vagam pelo mundo, porque todos estão em alegria, no aumento da força. Quando há alegria na casa do Rei, até aqueles da casa das portas, e até aqueles da casa dos moinhos (de-vei ṭarnushei) todos se alegram e vagam pelo mundo, e as crianças do mundo precisam proteger-se.

400 → Rabi Aḥa disse: “E pô-los Deus no firmamento dos céus”, e quando todos existem nele, então há alegria um com o outro; então a Lua diminuiu a luz diante do Sol, tudo o que toma, para iluminar para ela. É o que está escrito: “para alumiar a terra”.

401 → Rav Yitsḥaq disse: Está escrito: “E a luz da lua será como a luz do sol, e a luz do sol será sete vezes maior, como a luz dos sete dias” (Isaías 30:26). Quem são os sete dias? Estes são os sete dias de Bereshit. Rabi Yehuda disse: Estes são os sete dias da Consagração (Milu’im).

402 → Consagração (Milu’im) certamente, porque naquele tempo, o mundo se perfuma, e retorna à sua perfeição, e a Lua não é danificada, por causa da Serpente má, de quem se diz: “e o que difama separa o príncipe” (Provérbios 16:28); e quando será isto? No tempo em que está escrito: “Tragará a morte para sempre”. E então está escrito: “Naquele dia será o Senhor um e Seu Nome um”.

Capítulo 40: As Almas Viventes das Águas e dos Céus (Versículos 403-405)

403 → “Povoem-se as águas de enxames de seres viventes segundo a sua espécie” (Yishretsu ha-mayim sherets nefesh ḥayah le-minah). Disse Rabi Eleazar: Estas são as águas inferiores, que rastejam espécies, à semelhança de cima; aqueles superiores, e aqueles inferiores. Rabi Ḥiyya disse: Os superiores produziram “alma vivente” (nefesh ḥayah), e quem é ela? Esta é a alma de Adão o primeiro [homem], como está dito: “e foi o homem feito alma vivente”.

404 → “E ave que voe sobre a terra” (ve-‘of ye‘ofef ‘al ha-arets): estes são emissários superiores que aparecem aos seres humanos, na visão de homem; entende-se que está escrito “que voe sobre a terra”, porque há outros, que não aparecem, senão em espírito propriamente, para o entendimento dos seres humanos.

405 → Por isso não está escrito nestes “segundo a sua espécie” (le-minehu), como naquelas outras onde está escrito: “e toda ave de asas segundo a sua espécie”, porque estes não mudam de suas espécies para sempre, como aqueles outros onde não está escrito neles “segundo a sua espécie”. E se disseres: “há neles quem mude um do outro?” Assim é certamente, pois há neles quem mude uns dos outros; por isso está escrito “e dali se divide”.

Capítulo 41: Os Monstros Marinhos e a Criação do Homem (Versículos 406-415)

406 → “E criou Deus os grandes monstros marinhos” (ha-taninim ha-gedolim): estes são o Leviatã e sua companheira. “E toda alma vivente que rasteja” (ha-romeset): esta é a alma daquela Ḥayah (Animal/Ser Vivo), que rasteja para os quatro lados do mundo; e quem é o animal que rasteja? Devo dizer que esta é Lilith.

407 → “Que as águas povoaram segundo as suas espécies”: pois as águas as criam. Pois quando vem o lado do Sul, as águas se soltam, e fluem para todos os lados, e os navios do mar vão e passam, como está dito: “Ali andam os navios; e o Leviatã que formaste para nele folgar” (Salmos 104:26).

408 → “E toda ave de asas segundo a sua espécie”: como está dito: “pois a ave dos céus levará a voz e o que tem asas contará a palavra” (Eclesiastes 10:20). Rabi Yosi disse: Todos eles de seis asas, e não mudam para sempre, e por isso está escrito “segundo a sua espécie”; o que é “segundo a sua espécie”? Para a espécie de cima. E estes voam e percorrem o mundo em seis [asas?] e veem as obras dos seres humanos, e elevam-nas para cima; e sobre isso está escrito: “nem mesmo no teu pensamento amaldiçoes o rei...” (Eclesiastes 10:20).

409 → Rabi Ḥizkiyah disse: “Que rasteja” (ha-romeset); “que enxameia” (ha-shorestet) deveria ser. Mas como dizemos: “o rastejar da noite” (remesh laylah), e sobre isso: “nele rastejam todos os animais da selva” (Salmos 104:20), pois todos governam na hora em que ela governa, e abrem o cântico em três lados, na metade da noite, e cantam cânticos, e não se calam; e sobre estes está escrito: “Vós que fazeis menção do Senhor, não haja silêncio em vós” (Isaías 62:6).

410 → Rabi Simeão levantou-se e disse: “Eu estava contemplando que quando o Santo, bendito seja Ele, quis criar o homem, estremeceram todos os superiores e inferiores, e o sexto dia estava subindo em seus graus, até que subiu a Vontade Superna, e iluminou o início de todas as luzes.”

411 → “E abriu a porta do Leste, pois de lá sai a luz; e o Sul mostrou a força da luz, que herdou do início, e fortaleceu-se no Leste. O Leste fortaleceu o Norte, e o Norte despertou, e expandiu-se, e chamou com grande força o Oeste, para aproximar-se e participar com ele; então o Oeste subiu no Norte e ligou-se a ele. Depois o Sul veio e segurou no Oeste, e cercaram-no Sul e Norte, que são as cercas do Jardim. Então o Leste aproximou-se do Oeste, e o Oeste repousou em alegria, e quis de todos e disse: ‘Façamos o homem à nossa imagem, conforme a nossa semelhança’. Que seja à semelhança disto, nos quatro lados e em cima e embaixo; e o Leste aderiu ao Oeste e produziu-o. E sobre isso ensinamos: Adam (o homem) saiu do lugar do Templo.”

412 → “Além disso, ‘Façamos o homem’: o Santo, bendito seja Ele, disse a estes, os inferiores que vieram do lado de cima, o segredo deste nome que sobe ADaM (Homem); Adam do segredo oculto superior. Adam: o segredo das letras, pois Adam inclui em cima, e inclui embaixo. A-D-M: Aleph em cima em cima. Mem oculta, que é Mem de le-Marbeh ha-misrah (para o aumento do governo - Isaías 9:6, onde o Mem é fechado). Dalet inferior, que é oculta no Oeste. E esta é a generalidade de cima e de baixo; corrigido em cima, corrigido embaixo.”

413 → “Estas letras, quando desceram para baixo todas como uma, em sua perfeição, encontrou-se macho e fêmea; e a fêmea aderiu aos seus lados, até que Ele lançou sobre ele o sono e ele adormeceu, e estava deitado no lugar do Templo embaixo.”

414 → “E o Santo, bendito seja Ele, serrou-o, e enfeitou-a, como enfeitam a noiva, e trouxe-a a ele. É o que está escrito: ‘E tomou uma de suas costelas e fechou a carne em seu lugar’. ‘E tomou uma’ (aḥat) especificamente. No livro antigo encontrei: esta é Lilith, a primeira, que estava com ele, e concebeu dele.”

415 → “E não havia diante dele uma ajudadora, como está escrito: ‘mas para o homem não se achava ajudadora contra ele’; o que é ajudadora (‘ezer)? Apoio (samakh), até aquela hora em que está escrito: ‘Não é bom que o homem esteja só; far-lhe-ei uma ajudadora contra ele’. Vinde e vede: Adam foi o último de tudo; assim convinha vir ao mundo completo.”

Capítulo 42: A Necessidade do Despertar de Baixo (Versículos 416-429)

416 → Além disso, disse Rabi Simeão: Está escrito “E todo arbusto do campo ainda não estava na terra, e toda a erva do campo ainda não brotava, porque não tinha feito chover o Senhor Deus sobre a terra...”. “E todo arbusto do campo”: estas são as árvores grandes para serem plantadas depois, e eram minúsculas (zehirin).

417 → Vinde e vede: Adam e Ḥavah (Eva), este no lado deste foram criados. Qual a razão de não terem sido criados face a face? Porque está escrito: “porque não tinha feito chover o Senhor Deus sobre a terra”, e o acasalamento (zivuga) não se encontrava em sua correção, como convém. E quando se corrigiram este de baixo, e retornaram face a face, então se encontrou em cima.

418 → De onde [aprendemos]? Do Tabernáculo (Mishkan), pois está escrito: “Foi levantado o Tabernáculo” (Êxodo 40:17), porque o outro Tabernáculo foi levantado com ele; e antes de ser levantado embaixo, não foi levantado em cima. Também aqui, quando foi corrigido embaixo, foi corrigido em cima; e porque até agora não foi corrigido em cima, não foram criados face a face; e o versículo prova, pois está escrito: “porque não tinha feito chover o Senhor Deus sobre a terra”. E por isso: “e não havia homem”, pois não estava em sua correção.

419 → E quando Eva se completou, Adam se completou; e antes disso não se completou. E este é o segredo: que até agora não há a letra Samekh (ס) na Porção (Parashah); e embora os companheiros tenham dito [outras razões], mas SaMeKh é Ezer (Ajuda/Apoio), e esta é a Ajuda de cima; pois retornou em cima face a face, macho e fêmea apoiaram-se (istamakh) este diante deste; certamente: “Sustentados (semukhim) para todo o sempre, feitos em verdade e retidão” (Salmos 111:8). Semukhim: este é macho e fêmea, que são sustentados/apoiados como um.

420 → “Porque não tinha feito chover o Senhor Deus sobre a terra”: pois este naquele se apoia (samikh); este mundo inferior quando foi corrigido, e retornaram face a face, e foram corrigidos, encontrou-se o Samekh (Apoio) em cima; pois antes disso não estava a obra em correção, porque “não tinha feito chover o Senhor Deus sobre a terra”, e isto disto depende.

421 → O que está escrito depois dele? “E um vapor subia da terra” — esta é a correção de baixo; depois: “e regava toda a face da terra”. “E um vapor subia da terra”: este é o desejo da fêmea para o macho. Outra interpretação: qual a razão de “não tinha feito chover”? Porque não se encontrou a correção de “subia da terra”; e por isso, da terra inferior, despertou a obra para cima.

422 → Vinde e vede: a fumaça sobe da terra primeiro, e a nuvem desperta, e tudo se une depois um no outro; à semelhança disto, a fumaça do sacrifício desperta de baixo, e faz perfeição em cima, e une-se tudo um no outro, e completam-se. À semelhança disto em cima: o despertar começa de baixo, e depois se completa tudo; e se não fosse pela Assembleia de Israel (Knesset Yisrael) iniciar no despertar primeiro, não despertaria para recebê-la Aquele de cima; e no desejo de baixo, completa-se em cima.

423 → Rabi Abba disse: Por que está escrito: “E a árvore da vida no meio do jardim e a árvore do conhecimento do bem e do mal”? “A Árvore da Vida”: já aprendemos, que era uma jornada de quinhentos anos, e todas as águas de Bereshit dividem-se sob ela. “A Árvore da Vida”: no meio do jardim propriamente, e ela toma todas as águas de Bereshit, e dividem-se sob ela.

424 → Pois aquele Rio que flui e sai, ele repousa sobre aquele jardim, e entra nele, e de lá dividem-se as águas para muitos lados, e toma tudo aquele jardim; e depois saem dela, e dividem-se em muitos rios embaixo, como está dito: “Dão de beber a todos os animais do campo”; assim como saem daquele mundo superior, e regam aquelas montanhas superiores de bálsamo puro, depois, quando chegam à Árvore da Vida, dividem-se sob ela em todo lado conforme seu caminho.

425 → “E a Árvore do Conhecimento do Bem e do Mal”: por que é chamada assim? Pois esta árvore não está no meio. Mas, “Árvore do Conhecimento do Bem e do Mal”: o que é ela? Mas porque suga de dois lados, e conhece-os como quem suga doce e amargo; e porque suga de dois lados, e conhece-os e repousa dentro deles, é chamada assim: Bem e Mal; e todas aquelas plantas repousam sobre eles.

426 → E nela se apegam outras plantas superiores, e elas são chamadas “Cedros do Líbano”. Quem são os Cedros do Líbano? Eles são os seis dias superiores, os seis dias da criação (sheshet yemei bereshit) que dissemos: “Cedros do Líbano que Ele plantou” — plantas certamente, que subsistiram depois.

427 → Daqui em diante Samekh (Apoio). O que é? “E fechou a carne em seu lugar” (taḥtenah). Em seus lados estava, e estava este nos lados deste; certamente o Santo, bendito seja Ele, arrancou-os, e transplantou-os, em outro lugar, e retornaram face a face, para existência; à semelhança disto são apoiados (semikhin) os mundos; o Santo, bendito seja Ele, arrancou-os, e transplantou-os em outro lugar, e sustentaram-se em existência perfeita.

428 → E disse Rabi Abba: De onde [sabemos] que Adam e Ḥavah eram plantas? Do que está escrito: “o renovo do meu plantio, obra das minhas mãos, para eu me gloriar”. “Obra das minhas mãos” especificamente, em que não se ocuparam outras criaturas. E está escrito: “no dia em que as plantares as farás crescer” (Isaías 17:11) — pois no dia em que foram plantados no mundo, corromperam-se.

429 → Ensinamos: As plantas eram como chifres de gafanhotos, e a luz delas era fina, e não brilhavam; uma vez que foram plantadas e corrigidas, cresceram na luz, e foram chamadas Cedros do Líbano. E Adam e Ḥavah, até que fossem plantados, não cresceram na luz, e não exalaram cheiro; certamente foram arrancados e transplantados e corrigidos como convém.

Capítulo 43: A Ordem Divina e a Árvore da Morte (Versículos 430-434)

430 → “E ordenou o Senhor Deus...”. Já aprendemos: não há Tsav (ordem) senão idolatria. YHVH (Senhor): esta é a blasfêmia (birkat ha-shem). Elohim (Deus): estes são os Juízes. “Sobre o homem” (‘al ha-adam): este é o derramamento de sangue. “Dizendo” (lemor): este é o incesto. “De toda árvore do jardim”: e não roubo. “Comer comerás”: e não membro de animal vivo. E [isto é] bom.

431 → “De toda árvore do jardim comer comerás”: pois permitiu-lhe tudo, que as comesse em unidade (be-yiḥuda); pois vimos que Abraão comeu, Isaque e Jacó e todos os profetas comeram e viveram. Mas esta árvore, árvore da morte é ela; quem a toma sozinha morre, pois toma o veneno da morte; e por isso: “pois no dia em que dela comeres, morrendo morrerás”, porque separa as plantas.

432 → Rabi Yehuda perguntou a Rabi Simeão: “Isto que aprendemos: ‘Adão o primeiro homem era puxado em seu prepúcio’ (moshekh be-‘orlato hayah - nascido circuncidado mas puxou o prepúcio de volta? Ou idólatra?), o que é isso?” Disse-lhe: “Que separou o Pacto Santo de seu lugar e de sua porção; certamente ‘puxado no prepúcio’ ele era, e abandonou o Pacto Santo, e aderiu ao prepúcio (‘orlah), e foi seduzido pela palavra da Serpente.”

433 → “E do fruto da árvore” (u-mi-peri ha-‘ets): esta é a mulher. “Não comereis dela”: porque está escrito: “os seus pés descem à morte; os seus passos firmam-se no inferno” (Provérbios 5:5); e nesta há fruto, pois na outra não há fruto. “Pois no dia em que dela comeres, morrendo morrerás”: porque esta é a Árvore da Morte, como dissemos que está escrito: “os seus pés descem à morte”.

434 → Rabi Yosi disse: “Esta árvore que dissemos era regada de cima e crescia, e alegrava-se, como está dito: ‘e um rio sai do Éden para regar o jardim’. ‘O jardim’: esta é a mulher; e este rio entrava nele, e regava-o e era tudo um, pois de lá para baixo é separação, como está escrito: ‘e dali se divide’.”

Capítulo 44: A Sedução da Serpente e a Perda da Voz (Versículos 435-455)

435 → “E a serpente” (ve-ha-naḥash). Rabi Yitsḥaq disse: Esta é a Inclinação ao Mal (Yetser ha-Ra). Rabi Yehuda disse: Serpente literalmente. Vieram diante de Rabi Simeão. Disse-lhes: “Certamente tudo é um: e era Samael, e apareceu sobre uma serpente; e a imagem da serpente, é Satanás. E tudo é um.”

436 → Aprendemos: Naquela hora desceu Samael do céu montado nesta serpente, e a imagem dele viram todas as criaturas e fugiram dele; e chegaram à mulher com palavras, e causaram morte ao mundo. Certamente com sabedoria Samael trouxe maldições sobre o mundo, e destruiu a primeira árvore, que o Santo, bendito seja Ele, criou no mundo.

437 → E esta palavra estava pendente sobre Samael, até que veio outra Árvore Santa, que é Jacó, e tomou dele as bênçãos, para que Samael não fosse abençoado em cima e Esaú embaixo. Pois Jacó era o modelo de Adão o primeiro homem, pois a beleza de Jacó era a beleza de Adão o primeiro homem. E por isso, assim como Samael impediu as bênçãos da primeira árvore, assim também Jacó, que é a árvore modelo de Adão, impediu de Samael as bênçãos de cima e de baixo, e Jacó tomou o que era seu em tudo; e sobre isso “e lutou um homem com ele”, está escrito.

438 → “E a serpente era mais astuta” (‘arum): este é a Inclinação ao Mal, este é o Anjo da Morte. E porque a serpente é o Anjo da Morte, causou morte a todo o mundo. E este é o segredo do que está escrito: “O fim de toda a carne veio perante mim” (Gênesis 6:13); este é o fim de toda a carne, que toma a alma de toda carne e é chamado assim.

439 → “E disse à mulher: É assim...” (af - também/nariz/ira). Rabi Yosi disse: Com Af (Ira) começou, e ira lançou no mundo. Disse à mulher: “Com esta árvore o Santo, bendito seja Ele, criou o mundo certamente; comei dela, e sereis como Deus conhecedores do bem e do mal; pois Ele assim o era, Elohim é Seu nome: Árvore do Conhecimento do Bem e do Mal; e por isso ‘e sereis como Deus conhecedores’, etc.”

440 → Disse Rabi Yehuda: “Não disse assim. Pois se tivesse dito ‘com esta árvore o Santo, bendito seja Ele, criou o mundo’, teria sido apropriado, ‘como machado na mão de quem corta com ele’; mas não disse [isso], senão: ‘Desta árvore comeu o Santo, bendito seja Ele, e então criou o mundo; e todo artesão odeia seu companheiro; comei dela e vós sereis criadores de mundos’. E sobre isso: ‘porque Deus sabe que no dia em que comerdes dela...’; e porque Ele sabe isto, ordenou-vos sobre ela, que não comais dela.”

441 → Disse Rabi Yitsḥaq: “Em tudo falaram mentira. No início que falaram, foi mentira, pois está escrito: ‘É assim que Deus disse: Não comereis de toda a árvore do jardim?’ (Gênesis 3:1), e não é assim, pois está escrito: ‘De toda árvore do jardim comer comerás’; e em tudo ele mentiu para ela.”

442 → Disse Rabi Yosi: “Já aprendemos, que o Santo, bendito seja Ele, o ordenou sobre a idolatria, como está escrito ‘E ordenou’: YHVH, sobre a blasfêmia; Elohim, sobre os juízes; ‘sobre o homem’, sobre o derramamento de sangue; ‘dizendo’, sobre o incesto. E quantos homens havia no mundo, para que ele necessitasse disto? Mas certamente tudo foi sobre esta árvore.”

443 → “Pois nela se agarram todos estes mandamentos; pois todo aquele que a toma sozinha, faz separação, e toma-a nas multidões de baixo que se agarram nela. E toma idolatria e derramamento de sangue e incesto. Idolatria: naqueles grandes encarregados [da esquerda]. Derramamento de sangue: nesta árvore dependem, pois ela está no lado da Gevurah, e Samael foi encarregado sobre isso. Incesto: ela é Mulher (Ishah), e Anteta (Mulher/Esposa) é chamada; e é proibido convocar a mulher sozinha, senão com seu marido, para que não seja suspeito de incesto. E sobre isso, em tudo foi ordenado nesta árvore; uma vez que comeu dela, transgrediu em tudo, pois tudo está agarrado nela.”

444 → Rabi Yehuda disse: “Certamente a palavra é assim, que é proibido isolar-se com a mulher sozinha, a não ser que o marido dela esteja com ela. O que fez aquele ímpio? Disse: ‘Eis que cheguei a esta árvore, e não morri; também tu aproxima e toca com tua mão nela, e não morrerás’; e esta palavra ele acrescentou por si mesmo.”

445 → Imediatamente: “E viu a mulher que era boa...”. Em que viu? Disse Rabi Yitsḥaq: “Aquela árvore exalava odores, como está dito: ‘como o cheiro do campo que o Senhor abençoou’, e por causa daquele cheiro que subia, desejou-a para comer dela.” Rabi Yosi disse: “Foi visão (re’iyah).” Disse-lhe Rabi Yehuda: “Mas está escrito: ‘e abriram-se os olhos de ambos’ [depois de comer].” Disse-lhe: “Esta visão, na avaliação da árvore a tomou, pois está escrito ‘e viu a mulher’ especificamente.”

446 → “E viu a mulher que era boa”: viu e não viu que era boa; viu que era boa e não se assentou nela (não permaneceu no bem?). O que está escrito depois? “E tomou do seu fruto”, e não está escrito “e tomou dela” [da árvore]; e ela aderiu-se ao lugar da morte, e causou morte a todo o mundo, e separou vida de morte. E neste pecado causou separação, separar a mulher de seu marido; pois voz e fala (qol u-dibur) não se separam para sempre, e quem separa voz de fala, emudece e não pode falar, e uma vez que se tira dele a fala, é dado ao pó.

447 → Disse Rabi Simeão: Está escrito: “Emudeci em silêncio, calei-me do bem, e a minha dor se agravou” (Salmos 39:3). “Emudeci em silêncio”: este versículo a Assembleia de Israel disse no exílio. Qual a razão? Porque a Voz (Qol) conduz a Fala (Dibur); uma vez que ela está no exílio, a Voz separou-se dela, e a Palavra não é ouvida. E por isso: “Emudeci em silêncio”, etc. Qual a razão? “calei-me do bem”, pois não vai a Voz com ela. E Israel diz: “A ti o silêncio é louvor” (Salmos 65:2). O que é silêncio (dumiyah)? Esta é o louvor de Davi (Salmos), que é silêncio no exílio, e calada sem voz. Disse Rabi Yitsḥaq: “O que é ‘A ti’ (Lekha)? Por tua causa ela é silêncio e calada, pois a Voz se retirou dela.”

448 → “E tomou do seu fruto”: já aprendemos, espremeu uvas e deu-lhe, e causou morte a todo o mundo. Pois nesta árvore habita a morte, e ela é a árvore que governa à noite; e quando ela governa, todos os habitantes do mundo provam o gosto da morte. Mas aqueles filhos da fé antecipam e dão a ela suas almas em depósito; e porque está em depósito, as almas retornam aos seus lugares; e sobre isso: “e tua fidelidade nas noites” está escrito (Salmos 92:3).

449 → “E abriram-se os olhos de ambos”: Rabi Ḥiyya disse: “Pois abriram-se para conhecer os males do mundo, o que não sabiam até agora. Uma vez que souberam e abriram-se para conhecer o mal, então souberam que estavam nus, pois perderam o resplendor superior que os cobria, e retirou-se deles, e restaram nus dele.”

450 → “E costuraram folhas de figueira”: aderiram-se para cobrir-se naquelas sombras (tsulmin - imagens/sombras) daquela árvore da qual comeram, que são chamadas folhas da árvore. “E fizeram para si cintas”: Rabi Yosi disse: “Uma vez que souberam deste mundo e aderiram-se a ele, viram que este mundo é conduzido pela mão daquelas folhas da árvore, e fizeram para si força, para fortalecer-se com elas neste mundo. E então conheceram todas as espécies de feitiçarias do mundo, e quiseram cingir armas naquelas folhas da árvore, para proteger-se com elas.”

451 → Rabi Yehuda disse: “Então três entraram em julgamento, e foram julgados, e o mundo inferior foi amaldiçoado, e não se manteve em sua existência, por causa da sujeira da Serpente, até que Israel esteve no Monte Sinai.”

452 → Depois o Santo, bendito seja Ele, vestiu-os com vestimentas, das quais a pele (mashkha) tem proveito, é o que está escrito: “túnicas de pele” (katnot ‘or - com ‘Ayin). No início eram “túnicas de luz” (or - com Aleph), com as quais se serviam os supremos de cima; pois anjos superiores vinham para deleitar-se daquela luz; é o que está escrito: “e o fizeste pouco menor que Deus e de glória e honra o coroaste” (Salmos 8:6). E agora que pecaram, “túnicas de pele”, pois a pele tem proveito delas e não a alma.

453 → Depois geraram; o filho primeiro (bera qadma’ah), filho da sujeira era; dois vieram sobre Eva, e concebeu deles, e deu à luz dois: este saiu à sua espécie, e este saiu à sua espécie. E o espírito deles separou-se: este para o lado de cá, e este para o lado de lá. Este assemelha-se aos seus lados e este assemelha-se aos seus lados.

454 → Do lado de Caim, todas as habitações do lado das espécies más, e espíritos e demônios e feiticeiros vêm. Do lado de Abel, lado da misericórdia mais, mas não em perfeição. Vinho bom com vinho mau e não se corrigiu com ele, até que veio Sete (Shet), e dele descenderam todas aquelas gerações dos justos do mundo; e nele foi plantado o mundo. E de Caim vêm todos aqueles insolentes e ímpios e pecadores do mundo.

455 → Disse Rabi Eleazar: “Na hora em que Caim pecou, estava com medo, porque viu diante de si espécies de acampamentos armados, e vindo para matá-lo; e quando retornou em arrependimento, o que disse? ‘Eis que me expulsas hoje da face da terra e da tua face me esconderei’ (Gênesis 4:14). O que é ‘da tua face me esconderei’? Mas estarei oculto da minha construção (min binyana dili? Talvez min benay - dos meus filhos?). Rabi Abba disse: Como está dito: ‘e não escondeu sua face dele’ (Salmos 22:25), ‘e escondeu Moisés a face’; e sobre isso ‘e da tua face me esconderei’: daquelas tuas faces, estarei escondido, que não olharão para mim; e por isso ‘e será que todo o que me achar me matará’.”

Capítulo 45: O Sinal de Caim e a Disputa no Campo (Versículos 456-457)

456 → “E pôs o Senhor um sinal em Caim para que não...” (Va-yasem YHVH le-Qayin ot le-vilti), etc. Que sinal? A letra Ot (Sinal/Letra) das vinte e duas letras da Torá, pôs sobre ele para protegê-lo. Disse Rabi Yehuda: “O que é que está escrito: ‘E aconteceu que, estando eles no campo’ (Gênesis 4:8)? O que é ‘no campo’? Esta é a mulher; e por isso levantou-se e matou-o, pois do lado disto herdou o matar, do lado de Samael que causa morte a todo o mundo. E Caim teve ciúmes de Abel por sua fêmea.” Rabi Ḥiyya disse: “Eis que vemos que está escrito: ‘E irou-se Caim muito e descaiu-lhe o rosto’, porque não foi aceito o seu sacrifício.” Disse-lhe: “Assim é, e tudo estava diante dele (tudo contribuiu).”

457 → E disse Rabi Yehuda: “O que é que está escrito: ‘Se procederes bem, não haverá elevação (se’et)? E se não procederes bem, à porta o pecado jaz’. Mas assim diz: ‘Porventura se fizeres bem a tua obra, se’et’ (elevação/perdão)? O que é Se’et? Como está escrito: ‘dignidade excelente’ (yeter se’et - Gênesis 49:3), pois a primogenitura tem louvor em tudo sempre. E depende de suas obras; e por isso ‘se procederes bem, elevação (se’et), e se não procederes bem, à porta o pecado jaz’.”

Capítulo 46: A Porta do Julgamento e o Desejo do Pecado (Versículos 458-461)

458 → “O que é ‘à porta’ (la-petaḥ)? Esta é a porta de cima, de onde saem julgamentos sobre as obras más do mundo. ‘Porta’, como está dito: ‘Abri-me as portas da justiça’. E para aquela porta, ‘o pecado jaz’, este é o Anjo da Morte, e ele está preparado para cobrar de ti.”

459 → “Vinde e vede: no Ano Novo (Rosh Hashanah) nasceu Adão. No Ano Novo, certamente mistério em cima e embaixo; Ano Novo em cima, Ano Novo embaixo. No Ano Novo as estéreis são visitadas (nifqadot); de onde [sabemos] que foi no Ano Novo? Porque está escrito: ‘E o Senhor visitou (paqad) a Sara’, e ‘O Senhor’ (V-YHVH) especificamente [indica Ele e Sua corte], este é o Ano Novo. E porque Adão saiu do Ano Novo, saiu em julgamento, e o mundo se mantém em julgamento; e por isso ‘à porta’ (la-petaḥ) certamente. ‘O pecado jaz’ para cobrar de ti; ‘e para ti será o seu desejo’, até que sejas destruído.”

460 → “‘E tu governarás sobre ele’ (ve-atah timshol bo): um mistério é, como está escrito: ‘E Tu dás vida a todos eles’ (ve-atah meḥayeh et kulam); daqui disseram: O Santo, bendito seja Ele, não governa senão no tempo em que os ímpios do mundo são destruídos. E por isso, uma vez que o Anjo da Morte os destrua, então o Santo, bendito seja Ele, governa sobre ele, para que não saia para fazer mal ao mundo, como está escrito: ‘e tu governarás sobre ele’, ‘e Tu’ (ve-atah) especificamente (aludindo a Deus ou à Shekhinah?).”

461 → Disse Rabi Yitsḥaq: “No nó do meio o qafsir (gancho/fecho?) está presente.” Rabi Yehuda disse: “‘E tu governarás sobre ele’ — através do arrependimento.”

Capítulo 47: Os Filhos de Deus e os Valentes da Antiguidade (Versículos 462-467)

462 → Rabi Yosi disse: “Quando aquelas gerações de Caim andavam pelo mundo, revolviam a terra (?), e assemelhavam-se aos superiores e inferiores.” Disse Rabi Yitsḥaq: “Uzza e Azael, quando caíram do lugar de sua santidade de cima, viram as filhas dos homens, e pecaram, e geraram filhos; e estes foram os Nefilim, como está escrito: ‘Os Nefilim (Gigantes) estavam na terra’.”

463 → Rabi Ḥiyya disse: “Os filhos de Caim eram os filhos de Deus (Benei Elohim); pois quando Samael veio sobre Eva, lançou nela sujeira e ela concebeu, e deu à luz a Caim; e a aparência dele não se assemelhava aos outros seres humanos; e todos aqueles que vieram do lado dele não eram chamados senão filhos de Deus (Benei ha-Elohim).”

464 → Rabi Yehuda disse: “E até aqueles Nefilim assim eram chamados. ‘Eles são os valentes’ (hemah ha-gibborim): sessenta havia na terra, conforme a conta de cima, escrito aqui: ‘Eles são os valentes que desde a antiguidade (asher me-‘olam)...’, e escrito lá: ‘sessenta valentes ao redor dela’ (Cântico 3:7). Rabi Yosi diz: ‘Eles são os valentes que desde a antiguidade’ (me-‘olam) propriamente, ‘do mundo’ (me-‘olam) especificamente. ‘Homens de nome’ (anshei ha-shem): o que é Shem (Nome)? Este é o Mundo (‘Olam) que dissemos. ‘Homens de nome’ especificamente; está escrito aqui ‘homens de nome’, e escrito lá ‘tendo blasfemado o Nome’ (be-noqvo shem), e escrito ‘e o filho da mulher israelita blasfemou o Nome’ (et ha-Shem).”

465 → Rabi Ḥiyya disse: “Do mundo (me-‘olam) propriamente eram, e do mundo de baixo o Santo, bendito seja Ele, os tomou, como está dito: ‘Lembra-te das tuas misericórdias, ó Senhor, e das tuas benignidades, porque elas são desde a eternidade (ki me-‘olam hemah)’; ‘do mundo’ (me-‘olam) certamente, e do mundo de baixo, o Santo, bendito seja Ele, os tomou, e eles são os Patriarcas primeiros para serem a Carruagem Santa em cima; aqui também ‘Eles são os valentes que desde a antiguidade (asher me-‘olam)’; ‘do mundo’ (me-‘olam) certamente o Santo, bendito seja Ele, os tomou.” Rabi Yitsḥaq disse: “‘Do mundo’ (me-‘olam), este é o leito de Salomão, pois está escrito: ‘sessenta valentes ao redor dela’.” Rabi Aḥa disse: “Todos eles ‘filhos de Deus’ (Benei ha-Elohim) eram chamados.”

466 → (Tosefta) Disseram nossos Sábios de abençoada memória: Na hora em que o Santo, bendito seja Ele, criou o homem, criou-o no Jardim do Éden, e ordenou-o sobre sete mandamentos; pecou, e foi expulso do Jardim do Éden; e dois anjos do céu, Uzza e Azael, disseram diante do Santo, bendito seja Ele: “Se nós estivéssemos na terra, seríamos justos”. Disse-lhes o Santo, bendito seja Ele: “E vós podeis contra a Inclinação ao Mal?”. Disseram diante dEle: “Podemos”. Imediatamente o Santo, bendito seja Ele, os derrubou, como está dito: “Os Nefilim estavam na terra”, e está escrito: “Os valentes...”, e na hora em que desceram à terra, entrou neles a Inclinação ao Mal, como foi dito: “e tomaram para si mulheres de todas as que escolheram”; pecaram e foram arrancados de sua santidade. (Fim da Tosefta).

467 → Vinde e vede: todas eram plantas ocultas, gravadas, finas, em um lugar; depois o Santo, bendito seja Ele, as arrancou, e transplantou-as em outro lugar, e elas subsistiram.

Capítulo 48: O Livro das Gerações de Adão (Versículos 468-474)

468 → Rabi Yeisa perguntou: “O que é que está escrito: ‘Este é o livro das gerações de Adão; no dia em que Deus criou o homem, à semelhança de Deus o fez. Macho e fêmea os criou, e os abençoou’?” Disse-lhe Rabi Abba: “Um mistério superno é. Ensinamos: Três livros são abertos no Ano Novo (Rosh Hashanah): um de justos perfeitos, etc. Livro Superior, pois dele sai tudo, sai dele a escrita. Livro do Meio, generalidade de cima e de baixo, que é a Torá Escrita, Adão o primeiro. Livro Terceiro, que é chamado Gerações de Adão (Toledot Adam), e este é dos justos perfeitos; é o que está escrito: ‘Este é o livro das gerações de Adão’, este é o Justo (Tsadik) certamente que faz gerações. ‘No dia em que Deus criou o homem, à semelhança de Deus’, pois eis que certamente então tudo foi corrigido em cima e embaixo e sustentaram-se em um modelo único. ‘Macho e fêmea os criou’ simplesmente, um incluiu-se no outro.”

469 → Mishná: Está escrito: “Torre forte é o nome do Senhor; para ela correrá o justo e estará em alto retiro” (Provérbios 18:10). Este é o livro das gerações de Adão, que corre naquela torre. Esta torre, qual a função dela? Mas esta é a Torre de Davi, e esta é a Torre Forte Nome do Senhor (Migdal ‘Oz Shem YHVH), e tudo é um. Aqui é conhecido para os filhos da fé, que este é certamente o Livro das Gerações. (Tsiur - Desenho/Diagrama).

470 → E disse Rabi Abba: “Livro certamente o fizeram descer para o primeiro homem, e nele sabia a sabedoria superna. E este livro chegou aos ‘filhos de Deus’ (benei elohin), os sábios da geração, e quem merece olhar nele, conhece nele a sabedoria superna, e olham nele e sabem nele. E este livro foi trazido a ele pelo Senhor dos Mistérios, e três mensageiros encarregados diante dele.”

471 → “E na hora em que Adão saiu do Jardim do Éden, agarrou naquele livro; quando saiu, voou dele. Orou e chorou diante de seu Senhor e devolveu-o a ele como antes, para que não fosse esquecida a sabedoria dos seres humanos e se esforçassem para conhecer o seu Senhor.”

472 → “E assim aprendemos: um livro tinha Enoque, e este livro era do lugar do livro das gerações de Adão, e este é o mistério da sabedoria, pois da terra foi tomado. É o que está escrito: ‘e não apareceu mais, porquanto Deus o tomou’. ‘E ele é o jovem’ (ve-hu ha-na‘ar), como está escrito: ‘Educa o jovem (ḥanokh la-na‘ar) conforme o seu caminho’.”

473 → “E todos os tesouros superiores foram entregues em sua mão, e ele entrega e dá e faz a missão. E mil chaves foram entregues em sua mão, e cem bênçãos toma a cada dia, e ata nós para o seu Senhor. Do mundo o tomou o Santo, bendito seja Ele, para o Seu serviço; é o que está escrito: ‘porquanto Deus o tomou’.”

474 → “E disto foi entregue o livro, que é chamado Livro de Enoque. Na hora em que o Santo, bendito seja Ele, o tomou, mostrou-lhe todos os tesouros superiores, mostrou-lhe a Árvore da Vida, dentro do meio do Jardim, e suas folhas e seus ramos, e tudo vemos em seu livro. Bem-aventurados são aqueles piedosos (ḥasidei) superiores a quem a sabedoria superna se revelou, e não será esquecida deles para sempre, como está dito: ‘O segredo do Senhor é para os que O temem, e a Sua aliança para lhes fazer saber’.”

Capítulo 49: O Espírito, a Carne e os 120 Anos (Versículos 475-480)

475 → “E disse o Senhor: Não contenderá (lo yadon) o meu espírito no homem para sempre, porquanto ele é carne...” (be-shagam hu basar), etc. Rabi Aḥa disse: “Naquele tempo, estava aquele Rio que flui e sai, tirando o espírito superior da Árvore da Vida, e derramando na árvore em que habita a morte, e os espíritos estendiam-se dentro dos seres humanos dias muitos. Até que subiram os maus atos, e prepararam-se para abrir. Então o espírito superior retirou-se daquela árvore, na hora em que as almas voaram nos seres humanos. É o que está escrito: ‘Não contenderá (lo yadon) o meu espírito no homem para sempre’, para dar ao mundo na hora em que voaram as almas nos seres humanos.”

476 → “Porquanto ele é carne” (be-shagam hu basar). Rabi Eleazar disse: “Be-shagam (Porquanto/Em Moisés), este é Moisés, que ilumina a Lua; e desta força, os seres humanos existem no mundo dias muitos. ‘E serão os seus dias cento e vinte anos’. Alusão a Moisés, que por meio dele a Torá foi dada, e então derramaria vida aos seres humanos daquela Árvore da Vida; e assim foi, se não fosse porque Israel pecou. É o que está escrito: ‘gravada (ḥarut) sobre as tábuas’, liberdade (ḥerut) do Anjo da Morte. Pois a Árvore da Vida estava estendendo para baixo.”

477 → “E sobre isso, Be-shagam que é carne, a palavra existe para derramar espírito de vida. Be-shagam une embaixo, une em cima. E sobre isso aprendemos: Moisés não morreu, mas foi recolhido do mundo, e estava iluminando a Lua; pois o Sol, embora se recolha do mundo, não morre, mas entra e ilumina a Lua; assim Moisés.”

478 → Outra interpretação: “Porquanto ele é carne”. Na extensão do espírito nos seres humanos tempo muito, voltou a ser carne, para ser atraído após o corpo, e para esforçar-se nas obras deste mundo.

479 → Disse Rabi Yitsḥaq: “Todas as gerações que se aperfeiçoaram de Sete, todos eram justos e piedosos. Depois espalharam-se e geraram e aprenderam a arte do mundo, para destruir com lanças e espadas, até que veio Noé, e corrigiu para eles a correção do mundo, e para lavrar e corrigir a terra; pois no início não semeavam e colhiam; depois necessitaram disto, como está escrito: ‘enquanto a terra durar...’ (Gênesis 8:22).”

480 → Rabi Eleazar disse: “O Santo, bendito seja Ele, está destinado a corrigir o mundo, e a corrigir o espírito nos seres humanos, para que prolonguem os dias para sempre; é o que está escrito: ‘porque como os dias da árvore são os dias do meu povo...’ (Isaías 65:22). E está escrito: ‘Tragará a morte para sempre, e enxugará o Senhor Deus as lágrimas de todos os rostos, e o opróbrio do seu povo tirará de sobre toda a terra; porque o Senhor o disse’.”

Capítulo 50: A Criação do Homem e os Sete Palácios (Versículos 481-485)

481 → Disse Rabi Simeão: Eis que aprendemos, que quando o Santo, bendito seja Ele, criou o mundo, gravou com gravuras do segredo da fé, dentro das purezas (ṭehirin), com segredos superiores, e gravou em cima, e gravou embaixo, e tudo em um segredo; e fez o mundo inferior, à semelhança do mundo superior, e este está correspondente àquele, para que tudo seja um, em uma união única; e por isso o Santo, bendito seja Ele, gravou gravuras de letras em cima e embaixo, e com elas criou mundos.

482 → E vinde e vede: à semelhança de como o Santo, bendito seja Ele, fez o mundo, assim também criou o primeiro homem. Começou e disse: “Mas eles como Adão transgrediram a aliança...” (Oséias 6:7). Pois o Santo, bendito seja Ele, coroou-o com coroas superiores, e criou-o com seis lados do mundo, para ser perfeito em tudo; e tudo tremia e temia diante dele; pois quando Adão foi criado, foi criado na forma superior, e olhavam naquela forma, e tremiam e temiam diante dele.

483 → E depois o Santo, bendito seja Ele, o introduziu no Jardim do Éden, para deleitar-se lá com delícias superiores, e anjos superiores o rodeavam, e serviam diante dele, e os segredos de seu Senhor lhe informavam. Vinde e vede: na hora em que o Santo, bendito seja Ele, o introduziu no Jardim do Éden, via e contemplava de lá, todos os segredos superiores, e toda a sabedoria, para saber e contemplar a glória de seu Senhor.

484 → Sete Palácios (Heikhalin) são moradas em cima, que são o segredo da fé superior; e sete Palácios são embaixo à semelhança de cima; e eles são seis à semelhança de cima, e um oculto e escondido é acima. E todos estes são no segredo superior, pois todos estes Palácios, há neles à semelhança de cima, e há neles à semelhança de baixo, para ser incluído na forma do segredo de cima, e na forma do segredo de baixo; e neles foi a morada de Adão.

485 → E depois que foi expulso do Jardim do Éden, o Santo, bendito seja Ele, preparou-os para as almas dos justos, para deleitar-se neles, como convém, do brilho da glória superior. E cada um e um foi corrigido à semelhança de cima, e à semelhança de baixo, como estabelecemos.

Capítulo 51: O Primeiro Palácio: A Morada dos Prosélitos (Versículos 486-492)

486 → Primeiro Palácio: lugar que é corrigido embaixo, para ser à semelhança de cima; e já despertaram os companheiros, as leis (nimusei) do Jardim do Éden, como ele é no segredo superior. E não dominou nele olho algum, exceto as almas dos justos, para estarem gravadas em cima e embaixo, e para contemplar de lá, no segredo de seu Senhor, e no deleite de cima.

487 → E estes são os justos, que não trocaram a glória de seu Senhor, por causa do temor de outro. Está escrito: “A mulher virtuosa é a coroa do seu marido” (Provérbios 12:4); segredo da fé, para aderir-se o homem ao seu Senhor, e temê-Lo sempre, e não se desviar para a direita e para a esquerda; e já estabelecemos, que o homem não vá atrás do temor de outro, que é chamada “mulher de prostituições”, e por isso está escrito: “Para te guardar da mulher estranha, da estrangeira que lisonjeia com suas palavras” (Provérbios 2:16).

488 → Este Palácio está na forma do segredo superior; pois quando as almas dos justos saem deste mundo, entram dentro destes Palácios, que estão no Jardim do Éden de baixo, e lá habitam cada uma, todo aquele tempo que a alma precisa habitar lá.

489 → E em cada Palácio e Palácio, há formas, à semelhança de cima. E formas à semelhança de baixo; e lá se veste a alma com vestimentas à semelhança deste mundo, e deleita-se lá todo aquele tempo que necessita, até que chega o tempo de subir ao lugar superior quanto for necessário. E de dentro daquela veste em que se vestiu, vê formas superiores, para contemplar a glória de seu Senhor.

490 → Neste Palácio, há luzes superiores, para contemplar; e as almas daqueles prosélitos que se converteram, ficam lá, e entram lá, para contemplar a glória superior, e vestem-se lá com uma vestimenta de luz, que brilha e não brilha. E aquele Palácio é cercado de pedra preciosa e ouro.

491 → E lá é uma porta. Que desce defronte à porta do Inferno; de lá olham para todos aqueles ímpios, que não entraram no pacto da aliança santa, e foram expulsos por aqueles anjos de destruição, que os atormentam no fogo ardente; e eles veem e alegram-se por terem se convertido.

492 → E três vezes ao dia, brilham da luz superior, e deleitam-se lá; e acima deles, Obadias e Onquelos o Prosélito, e os demais prosélitos que se converteram, à semelhança disto em cima, quando merecem subir suas almas para serem coroadas lá.

Capítulo 52: O Segundo Palácio: A Luz de Todas as Cores (Versículos 493-495)

493 → Segundo Palácio: este Palácio está dentro deste primeiro Palácio, e esta porta está próxima a dentro da Caverna dos Patriarcas (Me‘arat ha-Avot); e este Palácio brilha mais que o primeiro; aqui há todas as pedras preciosas que o cercam.

494 → Dentro deste Palácio, há uma luz única, composta de todas as cores, e ela brilha de cima para baixo. Neste Palácio ficam aqueles que sofreram sofrimentos e doenças neste mundo, para serem corrigidos, e agradeciam e louvavam ao seu Senhor todo o dia, e não anulavam sua oração jamais.

495 → Dentro deste Palácio, ficam todos aqueles que santificam com toda a força o Nome de seu Senhor, e respondem “Amém, seja o Seu Grande Nome abençoado” (Amen Yehe Shemeh Rabba Mevarakh) com toda a força; e estes são os que ficam dentro, dentro deste Palácio, e aquela luz que inclui todas as cores brilha para eles. Daquela luz ficam e veem outras luzes, que se unem e não se unem dentro deles. E acima deles o Messias, que entra e fica entre eles, e desce a eles.

Capítulo 53: O Terceiro Palácio: Consolo para os Aflitos (Versículo 496)

496 → Ele toma deste Palácio, e entra no Terceiro Palácio; e lá [estão] todos aqueles filhos de doenças e dores extremas, e todas aquelas crianças da casa do mestre (dardeqei de-vei rabban) que não completaram seus dias, e todos aqueles que se entristecem pela destruição do Templo e derramam lágrimas; todos eles ficam naquele Palácio, e ele os consola.

Capítulo 54: O Quarto Palácio: As Lágrimas do Messias e os Mártires (Versículos 497-500)

497 → E toma deste Palácio, e entra no Quarto Palácio; e lá [estão] todos aqueles que choram por Sião e Jerusalém, e todos aqueles mortos das outras nações idólatras (mártires mortos pelas nações?); e ele começa e chora; e então todos aqueles príncipes da semente de Davi, todos o seguram, e consolam-no.

498 → Começa novamente e chora, até que a voz sai, e une-se naquela voz, e sobe para cima, e demora lá até o início do mês (Rosh Ḥodesh). E quando desce, descem com ele muitas luzes e esplendores, iluminam todos aqueles Palácios, e cura e luz para todos aqueles mortos, e filhos de doenças e dores que sofreram com ele, o Messias.

499 → E então veste uma púrpura (porpira), e lá estão gravados e inscritos todos aqueles mortos das outras nações idólatras (mártires) naquela púrpura; e sobe aquela púrpura para cima, e é gravada lá dentro da púrpura superior do Rei; e o Santo, bendito seja Ele, está destinado a vestir aquela púrpura e a julgar as nações, como está escrito: “Julgará entre as nações, cheio de cadáveres” (Salmos 110:6). Até que venha e os console, e descem com ele luzes e deleites, para deleitar-se, e muitos anjos e carruagens com ele, cada um com uma vestimenta, para vestir com elas todas aquelas almas dos mortos (mártires), e lá se deleitam todo aquele tempo que ele sobe e desce.

500 → Dentro deste Palácio, ficam num grau superior, aqueles dez grandes encarregados: Rabi Akiva e seus companheiros (os Dez Mártires); e todos eles sobem na subida, dentro do espelho de cima, e brilham com o brilho da glória superior; sobre eles está escrito: “Olho não viu, ó Deus, além de Ti, o que farás para aquele que por Ti espera” (Isaías 64:3).

Capítulo 55: O Quinto Palácio: O Lugar dos Penitentes (Versículos 501-503)

501 → No Quinto Palácio, ficam todos aqueles senhores do arrependimento perfeito (marei teshuvah), que se arrependeram de seus pecados e se arrependeram neles, e sua alma saiu em pureza; e todos aqueles que santificaram o Nome de seu Senhor, e receberam sobre si a morte. E na porta deste Palácio, fica Manassés, rei de Judá, que o Santo, bendito seja Ele, recebeu em arrependimento perfeito, e cavou para ele uma abertura para recebê-lo.

502 → E dentro deste Palácio, ficam todos aqueles senhores do arrependimento forte, cuja alma saiu na hora em que se amarguraram por suas obras; e estes se deleitam no deleite superior, a cada dia e dia. E três vezes ao dia, a luz entra naquele Palácio, onde se deleitam cada um como lhe convém. E cada um é queimado (sente inveja/queimadura de luz?) pela luz do pálio (ḥupah) de seu companheiro, seja embaixo, seja em cima.

503 → Este Palácio fica sobre aqueles Palácios inferiores; e mesmo os justos perfeitos não podem entrar dentro deste Palácio, e ficar nele; e este é um grau superior sobre tudo, exceto o grau dos piedosos (ḥasidim), que é um grau superior sobre tudo.

Capítulo 56: O Sexto Palácio: A Morada dos Piedosos (Hasidim) (Versículos 504-506)

504 → Este Sexto Palácio: este Palácio é o Palácio dos Piedosos (Ḥasidim); este Palácio é o Palácio superior sobre tudo, e este é o Palácio que fica sobre tudo. Palácio da Direita; não há quem fique nele, senão aqueles piedosos santos, e todos aqueles que amam ao seu Senhor com muito amor. E na porta deste Palácio, ficam todos aqueles que unificam a Unidade de seu Senhor a cada dia; e estes entram neste Palácio, e estão destinados a subir primeiro.

505 → E acima desta porta: Abraão, a direita do Santo, bendito seja Ele. E na outra porta fica Isaque, que foi atado sobre o altar, e foi um sacrifício perfeito diante do Santo, bendito seja Ele. E na outra porta para dentro, fica Jacó o perfeito, e as doze tribos ao seu redor, e a Shekhinah sobre suas cabeças.

506 → E quando Israel está em aperto, despertam os três Patriarcas, e despertam a Shekhinah para proteger sobre eles; e então ela sobe e se coroa em cima, e protege sobre Israel. E assim como há Palácios embaixo no Jardim do Éden, assim também em cima há Palácios corrigidos, que são o segredo da Fé.

Capítulo 57: O Sétimo Palácio: A Coluna de Todas as Cores (Versículos 507-508)

507 → E todos estes Palácios, todos se ligam e se coroam em um Palácio que é o Sétimo Palácio; e este Palácio é escondido e oculto de todos os outros Palácios. No meio deste Palácio fica uma coluna (‘amuda), que é de muitas cores: verde, branco, vermelho, preto. E quando as almas sobem, elas entram dentro deste Palácio; quem é digno desta cor sobe nela, e quem é digno desta cor sobe nela. Cada um conforme lhe convém.

508 → E estes seis Palácios são para habitação como dissemos, e o Sétimo não é para habitação. E seis, tudo no segredo de seis (Shet), e por isso está escrito: “Criou seis” (bara shit). Seis graus em cima, seis graus embaixo, e tudo é um segredo.

Capítulo 58: Bereshit: A Obra Oculta e a Obra Revelada (Versículos 509-514)

509 → Vinde e vede: Bereshit. Rabi Yehuda disse: Duas casas foram, o Primeiro Templo e o Segundo Templo; este superior e este inferior; dois He (He-He) são, este superior e este inferior, e todos são um; Bet (ב) superior abre portas para todo lado, pois assim é que inclui um no outro. Reshit (Princípio): então é Reshit para entrar na conta da construção. Rabi Yitsḥaq disse: para a contagem (le-minyana).

510 → Disse Rabi Eleazar: Bereshit é a generalidade, a forma de todas as formas estão incluídas nele; este é o segredo do que está escrito: “esta era a aparência da semelhança da glória do Senhor” (Ezequiel 1:28), a visão em que se veem seis outros; e este é Bereshit bara shit (No princípio criou seis). Vinde e vede: quando entram nesta visão seis cores, ela preparou a si mesma para mostrá-las e para operar nelas a arte do mundo; e se disseres que esta arte do mundo é deste grau, está escrito “criou seis”, o louvor de seis é, que fizeram a arte neste.

511 → Rabi Yosi abriu: “As flores aparecem na terra, o tempo de cantar chegou, e a voz da rola ouve-se em nossa terra” (Cântico 2:12). “As flores”: este é o segredo dos seis graus. “Aparecem na terra”: para que aquelas formas apareçam neste grau. “O tempo de cantar chegou”: pois então louva e glorifica, como está dito: “Para que a glória te cante e não se cale” (Salmos 30:13); e por isso é chamado Mizmor (Salmo), como aprendemos que está escrito “Salmo de Davi” (Mizmor le-David), que repousou sobre ele a Shekhinah primeiro, e isto é “o tempo de cantar chegou”. Rabi Ḥiyya disse: Pois então chegou o tempo de louvar.

512 → Rabi Abba disse: O mundo superior é oculto, e todas as suas palavras são ocultas, porque existe no segredo superior, o dia de todos os dias; e quando criou e produziu, produziu estes seis; e porque ele é oculto, e todas as suas palavras são ocultas, disse Bereshit, criou seis dias superiores, e não disse quem os criou, porque ele é o mundo superior oculto.

513 → E depois revelou e disse a obra inferior, e disse quem o criou, porque é o mundo que existe em revelação, e disse: “Criou Deus (Elohim) os céus e a terra”; e não está escrito “criou” oculto, [mas] “criou os céus”, porque é o mundo em revelação, e disse “Criou Elohim”; Elohim certamente é um nome em revelação; o primeiro em ocultamento que é superior, o inferior em revelação. Para que seja sempre a obra do Santo, bendito seja Ele, oculta e revelada. E o segredo do Nome Santo assim é: oculto e revelado.

514 → “Os céus” (et ha-shamayim): para aumentar os céus inferiores embaixo. “E a terra” (ve-et ha-arets): para incluir a terra de baixo, e para aumentar todas as obras dela à semelhança de cima.

Capítulo 59: A Terra Superior e os Quatro Elementos (Versículo 515) 

515 → “E a terra era sem forma e vazia”: como dissemos. “E a terra”: esta é a terra superior, que não tem luz própria. “Era”: no início já era, como convém; e agora Tohu, e Bohu, e Escuridão. “Era” especificamente; depois diminuiu a si mesma e diminuiu a luz. Tohu, e Bohu, e Escuridão, e Vento (Ruaḥ): quatro elementos do mundo que se aperfeiçoaram nela.

Capítulo 60: As Sete Moradas da Terra Inferior (Versículos 516-518)

516 → Outra interpretação: “E a terra”, como dissemos, para aumentar a terra de baixo, que foi feita em muitas moradas, tudo à semelhança de cima; e isto é: “E a terra era sem forma e vazia e escuridão e vento”. Estas são as moradas da terra: Erets (Terra), Adamah (Solo), Gia (Vale?), Neshiah (Esquecimento), Tsiyah (Seca), Arqa (Terra/Fundo), Tevel (Mundo). E a maior de todas é Tevel, pois está escrito: “e ele julgará o mundo (tevel) com justiça”.

517 → Disse Rabi Yosi: Quem é Tsiyah? Disse-lhe: Este é o lugar do Inferno (Gehinnom), como está dito: “terra seca (tsiyah) e sombra de morte”. E o segredo disto está escrito: “e a escuridão sobre a face do abismo”, este é o segredo do lugar do Inferno; este é Tsiyah, o lugar do Anjo da Morte, como dissemos, que ele escurece os rostos das criaturas, e este é o lugar da escuridão superior.

518 → Tohu é Neshiah, pois não se vê nela aparência alguma, até que se esquece de tudo. E por isso chama-se Neshiah. E Bohu é Arqa, lugar que não se esquece. Rabi Ḥiyya disse: Esta é Gia. “E o espírito de Deus pairava”: esta corresponde a Tevel, que é nutrida do espírito de Deus. E tudo é como um.

Capítulo 61: As Sete Moradas Angelicais (Versículos 519-534)

519 → À semelhança disto, há para a Terra Superior; sete moradas são em cima, grau sobre grau, e em todas as moradas anjos superiores uns sobre os outros. Assim também embaixo; e tudo unido um ao outro para ser tudo um. Sete moradas são em cima, e eis que a Terra Superior as segura, e todas existem nela, e em todas existe o louvor do Santo, bendito seja Ele. Graus separados um do outro. E lugares separados um do outro.

520 → Primeira Morada: embaixo, é um lugar casa de escuridão que não ilumina, e é preparado para moradas de espíritos e feiticeiros e tempestades fortes que não se veem, e não há nele luz, nem escuridão, nem forma alguma. E lá não se conhece nele conhecimento algum, pois não há nele forma dentro da generalidade do Trono.

521 → E sobre aquele lugar é encarregado um anjo, Tahariel é seu nome, e com ele setenta encarregados voadores, e golpeiam os danificadores flamejantes, e não param, e não se veem, e não se encontram. E quando vem a manhã, todos se renovam e não param; quando chegam àquele lugar, perdem-se e não se encontram, e entram em um buraco do abismo. E não se veem; quando anoitece a noite golpeiam daqueles flamejantes até que chegue a manhã.

522 → Segunda Morada: é um lugar que brilha mais, e é escuro, mas não escuro como aquele primeiro, e é preparado para moradas de anjos superiores, que são encarregados sobre as obras dos seres humanos, e para desviá-los naquele caminho mau em que andam. E aquele lugar aparece mais que o primeiro; e estes anjos têm proximidade com os seres humanos, e nutrem-se do cheiro e do perfume de baixo, para subir com benefício, e para iluminar mais.

523 → E sobre eles um encarregado, Qadumi’el é seu nome; e estes abrem o cântico e silenciam, e vão-se, e não se veem, até que Israel embaixo abra e diga o cântico; então ficam em seus lugares, e aparecem iluminados mais; três vezes ao dia santificam a santidade. E quando Israel se ocupa da Torá, todos voam e testemunham testemunho em cima, e o Santo, bendito seja Ele, tem piedade deles.

524 → Terceira Morada: é o lugar de chamas e fumaças, e lá o fluxo do Rio de Fogo (Nehar Di-Nur), que flui e sai, e é a casa de queima das almas dos ímpios, que de lá desce fogo sobre as cabeças dos ímpios; e lá anjos de destruição que os atormentam.

525 → E lá se encontram delatores sobre Israel às vezes, e para desviá-los. Exceto no tempo em que tomam remédio para empurrá-lo; e um encarregado sobre eles do lado da esquerda. Todos do lado da Escuridão, como está dito: “e a escuridão sobre a face do abismo”; e Samael, o ímpio, encontra-se lá.

526 → Quarta Morada: é um lugar que ilumina, e lá é a iluminação para os anjos superiores, que estão no lado da direita. E abrem o cântico e terminam, e não vão para passar como aqueles primeiros, que abrem cântico e queimam-se e passam no fogo ardente, e retornam e renovam-se como antes; e estes ficam em seus lugares e não passam. E estes são anjos de misericórdia que não mudam jamais.

527 → E sobre eles está escrito: “faz dos seus anjos espíritos...” (Salmos 104:4). E estes fazem suas missões no mundo, e não aparecem aos seres humanos exceto em visão, ou no outro lado com muito entendimento. E um anjo é encarregado sobre eles, Pada’el é seu nome. E nele estão abertas as chaves da misericórdia, para aqueles que retornam para o seu Senhor, e abrem portas para fazer passar suas orações e súplicas.

528 → Quinta Morada: é uma morada que brilha com uma iluminação maior que todas as primeiras, e há nela anjos, uns de fogo, e uns de água. Às vezes se encontram em misericórdia, e às vezes se encontram em julgamento. Estes no lado de cá, e estes no lado de lá; às vezes iluminam estes, e escurecem estes; e estes são encarregados para cantar ao seu Senhor, estes na metade da noite, e estes quando sobe a luz. E um encarregado sobre eles, Qadshi’el é seu nome.

529 → Quando se divide a noite, e desperta o vento norte, e o Santo, bendito seja Ele, vem para deleitar-se com os justos no Jardim do Éden, então o vento norte bate, e chega àqueles que são encarregados na metade da noite, para cantar, e todos cantam e abrem o cântico. E quando vem a manhã e se une a escuridão da manhã na luz, então todos os outros dizem o cântico, e todas as estrelas do firmamento e todos os demais anjos os ajudam, como está escrito: “Quando as estrelas da alva cantam juntas e todos os filhos de Deus jubilam” (Jó 38:7), até que Israel toma o cântico e o louvor atrás deles.

530 → Sexta Morada: é uma morada superior próxima ao Reino dos Céus. E nela barcos, e rios, e lagos, que se dividem do mar, e quantos peixes são, que rastejam para os quatro lados do mundo; e acima deles, príncipes encarregados; e um encarregado sobre eles, e Uriel é seu nome, e ele é encarregado sobre todos estes inferiores.

531 → E todos viajam em horas e momentos, quando viajam os barcos para este lado e para este lado; quando viajam os barcos para o lado Sul, o encarregado que fica sobre eles, para aquele lado, é Miguel que vem da direita. E quando viajam os barcos para o lado Norte, o encarregado que fica sobre eles para aquele lado, é Gabriel que vem do lado da esquerda. E quando viajam os barcos para o lado Leste, eis que lá ele é encarregado, que fica sobre eles, para aquele lado Rafael é seu nome, e ele é para a direita. E quando viajam os barcos para o lado Oeste, o encarregado que fica sobre eles, para aquele lado, é Uriel e ele é para o último.

532 → Sétima Morada: é a morada superior sobre tudo. E lá não se encontram senão as almas dos justos, que lá se deleitam naquele resplendor superior, e se deleitam com delícias e prazeres superiores; e lá não se encontram senão os puros, e tesouros de paz, bênção e dádiva; tudo é à semelhança de cima, e já disseram os companheiros.

533 → Assim é para a terra de baixo, em sete moradas, e todas à semelhança de cima. E em todas há espécies como a visão dos seres humanos, e todos agradecem e louvam ao Santo, bendito seja Ele; e não há quem conheça Sua glória, como aqueles que estão na morada superior, e estes veem Sua glória como convém, para servi-Lo, e para louvá-Lo, e para conhecer Sua glória.

534 → E este mundo superior, que é Tevel, não se mantém em sua existência, senão por causa dos justos, que são corpos santos. À semelhança de cima não se mantém aquela sétima morada, senão para as almas dos justos; assim também esta sétima morada embaixo, não se mantém senão para os corpos dos justos, para ser tudo um, este à semelhança deste.

Capítulo 62: Os Cinco Palácios dos Espíritos (Versículos 535-539)

535 → Vinde e vede, disse Rabi Simeão: Sete moradas são as que dissemos, e dentro delas há sete Palácios, daqueles mistérios da fé, correspondendo aos sete firmamentos superiores; e em cada Palácio e Palácio há espíritos superiores. Primeiro Palácio: aqui há um espírito, que foi nomeado sobre as almas dos prosélitos que se converteram, e Raḥmi’el é seu nome; e ele os toma e deleitam-se do brilho da glória de cima.

536 → Segundo Palácio: há um espírito único, Ahina’el é seu nome; e este fica sobre todas aquelas almas de crianças, que não mereceram neste mundo estudar a Torá, e ele fica sobre elas e as ensina.

537 → Terceiro Palácio: neste há um espírito único, Adrahina’el é seu nome; e ele fica sobre as almas daqueles que retornaram em arrependimento, mas não retornaram [completamente], como por exemplo, pensaram e antes que retornassem nelas [à ação] morreram; estes são lançados no Inferno e depois sobem para este espírito encarregado, e ele os toma, e desejam deleitar-se do brilho da glória de seu Senhor, e não se deleitam. E estes são chamados Filhos da Carne (Benei Basar), e sobre eles está escrito: “E acontecerá que de lua nova em lua nova, e de sábado em sábado, virá toda a carne (kol basar) a adorar perante mim, diz o Senhor” (Isaías 66:23).

538 → Quarto Palácio: aqui fica um espírito, Gadrieha’el é seu nome; este fica sobre todas aquelas almas dos mortos (mártires) das outras nações para introduzi-las, dentro da púrpura do Rei, e são gravadas lá, até o dia em que o Santo, bendito seja Ele, as vingará; como está escrito: “Julgará entre as nações, cheio de cadáveres, ferirá a cabeça sobre a terra grande”.

539 → Quinto Palácio: aqui fica um espírito, que é chamado Adirya’el; e este fica sobre todas estas almas, que se mantiveram naquele lado; e estas são superiores a todas, que nesta morada, superior sobre tudo, e Miguel, grande encarregado sobre todos, fica nele; e quantos milhares e miríades, todos ficam sob ele naquele lado; e lá se deleitam aquelas almas dos piedosos (ḥasidei), naquela luz superior que flui do Mundo Vindouro.

Capítulo 63: A Oração Perfeita e a União dos Palácios (Versículos 540-542)

540 → Vinde e vede, disse Rabi Simeão: Quem é que sabe ordenar a oração de seu Senhor como Moisés, na hora em que lhe é necessário, ordenar sua oração com extensão de ordem, e na hora em que lhe é necessário encurtar também assim. Disse Rabi Simeão: Eis que encontrei nos livros antigos, a ordem do mistério dos mistérios, em um vínculo único; às vezes é necessário ordenar sua oração como convém, e atar nós, para perfumar o seu Senhor como convém, e saber unificar a união perfeita, para rasgar firmamentos, e abrir portas e aberturas, de modo que não haja quem impeça sua mão.

541 → Bem-aventurados são os justos, que sabem seduzir o seu Senhor, e anular decretos, e fazer repousar a Shekhinah no mundo, e descer bênçãos, e remover os senhores dos julgamentos para que não governem no mundo. Levantou-se Rabi Simeão e disse: “Quem contará as proezas do Senhor...” (Salmos 106:2). Quem removerá o pó de teus olhos, Abraão, o piedoso, a direita do Santo, bendito seja Ele, a quem foi revelado o mistério dos mistérios, e iniciaste as orações no mundo, e se revelaram a ti os Palácios do Rei Superior.

542 → Sete Palácios Santos são eles, e eles ficam nas portas em existência; e em cada um e um entra a oração da união; pois quem sabe perfumar o seu Senhor, e unificar a união em perfeição, que sabe entrar em todos, e atar nós uns nos outros, espírito em espírito, espírito inferior em espírito superior, está escrito: “Senhor, na angústia te visitaram, derramaram a oração (laḥash) quando a tua correção estava sobre eles” (Isaías 26:16).

Capítulo 64: O Primeiro Palácio: Livnat Ha-Sapir (A Obra de Safira) (Versículos 543-553)

543 → Primeiro Palácio: está escrito: “e debaixo de seus pés havia como que uma obra de pedra de safira, e como a essência do céu em pureza” (Êxodo 24:10). Mistério dos mistérios: espírito que é chamado Safira (Sapira), como o brilho (safiru) da pedra preciosa, cintila para dois lados; uma luz sobe e desce; e aquela luz branca, cintila para todo lado: cima e baixo e para os quatro lados do mundo, sua luz pende oculta e revelada. Desta luz separam-se quatro luzes, para quatro lados, e todas as luzes são uma luz, como a lâmpada de uma vela (butsina de-sheraga) que arde, e cintila luzes para a visão dos olhos dos seres humanos; e aquelas luzes da vela, sobem e descem, vão e voltam, de dentro daquele fogo da luz da vela que arde, e todas são uma luz, assim também estas.

544 → E cintilam todas as luzes, como a visão de cobre batido em vermelho (ke-ḥizu de-neḥasha be-ṭisha be-sumqa), como se diz: “e cintilavam como a cor de cobre polido” (Ezequiel 1:7). Isto é para a direita. Para a esquerda, há um espírito que é chamado Tijolo (Levanah - ou Lua/Brancura), e este se incluiu no espírito primeiro, e entrou um no outro, sua luz vermelha e branca como uma, porque saiu daquelas luzes primeiras.

545 → Quando vieram as luzes deste, chegaram nas luzes primeiras e incluíram-se nele, e são um, e viram-se as luzes primeiras sozinhas. E não se revelaram aquelas outras, e não se soube que entraram dentro delas, e ocultaram-se nele. Como se diz: “e não se sabia que haviam entrado nas suas entranhas” (Gênesis 41:21), etc. E isto é espírito em espírito que são um, luzes em luzes que são um. E aqui estão dois firmamentos inferiores daqueles firmamentos que são chamados céus dos céus.

546 → Destes dois espíritos cintilantes, foram criados aqueles Ofanim (Rodas/Anjos), que são santos, cujo julgamento é como o julgamento das Criaturas (Ḥayot), como está escrito: “o aspecto das rodas (ha-ofanim) e a sua obra” (Ezequiel 1:16), etc.; e isto é o que está escrito: “e a semelhança das criaturas, o seu aspecto era como brasas de fogo ardentes, como a aparência de tochas” (Ezequiel 1:13).

547 → “Ela andava entre as criaturas” (hi mithalekhet bein ha-ḥayot): quem é ela? Este é o espírito santo, lugar de onde saíram, e ela ilumina-as, como está escrito: “e o fogo resplandecia, e do fogo saía relâmpago”.

548 → Quando se incluiu espírito em espírito, saiu deles a luz de uma Criatura (ḥivvata) lançada sobre quatro Ofanim, e eis que a imagem dele é como leão, governa sobre mil e trezentas miríades de outros Ofanim, asa de águia; este foi nomeado sobre aqueles Ofanim, em quatro rodas, viajam cada um e um, daqueles quatro; em cada roda e roda três suportes e são doze suportes em quatro rodas; este espírito governa sobre tudo, daqui saíram, e este espírito sustenta a todos, dele são nutridos.

549 → Estes quatro Ofanim, quatro faces para cada um, e todas aquelas faces, olham para os quatro lados daquela Criatura que está sobre eles. Quando viajam estes quatro sob aquela Criatura, entram um no outro, e entrelaçam-se um no outro. Como se diz: “as laçadas correspondiam uma à outra” (Êxodo 26:5), para incluir-se uma na outra e para entrar uma na outra. Quando viajam aquelas rodas, ouve-se uma voz de melodia (qal ne‘imuta), em todos aqueles exércitos de baixo segundo as suas espécies.

550 → Sob este Palácio, espalham-se exércitos para fora, para muitos lados dos firmamentos de baixo, até que chegam à estrela de Saturno (Shabtai); todos olham para este Palácio, de lá são nutridos todos estes que estão neste Palácio, todos olham para aquele espírito, como está escrito: “para onde o espírito queria ir, iam; não se viravam ao andar”; e este é o Palácio que é chamado Livnat Ha-Sapir (Obra de Safira).

551 → Este espírito que inclui outro espírito, o segundo, sobe e desce sua luz, que não se acalma jamais, como o fogo do sol dentro da água, não há quem permaneça sobre ele, exceto a vontade do homem justo, naquela oração que entra naquele Palácio, e sobe para atar nós em perfeição, no início deste espírito como convém. Então a luz envolve-se nele, e alegra-se nela e sobe com ela para ligar-se no vínculo do segundo Palácio, para incluir o espírito que está incluído no outro espírito superior que está sobre ele.

552 → E este espírito que inclui, está incluída nele aquela Criatura, e todos aqueles Ofanim e rodas, e unem-se nele, à semelhança de como se une fogo em água, e água em fogo, sul em norte, norte em sul, leste em oeste, e oeste em leste; assim se unem todos eles um no outro, e ligam-se um no outro. Aquele espírito sobe para ligar-se, e aquela Criatura olha para cima, para o segundo Palácio, e olham um para o outro.

553 → No meio deste Palácio, está cravada uma coluna (‘amuda), que sobe até o meio do outro Palácio, e ela é perfurada e cravada de baixo para cima, para aderir espírito em espírito, e assim até acima de todos, para serem todos um espírito, como se diz: “e um só espírito para todos” (Eclesiastes 3:19).

Capítulo 65: O Segundo Palácio: ‘Etsem Ha-Shamayim (A Essência do Céu) (Versículos 554-564)

554 → Segundo Palácio: está escrito: “e como a essência do céu em pureza” (u-khe-‘etsem ha-shamayim la-tohar - Êxodo 24:10). Aqui está aquele espírito que é chamado Esplendor (Zohar), e mantém-se na brancura sempre, cujas cores não se misturam com outro, e é uma Essência (‘Etsem) que não muda jamais. Este não está em revelação assim, para cintilar como o outro; este é difícil de revelar. Como o ocultamento do olho, que quando gira brilha (izdahar), e cintila no girar; e este também assim, porque quando aquele espírito primeiro sobe, gira no girar, e revela-o, e liga-se a ele, no vínculo da brancura do olho dentro de outra cor que é mais fina que ele, que repousa sobre ele.

555 → Gira este espírito, de dentro do espírito de baixo; a luz de baixo rodeia para girar esta luz e ilumina-se, e não pode iluminar-se até que o inferior adira nele e se ligue a ele, e então ilumina e adere na luz de baixo, que ele inclui, e não muda de todo, mas revela-se por causa dele, no girar dele.

556 → E quando esta luz gira, toma outra luz para o lado da esquerda, e gira com ela, e rodeia com ela; e este é o segredo do que está escrito: “Os contornos de tuas coxas são como joias, obra das mãos de artista” (Cântico 7:2). Bem-aventurado é aquele que sabe revelar as luzes.

557 → O outro espírito incluiu-se nele e rodeou e iluminou ao seu redor, na cor azul-celeste (tekhelet) e branco; aquele branco ligou-se neste branco, e aquele azul-celeste ligou-se no vermelho da luz inferior, que é do lado da esquerda, e incluíram-se um no outro, e foram um, e chamaram-se “Essência do Céu” (‘Etsem Ha-Shamayim); e tudo o que está embaixo, e aquele Palácio de baixo, tudo se incluiu aqui, e porque tudo se incluiu aqui, chamou-se Essência do Céu.

558 → Da generalidade destas luzes foram criados aqueles Serafim, de seis asas, como está dito: “Os serafins estavam acima dele; cada um tinha seis asas” (Isaías 6:2), todos em seis (shesh), porque todos são da Essência do Céu (que tem a cor de mármore/linho - shesh?). Estes são aqueles que queimam aqueles que não se preocupam com a glória de seu Senhor, e o segredo de “aquele que se serve da coroa perece (ḥalaf)”. Aquele que lê e estuda as seis ordens da Mishná, este é aquele que sabe ordenar e ligar o vínculo da unidade de seu Senhor, como convém; estes são aqueles que santificam o Nome Santo de seu Senhor a cada dia sempre.

559 → Quando giram as luzes, sai delas a luz de uma Criatura (ḥivvata), que está de pé e lançada sobre quatro Criaturas (Ḥayvan), governantes sobre as primeiras, que as incluíram dentro delas; e nestas, quando viajam, curvam-se os Serafim inferiores, serpentes que saem de dentro daquela Serpente Ardente (Naḥash Saraf), que causou morte a todo o mundo.

560 → Estas Criaturas, faces de Águia, olham para aquela Criatura, a Águia superior sobre elas, como está dito: “o caminho da águia no céu” (Provérbios 30:19); este espírito governa sobre tudo, aquela Criatura que está lançada sobre todas olha para cima, e todas para ela.

561 → Todas, quando viajam, estremecem muitos exércitos; alguns deles brilham, alguns deles quebram-se de sua existência, e são queimados no fogo ardente, e vêm e renovam-se como antes; todos entram sob aquela Criatura, escondem-se sob suas asas, para incluí-los em cima.

562 → Aquelas quatro Criaturas sobem quando o espírito brilha dentro daquela Criatura. Quatro rodas (galgalim) para cada uma; uma roda olha para o lado leste, três suportes a tomam, e olham para o meio. E uma roda olha para o lado oeste, e três suportes a tomam e olham para o meio. E uma roda olha para o lado sul e três suportes a tomam e olham para o meio. E outra roda olha para o lado norte e três suportes a tomam e olham para o meio. E todos os suportes, doze, tomam de dentro do meio. E aquele meio fecha e abre. E cada roda e roda, quando viaja, a voz é ouvida em todos os firmamentos.

563 → Estas quatro Criaturas, todas se vestem uma na outra, e entram aqueles Ofanim de baixo, dentro destas Criaturas de cima, incluídas estas nestas; este espírito que se incluiu naqueles espíritos, flameja e sobe para unir-se em cima. E para ligar-se na vontade do homem justo, naquela oração que ora; que quando sobe e entra naquele Palácio toma tudo, e todas sobem com ela, e incluem-se uma na outra, até que se incluem naquele espírito. E aquele espírito viaja na vontade do vínculo da unidade da oração que une tudo, até que chegam todas ao Terceiro Palácio, incluídas uma na outra como as primeiras: fogo na água, e água no fogo, espírito no pó e pó no espírito, leste no oeste, oeste no leste, norte no sul, sul no norte. E assim todas estas se ligam uma na outra, e unem-se uma na outra, e entrelaçam-se esta com esta, e assim muitos exércitos e acampamentos que se uniram embaixo e se misturaram naquelas inferiores até que chegaram à estrela de Júpiter (Tsedeq), e lá muitos encarregados sobre o mundo.

564 → E quando este espírito que se incluiu de todos, e todos estão incluídos nele, sobe e se une e entra dentro do Terceiro Palácio, até que se une no espírito que está lá, dentro daquela coluna que está no meio; e então tudo se completou até aqui, como convém. E todos são um espírito único, incluído de tudo, e perfeito de tudo, como está dito: “e um só espírito para todos”; aqui é a decisão (hakhra‘ah) para aderir-se ao seu Senhor.

Capítulo 66: O Terceiro Palácio: Nogah (O Resplendor) (Versículos 565-582)

565 → Terceiro Palácio: Este Palácio é o Palácio daquele espírito que é chamado Nogah (Resplendor/Claridade); este espírito é puro, escolhido (barir) mais que todos; não tem cor que apareça nele, nem branco, nem verde, nem preto, nem vermelho. E por isso é chamado Pureza (Ṭohar), puro, escolhido de todos estes inferiores; e embora seja puro de tudo, não aparece, até que estes inferiores giram e se unem nele, e entram dentro dele. Uma vez que entram dentro dele, então ele mostra sua luz, e nenhuma cor de todas elas.

566 → Quando este espírito se completou, de todos os inferiores, produziu dele uma luz, que inclui três luzes. Estas duas luzes, sobem e descem e cintilam. Naquela centelha aparecem vinte e duas luzes, mudando uma da outra, e todas são uma luz, e entram dentro daquela uma luz, e aquela luz as inclui.

567 → E não brilha, exceto no tempo em que estas luzes de baixo sobem, e aquela vontade da oração toma a todas; então aquela luz sai de dentro daquele espírito, ilumina-se aquela luz, e produz aquelas duas luzes, cintilam, e aparecem como o número de 22 letras da Torá. Depois retornam e incluem-se naquela luz.

568 → Todas aquelas luzes inferiores, todas estão incluídas nestas luzes, e todas nesta luz. Esta luz está incluída dentro daquele espírito, e aquele espírito, mantém-se neste Terceiro Palácio, e não se levanta para assentar-se, senão dentro do Quarto Palácio, pois seu desejo é subir para dentro dele.

569 → Estas luzes que saíram de dentro daquele espírito, quando cintilam, unem-se todas as luzes que cintilam, na hora em que saem de dentro daquela luz única, e pressionam para cintilar, sai delas uma Criatura (ḥivvata) santa grande; a forma dela é como a visão de todas aquelas outras Criaturas, a forma de Leão e a forma de Águia incluídas como uma, e fizeram-se nela uma forma delas.

570 → Sob esta Criatura, há quatro Ofanim superiores, como a visão de Tarshish (Berilo/Topázio), bordados na generalidade de todas as cores. E seiscentas mil miríades, todos dentro deles; e estes quatro Ofanim com oito asas todos. E todos saem de dentro da luz daquela Criatura, que governa sobre eles; na hora em que cintila aquela luz, faz sair exércitos e exércitos destes.

571 → E estes quatro que estão sob ela ficam nos quatro lados do mundo, com quatro faces cada um e um; duas faces olham para aquela Criatura, e duas faces cobrem com suas asas, daquelas luzes que cintilam que não podem contemplar.

572 → Em todo tempo que estes viajam, com quatro rodas e doze suportes como os primeiros, faz-se daquele suor (zei‘a) deles, muitos exércitos e acampamentos, que todos louvam e cantam sem cessar jamais, e para estes não há medida (shi‘ur).

573 → Quatro portas há neste Palácio, para os quatro lados do mundo; dez encarregados em cada porta e porta; e no tempo em que todos [estão] dentro dos Palácios de baixo, e aqueles Palácios sobem na vontade da oração pura, todos abrem portas, até que se incluam todos, uns nos outros, e entrelacem uns nos outros, e entrem todos, encarregados dentro de encarregados, acampamentos dentro de acampamentos, Ofanim em Ḥayot, e Ḥayot em Ofanim nestes Ofanim, luzes em luzes, espírito em espírito, até que entrem neste espírito.

574 → Neste Palácio, há um lugar único, como a visão de ouro que cintila, e lá estão ocultos muitos exércitos e acampamentos, que não sobem e não se coroam para cima; mas, na hora em que todos estes vínculos são atados, e o Palácio viaja para coroar-se, todos saem cheios de julgamento (dina), e são chamados Senhores dos Escudos (Marei Terisin), emissários no mundo, de dentro dos Senhores dos Julgamentos que estão no Quarto Palácio; neste lugar dependem, em quatro lados, seiscentas mil miríades de escudos de ouro para cada lado e lado, e assim abaixo deles muralhas cercam e eles são sessenta.

575 → E todos estes escudos, todos travam guerras [com] espadas e lanças fora, contra todos aqueles emissários de julgamentos do mundo, até que chegam graus em graus à estrela de Marte (Ma’adim); e então o Palácio sobe e coroa-se naquele espírito com todos aqueles exércitos, e resta aquele lugar em seu sítio, e aquele lugar é chamado Câmara dos Corredores (Ta Ha-Ratsim), aqueles emissários que correm para executar julgamentos e punições em todos os lados do mundo.

576 → Quando a oração sobe, toma todas estas luzes e acampamentos e ata nós e incluem-se todos como um, até que se liga espírito em espírito e são um, e entram dentro daquela coluna para incluir-se no espírito do Quarto Palácio. Bem-aventurada a porção daquele que conhece o segredo de seu Senhor e levanta sua bandeira no lugar que é necessário.

577 → E vinde e vede: tudo necessita disto para isto, e disto para isto, para completar este com este e para iluminar este com este, até que sobe tudo ao lugar onde é necessária a perfeição. De baixo primeiro e de cima depois, e então é perfeição em todos os lados e completa-se tudo como convém.

578 → Aquele que conhece estes segredos e faz a perfeição, este é aquele que se adere ao seu Senhor e anula todos os decretos duros, e ele coroa o seu Senhor e atrai bênçãos sobre o mundo; e este é o homem que é chamado Justo, pilar do mundo, e sua oração não retorna vazia; e sua porção é no mundo vindouro e ele está na conta dos filhos da fé.

579 → Vinde e vede: todos estes Palácios, e todas estas Criaturas e todos estes exércitos e todas estas luzes e todos estes espíritos, todos necessitam um do outro para completar-se de baixo e completar-se depois de cima. Estes Palácios aderem-se um ao outro.

580 → E todos eles como as cores do olho aderem-se um com o outro; tudo o que está dentro deles, são como aquela visão que é vista no fechamento [do olho], quando o olho gira, e vê-se aquele brilho cintilante. E aquele que não é visto naquele girar, é aquele espírito que governa sobre tudo. E por isso mantém-se este neste, graus sobre graus até que se coroa tudo como convém.

581 → E vinde e vede: se não fossem todas aquelas cores do olho, que são vistas quando se fecha o olho e se gira no giro, não seriam vistas aquelas cores que brilham; e se não fossem aquelas cores, não se aderiria aquele que é oculto que governa sobre elas. Encontra-se que tudo depende um do outro, e liga-se um ao outro.

582 → Quando se inclui tudo como um no Terceiro Palácio, e a vontade da oração sobe para coroar-se no Quarto Palácio, então tudo é um, e vontade única, e vínculo único. Aqui a prostração (hishtaḥava’ah) para apaziguar o seu Senhor.

Capítulo 67: O Quarto Palácio: Zekhut (O Mérito) (Versículos 583-595)

583 → Quarto Palácio: este Palácio é diferente de todos; quatro Palácios tem este, um dentro do outro, e todos são um Palácio; aqui é o espírito, que é chamado Mérito (Zekhut); neste lugar se revolve o mérito de todos os habitantes do mundo; este espírito toma tudo.

584 → Dele saíram setenta luzes, todas cintilantes, e todas em círculo, que não se espalham como aquelas outras; aderem-se uma à outra, e iluminam uma à outra, unidas uma à outra. Todos os méritos do mundo, diante destas luzes permanecem. De todas saem duas luzes equivalentes como uma, que ficam diante delas sempre.

585 → Correspondendo a estas, aqueles setenta grandes encarregados fora, que cercam todos os quatro Palácios. Setenta luzes estas, e duas luzes que ficam diante delas, todas interiores, dentro de dentro, e o segredo disto é o que está escrito: “o teu umbigo é uma taça redonda... o teu ventre um monte de trigo cercado de lírios” (Cântico 7:2).

586 → Diante destas luzes entram todo mérito, e todas as obras do mundo, para serem julgadas estas duas luzes; elas testemunham testemunho, porque há “sete olhos do Senhor que percorrem toda a terra” (Zacarias 4:10); tudo o que é feito no mundo é gravado naquela obra propriamente, e naquele mérito propriamente, e mantêm-se em sua existência; e estas duas luzes veem neles, e contemplam, e testemunham diante destas 70 luzes. Estas 70 decretam decretos, e julgam julgamentos, seja para o bem seja para o mal, e aqui é o lugar do mérito.

587 → Este espírito, nele foram gravadas três letras que são YHV (Yod-He-Vav); pois quando estas letras se aderem neste lugar, na adesão de macho e fêmea, então são gravadas nele, e não são removidas de lá. Depois sai uma luz, ilumina para os quatro lados; esta luz produz três outras, que são três casas de julgamento (batei dina), que julgam outros julgamentos, nas coisas do mundo, na riqueza na pobreza, na doença na saúde, em todas aquelas outras coisas, em que o mundo é julgado. Um Palácio, para aquelas 70 primeiras por dentro; três para estas três outras.

588 → Sobe este espírito, e inclui todos aqueles de baixo, e produz uma Criatura (ḥivvata) santa flamejante, e olhos tem ela, como olhos de humanos, para vigiar em mil milhares e miríades de miríades de exércitos, senhores do julgamento; todos tomam sentenças (pitqin), e abrem e fecham no mundo, e completam o julgamento.

589 → Sob esta Criatura, quatro Serafim, flamejantes, todos como açafrão (ka-ḥazor) e lírio (shoshan), e faíscas de fogo sobem. 72 rodas para cada um, flamejantes em fogo. Quando viajam, faz-se “um rio de fogo” (nehar di-nura). Mil milhares servem àquele fogo; de lá saem muitos exércitos; quando as rodas viajam, quantos são as miríades de miríades que se levantam deles, dentro daquele fogo. Sob o Segundo Palácio, saem exércitos que cantam, e vêm para aproximar-se aqui, e são queimados todos.

590 → Todos aqueles encarregados do mundo que foram nomeados para governar, daqui sai o julgamento deles para governar, de dentro daquele espírito que foi gravado com três letras; e daqui removem sua existência do mundo, e são julgados neste fogo que flui e sai. Tudo é entregue neste Palácio, porque foram gravadas com três letras aqui, este espírito, incluiu-se nelas. Aquela Criatura produz exércitos e acampamentos, que não têm conta.

591 → Todos os julgamentos do mundo, deste Palácio saem, seja para o bem seja para o mal, exceto três: Filhos, Vida e Alimento (Bnei, Ḥayei u-Mezonei). Pois não foi dada permissão neste lugar, pois naquele Rio Superior, de onde todas as luzes fluem, mantém-se a palavra. No meio deste Palácio, é um lugar preparado para receber o espírito de cima, dentro deste espírito, e este sobe neles.

592 → Doze portas são para este Palácio. Em cada porta e porta todos aqueles príncipes e encarregados, que proclamam para fazer saber embaixo, todos aqueles julgamentos que estão destinados a descer para baixo, como se diz: “Clamou com força...”, e assim diz: “Derrubai a árvore...” (Daniel 4:14).

593 → E de dentro destes arautos, tomam a palavra todos os senhores das asas, até que informam a palavra ao firmamento do sol, e de lá quando sai o sol, sai a palavra, e espalha-se pelo mundo, até que chega àquela Serpente do firmamento, na qual todas as estrelas do firmamento estão fixadas (gelidu - congeladas/fixas), que está no meio do firmamento.

594 → E ouvem a palavra, e tomam-na aqueles príncipes de baixo, e aqueles que são encarregados sobre aquela Serpente, e de lá espalha-se para o mundo; e até espíritos e demônios, e até as aves do céu, informam-no no mundo [como] arautos. Retornam e fecham as portas. Não sobe espírito em espírito, até que todos os espíritos de baixo sejam todos um, junto com este espírito, e todos se incluam e entrem um no outro, até que se faça tudo um.

595 → O homem quando está em sua doença, aqui é julgado, seja para a vida, seja para a morte; a vida depende de cima; se for julgado aqui para a vida, dão vida de cima, e se não, não dão. Bem-aventurada a porção daquele que se adere ao seu Senhor, e entra e sai. Aqui [há] reverência (qidah) com o rosto na terra, para dominar sobre o julgamento; sobre este Palácio foi dito: “Deus de fidelidade e não há iniquidade...” (Deuteronômio 32:4).

Capítulo 68: O Quinto Palácio: Ahavah (O Amor) (Versículos 596-605)

596 → Quinto Palácio: este Palácio, é o Palácio do Relâmpago Brilhante (baraqa zahir), que é o espírito que brilha e ilumina para aqueles inferiores; este espírito é inclusivo, e abre e fecha, ilumina e cintila para todos os lados. Desta cintilação, ilumina uma luz como a cor de púrpura (argvana); esta luz, inclui todas as cores que brilham: luz branca, e preta, vermelha, e verde. Incluem-se estas nestas; borda-se branco em vermelho, preto em verde; depois branco em preto; e faz-se uma Criatura (ḥivvata) bordada, e inclui-se nela verde e vermelho; a imagem dela como imagem de homem, que inclui todas as imagens.

597 → Dela saíram quatro suportes que são Criaturas (Ḥayvan) grandes, sobre estas de baixo; um é chamado Ofan (Roda), que é dois, porque quando aparece este, ilumina-se outro dentro dele; adere este neste, entra este neste, depois entra outro este neste, e veem-se quatro cabeças, para os quatro lados do mundo, e todos um corpo; e estes são os que está escrito neles: “como se estivesse a roda no meio da roda” (Ezequiel 1:16); e todos estes ligados um no outro, como a visão das Criaturas superiores, que não se separam jamais; esta Criatura. De quatro cores bordadas, unem-se estas nestas para quatro lados. Daqui, quando viaja esta Criatura, viaja para dois lados.

598 → Este espírito do relâmpago incluiu-se em dois espíritos; este espírito do relâmpago, produziu uma Criatura e todas aquelas luzes. Outro espírito iluminou-se dele, que é chamado Espírito Flamejante (ruaḥ melahta).

599 → Brilham dele duas luzes que são quatro. E estas luzes reviram-se em cores; e aqui é a “chama da espada que se revolve” (lahat ha-ḥerev ha-mithapekhet - Gênesis 3:24); estas são luzes que se reviram [como] o gume da espada. E se estas estivessem sobre o Palácio de baixo... porque esta Chama da Espada, fica sobre aquelas 70 luzes do tribunal; daqui, todos aqueles juízes que julgam julgamento, a espada pende sobre suas cabeças de cima.

600 → Esta Chama da Espada, pois estas são as luzes do lado esquerdo, produziram uma outra Criatura, que fica sobre quatro, que não se mantêm em sua existência; duas da direita, e duas da esquerda; quando o espírito desta Criatura entra nestas, cintilam delas duas centelhas flamejantes, e saem deste Palácio para fora, e reviram-se sempre. Estas centelhas flamejantes, às vezes [são] fêmeas, às vezes machos, às vezes espíritos, às vezes Sentinelas (‘irin) santos.

601 → Qual a razão? Porque quando se inclui esta Criatura na Criatura primeira, de dentro da força com que se incluem uma na outra, sai uma centelha flamejante sempre, que não se apaga jamais, e vaga e vai atrás delas, daquelas duas centelhas.

602 → E agora elas são machos, e fazem missão no mundo, e antes de terminar se apagam, e aquela centelha golpeia neles, e ilumina-os, e renovam-se como antes; e são fêmeas, e vão e vagam, e antes de terminar se apagam, e esta centelha golpeia nelas, e ilumina-as, e retornam como antes; porque aquela centelha inclui tudo, inclui quatro cores, e por isso elas se reviram em todas estas cores.

603 → Este espírito, incluiu-se em outro espírito, como dissemos, e viram-se dois como um; e não como os outros primeiros, que quando se incluía este neste, não se via senão um; e aqui viram-se dois, e mantêm-se em afeição, incluídos de todos os inferiores, e embora sejam dois, são um. Quando se expandiu, espírito em espírito, e viram-se em afeição, incluídos de todos os inferiores, este é o segredo, do que está escrito: “Os teus dois seios são como dois filhos gêmeos de gazela, que apascentam entre os lírios” (Cântico 4:5).

604 → E quando dois espíritos se expandem, um no outro em afeição, então retorna este Palácio, e é chamado Palácio do Amor (Heikhal Ahavah), o Palácio da Afeição (Reḥimuta); este Palácio, mantém-se sempre em sua existência, oculta-se no segredo dos segredos, para aquele que precisa aderir-se a ele. E aqui está escrito: “dar-te-ei os meus amores” (Cântico 7:12).

605 → Depois quando brilham, os dois espíritos que são um, saem muitos exércitos, para muitos lados, milhares e miríades que não têm medida; uns chamam-se Mandrágoras (Duda’im), uns Videiras (Gefanim), uns Romãs (Rimonim), até que chegam muitos exércitos para fora, até aquela estrela que é chamada Nogah (Vênus/Resplendor), e todos em afeição que não se separam jamais; aqui está escrito: “se alguém desse todos os bens de sua casa pelo amor, certamente o desprezariam” (Cântico 8:7). Aqui a prostração e a extensão das mãos para aderir-se no amor de seu Senhor.

Capítulo 69: O Sexto Palácio: Ratson (A Vontade) (Versículos 606-617)

606 → Sexto Palácio: Aqui é o espírito que é chamado Fio de Escarlate (Ḥut Ha-Shani), segredo do que está escrito: “Como um fio de escarlate são os teus lábios” (Cântico 4:3); este Palácio é chamado Palácio da Vontade (Heikhal Ha-Ratson); aqui o espírito que é a Vontade (Ra‘ava), que todos estes espíritos inferiores correm atrás dele, para aderir-se a ele, em beijo com amor.

607 → Este espírito incluiu-se em seis, e mantém-se em seis, incluiu-se nos seis de baixo com ele, e mantém-se nos seis superiores; e por isso, este espírito produziu doze luzes, incluídas todas de baixo e de cima; estas doze luzes, elas alegram-se para subir para cima, e para receber todos aqueles de baixo.

608 → Este Palácio, que é Vontade, o desejo de tudo; quem ata nós, e eleva-os aqui, este é aquele que tira a Vontade do He com afeição. Dentro deste Palácio, reúne-se Moisés, com amor de beijar beijos de afeição; este é o Palácio de Moisés; este espírito, espírito de afeição, espírito de união, que atrai amor para todos os lados.

609 → Aquelas doze luzes, sobem e flamejam; da cintilação delas saem quatro Criaturas (Ḥayvan) santas, amadas do amor; estas são chamadas Criaturas Grandes (Ḥayot Gedolot), para unir-se àquelas pequenas, para incluir-se nelas, como está escrito: “animais pequenos com grandes” (Salmos 104:25).

610 → Estas unem-se uma à outra, para os quatro lados, como a noz que se une em quatro lados; e por isso chama-se este Palácio Jardim da Nogueira (Ginat Egoz), como está escrito: “Desci ao jardim das nogueiras” (Cântico 6:11); o que é “ao jardim das nogueiras”? Por causa dele, do jardim da nogueira, desci, que é o Palácio do Amor, para aderir-se macho na fêmea.

611 → Estas quatro, dividem-se em doze, três, três para cada lado; todos aqueles inferiores incluídos nelas, e nelas existem espíritos em espíritos, luzes em luzes, todos estes nestes, até que se fazem um; e então este espírito que inclui a tudo, sobe para coroar-se no espírito de cima, aquele que é chamado Céus (Shamayim), e convida-o, para unir-se com ele; uma vez que se ligaram todos os de baixo nele, diz: “Beije-me com os beijos de sua boca” (Cântico 1:2); e então é alegria para ligar espírito em espírito, e para completar-se um no outro; então é a perfeição em uma união única.

612 → Uma vez que este espírito uniu-se com ele, e completou-se um no outro, e iluminaram-se um no outro em toda perfeição, como convém, nesta vontade que ora o homem justo, que eleva tudo como convém, até aquele lugar para unir amor um no outro; então todos aqueles Palácios, e todos aqueles espíritos que se incluíram neste, cada um e um daqueles espíritos e Palácios, que estão na generalidade dos Céus (Khlala de-Shamayim), cada um e um toma aquele Palácio, e aquele espírito que lhe convém, para unir-se com ele, e para completar-se com ele, como convém. Porque aquele sexto espírito que é chamado Vontade (Ratson), eleva-os para si, naquela união.

613 → E assim se unem: Céus (Shamayim), que é o espírito santo em cima, toma este Palácio, este espírito que é chamado Vontade, para beijar-se um no outro, para unir-se um no outro, para completar-se um no outro; e o segredo disto: “E beijou Jacó a Raquel...” (Gênesis 29:11).

614 → Abraão, que é a direita em cima, toma o espírito que é chamado Amor (Ahavah - Quinto Palácio?), para ligar-se um no outro, para unir-se um no outro, para ser um; e teu sinal: “Eis que agora sei que és mulher formosa à vista” (Gênesis 12:11), e a beleza da mulher está naqueles seios (shadayim).

615 → Isaque, que é a esquerda, toma aquele Palácio do Tribunal (Beit Din - Quarto Palácio), de onde todos os julgamentos despertam, espírito que é chamado Mérito (Zekhut), para unir-se um no outro, e para completar-se um no outro, para ser tudo um como convém. Os demais profetas tomam dois Palácios, dois espíritos, Nogah e Zohar (Terceiro e Segundo Palácios), no segredo do que está escrito: “Os contornos de tuas coxas...”, para ligar estes com estes para serem um.

616 → José o Justo, pilar do mundo, toma o Palácio de Safira (Livnat ha-Sapir - Primeiro Palácio), espírito que é chamado Obra de Safira; e embora esteja escrito “e debaixo de seus pés”, por causa da glória do Rei [é assim], e assim é certamente. E depois esta Coluna toma mais, que é o segredo dos segredos, no lugar do Sétimo Palácio. Até aqui unem-se graus, e unem-se um no outro, para completar-se um com o outro, para serem todos um, tudo como convém. E então: “O Senhor é Deus (YHVH Hu Ha-Elohim)...” (1 Reis 18:39). Bem-aventurada a sua porção neste mundo, e no mundo vindouro, daquele que sabe ligá-los, e aderir-se ao seu Senhor.

617 → Aqui a decisão (hakhra‘ah) e a prostração, e reverência, e estender das mãos, e queda de faces. Para atrair a vontade do espírito superior, alma de todas as almas, que pende acima até o Infinito, que dele saem luz e bênçãos para completar tudo de cima como convém. E para que tudo esteja em perfeição, de baixo e de cima, e todas as faces brilhem em todos os lados como convém. Então todos os decretos de julgamentos são anulados, e toda a vontade é feita em cima e embaixo. E sobre isso está escrito: “E disse-me: Tu és meu servo, Israel, em quem me gloriarei” (Isaías 49:3). E está escrito: “Bem-aventurado o povo a quem assim sucede; bem-aventurado o povo cujo Deus é o Senhor” (Salmos 144:15).

Capítulo 70: O Sétimo Palácio: Qodesh Ha-Qodashim (O Santo dos Santos) (Versículos 618-631)

618 → Sétimo Palácio: Este Palácio não tem nele forma propriamente dita; tudo nele é em ocultamento. Dentro do segredo dos segredos, o véu (parokhet) que está estendido. Ficam todos os Palácios, para que não se vejam os dois Querubins. Para dentro disto fica o Propiciatório (Kaporet), forma do Santo dos Santos; por isso este Palácio chama-se Santo dos Santos (Qodesh Ha-Qodashim). Este Santo dos Santos, lugar preparado, para aquela alma superna, generalidade de tudo, Mundo Vindouro para este superior.

619 → Pois quando se unem, todos os espíritos um no outro, e completam-se um com o outro, como convém, então desperta o espírito superior, alma de tudo, para o Alto, oculto de todos os ocultos, para despertar sobre tudo, para iluminá-los de cima para baixo, e para completá-los para acender as lâmpadas.

620 → E quando tudo está em perfeição, na luz de tudo, e desce a luz superior, então este Sétimo Palácio, ele é o Palácio oculto, no ocultamento de tudo, para receber aquele Santo dos Santos, luz que desce, e para encher-se de lá, como a fêmea que concebe do macho, e enche-se; e não se enche senão deste Palácio, que está preparado para receber aquela luz superior; e o segredo disto: o Sétimo Palácio é o lugar de união do acasalamento, para unir sétimo com sétimo, para ser tudo uma perfeição, como convém.

621 → E aquele que sabe ligar esta união, bem-aventurada a sua porção, amado em cima, amado embaixo; o Santo, bendito seja Ele, decreta e ele anula. Pensar-se-ia que ele luta contra seu Senhor; não é assim, mas porque quando ele ata nós, e sabe unificar a união, e todas as faces brilham, e toda perfeição se encontra, e tudo é abençoado como convém, todos os julgamentos são removidos e anulados, e não se encontra julgamento no mundo. Bem-aventurada a sua porção neste mundo, e no mundo vindouro; este é embaixo, de quem se diz: “e o justo é o fundamento do mundo”, este é a sustentação do mundo; a cada dia proclama sobre ele o arauto: “E tu te alegrarás no Senhor; no Santo de Israel te gloriarás” (Isaías 41:16).

622 → À semelhança disto, o sacrifício, sobe a fumaça, e satisfazem-se cada um e um, como lhe convém; e os sacerdotes na vontade (re‘uta), e os levitas na doçura do cântico, um se inclui no outro, e entram Palácio em Palácio, espírito em espírito, até que se unem em seus lugares como lhe convém, membro com membro, e completam-se um no outro, e unificam-se um no outro, até que eles são um. E iluminam um no outro.

623 → Então a alma superna de tudo vem de cima, e ilumina-os, e ficam iluminadas todas as lâmpadas em perfeição, como convém, até que aquela luz superior desperta, e tudo entra no Santo dos Santos, e é abençoado e se enche como um poço cujas águas brotam, e não cessam, e todos são abençoados em cima e embaixo.

624 → Aqui o segredo dos segredos: Aquele que não é conhecido, e não entra em conta, a Vontade que não é apreendida jamais, perfuma dentro dentro no interior deles, e não é conhecida aquela Vontade, e não é apreendida para saber; e então tudo é uma Vontade única, até o Infinito, e tudo está em perfeição, de baixo e de cima, e de dentro para dentro. Até que se faça tudo um.

625 → Esta Vontade não entra para dentro, embora não seja conhecida, até que tudo se complete, e ilumine primeiro em todos os lados; então perfuma aquela Vontade, e não é apreendida dentro dentro em ocultamento; e então bem-aventurada a porção daquele que se adere ao seu Senhor, naquela hora. Bem-aventurado ele em cima, bem-aventurado ele embaixo; sobre ele está escrito: “Alegrem-se teu pai e tua mãe, e regozije-se a que te gerou” (Provérbios 23:25).

626 → Vinde e vede: uma vez que todos se completaram um no outro, e se ligaram um no outro, em um vínculo único, e a alma superior ilumina-os do lado de cima, e todas são luzes [de] uma lâmpada única, em perfeição, então uma Vontade única do Pensamento é apreendida, luz que não é apreendida e não é conhecida, exceto aquela Vontade do Pensamento apreende, e não sabe o que apreende; mas que se iluminou e se perfumou, aquela Vontade do Pensamento, e encheu-se tudo, e completou-se tudo, e iluminou-se e perfumou-se tudo, como convém. E sobre isso está escrito: “Bem-aventurado o povo a quem assim sucede...”.

627 → Aquele que merece aderir-se ao seu Senhor, desta maneira, herda os mundos todos; amado em cima, amado embaixo; sua oração não retorna vazia; este peca (itḥaṭa - age com familiaridade/pede como filho) diante de seu Senhor, como o filho diante de seu pai, e faz-lhe a vontade em tudo o que precisa; e o temor dele governa sobre todas as criaturas; ele decreta e o Santo, bendito seja Ele, faz. Sobre ele está escrito: “E determinarás alguma coisa e se te cumprirá, e sobre os teus caminhos brilhará a luz” (Jó 22:28).

628 → “E disse Deus: Haja luz, e houve luz...”, etc. Disse Rabi Yitsḥaq: Daqui [aprende-se] que o Santo, bendito seja Ele, arrancou estas plantas, e transplantou-as; entende-se do que está escrito “Haja” (Yehi). Rabi Yehuda diz: Luz que já existia; aprendemos: entende-se do que está escrito “E houve luz” (Va-yehi or), e “E foi” (Ve-hayah) não está escrito, mas “E houve” (Va-yehi). E quando o Santo, bendito seja Ele, olhou naquelas gerações dos ímpios, escondeu-a para os justos; é o que está escrito: “Luz semeada para o justo e alegria para os retos de coração”; e já foi dito: “E disse Deus: Haja luz”, é o que está escrito: “Quem suscitou do oriente...” (Isaías 41:2).

629 → “E viu Deus a luz que era boa”: o que é “viu”? Disse Rabi Ḥiyya: Como dissemos, viu nas obras dos ímpios e escondeu-a. Rabi Abba disse: “E viu Deus a luz que era boa” para escondê-la. “E viu Deus a luz”, que subia sua luz dos confins do mundo até os confins do mundo, e “que boa” (ki ṭov) é ela para escondê-la, para que não usufruam dela os ímpios do mundo.

630 → Disse Rabi Simeão: “E viu Deus a luz que era boa”, que não se encontrava nela ira; está escrito aqui “que era boa”, e está escrito lá “que era bom aos olhos do Senhor abençoar a Israel” (Números 24:1); e o fim do versículo: “E fez separação Deus entre a luz e a escuridão”; e por isso não se encontrava nela ira, embora o Santo, bendito seja Ele, as tenha associado como uma.

631 → Vinde e vede: a luz superior, para que seja iluminada esta luz, e daquela iluminação, alegria para tudo nela; e ela é a direita para coroar-se com gravuras gravadas com ela; e já foi dito, está escrito: “Quão grande é a tua bondade, que reservaste para os que te temem; que fizeste para os que confiam em ti...”; “Quão grande é a tua bondade”: esta é a Luz Primordial que o Santo, bendito seja Ele, escondeu “para os que te temem”, para os justos, para aqueles que temem o pecado, como dissemos.

Capítulo 71: A União do Dia e da Noite (Versículos 632-638)

632 → “E foi tarde e foi manhã, dia um”. “E foi tarde”: do lado da escuridão; “e foi manhã”: do lado da luz; e visto que se associam como um, está escrito “dia um”. Rabi Yehuda disse: Qual a razão de em cada dia e dia estar escrito: “E foi tarde e foi manhã”? Para saber que não há dia sem noite, e não há noite sem dia, e não se deve separá-los.

633 → Disse Rabi Yosi: Aquele dia em que saiu a Luz Primordial, expandiu-se em todos os dias, pois está escrito em todos eles “dia” (yom). Disse Rabi Eleazar: Entende-se, pois está escrito em todos eles “manhã” (boqer), e não há manhã senão do lado da Luz Primordial. Rabi Simeão disse: O primeiro dia vai com todos, e todos nele, para mostrar que não há neles separação, e tudo é um.

634 → “E disse Deus: Haja luz”. Yehi (Haja): a expansão desta luz para baixo; e estes são aqueles anjos que foram criados no primeiro dia, têm existência, para existirem no lado direito. “E viu Deus a luz que era boa”: Et (a partícula) para incluir o espelho que não brilha com o espelho que brilha, sobre o qual se disse “que era boa”. Disse Rabi Eleazar: Et: para incluir e aumentar todos os anjos que vêm do lado desta luz, e todos brilham como antes em existência perfeita.

635 → “Haja um firmamento no meio das águas”. Disse Rabi Yehuda: Nisto separaram-se águas superiores de águas inferiores. “Firmamento”: a expansão das águas; e já foi dito: “e haja separação”, entre águas superiores e inferiores.

636 → “E fez Deus o firmamento”: que fez nele obra, em abundância superior; “e houve firmamento” não está escrito, mas “e fez” (va-ya‘as), que o aumentou, em grande aumento.

637 → Disse Rabi Yitsḥaq: No Segundo foi criado o Inferno, para os ímpios do mundo; no Segundo foi criada a disputa; no Segundo não se completou nele a obra, e por isso não está escrito nele “que era bom”, até que veio o terceiro dia, e completou-se nele a obra; por isso “que era bom” duas vezes [no terceiro dia]: uma pela perfeição da obra do segundo dia, e uma por si mesmo. No terceiro dia foi corrigido o segundo dia, e separou-se nele a disputa, e nele se completou a misericórdia sobre os ímpios do Inferno; no terceiro dia acalmam-se as chamas do Inferno, por isso incluiu-se nele o segundo dia, e completou-se nele.

638 → Rabi Ḥiyya estava sentado diante de Rabi Simeão; disse-lhe: “Esta luz no primeiro dia, e escuridão no segundo dia, e separaram-se as águas, e houve disputa nele; por que não se completou no primeiro dia, pois esta direita inclui a esquerda?” Disse-lhe: “Sobre isso houve a disputa, e o terceiro precisava entrar entre eles, para decidir e aumentar neles a paz.”

Capítulo 72: A Frutificação da Terra (Versículos 639-641)

639 → “Produza a terra relva...” (Tadshe ha-arets deshe). A união de águas superiores com inferiores, para fazer frutos; águas superiores, e fazem frutos, e as inferiores chamam-nas de superiores, como a fêmea para o macho, porque águas superiores são machos, e inferiores fêmeas.

640 → Rabi Simeão disse: Tudo isto é em cima, e é embaixo. Disse Rabi Yosi: Se é assim, Elohim que dissemos, o que é Elohim? Elohim vivo (Ḥayim) em cima; e se disseres embaixo, Elohim sem adjetivos (setam). Mas embaixo são Gerações (Toledot), como está dito: “Estas são as gerações dos céus e da terra quando foram criados”, e dissemos “com He os criou”, e Aquele em cima, Pais de tudo Ele é, é a obra (Ação?); e por isso a terra fez gerações, pois ela concebe como a fêmea do macho.

641 → Rabi Eleazar disse: Todas as forças estavam na terra, e não produziu suas forças, que são suas gerações, até o sexto dia, como está escrito: “Produza a terra alma vivente...”; e se disseres: “mas está escrito ‘Produza a terra relva’”, mas produziu a correção de suas forças para estabelecer-se como convém, e tudo estava escondido nela até que fosse necessário; pois no início está escrito “desolada e vazia” (tsadya ve-reqanya) conforme a tradução (Targum), e depois foi corrigida, e estabeleceu-se e recebeu semente, e relvas e ervas e árvores como convém, e produziu-os depois. E os luminares também não serviram sua luz até que fosse necessário.

Capítulo 73: Os Luminares, a Conta do Tempo e a Alma Vivente (Versículos 642-653)

642 → “Haja luminares (yehi me’orot) no firmamento dos céus”: para incluir a Serpente má, que lançou a sujeira, e fez separação, de modo que o Sol não sirva na Lua. Me’orot (Maldições): maldições, e sobre isso causou que a terra fosse amaldiçoada, como está escrito: “maldita é a terra”, e por isso Me’orot está escrito (sem Vav).

643 → Um: Yehi me’orot, esta é a Lua; “no firmamento dos céus”, este é o Sol; e ambos em uma generalidade, para acasalar-se para iluminar os mundos, em cima e embaixo; entende-se que está escrito “sobre a terra” (‘al ha-arets), e não está escrito “na terra” (ba-arets), o que implica em cima e embaixo; a conta de tudo é na Lua.

644 → Rabi Simeão disse: Guematrias e cálculos de estações e anos bissextos, tudo é na Lua, pois em cima não é. Disse-lhe Rabi Eleazar: “Não? E eis que quantos cálculos e medidas fazem os companheiros [sobre o alto]”. Disse-lhe: “Não é assim; mas a conta mantém-se na Lua, e de lá entra o homem para saber em cima”. Disse-lhe: “E eis que está escrito: ‘E sejam para sinais e para tempos’”. Disse-lhe: “Le-otot (Para sinais) está escrito, defeituoso (ḥaser - sem Vav = para sinal, singular). Disse-lhe: “Eis que está escrito ‘E sejam’ (ve-hayu - plural)”. Disse-lhe: “Sejam todos que estarão nela como este umbral (asqufa), que se enche de tudo; mas a conta de tudo é na Lua.”

645 → Vinde e vede: há um ponto, e de lá o começo para contar; pois o que está dentro daquele ponto não é conhecido, e não foi dado para contar; e há um ponto em cima oculto, que não se revela de todo, e não é conhecido, e de lá o começo para contar tudo o que é oculto e profundo; assim também há um ponto embaixo que é revelado, e de lá é o começo para toda conta, e para todo número; e por isso, aqui é o lugar para todas as estações, e guematrias, e anos bissextos, e tempos, e festas, e sábados. E Israel, que se apegam ao Santo, bendito seja Ele, fazem a conta pela Lua, e eles apegam-se nela, e sobem nela para cima, como está escrito: “E vós que vos apegastes ao Senhor vosso Deus...” etc.

646 → “Povoem-se as águas de enxames de seres viventes” (Yishretsu ha-mayim sherets nefesh ḥayah). Disse Rabi Eleazar: Já estabeleceram, que aquelas águas rastejaram e geraram à semelhança de cima, e já foi dito. “E ave que voe sobre a terra”: Ya‘uf (Voe) deveria ser, o que é Ye‘ofef (Voe intensamente/paire)?

647 → Disse Rabi Simeão: É um segredo. “E ave”: este é Miguel, como está escrito: “E voou (va-ya‘af) para mim um dos serafins” (Isaías 6:6). “Que voe” (ye‘ofef): este é Gabriel, como está escrito: “e o homem Gabriel que eu tinha visto na visão no princípio voando rapidamente (mu‘af bi-y‘af)” (Daniel 9:21). “Sobre a terra”: este é Elias, que se encontra sempre na terra, e não se encontra do lado de Pai e Mãe (não tem pais divinos? ou não está na Sefira Binah/Hokhma?), pois ele está em quatro voos (ṭasin), como está escrito: “e o espírito do Senhor te levará não sei para onde” (1 Reis 18:12); “e o espírito do Senhor” - um; “te levará” - dois; “não sei” - três; “para onde” (sobre o qual/lugar) - quatro. (Interpretação livre dos termos do verso como voos).

648 → “Sobre a face” (‘al penei): este é o Anjo da Morte, que escureceu a face do mundo, e está escrito nele: “e a escuridão sobre a face (‘al penei) do abismo”. “Do firmamento dos céus”: como dissemos, sobe e acusa, etc. Disse Rabi Abba: “Mas o Anjo da Morte foi criado no Segundo [Dia]?” Mas: “Sobre a terra”: este é Rafael, que é encarregado da cura da terra, pois por causa dele a terra foi curada, e o homem se mantém nela, e cura toda a sua doença; “sobre a face do firmamento dos céus”: este é Uriel. E tudo está no versículo.

649 → E por isso, está escrito depois dele: “E criou Deus os grandes monstros marinhos” (ha-taninim ha-gedolim). Disse Rabi Eleazar: Estes são os setenta grandes encarregados, sobre as setenta nações, e por isso foram criados todos, para serem governantes sobre a terra.

650 → “E toda alma vivente que rasteja”: estes são Israel, que são alma verdadeiramente daquela Ḥayah (Animal/Ser Vivo/Vida), e são chamados “nação única na terra”. “Que as águas povoaram segundo as suas espécies”: que eles se esforçam na Torá. “E toda ave de asas segundo a sua espécie”: estes são os justos que há neles, e por isso são “alma vivente”. Outra interpretação: “E toda ave de asas”, como foi dito, estes são os emissários do mundo.

651 → Disse Rabi Abba: “Alma vivente” (Nefesh Ḥayah) são Israel, porque eles são filhos do Santo, bendito seja Ele, e suas almas vêm dEle. As almas das outras nações idólatras, de que lugar são? Disse Rabi Eleazar: Daqueles lados da esquerda, que os impurificam, eles têm almas; e por isso todos são impuros, e impurificam aquele que se aproxima deles.

652 → “E disse Deus: Produza a terra alma vivente...” etc. Todos os outros animais restantes, cada um conforme sua espécie; e disse Rabi Eleazar: Isto ajuda ao que dissemos, “alma vivente” são Israel, que são alma vivente santa superior. “Gado e répteis e animais da terra”: estas são as outras nações idólatras, que não são “alma vivente”, senão como dissemos.

653 → “Façamos o homem à nossa imagem, conforme a nossa semelhança”: que se incluiu em seis lados, incluído de tudo, à semelhança de cima, em membros corrigidos, no segredo da Sabedoria, como convém; tudo correção superior. “Façamos o homem”: segredo de macho e fêmea, tudo na Sabedoria Santa superior. “À nossa imagem, conforme a nossa semelhança”: para aperfeiçoar-se um no outro, para ser ele único no mundo, governante sobre tudo.

Capítulo 74: O "Muito Bom" e a Perfeição do Sexto Dia (Versículos 654-656)

654 → “E viu Deus tudo quanto tinha feito, e eis que era muito bom” (ve-hineh ṭov me’od). Aqui foi corrigido o que não foi dito “que era bom” no Segundo [Dia], porque nele foi criada a morte; e aqui foi dito “e eis que era muito bom”. E segue como disseram os companheiros: “e eis que era muito bom” — este é a morte (Midrash Bereshit Rabbah 9:5 - tov me'od, zeh ha-mavet).

655 → “E viu Deus tudo quanto tinha feito, e eis que era muito bom”: e não o viu antes? Mas, viu tudo o Santo, bendito seja Ele; e aquele que diz “tudo” (et kol), para incluir todas as gerações que viriam depois, e assim tudo o que se renovaria no mundo, em cada geração e geração, antes que viessem ao mundo. “Quanto tinha feito” (asher ‘asah): estas são todas as obras de Bereshit, pois lá foi criado o fundamento e a raiz para tudo o que viria e se renovaria no mundo depois. E por isso viu o Santo, bendito seja Ele, antes que fosse, e colocou tudo na Obra da Criação.

656 → O Dia Sexto: o que há de diferente em todos os dias que não foi dito neles o He (ha-shishi - O Sexto, com artigo definido, diferentemente de yom eḥad, yom sheni)? Mas aqui, quando o mundo se completou, a fêmea se uniu ao macho, em uma união única; He no Sexto, para ser tudo um. “E acabaram-se” (Va-yekhulu): aperfeiçoaram-se tudo um, aperfeiçoaram-se de tudo, e completaram-se em tudo.

Capítulo 75: A Conclusão da Obra e a Sabedoria da Torá (Versículos 657-660)

657 → “Assim os céus e a terra foram acabados, e todo o seu exército” (Va-yekhulu ha-shamayim ve-ha-arets ve-khol tseva’am). Rabi Eleazar abriu: “Quão grande é a tua bondade, que reservaste para os que te temem; que fizeste para os que confiam em ti, perante os filhos dos homens” (Salmos 31:19). Vinde e vede: o Santo, bendito seja Ele, criou o homem no mundo, e preparou-o para ser perfeito em Seu serviço, e para corrigir seus caminhos, para que mereça a luz superior, que o Santo, bendito seja Ele, escondeu para os justos, como está dito: “Olho não viu, ó Deus, além de Ti, o que farás para aquele que por Ti espera”.

658 → E em que o homem merece aquela luz? Na Torá. Pois todo aquele que se esforça na Torá a cada dia, merece ter parte no Mundo Vindouro, e considera-se para ele como se construísse mundos; pois com a Torá o mundo foi construído e aperfeiçoado. É o que está escrito: “O Senhor com sabedoria fundou a terra; preparou os céus com inteligência” (Provérbios 3:19); e está escrito: “e eu estava com Ele como um artesão, e eu era as suas delícias de dia em dia” (Provérbios 8:30); e todo aquele que se esforça nela, aperfeiçoa mundos, e sustenta-o. E vinde e vede: com o espírito (ruaḥ) o Santo, bendito seja Ele, fez o mundo, e com o espírito se sustenta; espírito daqueles que estudam a Torá, e quanto mais o espírito do hálito das crianças da casa do mestre (tinokot shel beit raban).

659 → “Quão grande é a tua bondade”: esta é a bondade (ṭuv) que foi escondida. “Para os que te temem”: para aqueles que temem o pecado. “Que fizeste para os que confiam em ti”: o que é “fizeste” (pa‘alta)? Esta é a Obra da Criação (Ma‘aseh Bereshit). Rabi Abba disse: Este é o Jardim do Éden, pois com arte o fez o Santo, bendito seja Ele, na terra, à semelhança de cima. Para fortalecer nele os justos. É o que está escrito: “que fizeste para os que confiam em ti perante os filhos dos homens”; pois ele é “diante dos homens” (neged adam), e o outro diante dos superiores santos. Disse Rabi Simeão: Jardim do Éden em cima, e “diante dos filhos dos homens” é, para reunir nele os justos que fazem a vontade de seu Senhor.

660 → “E foram acabados” (Va-yekhulu): pois acabaram-se as obras de cima e as obras de baixo, “os céus e a terra”, em cima e embaixo. Rabi Simeão disse: A obra e a arte da Torá Escrita, e a obra e a arte da Torá Oral. “E todo o seu exército”: estes são os detalhes da Torá, faces da Torá, setenta faces para a Torá. “E foram acabados”: que se sustentaram e se aperfeiçoaram um no outro, céus e terra detalhe e geral, e todo o seu exército segredos da Torá, puros da Torá e impuros da Torá.

Capítulo 76: Os Três Aspectos do Sétimo Dia (Versículos 661-665)

661 → “E acabou Deus no dia sétimo” (Va-yekhal Elohim ba-yom ha-shevi‘i). Esta é a Torá Oral, que é o dia sétimo, e nela o mundo se aperfeiçoou, pois ela é a sustentação de tudo. “A sua obra que fez”: e não “toda a sua obra”, pois a Torá Escrita produziu tudo, na força da escrita que saiu da Sabedoria.

662 → Três vezes aqui “no dia sétimo”: “E acabou Deus no dia sétimo”; “E descansou no dia sétimo”; “E abençoou Deus o dia sétimo”. Eis três. “E acabou Deus no dia sétimo”: esta é a Torá Oral, pois com este dia sétimo, o mundo se aperfeiçoou como dissemos.

663 → “E descansou no dia sétimo”: este é o Fundamento do Mundo (Yesoda de-‘Alma); no livro de Rav Yeiba o Ancião, este é o Jubileu (Yovel), e por isso está escrito aqui “de toda a sua obra”, pois tudo sai dele. E nós [dizemos]: este é o Fundamento como dissemos, pois o descanso nele foi, mais do que tudo.

664 → “E abençoou Deus o dia sétimo”: este é o Sumo Sacerdote, que abençoa a tudo, e ele toma na cabeça (primeiro), como ensinamos: “o sacerdote toma primeiro” (Mishná Gittin 5:8), e as bênçãos nele repousam para abençoar. E é chamado Sétimo. Rabi Yeisa o Ancião disse: Estes dois, um no Fundamento do Mundo é, e um na Coluna Central.

665 → E assim: “E santificou-o” (va-yeqadesh oto). A quem? Àquele lugar, onde o Sinal (Ot) do Pacto repousa, nele habita, como está dito: “E mostra-me a ele (oto) e a sua habitação” (2 Samuel 15:25 - parafraseado/aludido?); e neste lugar repousam todas as santidades em cima, e saem dele para a Assembleia de Israel, para dar-lhe deleite, pão de pannag (Ezequiel 27:17), e vai eis como está escrito: “De Aser, o seu pão será gordo, e ele dará delícias de rei” (Gênesis 49:20). “De Aser”: este é o Pacto Perfeito. “Gordo o seu pão”: que era pão da aflição, retornou para ser pão de pannag (delícia). “E ele dará delícias de rei”: quem é o Rei? Esta é a Assembleia de Israel (Knesset Yisrael); ele dá todas as delícias dos mundos, e todas as santidades que saem de cima, deste lugar saem. E por isso “E santificou-o” (oto), aquele Sinal (Ot) do Pacto.

Capítulo 77: A Criação "Para Fazer" e os Espíritos Incompletos (Versículos 666-672)

666 → “Porque nele descansou” (ki vo shavat): nele o descanso de tudo, de superiores e inferiores; nele o sábado para descanso. “Que criou Deus”: da generalidade de Zakhor (Lembra) saiu Shamor (Guarda), para corrigir a obra do mundo. “Para fazer” (la-‘asot): este é o Artesão do mundo, para fazer a obra de tudo.

667 → Além disso, explicou Rabi Simeão a palavra e disse: Está escrito: “que guarda a aliança e a misericórdia” (Deuteronômio 7:9). “Guarda” (shomer): esta é a Assembleia de Israel. “A aliança” (ha-berit): este é o Fundamento do Mundo. “E a misericórdia” (ve-ha-ḥesed): este é Abraão. Pois a Assembleia de Israel é quem guarda a Aliança e a Misericórdia, e é chamada “Guardião de Israel” (Shomer Yisra’el); esta é a porta guardiã de tudo, nela dependem todas as obras do mundo certamente. “Que criou Deus para fazer”: para aperfeiçoar, para corrigir tudo, a cada dia e dia, e para produzir espíritos e almas e até espíritos e demônios.

668 → E se disseres que eles não são a correção do mundo, não é assim; pois eles foram para a correção do mundo, e para punir com eles os ímpios do mundo, que vão em direção a eles para prová-los; e o que vai para a esquerda, agarra-se no lado esquerdo correspondente a eles; por isso foram para correção. Vinde e vede o que está escrito em Salomão: “eu o castigarei com vara de homens, e com açoites de filhos de homens” (2 Samuel 7:14). Quem são “açoites de filhos de homens”? Estes são os danificadores (maziqin).

669 → Vinde e vede: Na hora em que foram criados, santificou-se o dia, e restaram espírito sem corpo; e estas são criaturas que não se completaram, e do lado esquerdo são, a sujeira do ouro; e por isso, porque não se completaram e são defeituosos, o Nome Santo não repousa neles, e não se aderem nEle; e o temor deles é do Nome Santo, e tremem e temem dEle, e o Nome Santo não repousa em lugar defeituoso.

670 → E vinde e vede: Este ser humano que é defeituoso, que não deixou filho neste mundo, quando sai dele, não se adere no Nome Santo, e não o deixam entrar na cortina (pargoda), porque é defeituoso e não se completou; e a árvore que foi arrancada precisa ser plantada outra vez, porque o Nome Santo é perfeito em todos os lados, e o defeito não se adere nEle jamais.

671 → E vinde e vede: Estas criaturas, defeituosas são, de cima e de baixo, e por isso não se aderem em cima, e não se aderem embaixo; e estes são o que está escrito neles “que criou Deus para fazer”, que não se completaram em cima e embaixo. E se disseres: “eis que são espíritos, por que não se completaram em cima?” Mas, visto que não se completaram embaixo na terra, não se completaram em cima; e todos vêm do lado esquerdo, e cobrem-se do olho dos seres humanos, e ficam diante deles para fazer-lhes mal. Três [coisas] neles como anjos do ministério, e três como seres humanos, e já estabeleceram.

672 → Depois que foram criados os espíritos, restaram aqueles espíritos, atrás da mó da fêmea do Grande Abismo, na noite de sábado e no dia de sábado; uma vez que saiu a santidade do dia, e não se completaram, saíram para o mundo, e vagam para todos os lados; e precisa o mundo proteger-se deles. Pois então todo o lado esquerdo desperta, e o fogo do Inferno flameja, e todos aqueles que estão no lado esquerdo vão e vagam pelo mundo, e querem vestir-se em corpos, e não podem; então precisamos proteger-nos deles, e estabeleceram o “Cântico dos Atingidos” (Shir shel Pega‘im - Salmo 91), em toda hora em que o temor deles repousa no mundo.

Capítulo 78: A Tenda da Paz e a Alma Adicional do Shabat (Versículos 673-681)

673 → Vinde e vede: quando se santifica o dia na entrada do Shabat, a Tenda da Paz (Sukkat Shalom) repousa, e estende-se no mundo. Quem é a Tenda da Paz? Este é o Shabat. E todos os espíritos e tempestades e demônios, e todo lado da impureza, todos se ocultam, e entram no olho da mó da fêmea do Grande Abismo; pois uma vez que desperta a santidade sobre o mundo, o espírito impuro não desperta com ela, e este foge diante desta.

674 → E então o mundo está em proteção superior. E não precisamos orar por proteção, como “Guarda o teu povo Israel para sempre, Amém”, pois isto no dia de semana foi corrigido, que o mundo precisa de proteção; mas no Shabat, a Tenda da Paz estende-se sobre o mundo, e é protegido em todos os lados, e até os ímpios do Inferno são protegidos, e tudo se encontra em paz, superiores e inferiores; e por isso na santificação do dia abençoamos: “Aquele que estende a tenda da paz sobre nós e sobre todo o seu povo Israel e sobre Jerusalém”.

675 → Por que sobre Jerusalém? Mas esta é a morada daquela Tenda; e queremos convidar aquela Tenda, que se estende sobre nós, e para repousar conosco, e para estar sobre nós como a mãe que repousa sobre os filhos; e por isso não temem de lado algum; e por isso “Aquele que estende a tenda da paz sobre nós”.

676 → Vinde e vede: Na hora em que Israel abençoa e convida esta Tenda da Paz, hóspede santo, e dizem “Aquele que estende a tenda da paz”, então a santidade superior desce, e estende suas asas sobre Israel, e cobre-os como a mãe sobre os filhos; e todas as espécies más recolhem-se do mundo, e Israel senta-se sob a santidade de seu Senhor. E então esta Tenda da Paz dá almas novas aos seus filhos. Qual a razão? Porque nela repousam as almas, e dela saem; e uma vez que repousa, e estende suas asas sobre seus filhos, derrama almas novas para cada um.

677 → Além disso, disse Rabi Simeão: Sobre isso ensinamos: Shabat é o modelo do Mundo Vindouro (Me’ein ‘Olam Ha-Ba); assim é certamente. E sobre isso, Shemitah e Yovel (Jubileu), modelo um do outro; e Shabat e Mundo Vindouro, assim é. E aquele acréscimo de alma vem do segredo de Zakhor (Lembra), sobre esta Tenda da Paz, que toma do Mundo Vindouro; e este acréscimo ela dá ao Povo Santo, e com aquele acréscimo alegram-se, e esquecem-se todas as palavras profanas, e todos os sofrimentos, e todas as angústias, como está dito: “no dia em que o Senhor te der descanso do teu trabalho, e do teu tremor, e da dura servidão...” (Isaías 14:3).

678 → E na noite de Shabat, deve o homem provar de tudo, para mostrar que esta Tenda da Paz está incluída de tudo; e desde que não cause dano, uma comida para o dia; e há quem diga duas, para as duas outras refeições do dia, e é bom; e quanto mais se acrescentar mais para o dia, e puder provar de outras comidas; e para os pequenos, com dois pratos basta; e estabeleceram os companheiros.

679 → A lâmpada do Shabat foi dada às mulheres do povo santo para acender; e os companheiros já disseram, que ela apagou a lâmpada do mundo, e escureceu-o, etc., e é bom. Mas o segredo da palavra: esta Tenda da Paz é a Matrona do mundo, e as almas que são a lâmpada superior nela repousam; e por isso a Matrona deve acender, pois em seu lugar apegou-se e fez a obra.

680 → E a mulher deve, na alegria do coração e vontade, acender a lâmpada do Shabat, pois é uma glória superior para ela, e um grande mérito para si mesma, para merecer filhos santos, que sejam lâmpada do mundo, na Torá e no temor, e aumentem a paz na terra, e ela dá ao seu marido longura de dias; por isso deve ser cuidadosa nela.

681 → Vinde e vede: Shabat, noite e dia, Zakhor e Shamor, é como um; e sobre isso está escrito: “Lembra-te (Zakhor) do dia de sábado para o santificar”, e está escrito: “Guarda (Shamor) o dia de sábado”; Zakhor para o macho, Shamor para a fêmea, e tudo é um. Bem-aventurados são Israel, porção do Santo, bendito seja Ele, Seu lote e Sua herança; sobre eles está escrito: “Bem-aventurado o povo a quem assim sucede; bem-aventurado o povo cujo Deus é o Senhor”.

Capítulo 79: A Construção da Costela e a Sabedoria Divina (Versículos 682-687)

682 → “E construiu o Senhor Deus a costela que tomou do homem...”. Disse Rabi Simeão: Está escrito: “Deus entende o seu caminho, e ele sabe o seu lugar” (Jó 28:23). Este versículo tem muitas cores (significados); mas o que é “Deus entende o seu caminho”? Como está dito: “E construiu o Senhor Deus a costela”, esta é a Torá Oral, que tem nela caminho (derekh), como está dito: “O que dá no mar um caminho”; por isso “Deus entende o seu caminho”.

683 → “E ele sabe o seu lugar”: quem é o seu lugar? Esta é a Torá Escrita, que tem nela Conhecimento (Da‘at). YHVH Elohim, nome completo, para corrigi-la em tudo; e por isso foi chamada Sabedoria (Ḥokhmah), e foi chamada Entendimento (Binah), porque estava com o Nome completo, YHVH Elohim, em tudo em perfeição com dois nomes.

684 → “A costela”: esta é o espelho que não brilha, como está dito: “e nas minhas costelas (tsal‘ai) se alegraram e se ajuntaram” (Salmos 35:15). “Que tomou do homem”: porque eis que da Torá Escrita saiu. “Para mulher” (le-ishah): para ligar-se na chama do lado esquerdo, pois a Torá do lado da Gevurah foi dada. “Para mulher” (le-ishah): para ser Esh H (Fogo de Deus/He) ligado como um.

685 → “E a trouxe ao homem”: para que não quisesse estar sozinha, mas para incluir-se e unir-se na Torá Escrita; uma vez que se uniu com ele, ele a nutrirá, e a corrigirá, e dar-lhe-á o que é necessário; isso é o que está escrito: “E a terra” (ve-et ha-arets), e já estabelecemos.

686 → Daqui aprendemos: quem casa sua filha, antes que entre para seu marido, seu pai e sua mãe a corrigem (preparam), e dão-lhe tudo o que é necessário; uma vez que se uniu ao seu marido, ele a nutrirá, e ele lhe dará o que ela precisa. Vinde e vede: no início está escrito: “E construiu o Senhor Deus a costela” — Pai e Mãe a corrigiram; e depois: “E a trouxe ao homem”, para ligar-se tudo como um, e para unir-se um no outro, e ele dá-lhe o que é necessário.

687 → Outra interpretação: “Deus entende o seu caminho”: quando a filha está na casa da mãe, ela olha todo dia, em tudo o que a filha precisa, [isto é] o que está escrito “Deus entende o seu caminho”; uma vez que a uniu ao seu marido, ele dá-lhe tudo o que precisa, e corrige suas obras; é o que está escrito: “e ele sabe o seu lugar”.

Capítulo 80: As Duas Inclinações na Criação do Homem (Versículos 688-689)

688 → Está escrito: “E formou (va-yitser) o Senhor Deus o homem”. Aqui aperfeiçoou-se em tudo, na direita e na esquerda; e já estabelecemos que se incluiu na Inclinação ao Bem (Yetser ha-Ṭov); mas “E formou (va-yitser) o Senhor Deus”: com Inclinação ao Bem e com Inclinação ao Mal. Por quê? Mas, Inclinação ao Bem para ele mesmo; Inclinação ao Mal, para despertar para sua fêmea. Segredo da palavra: daqui aprendemos que o Norte desperta sempre para a fêmea, e liga-se a ela, e por isso foi chamada Mulher (Ishah - Fogo/Mulher).

689 → E vinde e vede: Inclinação ao Bem e Inclinação ao Mal; porque foi dada a fêmea entre eles e ligada a eles; e não se liga até que a Inclinação ao Mal desperte para ela. E ligam-se um ao outro; e uma vez que se ligam um ao outro, então desperta a Inclinação ao Bem, que é alegria, e traz a ela para ele.

Capítulo 81: Pó da Terra e o Segredo da Aserá (Versículos 690-693)

690 → “O homem” (et ha-adam): já estabelecemos. Mas macho e fêmea como um, separaram-se para ser face a face. O que está escrito? “Pó da terra”. Agora está preparada para ser corrigida. Vinde e vede: a mulher, quando se une ao seu marido, é chamada pelo nome de seu marido; Ish (Homem) Ishah (Mulher); Tsadik (Justo) Tsedeq (Justiça); ele é ‘Ofer (Cervo jovem), e ela é ‘Afar (Pó/Terra? Jogo de palavras); ele é Tsevi (Gazela), e ela é Tsevia (Gazela fêmea); “gazela (tsevi) é ela para todas as terras” (Ezequiel 20:6).

691 → Está escrito: “Não plantarás para ti imagem de Aserá (asherah), árvore alguma junto ao altar do Senhor teu Deus que fizeres para ti” (Deuteronômio 16:21). “Junto ao altar”: e porventura acima dele, ou em outro lugar, quem permite? Mas já estabelecemos: Asher, este é o marido dela, pois a mulher é chamada pelo nome de seu marido, Asherah (Asher-ah); e sobre isso está escrito: “a Baal e a Aserá”; por isso está escrito: “Não plantarás para ti Aserá, árvore alguma junto ao altar do Senhor teu Deus”, correspondente ao lugar daquele Altar do Senhor, pois o Altar do Senhor está estabelecido sobre isto; e sobre isso, correspondente a ela, não plantarás para ti Aserá de outro (estranha).

692 → Vinde e vede: em todo lugar, todos aqueles que adoram o Sol, são chamados “servos de Baal”; e aqueles que adoram a Lua são chamados “servos de Aserá”; e por isso “a Baal e a Aserá”; e Aserá é chamada pelo nome de seu marido Aser. Se é assim, por que foi removido este nome? Mas Aserá pelo nome do que está escrito: “bem-aventurada eu (be-oshri), pois me chamaram bem-aventurada (ishruni) as filhas” (Gênesis 30:13), e é [aquela] que não a chamaram bem-aventurada as outras nações; e estabeleceu-se outra sob ela; e não só isso, mas está escrito: “todos os que a honravam a desprezaram” (Lamentações 1:8); e por isso foi removido este nome; e para que não se fortaleçam aqueles que servem as outras nações idólatras; e lemos Altar (Mizbeaḥ), que é da terra (adamah), como está escrito: “Um altar de terra...” (Êxodo 20:24); por isso “pó da terra” (‘afar min ha-adamah).

693 → “E soprou em suas narinas o fôlego da vida” (nishmat ḥayim): incluiu-se o fôlego da vida naquele pó como a fêmea que concebe do macho, pois eis que se unem, e encheu-se este pó de tudo; e o que é? Espíritos e almas; “e foi o homem feito alma vivente”: agora foi corrigido e estabelecido o homem para corrigir e para nutrir a alma vivente (la-nefesh ḥayah - a Shekhinah/Malkhut).

Capítulo 82: A União do Homem e da Mulher e o Despertar do Amor (Versículos 694-702)

694 → “E construiu o Senhor Deus”: também aqui com nome completo (Shem Male), pois Pai e Mãe a corrigiram, antes que viesse ao seu marido. “A costela”: como está dito: “Morena sou, mas formosa, ó filhas de Jerusalém” (Cântico 1:5), espelho que não brilha; mas Pai e Mãe a corrigiram, para que seu marido se apaziguasse com ela.

695 → “E a trouxe ao homem”: daqui aprendemos que devem Pai e Mãe da noiva, fazê-la entrar na autoridade do noivo, como está dito: “Minha filha dei a este homem...” (Deuteronômio 22:16); daqui em diante o marido virá a ela, pois a casa é dela, como está escrito: “e veio a ela”, “e veio também a Raquel”; no início “e a trouxe ao homem”, pois até aqui cabe ao pai e à mãe fazer; depois ele virá a ela, e toda a casa é dela, e tomará permissão dela.

696 → E por isso despertamos, que está escrito: “E chegou (va-yifga‘) a um lugar e passou ali a noite” (Gênesis 28:11), que tomou permissão primeiro; daqui aprendemos, que aquele que se une à sua mulher, deve agradá-la (le-mifga‘ lah), e perfumá-la com palavras, e se não, não passará a noite com ela, para que a vontade deles seja como uma sem constrangimento.

697 → “E passou ali a noite porque o sol já se tinha posto”: para mostrar, que é proibido ao ser humano, usar seu leito de dia. “E tomou das pedras do lugar e as pôs à sua cabeceira”: aqui aprendemos, que mesmo que o rei tenha leitos de ouro, e vestes preciosas para passar a noite neles, e a Matrona prepare para ele um leito, corrigido com pedras, deixará o seu, e passará a noite no que ela preparar; como está escrito: “e deitou-se naquele lugar”.

698 → Vinde e vede: o que está escrito aqui? “E disse o homem: Esta é agora...”, eis a doçura das palavras, para atrair com ela a afeição, e para atraí-la à sua vontade, para despertar com ela o amor; vê quão doces são estas palavras, quantas palavras de amor são: “osso dos meus ossos e carne da minha carne”, para mostrar a ela que eles são um, e não há separação entre eles em nada.

699 → Agora começa a louvá-la: “A esta se chamará Mulher (le-zot yiqare ishah)”, esta é a que não se encontra como ela; esta é a glória da casa; todas as mulheres diante dela são como macaco diante de seres humanos; mas “a esta se chamará Mulher”, perfeição de tudo; “a esta” e não a outra; tudo são palavras de amor; como se diz: “Muitas filhas agiram virtuosamente, mas tu a todas és superior” (Provérbios 31:29).

700 → “Portanto deixará o homem o seu pai e a sua mãe e apegar-se-á à sua mulher e serão ambos uma carne” (Gênesis 2:24): tudo para atraí-la com amor, e para aderir-se a ela; uma vez que despertou para ela todas estas palavras, o que está escrito? “Ora, a serpente era mais astuta...”, eis que despertou a Inclinação ao Mal para segurar nela, para ligá-la no desejo do corpo, e para despertar para ela outras palavras com as quais a Inclinação ao Mal se deleita.

701 → Até que depois o que está escrito? “E viu a mulher que era boa a árvore para comida, e que era agradável aos olhos... e tomou do seu fruto e comeu”. Recebeu-o com vontade (desejo), “e deu também ao seu marido com ela”; eis que então ela despertou para ele em desejo, para despertar nele vontade e amor; esta palavra é para mostrar o ato aos seres humanos à semelhança de cima.

702 → Disse Rabi Eleazar: “Se é assim, em que estabelecemos ele em cima, a Inclinação ao Mal que segura nela, na fêmea?” Disse-lhe: “Já despertamos: estes em cima e estes embaixo; Inclinação ao Bem e Inclinação ao Mal; Inclinação ao Bem à direita, e Inclinação ao Mal à esquerda; e a esquerda em cima, segura na fêmea, para ligá-la como um no corpo, como está dito: ‘a sua esquerda esteja debaixo da minha cabeça...’, e por isso, as palavras são interpretadas em cima e embaixo, até aqui; daqui em diante palavras [são ditas] na pequenez da piche para a pequenez da vasilha (?) para interpretar a palavra. E já despertaram nela os companheiros.”

Capítulo 83: O Acasalamento Superior no Caminho e em Casa (Versículos 703-716)

703 → Rabi Simeão estava indo para Tiberíades, e estavam com ele Rabi Yosi e Rabi Yehuda e Rabi Ḥiyya; enquanto isso viram Rabi Pinḥas que vinha; uma vez que se reuniram como um, desceram e sentaram-se sob uma árvore, das árvores da montanha; disse Rabi Pinḥas: “Eis que sentamos; destas palavras excelentes que dizes a cada dia quero ouvir.”

704 → Abriu Rabi Simeão e disse: “E foi-se [Abraão] nas suas jornadas, do sul até Betel, até ao lugar onde a sua tenda estivera no princípio, entre Betel e Ai” (Gênesis 13:3). “E foi-se nas suas jornadas”: “na sua jornada” (le-mas‘o) deveria ser; o que é “nas suas jornadas” (le-masa‘av)? Mas duas marchas são: uma dele, e uma da Shekhinah; pois todo homem deve encontrar-se macho e fêmea, para fortalecer a fé, e então a Shekhinah não se separa dele para sempre.

705 → E se disseres: “Aquele que sai para o caminho, e não se encontra macho e fêmea, a Shekhinah separa-se dele?” Vinde e vede: este que sai para o caminho, deve ordenar a oração diante do Santo, bendito seja Ele, para atrair sobre si a Shekhinah de seu Senhor antes que saia para o caminho, no tempo em que se encontra macho e fêmea. Uma vez que ordenou sua oração e seu louvor, e a Shekhinah repousa sobre ele, saia; pois a Shekhinah acasalou-se com ele, para que se encontre macho e fêmea; macho e fêmea na cidade, macho e fêmea no campo; é o que está escrito: “A justiça irá perante ele, e porá os seus passos no caminho” (Salmos 85:13).

706 → Vinde e vede: todo o tempo que o homem se demora no caminho, deve guardar suas obras, para que o acasalamento superior (zivuga ‘ila’ah) não se separe dele, e se encontre defeituoso sem macho e fêmea; na cidade é necessário quando sua fêmea está com ele; quanto mais aqui que o acasalamento superior ligou-se a ele; e não só isso, mas o acasalamento superior guarda-o no caminho, e não se separa dele, até que retorne para sua casa.

707 → Na hora em que entra em sua casa, deve alegrar a sua casa (esposa), porque a sua casa lhe causou aquele acasalamento superior; uma vez que veio a ela, deve alegrá-la, por duas razões: uma por causa da alegria daquele acasalamento, alegria de preceito (mitsvah) é, e a alegria do preceito é a alegria da Shekhinah.

708 → E não só isso, mas aumenta a paz indeterminada (shalom setam); é o que está escrito: “E saberás que a tua tenda está em paz; e visitarás a tua habitação, e não pecarás” (Jó 5:24). E se não visitar sua mulher, peca ele? É assim certamente, porque diminui a honra do acasalamento superior, que se acasalou nele e sua casa lhe causou isso.

709 → E uma [razão] é que se sua mulher conceber, o acasalamento superior derrama nela uma alma santa, pois este pacto é chamado Pacto do Santo, bendito seja Ele; e por isso deve ter intenção, nesta alegria como se deve na alegria do Shabat, que é o acasalamento dos sábios; e por isso: “E saberás que a tua tenda está em paz”, pois a Shekhinah vem contigo, e habita em tua casa; e por isso “e visitarás a tua habitação e não pecarás”; o que é “e não pecarás”? Para servir diante da Shekhinah, a alegria do preceito.

710 → À semelhança disto, os discípulos dos sábios, que se separam de suas mulheres, todos aqueles dias da semana (shabta - ou "semana" em aramaico), para ocuparem-se da Torá, o acasalamento superior acasala-se neles, e não se separa deles, para que se encontre macho e fêmea. Uma vez que entra o Shabat, devem os discípulos dos sábios, alegrar suas casas (esposas), por causa da honra do acasalamento superior, e dirigir seus corações, na vontade de seu Senhor como foi dito.

711 → À semelhança disto, aquele cuja mulher está nos dias de sua impureza, e guarda-a como convém, todos aqueles dias, o acasalamento superior acasala-se com ele, para que se encontre macho e fêmea; uma vez que a mulher se purifica, deve alegrá-la; alegria de preceito, alegria superior; e todas as razões que dissemos sobem em um grau. O indeterminado da palavra: todos aqueles filhos da fé, devem dirigir o coração e a vontade nisto.

712 → E se disseres: Se é assim, é um louvor para o homem, quando sai para o caminho, mais do que em sua casa, por causa do acasalamento superior que se acasalou com ele. Vinde e vede: no tempo em que o homem está em sua casa, a essência da casa é a dona da casa, porque a Shekhinah não se afasta da casa, por causa da dona da casa; como ensinamos, que está escrito: “E trouxe-a Isaque à tenda de Sara sua mãe” (Gênesis 24:67), que a lâmpada acendeu, qual a razão? Porque a Shekhinah veio para a casa.

713 → Segredo da palavra: a Mãe Superna não se encontra junto ao macho, senão no tempo em que a casa está corrigida, e macho e fêmea se unem; então a Mãe Superna, derrama bênçãos, para abençoá-los. À semelhança disto a Mãe Inferior não se encontra junto ao macho, senão no tempo em que a casa está corrigida, e o macho vem à sua fêmea, e unem-se como um; então a Mãe Inferior, derrama bênçãos para abençoá-los.

714 → E por isso em duas fêmeas, coroa-se o macho em sua casa, à semelhança de cima. E este é o segredo do que está escrito: “Até o limite (ta’avat) das colinas eternas” (Gênesis 49:26); este ‘AD, o desejo (ti’uvta) das colinas eternas nele: a fêmea superior, para corrigi-lo, e para coroá-lo, e para abençoá-lo. A fêmea inferior, para unir-se nele, e para ser nutrida dele.

715 → E à semelhança disto embaixo, quando o macho se casa, o desejo das colinas eternas para ele, e coroa-se em duas fêmeas: uma superior e uma inferior; a superior para derramar sobre ele bênçãos, a inferior para ser nutrida dele, e para unir-se com ele; e o homem em sua casa, o desejo das colinas eternas para ele, e coroa-se nelas.

716 → Quando sai para o caminho, não é assim; a Mãe Superna une-se a ele, e a inferior restou. Quando retorna para sua casa, deve coroar-se em duas fêmeas como dissemos. Disse Rabi Pinḥas: “Mesmo nas cascas das barbatanas da ligação (?) não abriram coroa diante de ti.”

Capítulo 84: As Quatro Vozes e as Duas Casas da Torá (Versículos 717-722)

717 → Disse Rabi Simeão: À semelhança disto a Torá fica entre duas casas, como está escrito: “às duas casas de Israel...” (Isaías 8:14). Uma oculta superior, e uma revelada mais; a superior, Voz Grande (Qol Gadol), como está escrito: “voz grande e não cessou” (Deuteronômio 5:22).

718 → E esta Voz é interior, que não se ouve, e não se revela; e esta é, quando flui a garganta (bei garon), produz He em silêncio, e flui sempre e não cessa, e ela é fina interior, que não se ouve jamais.

719 → E daqui sai a Torá, que é a voz de Jacó, e esta é ouvida, pois sai daquela que não se ouve; e depois agarra-se a Fala (Dibur) nela, e sai para fora, de sua força e de seu poder; e a voz de Jacó que é a Torá, agarra entre dois buracos, agarra nesta interior que não se ouve, e agarra nesta de fora que se ouve.

720 → Duas são que não se ouvem, e duas são que se ouvem. Duas que não se ouvem: esta é a Sabedoria Superna oculta, que fica no Pensamento, que não se revela nem se ouve. Depois sai e revela-se um pouco em silêncio, que não se ouve, aquele que é chamado Voz Grande, que é fino e sai em silêncio.

721 → Duas são que se ouvem: aquelas que saem daqui, a voz de Jacó, e a Fala que se agarra nela. Esta Voz Grande, que é em silêncio e não se ouve, é Casa (Bayit) para a Sabedoria Superna, e toda fêmea Bayit é chamada; e esta Fala última, é Casa para a voz de Jacó, que é a Torá. E por isso a Torá começa com Bet (ב), Bet Reshit.

722 → Começou e disse: “Bereshit bara Elohim”: é o que está escrito: “E construiu o Senhor Deus a costela”. “Os céus” (et ha-shamayim): é o que está escrito: “e a trouxe ao homem”. “E a terra” (ve-et ha-arets): como está dito: “e osso dos meus ossos”, certamente esta é a Terra da Vida.

Capítulo 85: A União do Jubileu e da Shemitah (Versículos 723-726)

723 → Ainda, abriu Rabi Simeão e disse: “Disse o Senhor ao meu Senhor: Assenta-te à minha direita, até que ponha os teus inimigos por escabelo dos teus pés” (Salmos 110:1). “Disse o Senhor ao meu Senhor” (Ne’um YHVH la-Adoni): o grau superior, ao grau inferior diz: “Assenta-te à minha direita”, para ligar o Oeste ao Sul, esquerda na direita, para quebrar a força deles, das outras nações idólatras. “Disse o Senhor ao meu Senhor”: “Disse o Senhor” (Ne’um YHVH), este é Jacó. “Ao meu Senhor” (La-Adoni), esta é a Arca da Aliança, Senhor de toda a terra.

724 → Outra interpretação: “Disse o Senhor”, este é o Jubileu (Yovel). “Ao meu Senhor”, esta é a Shemitah. Pois está escrito nela: “Eu amo o meu senhor” (Êxodo 21:5). “Assenta-te à minha direita”, pois a direita no Jubileu habita, e a Shemitah precisa ligar-se na direita.

725 → Vinde e vede: esta Shemitah, não se ligou em existência perfeita, na direita e na esquerda, desde o dia em que existiu; quando queria ligar-se, estendeu o braço esquerdo para recebê-la, e criou este mundo; e porque é do lado da esquerda, não há nele permanência, até o tempo do sétimo milênio, pois naquele dia somente, ligar-se-á então na direita, e então estará entre direita e esquerda, em existência perfeita, e encontrar-se-ão novos céus, e nova terra, e então não sairá de lá para sempre.

726 → Se é assim, em que estabelecemos “Assenta-te à minha direita”? Apenas até um tempo conhecido, como está escrito: “até que ponha os teus inimigos por escabelo dos teus pés”, e não para sempre. Mas naquele tempo, não sairá de lá para sempre, como está escrito: “porque transbordarás para a direita e para a esquerda” (Isaías 54:3), para ser tudo um.

Capítulo 86: O Mistério da Chama e do Fogo que Consome (Versículos 727-749)

727 → Vinde e vede: “Os céus” (et ha-shamayim), esta é a Shekhinah superior. “E a terra” (ve-et ha-arets), esta é a Shekhinah de baixo, na união de macho e fêmea como um. E já foi dito como despertaram nisto os companheiros até agora.

728 → Queriam ir, levantaram-se. Disse Rabi Simeão: “Uma palavra aqui temos”. Abriu Rabi Simeão e disse: “Dois versículos estão escritos: ‘Porque o Senhor teu Deus é um fogo que consome’ (Deuteronômio 4:24). E está escrito lá: ‘E vós que vos apegastes ao Senhor vosso Deus estais vivos todos vós hoje’ (Deuteronômio 4:4). Estes versículos, já os estabelecemos, em muitos lugares, e despertaram neles os companheiros. Vinde e vede: ‘Porque o Senhor teu Deus é um fogo que consome’, já foi dita, esta palavra, entre os companheiros, que há fogo que come fogo, e come-o e consome-o, porque há fogo mais forte que fogo, e já estabeleceram.”

729 → “Mas vinde e vede: quem quer saber a sabedoria da união santa, olhe na chama que sobe de dentro da brasa, ou de dentro da lâmpada que arde, pois a chama não sobe senão quando se agarra em uma coisa grossa (milla gassa).”

730 → “Vinde e vede: na chama que sobe, há duas luzes: uma luz branca, que ilumina, e uma luz que se agarra nela, preta ou azul-celeste (tekhla). Aquela luz branca é superior, e sobe no caminho reto. E sob ela, aquela luz azul-celeste ou preta, que é trono para aquela branca.”

731 → “E aquela luz branca, repousa sobre ela, e unem-se uma à outra, para ser tudo um; e aquela luz preta, ou cor azul-celeste, que está embaixo, é o trono de glória, para aquela branca. E sobre isso o mistério do Tekhelet (Azul-celeste).”

732 → “E este trono azul-celeste preto, agarra-se em outra coisa para acender-se, que está abaixo dele, e aquela desperta-o, para agarrar-se na luz branca.”

733 → “E esta azul-celeste preta, às vezes torna-se vermelha, e aquela luz branca que está sobre ela, não muda jamais, pois branca é sempre. Mas esta azul-celeste muda para estas cores: às vezes azul-celeste ou preta, e às vezes vermelha.”

734 → “E esta agarra-se em dois lados: agarra-se em cima, naquela luz branca. Agarra-se embaixo, naquela coisa que está sob ela, que é preparada nela para iluminar e para agarrar-se nela.”

735 → “E esta consome sempre, e destrói aquela coisa que lhe põem, pois em tudo o que adere nela embaixo, e repousa sobre ele aquela luz azul-celeste, destrói-o, e consome-o, porque o caminho dela é destruir, e ser comedora (akhil), pois nela depende a destruição de tudo, a morte de tudo, e por isso ela come, tudo o que adere nela embaixo.”

736 → “E aquela luz branca que repousa sobre ela, não come nem destrói jamais, e sua luz não muda. E por isso disse Moisés: ‘Porque o Senhor teu Deus é um fogo que consome’, consome certamente, come e destrói tudo o que repousa sob ela. E por isso disse ‘o Senhor teu Deus’ (YHVH Eloheikha), e não ‘nosso Deus’ (Eloheinu), porque Moisés, naquela luz branca de cima estava, que não destrói e não come.”

737 → “Vinde e vede: não há despertar para acender esta luz azul-celeste, para unir-se na luz branca, senão através de Israel, que aderem nela sob ela.”

738 → “E vinde e vede: embora o caminho desta luz azul-celeste preta seja destruir tudo o que adere nela sob ela, Israel aderem nela sob ela, e existem em existência. É o que está escrito: ‘E vós que vos apegastes ao Senhor vosso Deus estais vivos’. ‘Ao Senhor vosso Deus’, e não ‘nosso Deus’; naquela luz azul-celeste preta, que come e destrói, tudo o que adere nela sob ela, e vós vos apegais nela e existis, como está escrito: ‘estais vivos todos vós hoje’.”

739 → “E sobre a luz branca, repousa acima uma luz oculta que a cerca. E um mistério superior está aqui. E tudo encontrarás na chama que sobe, e sabedorias superiores nela.” Veio Rabi Pinḥas e beijou-o; disse: “Bendito seja o Misericordioso que nos encontramos aqui”. Acompanharam a Rabi Pinḥas três milhas.

740 → Retornaram Rabi Simeão e os companheiros. Disse Rabi Simeão: “Isto que dissemos é um mistério de sabedoria na união santa; pois por isso o He último do Nome Santo, é a luz azul-celeste preta, que se agarra no YHW, que é a luz branca que ilumina.”

741 → “Vinde e vede: às vezes esta luz azul-celeste é Dalet, e às vezes He; mas no tempo em que não aderem nela Israel embaixo, para acendê-la, para unir-se na luz branca, ela é Dalet (ד), He-Dalet-He-Dalet. E no tempo em que a despertam, para unir-se com a luz branca, então é chamada He (ה).”

742 → “De onde [sabemos]? Do que está escrito: ‘se houver uma moça (na‘arah) virgem...’ (Deuteronômio 22:23), na‘ar (moço) está escrito, sem He, qual a razão? Porque não se uniu ao macho; e em todo lugar onde não se encontram macho e fêmea, o He não se encontra, e sobe de lá, e resta Dalet.”

743 → “Pois ela, todo o tempo que se une na luz branca que ilumina, é chamada He. Pois então tudo se une como um, ela adere na luz branca, e Israel aderem nela, e mantêm-se sob ela, para acendê-la, e então tudo é um.”

744 → “E este é o segredo do sacrifício: que a fumaça que sobe, a desperta, a esta luz azul-celeste para acender, e quando acende, une-se na luz branca, e a lâmpada arde em uma união única.”

745 → “E porque o caminho desta luz azul-celeste é destruir, e ser comedora de tudo o que adere nela sob ela (He-Dalet-He-Dalet), quando a Vontade se encontra, e a lâmpada arde em uma união única, então está escrito: ‘e caiu o fogo do Senhor e consumiu o holocausto...’. E então se sabe, que aquela lâmpada arde em uma união única, e um vínculo único. Luz azul-celeste aderiu na luz branca, e é um. Come sob ela gorduras e holocaustos, o que significa que não come sob ela, senão no tempo em que ela sobe, e tudo se liga e se une na luz branca, e então há paz de todos os mundos, e tudo se liga em uma união única.”

746 → “E depois que termina de destruir sob ela, esta luz azul-celeste. Aderem nela sob ela, sacerdotes e levitas e Israel. Estes na alegria do canto, e estes na vontade do coração, e estes na oração. E a lâmpada arde sobre eles, e as luzes se aderem como uma, e os mundos se iluminam, e são abençoados superiores e inferiores.”

747 → “E então: ‘e vós que vos apegastes ao Senhor vosso Deus estais vivos todos vós hoje’. ‘E vós’ (ve-atem), Atem deveria ser? Mas Vav para acrescentar, sobre gorduras e holocaustos, que aderem nela, e ela os come e destrói. E vós aderis nela, naquela luz azul-celeste preta que come, e vós existis, é o que está escrito: ‘estais vivos todos vós hoje’.”

748 → “Todas as cores são boas para o sonho, exceto o azul-celeste (tekhelet), que come e destrói sempre, e é a árvore em que há morte, e repousa sobre o mundo inferior; e porque tudo repousa sob ela, ela come e destrói.”

749 → “E se disseres: ‘assim também repousa, no céu em cima, e quantos exércitos são em cima, e todos existem’. Vinde e vede: todos aqueles de cima naquela luz azul-celeste estão incluídos. Mas os inferiores não é assim, pois são coisa grossa, o mundo que existe e repousa sobre ela, e por isso come e destrói-os; e não tem ela outra coisa embaixo no mundo, que não seja destruída, porque a luz azul-celeste destrói, a tudo o que existe sobre ela.”

Capítulo 87: A Cosmologia dos Abismos, Mares e da Serpente (Versículos 750-768)

750 → Em quarenta e cinco cores espécies de luzes, dividiu-se o mundo; sete dividem-se, para sete abismos. Cada um golpeou no seu abismo, e pedras rolam dentro do abismo. E entrou aquela luz, naquelas pedras, e perfurou-as, e águas saíram nelas, e afundam cada uma, sobre o abismo, e cobrem para dois lados.

751 → Saíram águas naqueles furos, e entrou a luz e golpeou nos quatro lados do abismo; girou a luz em sua companheira, e encontraram-se em um. E dividem águas.

752 → E seguram todos aqueles sete em sete abismos, e cavam nas escuridões do abismo. E escuridões se misturaram neles, e sobem águas e descem, e rolam naquelas luzes, e misturaram-se como um. Luzes, e escuridões, e águas. E fizeram-se delas luzes que não se veem, escuras.

753 → Golpeou cada um em seu companheiro, e dividem-se em setenta e cinco canais do abismo, e neles fluem águas. Cada canal e canal sobe com sua voz, e estremeceram os abismos; e quando aquela voz foi ouvida, cada abismo chamou seu companheiro e disse: “Divide tuas águas e entrarei em ti”. É o que está escrito: “Um abismo chama outro abismo, ao ruído das tuas catadupas (tsinoreikha)” (Salmos 42:7).

754 → Sob estes, trezentos e sessenta e cinco tendões (gidin), uns brancos, uns pretos, uns vermelhos, incluíram-se um no outro, e fizeram-se uma cor só. Estes tendões foram tecidos em dezessete redes. E cada uma, rede de tendões é chamada; teceram-se uma na outra, e desceram nas profundezas dos abismos. Sob estas, duas redes ficam, como a visão de ferro, e duas outras redes como a visão de cobre.

755 → Dois tronos ficam sobre elas, um à direita, e um à esquerda; todas aquelas redes unem-se como uma, e águas descem daqueles canais, e entram nestas redes. Estes dois tronos: um trono de firmamento preto, e um trono de firmamento multicolorido (sasgona).

756 → Estes dois tronos, quando sobem, sobem naquele trono de firmamento preto; e quando descem, descem naquele trono de firmamento multicolorido.

757 → Estes dois tronos, um à direita, e um à esquerda. E aquele trono de firmamento preto, à direita. E aquele trono de firmamento multicolorido, à esquerda. Quando sobem no trono de firmamento preto, abaixa o trono de firmamento esquerdo, e descem nele.

758 → Giram os tronos, um no outro. Tomam todas aquelas redes dentro deles, e elevam-nas. Na profundeza do abismo inferior, fica um trono, e sobe acima de todos aqueles abismos; e fica outro trono, abaixo de todos os abismos. Entre estes dois tronos, giram todos aqueles abismos, e todos aqueles canais estão cravados entre estes dois tronos.

759 → Setenta e cinco canais são; sete, são superiores de tudo, e todos os outros se agarram neles. E todos estão cravados nas rodas deste trono, neste lado, e cravados nas rodas deste trono, neste lado.

760 → Neles águas sobem e descem; aquelas que descem cavam nos abismos, e rompem-nos. Aquelas que sobem entram, naqueles furos das pedras, e sobem e enchem os sete mares. Até aqui sete cores de luzes no segredo superior.

761 → Sete outras luzes, dividem-se em sete mares. E um mar inclui a todos; aquele mar único, é o Mar Superior, que todos os sete mares estão incluídos nele.

762 → Estas sete luzes, entram dentro daquele mar, e batem nele no mar, para sete lados. E cada lado e lado divide-se em sete riachos. Como está escrito: “e feri-lo-á nos sete riachos...” (Isaías 11:15); e cada riacho e riacho divide-se em sete rios. E cada rio e rio divide-se em sete caminhos. E cada caminho e caminho divide-se em sete veredas. E todas as águas do mar todas entram dentro deles.

763 → Sete luzes sobem e descem para sete lados; sete luzes superiores, entram dentro do mar. Seis são, e de uma superior saem. Assim como toma o mar, assim divide suas águas para todos aqueles mares, para todos aqueles rios.

764 → Um crocodilo (tanina) embaixo, no lado esquerdo, nada em todos aqueles rios. Vem no lado, suas escamas todas fortes como ferro. E chega para sugar, e suga o seu lugar. E todas aquelas luzes escurecem-se diante dele; sua boca e sua língua flamejam fogo, a ponta de sua língua, como espada forte.

765 → Até que chega para entrar no santuário, dentro do mar. E então impurifica o santuário, e escurecem-se as luzes. E as luzes superiores retiram-se do mar; então o mar divide suas águas, no lado esquerdo, e o mar congela, e não fluem águas.

766 → E sobre este segredo da palavra, como está escrito: “Ora, a serpente era mais astuta que todos os animais do campo que o Senhor Deus tinha feito”. O segredo da Serpente má, desce de cima para baixo, e ele nada sobre a face de águas amargas, e desce para seduzir embaixo, até que caiam dentro de suas redes.

767 → Esta Serpente é a morte do mundo. E ela entra nas entranhas do oculto do homem; ela é para o lado esquerdo; e há uma Serpente lugar da vida, no lado direito; ambas vão com o homem. Como estabeleceram.

768 → [A] “Que todos os animais do campo”: pois todos os outros animais do campo, não há neles sábio para fazer o mal como este, porque ele é a sujeira do ouro. Ai daquele que é atraído atrás dele. Pois ele causa-lhe morte, e a todos que vêm depois dele; e já estabeleceram. [B] Adão, foi atraído atrás dele para baixo, e desceu para conhecer, em tudo o que está embaixo; assim como desceu assim foi atraído seu desejo, e seus caminhos atrás deles, até que chegaram a esta Serpente, e viram o desejo do mundo, e desviaram seus caminhos neste lugar. Então levantou-se e foi atraído ele atrás de Adão e sua mulher, e aderiu-se a eles, e causou-lhes morte, e a todas as gerações que vieram depois dele. Até que Israel chegou ao Monte Sinai, não cessou a sujeira dele do mundo; e já foi dito.

Capítulo 88: O Pecado, a Perda da Visão e o Temor (Versículos 769-774)

769 → Uma vez que pecaram, e aderiram-se à árvore em que habita a morte embaixo. O que está escrito? “E ouviram a voz do Senhor Deus que se passeava (mithalekh) no jardim”. “Andava” (mehalekh) não está escrito aqui, mas “que se passeava” (mithalekh - reflexivo/intensivo). Vinde e vede: antes que Adão pecasse, subia e ficava na sabedoria da luz superior. E não se separava da Árvore da Vida. Uma vez que aumentou o desejo de saber, e de descer para baixo, foi atraído atrás deles, até que se separou da Árvore da Vida, e conheceu o mal e abandonou o bem; e sobre isso está escrito: “porque tu não és um Deus que tenha prazer na iniquidade, nem contigo habitará o mal” (Salmos 5:4). Aquele que é atraído atrás do mal, não tem morada, com a Árvore da Vida.

770 → E antes que pecassem, ouviam a voz de cima, e sabiam a sabedoria superior, e mantinham-se na existência do resplendor superior, e não temiam. Uma vez que pecaram, até a voz de baixo, não podiam suportar (la-miqam beh).

771 → À semelhança disto, antes que Israel pecasse, na hora em que Israel estava no Monte Sinai, foi removida deles a sujeira, desta Serpente; pois então houve anulação da Inclinação ao Mal do mundo, e empurraram-na para longe deles. E então agarraram-se na Árvore da Vida, e subiram para cima, e não desceram para baixo.

772 → Então sabiam e viam espelhos superiores, e iluminavam-se seus olhos, e alegravam-se em saber e ouvir; e então o Santo, bendito seja Ele, cingiu-os com cintos das letras de Seu Nome Santo, para que não pudesse dominar sobre eles, esta Serpente, e não os impurificasse como antes.

773 → Uma vez que pecaram no Bezerro, foram removidos deles todos aqueles graus, e luzes superiores, e foram removidos deles aqueles cintos armados, que foram coroados do Nome Superior Santo, e atraíram sobre si a Serpente má, como antes, e causaram morte, a todo o mundo.

774 → E depois o que está escrito: “E viu Aarão e todos os filhos de Israel a Moisés, e eis que a pele do seu rosto resplandecia, e temeram chegar-se a ele” (Êxodo 34:30). Vinde e vede: o que está escrito no início? “E viu Israel a grande mão” (Êxodo 14:31). E todos viam resplendores superiores, e iluminavam-se no espelho que brilha, como está escrito: “E todo o povo via as vozes” (Êxodo 20:18); e sobre o mar viam e não temiam, como está escrito: “Este é o meu Deus e eu o exaltarei”. Depois que pecaram, nem a face do intercessor (sarsur) podiam ver, como está escrito: “e temeram chegar-se a ele”.

Capítulo 89: A Tenda da Congregação e o Defeito da Lua (Versículos 775-791)

775 → Vinde e vede: o que está escrito neles? “E os filhos de Israel tiraram de si os seus atavios do monte Horebe” (Êxodo 33:6). Que foram removidos deles aquelas armas, com que foram cingidos no Monte Sinai. Para que não dominasse neles aquela Serpente má. Uma vez que foi removida deles, o que está escrito? “E tomou Moisés a tenda, e a estendeu para si fora do arraial, desviada longe do arraial” (Êxodo 33:7).

776 → Disse Rabi Eleazar: “Qual é este versículo, junto a este? Mas, uma vez que Moisés soube que foram removidas de Israel aquelas armas superiores, disse: ‘Eis que certamente daqui em diante a Serpente má virá para habitar entre eles; e se o Santuário ficar aqui entre eles, será impurificado’. Imediatamente: ‘E tomou Moisés a tenda, e a estendeu para si fora do arraial, desviada longe do arraial’. Porque Moisés viu, que então dominaria a Serpente má, o que não acontecia anteriormente.”

777 → “E chamou-lhe a tenda da congregação (ohel mo‘ed)”. E não era anteriormente tenda da congregação? Mas, anteriormente Tenda simplesmente, agora Tenda da Congregação (Mo‘ed - Tempo/Encontro/Destino). O que é Mo‘ed? Rabi Eleazar disse para o bem e Rabi Abba disse para o mal. Rabi Eleazar disse para o bem: Como Mo‘ed (Festa) que é dia de alegria, que a Lua em que se acrescentou santidade, não domina nela defeito. Também aqui, chamou-a, com este nome, para mostrar que a Tenda se afastou do meio deles, e não foi danificada. E por isso “e chamou-lhe a tenda da congregação” está escrito.

778 → E Rabi Abba disse para o mal: Pois anteriormente era Tenda sem adjetivos, como está dito: “tenda que não será removida, cujas estacas nunca serão arrancadas” (Isaías 33:20). E agora Tenda da Congregação (Mo‘ed). Anteriormente, para dar vida longa aos mundos, para que não dominasse neles a morte. Daqui em diante Tenda da Congregação (Mo‘ed), como está dito: “e à casa do encontro (mo‘ed) de todos os viventes” (Jó 30:23 - referindo-se à morte); agora foi dado nela tempo e vida limitada ao mundo; anteriormente não foi danificada, e agora foi danificada. Anteriormente, união e acasalamento da Lua no Sol que não cessariam. Agora, Tenda da Congregação, o acasalamento deles de tempo em tempo; e por isso, “e chamou-lhe a tenda da congregação”, o que não era antes.

779 → Rabi Simeão estava sentado uma noite estudando a Torá, e estavam sentados diante dele Rabi Yehuda, e Rabi Yitsḥaq, e Rabi Yosi. Disse Rabi Yehuda: “Eis que está escrito: ‘E os filhos de Israel tiraram de si os seus atavios do monte Horebe’, e dissemos que causaram morte sobre si mesmos, daquele tempo em diante, e dominou neles aquela Serpente má, pois removeram-no [o atavio] deles no início. Israel, concedo. Josué que não pecou, foi removida dele aquela arma superior que recebeu com eles no Monte Sinai ou não?”

780 → “Se disseres que não foi removida dele, se é assim por que morreu como os outros seres humanos? Se disseres que foi removida dele, por quê? Pois ele não pecou, pois ele estava com Moisés, na hora em que Israel pecou. E se disseres que não recebeu aquela coroa no Monte Sinai, como Israel recebeu, por quê?”

781 → Abriu e disse: “Pois o Senhor é justo, ele ama a justiça; os retos lhe contemplarão a face” (Salmos 11:7). Este versículo estabeleceram-no e foi dito. Mas: “Pois o Senhor é justo”, justo é, e Seu Nome é Justo, e por isso, “ama a justiça” (tsedaqot ahev).

782 → “Reto” (yashar): Ele é reto como está dito: “Justo e reto”. E sobre isso: “lhe contemplarão a face (yḥzu panemo)”, todos os habitantes do mundo, e corrigirão seus caminhos, para andar no caminho reto, como convém. Vinde e vede: quando o Santo, bendito seja Ele, julga o mundo, não o julga senão conforme a maioria dos seres humanos.

783 → E vinde e vede: quando Adão pecou na árvore de que comeu, causou àquela árvore, que a morte habitasse nela para todo o mundo. E causou defeito para separar a mulher de seu marido. E manteve-se o pecado deste defeito na Lua, até que Israel esteve no Monte Sinai. Uma vez que Israel esteve no Monte Sinai, foi removido aquele defeito da Lua, e ela ficou para iluminar sempre.

784 → Uma vez que Israel pecou no Bezerro, retornou como antes a Lua a ser defeituosa, e dominou a Serpente má, e agarrou nela, e puxou-a para si. E quando Moisés soube que Israel pecou, e foram removidas deles aquelas armas santas superiores, soube certamente que a Serpente agarrou nela, na Lua, para puxá-la para si, e ela foi danificada; então tirou-a para fora.

785 → E visto que ficou para ser danificada, embora Josué ficasse na coroa das armas dele, visto que o defeito repousou nela [na Lua], e ela retornou como foi danificada no pecado de Adão, não pôde homem algum manter-se vivo exceto Moisés, que era governante nela, e sua morte foi no lado outro superior. E por isso, não houve permissão nela, para sustentá-la para Josué sempre, nem para outro; e por isso, Tenda da Congregação (Ohel Mo‘ed) chamou-a; Tenda que habita nela, tempo fixado (zman qatsiv) para todo o mundo.

786 → E sobre isso o segredo da palavra: há direita em cima, e há direita embaixo. Há esquerda em cima, e há esquerda embaixo. Há direita em cima, na santidade superior. E há direita embaixo, que é no Lado Outro.

787 → Há esquerda em cima, na santidade superior, para despertar o amor, para ligar a Lua no lugar santo em cima para iluminar. E há esquerda embaixo, que separa o amor de cima, e separa-a de iluminar no Sol, e de aproximar-se dele. E este é o lado da Serpente má.

788 → Pois quando esta esquerda de baixo desperta, então puxa-a, a Lua, e separa-a de cima, e escurece-se a sua luz, e adere-se na Serpente má. E então suga morte para baixo para tudo, e adere-se na Serpente e afasta-se da Árvore da Vida.

789 → E por isso causou morte a todo o mundo; e isto é, que então foi impurificado o Templo, até tempo fixado, que a Lua seja corrigida e volte a iluminar; e isto é Tenda da Congregação. E por isso, Josué não morreu, senão pelo conselho desta serpente que se aproximou e danificou o Tabernáculo, como antes.

790 → E este é o segredo, do que está escrito: “e Josué filho de Num, jovem (na‘ar), não se apartava de dentro da Tenda” (Êxodo 33:11). Pois embora ele seja jovem (na‘ar) embaixo, para receber a luz, não se apartava de dentro da Tenda. Assim como foi danificada esta, assim também foi danificado este. Embora arma santa houvesse para ele, visto que a Lua foi danificada, assim é certamente, não foi salvo sozinho dela, daquele modo propriamente.

791 → Vinde e vede: à semelhança disto, uma vez que Adão pecou, o Santo, bendito seja Ele, tomou dele aquelas armas de letras, luzes santas, com que o Santo, bendito seja Ele, o coroou. E então temeram, e souberam que foram despidos delas; é o que está escrito: “e souberam que estavam nus”. No início estavam vestidos naquelas coroas de honra armadas, que são liberdade de tudo. Uma vez que pecaram, foram despidos delas. E então soube, que a morte os chamava, e souberam que foram despidos da liberdade de tudo, e causaram morte a si e a todo o mundo.

Capítulo 90: As Folhas de Figueira e as Armas da Feitiçaria (Versículo 792)

792 → “E costuraram folhas de figueira”. Já estabelecemos, que aprenderam todas as espécies de feitiçarias e magias, e agarraram-se nesta de baixo. Como foi dito. E naquela hora foi diminuída a estatura e altura de Adão cem cúbitos. E então foi feita separação, e Adão ficou em julgamento, e a terra foi amaldiçoada. E já estabelecemos.

Capítulo 91: A Expulsão do Homem e a Chama da Espada (Versículos 793-804)

793 → “E expulsou o homem” (Va-yegaresh et ha-adam). Disse Rabi Eleazar: “Não sei quem fez o divórcio de quem; se o Santo, bendito seja Ele, fez divórcio de Adão, ou não. Mas a palavra está invertida: ‘E expulsou Et’ (Va-yegaresh Et), Et especificamente. E quem expulsou Et? Ha-Adam (O Homem). O Homem certamente expulsou Et (a Shekhinah/Reino).”

794 → “E por isso está escrito: ‘E o enviou o Senhor Deus do Jardim do Éden’; por que ‘e o enviou’? Porque Adão expulsou Et, como dissemos. ‘E fez habitar’ (va-yashken): ele fez habitar a eles neste lugar, que ele causou; e fechou caminhos e veredas, e fez habitar julgamentos sobre o mundo, e atraiu maldições, daquele dia em diante.”

795 → “E a chama da espada que se revolve” (ve-et lahat ha-ḥerev ha-mithapekhet). Todos aqueles que habitam na ira dos julgamentos sobre o mundo, que se reviram em muitas cores, para vingar-se do mundo. Às vezes homens, às vezes mulheres, às vezes fogo flamejante, e às vezes espíritos, que não há quem permaneça neles. E tudo isto, “para guardar o caminho da árvore da vida”, para que não acrescentem fazer mal como antes.

796 → “Chama da espada” (lahat ha-ḥerev). Aqueles que inflamam fogo e castigos sobre as cabeças dos ímpios e pecadores, e se reviram cores em muitas armas, conforme os caminhos dos seres humanos. E sobre isso Chama (Lahat), como está dito: “e abrasá-los-á (ve-lihat) o dia que vem...” (Malaquias 4:1). E já foi dito.

797 → “A Espada”: esta é a espada do Senhor. Como está dito: “A espada do Senhor está cheia de sangue...” (Isaías 34:6). Disse Rabi Yehuda: “Chama da espada: todos aqueles castigos de baixo, que se reviram de forma em forma, todos são encarregados sobre o mundo para fazer mal, e para desviar os ímpios do mundo, que transgridem os preceitos de seu Senhor.”

798 → Vinde e vede: uma vez que Adão pecou, atraiu sobre si muitas armas más, e muitos guardiões das leis, e temia a todos, e não podia manter-se sobre eles. Salomão sabia a sabedoria superna, e o Santo, bendito seja Ele, colocou nele a coroa do reino, e todo o mundo o temia. Uma vez que pecou, atraiu sobre si muitas armas más, e muitos guardiões das leis, e temia a todos; e então puderam fazer-lhe mal, e o que estava em sua mão tomaram dele.

799 → E sobre isso, naquilo que o homem anda, e naquele caminho em que se apega, assim atrai sobre si, força encarregada, que vai diante dele. Assim Adão estava atraindo sobre si força outra impura que o impurificou e a todos os habitantes do mundo.

800 → Vinde e vede: quando Adão pecou, atraiu sobre si força impura, e impurificou-o e a todos os habitantes do mundo; e esta é a Serpente má, que é impura e impurifica o mundo. Pois ensinamos: quando tira as almas dos seres humanos, resta dele o corpo impuro, e impurifica a casa, e impurifica a todos os que se aproximam dele. É o que está escrito: “Aquele que tocar em um morto...” (Números 19:11).

801 → E por isso, uma vez que ele toma a alma, e impurifica o corpo, então é dada permissão, a todos aqueles lados da impureza para repousar sobre ele. Pois aquele corpo foi impurificado, do lado daquela Serpente má, que repousa sobre ele. E por isso, em todo lugar onde aquela Serpente má habita impurifica-o, e é impurificado.

802 → E vinde e vede: todos os habitantes do mundo, na hora em que dormem em suas camas à noite, e a noite estende suas asas sobre todos os habitantes do mundo, provam o gosto da morte; e porque provam o gosto da morte, este espírito impuro vaga pelo mundo, e impurifica o mundo e repousa sobre as mãos do ser humano e é impurificado.

803 → E quando acorda, e retorna a ele sua alma, em tudo o que tocar com suas mãos, tudo é impuro, porque repousa sobre elas o espírito impuro; e por isso não tome o homem suas vestes para vestir, daquele que não lavou suas mãos, pois atraiu sobre si aquele espírito impuro, e é impurificado, e tem permissão, este espírito impuro, para repousar em todo lugar, onde se encontra marca de seu lado.

804 → E sobre isso, não tome suas mãos, o homem, daquele que não lavou suas mãos. Porque atraiu sobre si aquele espírito impuro, e recebeu-o este que tomou água dele. E tem permissão para repousar sobre o ser humano. Por isso deve o homem guardar-se em todos os seus lados, do lado desta Serpente má, para que não domine sobre ele. E o Santo, bendito seja Ele, está destinado no Mundo Vindouro a removê-la do mundo; é o que está escrito: “e o espírito de impureza farei passar da terra”. E está escrito: “Tragará a morte para sempre...”.

Capítulo 92: A Semente Pura e a Semente Impura (Versículos 805-819)

805 → “E o homem conheceu a Eva sua mulher...” (Ve-ha-adam yada‘ et Ḥavah ishto), etc. Rabi Abba abriu: “Quem sabe o espírito dos filhos dos homens, que sobe para cima, e o espírito do animal, que desce para baixo à terra?” (Eclesiastes 3:21). Este versículo, quantas cores (significados) há nele; e assim são todas as palavras da Torá, muitas cores em cada uma e uma, e todas são belas (ya’ot).

806 → E assim são, e toda a Torá é interpretada em setenta faces, correspondendo a setenta lados, e setenta faces; e assim é em cada palavra e palavra da Torá; e tudo o que sai de cada palavra e palavra, muitas cores se interpretam dele para todos os lados.

807 → Vinde e vede: quando o homem anda no caminho da verdade, ele anda para a direita, e atrai sobre si, espírito santo superior de cima. E este espírito sobe com vontade santa, para unir-se em cima, e para aderir-se na santidade superior, que não se afasta dele.

808 → E quando o homem anda no caminho mau, e desvia seus caminhos, ele atrai sobre si espírito impuro do lado da esquerda, e impurifica-o, e é impurificado nele; como está dito: “e não vos contaminareis com eles, e vos contaminareis neles” (Levítico 11:43). Veio para impurificar-se, impurificam-no.

809 → E vinde e vede: na hora em que o homem anda no caminho da verdade, e atrai sobre si espírito santo superior e adere-se nele, o filho que gerar e sair dele para o mundo, ele atrai sobre ele santidade superior, e será santo na santidade de seu Senhor, como está escrito: “e santificai-vos e sereis santos...”.

810 → E quando ele anda no lado da esquerda, e atrai sobre si espírito impuro, e adere-se nele, o filho que sair dele para o mundo, ele atrai sobre ele espírito de impureza, e será impurificado na impureza daquele lado.

811 → E por isso está escrito: “Quem sabe o espírito dos filhos dos homens, que sobe para cima”. Quando ele está na adesão da direita, sobe ele para cima. E quando ele está na adesão da esquerda, aquele lado da esquerda, que é espírito de impureza, desce de cima para baixo, e põe sua morada no ser humano, e não se afasta dele. E o filho que gera naquela impureza, ele é filho dele, daquele espírito impuro, ele é aquele filho.

812 → Adão aderiu-se naquele espírito impuro, e sua mulher aderiu-se nele primeiro, e tomou e recebeu aquela sujeira dele. Gerou um filho: este filho, filho do espírito impuro é. E sobre isso, dois filhos foram: um daquele espírito impuro, e um quando Adão retornou em arrependimento; e por isso, este do lado impuro, e este do lado puro.

813 → Rabi Eleazar disse: “Na hora em que a Serpente lançou aquela sujeira nela, em Eva, ela a recebeu; e quando Adão se serviu com ela, gerou dois filhos: um daquele lado impuro, e um do lado de Adão. E assemelhava-se Abel, à imagem de cima, e Caim à imagem de baixo. E por isso separaram-se seus caminhos um do outro.”

814 → “Certamente Caim, filho do espírito impuro era, que é a Serpente má. E porque Caim veio do lado do Anjo da Morte, matou a seu irmão. E ele é do lado dele, e dele todas as moradas más, e danificadores e demônios e espíritos vêm ao mundo.”

815 → Disse Rabi Yosi: “Caim, ninho (qina) de moradas más, que vieram do lado do impuro para o mundo. E depois trouxeram sacrifício. Este sacrificou do lado dele, e este sacrificou do lado dele. É o que está escrito: ‘E aconteceu ao cabo de dias que Caim trouxe do fruto da terra...’, etc.” Rabi Simeão disse: “‘E aconteceu ao cabo de dias’ (mi-qets yamim): o que é ‘ao cabo de dias’? Este é o ‘Fim de toda carne’ (Qets Kol Basar). E quem é ele? Este é o Anjo da Morte.”

816 → “E Caim daquele ‘Fim de dias’ trouxe o sacrifício; especificamente que diz ‘ao cabo de dias’, e não diz ‘ao cabo da direita’ (mi-qets yamin). E por isso está escrito em Daniel: ‘e tu, vai até o fim... e estarás na tua sorte’ (Daniel 12:13). Disse-lhe: ‘ao fim dos dias ou ao fim da direita?’ Disse-lhe: ‘ao fim da direita’. E Caim trouxe ‘do fim dos dias’.”

817 → “‘E trouxe Caim do fruto da terra’ (mi-peri ha-adamah). Como está dito: ‘Ai do ímpio, mal (ra‘), porque a recompensa de suas mãos...’ (Isaías 3:11). ‘Recompensa de suas mãos’: este é o Anjo da Morte. ‘Lhe será feita’, que foi atraído sobre eles, e aderiu-se a eles para matá-los e impurificá-los. E sobre isso Caim ofereceu do lado dele.”

818 → “‘E Abel trouxe também ele dos primogênitos’. Para aumentar o lado superior, que vem do lado da santidade. E por isso: ‘E atentou o Senhor para Abel e para a sua oferta; mas para Caim e para a sua oferta não atentou’. Não o recebeu o Santo, bendito seja Ele. E sobre isso: ‘E irou-se Caim muito e descaiu-lhe o rosto’. Pois não foram recebidas as suas faces, aquelas faces de seus lados, e recebeu a Abel.”

819 → “E por isso está escrito: ‘E aconteceu que, estando eles no campo’. ‘No campo’ (ba-sadeh): esta é a mulher; como está dito: ‘pois no campo a achou’ (Deuteronômio 22:27); e Caim teve ciúmes pela fêmea extra, que nasceu com Abel. Pois está escrito: ‘e tornou a dar à luz...’ e já foi dito.”

Capítulo 93: O Significado da "Elevação" (Versículos 820-821)

820 → “Se procederes bem, não haverá elevação (ha-lo im teiṭiv se’et)”, como foi dito. Mas Se’et: como disse Rabi Abba: “Se’et: subirás para cima, e não descerás para baixo”. Disse Rabi Yosi: “Esta palavra agora foi dita, e é bela. Mas assim ouvimos: Se’et: retirará de ti, e deixará para ti, esta adesão, do espírito impuro.”

821 → “E se não, à porta o pecado jaz”. O que é “à porta” (la-petaḥ)? Este é o julgamento superior, que é a porta de tudo. Como está dito: “Abri-me as portas da justiça”. “O pecado jaz”: aquele lado em que te aderiste, e que atraíste sobre ti, estará guardando-te, para cobrar de ti, como a tradução.

Capítulo 94: O Exílio de Caim e o Poder do Arrependimento (Versículos 822-847)

822 → Disse Rabi Yitsḥaq: “Vinde e vede: na hora em que Caim matou Abel, não sabia como tirar a alma dele, e mordia-o com seus dentes como a serpente. E já estabeleceram os companheiros. Naquela hora o amaldiçoou o Santo, bendito seja Ele, e andava por todos os lados do mundo, e não havia lugar que o recebesse, até que bateu em sua cabeça e retornou diante de seu Senhor. E a terra o recebeu, em uma morada embaixo.”

823 → Rabi Yosi disse: “A terra o recebeu, para andar nela. Pois está escrito: ‘E pôs o Senhor um sinal em Caim’. Rabi Yitsḥaq disse: Não é assim; mas embaixo recebeu-o a terra, em uma morada sob ela. Pois está escrito: ‘Eis que me expulsas hoje da face da terra’. Da face da terra foi expulso, mas embaixo não foi expulso.”

824 → “E em que lugar recebeu-o a terra? Em Arqa. E todos aqueles que habitam lá. Sobre eles está escrito: ‘desapareçam da terra e de debaixo destes céus’ (Jeremias 10:11). E lá pôs sua morada; e isto é o que está escrito: ‘E habitou na terra de Node (Nod), ao oriente do Éden’.”

825 → (Tosefta) Uma vez que disse Caim: “Maior é a minha iniquidade que a possa suportar”. Perdoou-lhe o Santo, bendito seja Ele, metade de seu castigo. Pois decretou sobre ele no início, e disse-lhe: “fugitivo e vagabundo (na‘ va-nad) serás na terra”. E agora, restou em Nod (Vagabundo) somente. É o que está escrito: “E saiu Caim de diante do Senhor...”. Quer dizer, que quando saiu de diante do Senhor foi, para ser Nad (Vagabundo) na terra, e não Na‘ (Fugitivo).

826 → E ainda disseram: Quando saiu Caim, de diante do Senhor, disse-lhe Adão: “Meu filho, o que foi feito sobre o teu julgamento?”. Disse-lhe Caim: “Pai, já fui informado, que o Santo, bendito seja Ele, me perdoou, em Nod somente”. Disse-lhe: “Como é isso?”. Disse-lhe: “Porque retornei, e confessei diante dEle”. Disse Adão: “E é tal a grande e forte força do arrependimento, e eu não sabia!” Começou a louvar ao seu Senhor, e a agradecer-Lhe, abriu e disse: “Salmo Cântico para o dia de Shabat; bom é louvar ao Senhor...” (Salmos 92:1). Quer dizer, bom é louvar e retornar e confessar diante do Santo, bendito seja Ele. (Fim da Tosefta).

827 → E disse Rabi Yitsḥaq: “Desta hora em que Caim matou Abel, separou-se Adão de sua mulher. Dois espíritos femininos, vinham e acasalavam-se com ele, e gerou espíritos e demônios que vagam pelo mundo.”

828 → “E não te seja difícil isto; pois eis que o ser humano, quando está em seu sonho, vêm espíritos femininos e zombam com ele, e aquecem-se dele, e dão à luz depois. E estes são chamados ‘pragas dos filhos dos homens’ (nig‘ei benei adam). E não se transformam, senão em imagens de seres humanos e não têm cabelos na cabeça. E sobre isso está escrito em Salomão: ‘e castigá-lo-ei com vara de homens e com pragas dos filhos dos homens’ (2 Samuel 7:14). Quem são ‘pragas dos filhos dos homens’? Estes são os danificadores (maziqin).”

829 → “E até desta maneira, espíritos machos vêm às mulheres do mundo, e concebem deles, e dão à luz espíritos, e todos eles são chamados ‘pragas dos filhos dos homens’.”

830 → “Depois de cento e trinta anos, vestiu-se Adão de zelo, e uniu-se à sua mulher, e gerou um filho, e chamou seu nome Sete (Shet). Segredo, do fim das letras em nós gravados. Rabi Yehuda disse: Segredo do espírito que se perdeu, que se vestiu em outro corpo no mundo. É o que está escrito: ‘Pois Deus me deu (shat) outra semente em lugar de Abel’.”

831 → E disse Rabi Yehuda: “Está escrito: ‘e gerou à sua semelhança, conforme a sua imagem’ (Gênesis 5:3); entende-se que filhos outros não eram na imagem dele, e este ‘à sua semelhança, conforme a sua imagem’, na correção do corpo, e na correção da alma, no caminho reto. Como disse Rabi Simeão, em nome de Rav Yeiba o Ancião. Filhos outros, na adesão da sujeira da Serpente, e aquele que cavalga nela que é Samael foram; e por isso não foram na imagem de Adão. E se disseres: ‘eis que disseste, que Abel do lado outro foi’. Assim é. Mas ambos, não foram na imagem de baixo.”

832 → Disse Rabi Yosi: “E eis que está escrito: ‘E conheceu Adão a Eva sua mulher, e ela concebeu e deu à luz a Caim’. E não está escrito ‘e gerou (va-yoled) a Caim’. E até em Abel não está escrito ‘e gerou’, mas ‘e tornou a dar à luz a seu irmão a Abel’. E este é o segredo da palavra. Mas neste o que está escrito? ‘E gerou à sua semelhança, conforme a sua imagem’.”

833 → Rabi Simeão disse: “Cento e trinta anos, separou-se Adão de sua mulher. E todos aqueles cento e trinta anos, gerava espíritos e demônios no mundo. Por causa daquela força da sujeira, que sugou nele. Uma vez que acabou dele aquela sujeira, retornou e teve ciúmes por sua mulher, e gerou um filho. Então está escrito: ‘e gerou à sua semelhança, conforme a sua imagem’.”

834 → “Vinde e vede: todo ser humano que anda para o lado esquerdo e impurifica seus caminhos, todos os espíritos impuros, atrai sobre si mesmo. E espírito impuro adere-se nele, e não se afasta dele. E a adesão daquele espírito impuro, é neste ser humano, e não em outro; e por isso, a adesão deles não é, senão naqueles que se aderem neles. Bem-aventurados são os justos, que andam no caminho reto, e eles são justos da verdade. E seus filhos são justos no mundo. E sobre eles está escrito: ‘pois os retos habitarão a terra’.”

835 → Disse Rabi Ḥiyya: “O que é que está escrito: ‘E a irmã de Tubalcaim foi Naamah’ (Gênesis 4:22). Que importa aqui, que diga a Escritura que seu nome era Naamah? Mas, porque erram os seres humanos atrás dela, e até espíritos e demônios. Rabi Yitsḥaq disse: Aqueles filhos de Deus, Uzza e Azael, erraram atrás dela.”

836 → Rabi Simeão disse: “Mãe dos demônios foi ela, pois do lado de Caim saiu; e ela foi nomeada com Lilith na difteria das crianças.” Disse-lhe Rabi Abba: “E eis que disse o mestre, que ela foi nomeada para zombar nos seres humanos.” Disse-lhe: “Assim é certamente, pois ela vem e zomba neles nos seres humanos. E às vezes dá à luz espíritos no mundo deles. E até agora ela existe para zombar neles nos seres humanos.”

837 → Disse-lhe Rabi Abba: “E eis que eles morrem como seres humanos (os descendentes de Caim); qual a razão, de ela existir até agora?” Disse-lhe: “Assim é. Mas Lilith e Naamah, e Igrat filha de Maḥalat que saiu do lado delas, todas existem até que o Santo, bendito seja Ele, elimine o espírito impuro do mundo. Como está escrito: ‘e o espírito de impureza farei passar da terra’.”

838 → Disse Rabi Simeão: “Ai deles, dos seres humanos, aqueles que não sabem e não atentam, e não contemplam; e todos são tapados; que não sabem quanto o mundo está cheio de criaturas estranhas, que não se veem, e de coisas ocultas; que se não fosse dada permissão ao olho para ver, admirar-se-iam os seres humanos, como podem existir no mundo.”

839 → “Vinde e vede: Esta Naamah, mãe dos demônios foi, e de seu lado vêm, todos aqueles demônios, que se aquecem dos seres humanos, e tomam espírito de desejo deles, e zombam neles, fazendo-os ter poluções noturnas (ba‘alei qerayan). E porque o que tem poluição, vem do lado do espírito impuro, precisa banhar-se, para purificar-se dele; e já estabeleceram os companheiros.”

840 → “Este é o livro das gerações de Adão”: para as imagens. Disse Rabi Yitsḥaq: “Mostrou o Santo, bendito seja Ele, a Adão, as imagens de todas aquelas gerações que viriam ao mundo. E todos os sábios do mundo, e reis do mundo, que estão destinados a levantar-se sobre Israel. Chegou a ver, o Rei Davi de Israel. Que nasceu e morreu (sem anos de vida). Disse-lhe: ‘Dos meus anos, empresto a ele 70 anos’. E diminuíram de Adão 70 anos, e o Santo, bendito seja Ele, os atribuiu a Davi.”

841 → “E sobre isso louvou Davi e disse: ‘Porque me alegraste, Senhor, com o teu feito; nas obras das tuas mãos exultarei’ (Salmos 92:4). Quem causou a mim alegria no mundo? ‘Teu feito’ (pa‘olekha). Este é Adão o primeiro, que é o feito do Santo, bendito seja Ele, e não feito de carne e sangue. ‘Obra das Tuas mãos’ do Santo, bendito seja Ele, e não de seres humanos. E por isso, diminuíram aqueles setenta anos de Adão, dos mil anos que ele tinha para viver.”

842 → “E mostrou-lhe o Santo, bendito seja Ele, todos os sábios de geração em geração, até que chegou à geração de Rabi Akiva; e viu a Torá dele e alegrou-se. Viu sua morte e entristeceu-se; abriu e disse: ‘E quão preciosos são para mim os teus pensamentos...’ (Salmos 139:17).”

843 → “Este é o livro” (Zeh sefer): livro certamente. E já estabelecemos, que quando Adão estava no Jardim do Éden, desceu-lhe o Santo, bendito seja Ele, um livro, pela mão de Raziel, anjo santo, encarregado sobre segredos superiores santos. E nele gravuras, gravuras superiores, e sabedoria santa; e setenta e dois tipos de sabedoria, eram explicados dele, em seiscentas e setenta gravuras de segredos superiores.

844 → No meio do livro, uma gravura de sabedoria, para saber mil e quinhentas chaves, que não foram entregues aos superiores santos. E tudo estava oculto nele no livro, até que chegou a Adão; reuniram-se anjos superiores, para saber e para ouvir, e diziam: “Exalta-se sobre os céus, ó Deus, sobre toda a terra a tua glória” (Salmos 57:5).

845 → Naquela hora, acenou para ele Hadarniel anjo santo, e disse-lhe: “Adão, Adão, esconde a glória de teu Senhor; pois não foi dada permissão aos superiores, para saber na glória de teu Senhor, exceto tu”. E ficou com ele escondido e oculto, aquele livro, até que saiu Adão do Jardim do Éden.

846 → Pois no início, examinava nele, e servia-se todo dia dos tesouros de seu Senhor, e revelavam-se a ele segredos superiores, o que não sabiam os ministros superiores. Uma vez que pecou, e transgrediu o mandamento de seu Senhor, voou aquele livro dele. E estava Adão batendo em sua cabeça, e chorando, e entrou nas águas de Giḥon até o pescoço, e as águas fizeram seu corpo [cheio de] ferrugem (?), e mudou seu brilho.

847 → Naquela hora, acenou o Santo, bendito seja Ele, a Rafael, e devolveu-lhe aquele livro. E nele esforçava-se Adão, e deixou-o para Sete seu filho. E assim para todas aquelas gerações. Até que chegou a Abraão, e nele sabia contemplar a glória de seu Senhor. E já foi dito. E assim a Enoque, foi dado a ele um livro, e olhou nele, na glória superior.

Capítulo 95: A Semente de Sete e a Sabedoria Profana de Enos (Versículos 848-869)

848 → “Macho e fêmea os criou”. Rabi Simeão disse: Segredos superiores, revelaram-se nestes dois versículos. “Macho e fêmea os criou”, para saber a glória superior, segredo da fé, pois de dentro deste segredo foi criado Adão.

849 → Vinde e vede: no segredo em que foram criados céus e terra, foi criado Adão. Neles está escrito: “Estas são as gerações dos céus e da terra”. Em Adão está escrito: “Este é o livro das gerações de Adão”. Neles está escrito “quando foram criados” (be-hibare’am); em Adão está escrito: “no dia em que foram criados” (be-yom hibare’am).

850 → “Macho e fêmea os criou”. Daqui [aprende-se]: toda forma em que não se encontra, macho e fêmea, não é forma superior como convém. E no segredo da Mishná estabelecemos.

851 → Vinde e vede: em todo lugar onde não se encontram, macho e fêmea como um, o Santo, bendito seja Ele, não põe Sua morada naquele lugar. E bênçãos não se encontram, senão no lugar onde se encontra macho e fêmea. Pois está escrito: “e os abençoou e chamou o nome deles Adão, no dia em que foram criados”; e não está escrito “e o abençoou, e chamou o nome dele Adão”; pois nem Adão (Homem) é chamado, senão macho e fêmea como um.

852 → Rabi Yehuda disse: Desde o dia em que foi destruído o Templo, as bênçãos não se encontram no mundo, e perdem-se a cada dia. Pois está escrito: “O justo perece (avad)” (Isaías 57:1). O que é “perece”? Perdeu (ibed) as bênçãos que repousavam nele; como está escrito: “bênçãos sobre a cabeça do justo”. E está escrito: “pereceu a fidelidade” (Jeremias 7:28). À semelhança disto está escrito: “e os abençoou”, e está escrito: “e os abençoou Deus”.

853 → De Sete descenderam todas as gerações do mundo e todos aqueles justos da verdade, que houve no mundo. Disse Rabi Yosi: Estas letras finais que estavam na Torá, encontravam-se depois que Adão transgrediu as letras da Torá todas. E em seu arrependimento diante de seu Senhor, agarrou nestas duas (Shin-Tav). E desde então, retornaram as letras ao inverso, na ordem Tav-Shin-Resh-Qof.

854 → E por isso, chamou aquele filho que lhe nasceu, que era à sua imagem conforme a sua semelhança, Sete (Shet - Shin-Tav). Que são o fim das letras; e não foram corrigidas as letras, até que Israel esteve no Monte Sinai; e então retornaram as letras às suas correções, como no dia em que foram criados céus e terra. E o mundo se perfumou, e sustentou-se em sua existência.

855 → Rabi Abba disse: No dia em que Adão transgrediu o mandamento de seu Senhor, quiseram os céus e a terra, ser arrancados de seus lugares. Qual a razão? Porque eles não subsistem, senão sobre o Pacto; como está escrito: “Se não fosse o meu pacto dia e noite, os estatutos dos céus e da terra eu não teria posto”. E Adão transgrediu o Pacto, como foi dito: “Mas eles como Adão transgrediram a aliança”.

856 → E se não fosse porque revelou-se diante do Santo, bendito seja Ele, que Israel estava destinado a estar no Monte Sinai, para sustentar este Pacto, não subsistiria o mundo. Rabi Ḥizkiyah disse: Todo aquele que confessa seu pecado, o Santo, bendito seja Ele, perdoa-lhe, e perdoa sobre sua culpa.

857 → Vinde e vede: quando o Santo, bendito seja Ele, criou o mundo, fez este Pacto, e sobre ele o mundo se mantém. De onde [sabemos]? Pois está escrito “Criou seis” (bara shit — lendo Bereshit como Bara Shit), este é o Pacto sobre o qual o mundo se mantém. Shit (Seis/Fundamento?), do qual fluem e saem bênçãos para o mundo, e sobre ele foi criado o mundo. E Adão transgrediu este Pacto, e removeu-o de seu lugar.

858 → Este Pacto, foi aludido na letra Yod, letra pequena, essência e fundamento do mundo. Quando gerou um filho, confessou seu pecado, e chamou seu nome Shet (Shin-Tav), e não mencionou nele o Yod, para ser Shit (Seis), porque transgrediu sobre ele. E por isso, o Santo, bendito seja Ele, dele plantou o mundo, e descenderam todas as gerações justas do mundo.

859 → E vinde e vede: quando Israel esteve no Monte Sinai, entrou entre estas duas letras (Shin-Tav), o segredo do Pacto. E quem é? Bet. E entrou entre as duas letras que restaram, e deu-o a Israel. E quando entrou Bet, segredo do Pacto, entre estas duas letras, que são Shin e Tav, fizeram-se ShabaT (Sábado); como está dito: “E guardarão os filhos de Israel o Sábado (Shabat)... aliança (berit) perpétua”; assim como foi o início do mundo, para descenderem neles todas as gerações do mundo, destas duas letras SheT. Estavam pendentes, até que se aperfeiçoou o mundo, como convém, e entrou entre elas o Pacto Santo (Brit - Bet?), e aperfeiçoou-se em perfeição, e fizeram-se Shabat.

860 → Disse Rabi Yosi: Estas duas letras, aperfeiçoaram-se na letra Bet. E quando retornaram as letras ao inverso, do dia em que nasceu Sete, retornaram as letras em cada geração e geração, até que chegou Israel ao Monte Sinai, e foram corrigidas.

861 → Disse Rabi Yehuda: Embaixo retornaram, e cada geração e geração estava abraçando o mundo nas letras, e não se assentavam em seus lugares. Quando foi dada a Torá a Israel, corrigiu-se tudo. Rabi Eleazar diz: Nos dias de Enos, eram sábios os seres humanos, na sabedoria de feitiçarias e magias, e na sabedoria para dominar os exércitos do céu. E não houve homem desde o dia em que Adão saiu do Jardim do Éden, e tirou consigo a sabedoria das folhas da árvore, que se esforçasse nela — pois Adão e sua mulher, e aqueles que saíram dele, até que veio Enos, a abandonaram.

862 → Quando veio Enos, viu-os, e viu a sabedoria deles estranha superior, e esforçaram-se nelas, e faziam obras, e feitiçarias e magias, e aprenderam delas, até que se espalhou aquela sabedoria, na geração do Dilúvio. E todos faziam suas obras para o mal.

863 → E fortaleciam-se contra Noé, naquelas sabedorias, e diziam que não podia o julgamento do mundo repousar sobre eles, pois eles faziam sabedoria, para repelir todos aqueles senhores do julgamento. E de Enos começaram todos a esforçar-se nestas sabedorias. É o que está escrito: “Então se começou (az huḥal) a invocar o nome do Senhor” (Gênesis 4:26) — (lido como ḥulin, profanação).

864 → Rabi Yitsḥaq disse: Todos aqueles justos que houve neles depois, naquela geração, todos se esforçavam para adverti-los, como Jarede, Matusalém e Enoque; e não puderam, até que se espalharam os ímpios, rebelaram-se contra seu Senhor, e disseram: “O que é o Todo-Poderoso, para que o sirvamos?”.

865 → E tal estupidez diziam? Mas, porque sabiam todas aquelas sabedorias, e todos os encarregados do mundo, que foram nomeados sobre eles, e confiavam neles. Até que o Santo, bendito seja Ele, retornou o mundo como era; pois no início era água em água. E depois retornou o mundo como antes, e não foi destruído de todo, pois com misericórdia olhou para eles; pois está escrito: “O Senhor (YHVH) presidiu ao dilúvio” (Salmos 29:10), e não está escrito Elohim (Deus/Julgamento).

866 → Nos dias de Enos, até as crianças daquela geração, todas olhavam nas sabedorias superiores, e contemplavam nelas. Disse Rabi Yeisa: Se é assim sábios eram, que não sabiam que o Santo, bendito seja Ele, estava destinado a trazer sobre eles as águas do dilúvio, e morreriam nelas?

867 → Disse Rabi Yitsḥaq: Saber sabiam, mas a estupidez agarrou-se em seus corações; pois eles conheciam aquele anjo que é encarregado sobre o fogo, e aquele que é encarregado sobre a água, e sabiam detê-los, para que não pudessem fazer julgamento sobre eles. E eles não sabiam que o Santo, bendito seja Ele, governa sobre a terra, e dEle viria o julgamento sobre o mundo.

868 → Mas viam, que o mundo foi entregue na mão daqueles encarregados, e neles todas as coisas do mundo. E por isso, não olhavam nEle, no Santo, bendito seja Ele, e não atentavam em Sua obra, até que a terra foi corrompida. E o Espírito Santo proclamava todo dia, e dizia: “Sejam consumidos os pecadores da terra, e os ímpios não existam mais”.

869 → E o Santo, bendito seja Ele, foi paciente com eles todo aquele tempo, que aqueles justos: Jarede e Matusalém e Enoque existiam no mundo. Uma vez que se retiraram do mundo, então o Santo, bendito seja Ele, fez descer o julgamento sobre eles e foram perdidos. Como está dito: “e foram apagados da terra”.

Capítulo 96: A Tomada de Enoque (Versículos 870-874)

870 → “E andou Enoque com Deus; e não apareceu mais, porquanto Deus o tomou” (Gênesis 5:24). Rabi Yosi abriu: “Enquanto o rei está em seu divã, o meu nardo deu o seu cheiro”. Este versículo foi dito. Mas vinde e vede: assim são os caminhos do Santo, bendito seja Ele; na hora em que o homem se adere a Ele, e Ele faz repousar Sua morada sobre ele, e sabe que depois de dias se corromperá, antecipa e colhe o cheiro bom dele, e remove-o do mundo.

871 → É o que está escrito: “Enquanto o rei está em seu divã, o meu nardo deu o seu cheiro”. “Enquanto o Rei”: este é o Santo, bendito seja Ele. “Em seu divã”: este é aquele homem que se adere a Ele, e anda em Seus caminhos. “O meu nardo deu o seu cheiro”: aquelas boas obras que há nele, por causa das quais será removido do mundo, antes que chegue o seu tempo.

872 → E sobre isso Salomão o Rei dizia: “Há vaidade que se faz sobre a terra, que há justos...” (Eclesiastes 8:14). “Há justos a quem sucede segundo a obra dos ímpios”, como estabelecemos, que por causa de suas obras boas, o Santo, bendito seja Ele, remove-os do mundo, antes que chegue o tempo deles, e faz neles julgamentos (morte). “E há ímpios a quem sucede segundo a obra dos justos”, que o Santo, bendito seja Ele, prolonga-lhes os dias, e prolonga Sua ira neles. E tudo isto, como foi dito: estes para que não se corrompam, e estes para que retornem para Ele, ou para que saiam deles filhos excelentes.

873 → Vinde e vede: Enoque justo era, e o Santo, bendito seja Ele, viu que se corromperia depois; e colheu-o antes que se corrompesse; é o que está escrito: “para colher os lírios” (Cântico 6:2). Porque dão cheiro bom, colhe-os o Santo, bendito seja Ele, antes que se corrompam. “E não apareceu mais, porquanto Deus o tomou”. “E não apareceu mais” (ve-einenu): para prolongar dias como os outros seres humanos, que prolongavam os dias. Qual a razão? “porquanto Deus o tomou”, antes que chegasse o seu tempo.

874 → Rabi Eleazar disse: “Enoque, o Santo, bendito seja Ele, tomou-o da terra, e fê-lo subir aos céus das alturas, e entregou em sua mão todos os tesouros superiores. E 45 chaves dos segredos das gravuras, que usam os anjos superiores. E todas foram entregues em sua mão. E já estabelecemos.”

Capítulo 97: A Natureza do Mal (Ra') (Versículos 875-880)

875 → “E viu o Senhor que a maldade do homem se multiplicara na terra e que toda a imaginação dos pensamentos de seu coração...” (Gênesis 6:5). Rabi Yehuda abriu: “Porque tu não és um Deus que tenha prazer na iniquidade, nem contigo habitará o mal” (Salmos 5:4). Este versículo foi dito e estabelecido. Mas vinde e vede: aquele que se adere à Inclinação ao Mal e é atraído atrás dela, e se impurifica, também o impurificam, como foi dito.

876 → “Que a maldade do homem se multiplicara”. Todos os males faziam, e não se completou o pecado deles, até que derramaram sangue em vão sobre a terra. E quem são eles? Os que corrompiam seus caminhos sobre a terra (desperdício de sêmen/masturbação?). É o que está escrito: “era somente má (raq ra‘) todo o dia”. Está escrito aqui “somente má” (raq ra‘), e está escrito lá: “E Er, o primogênito de Judá, era mau (ra‘) aos olhos do Senhor”.

877 → Disse Rabi Yosi: “E Ra‘ (Mau) não é Rasha‘ (Ímpio)?” Disse-lhe: “Não. Rasha‘: mesmo que levante sua mão contra seu companheiro. Embora não lhe faça nada, é chamado Rasha‘. Como está escrito: ‘E disse ao ímpio (la-rasha‘): Por que feres o teu próximo?’ (Êxodo 2:13). ‘Feriste’ não está escrito, mas ‘feres’ (futuro/intenção).”

878 → “Mas Ra‘ (Mau) não é chamado senão aquele que corrompe seu caminho, e impurifica a si mesmo, e impurifica a terra, e dá força e poder ao espírito impuro que é chamado Ra‘. Pois está escrito: ‘somente má (raq ra‘) todo o dia’. E não entra no Palácio, e não vê a face da Shekhinah. Porque neste se retira a Shekhinah do mundo.”

879 → “De onde [sabemos]? De Jacó. Pois quando a Shekhinah se retirou dele, pensou que em seus filhos havia falha (pisul), pois por causa deles fortaleceu-se no mundo o espírito impuro, e diminuiu a luz da Lua, e danificou-a. E se disseres: Por quê? Porque este impurifica o Templo, e a Shekhinah se retirou de cima de Jacó. Quanto mais aquele que impurifica seu caminho, e impurifica a si mesmo, que ele fortalece o espírito impuro; e por isso, quando se impurifica, é chamado Ra‘.”

880 → “Vinde e vede: quando o homem se impurifica, não é visitado pelo Santo, bendito seja Ele, para o bem. E em todo tempo é visitado por aquele que é chamado Ra‘, para o mal. É o que está escrito: ‘e o satisfeito não passará a noite, não será visitado pelo mal’ (bal yipaqed ra‘ - Provérbios 19:23). Quando anda no caminho reto, então ‘não será visitado pelo mal’ (bal yipaqed ra‘). E sobre isso está escrito: ‘somente má (raq ra‘) todo o dia’. E está escrito: ‘nem contigo habitará o mal (lo yegurekha ra‘)’. E este é chamado Ra‘, e não é chamado Rasha‘. E está escrito: ‘Ainda que eu andasse pelo vale da sombra da morte, não temeria mal (ra‘), porque tu estás comigo’ (Salmos 23:4).”

Capítulo 98: O Arrependimento e a Tristeza de Deus (Versículos 881-900)

881 → “E arrependeu-se o Senhor de haver feito o homem na terra e pesou-lhe em seu coração” (va-yinaḥem YHVH... va-yit‘atsev el libo). Rabi Yosi abriu: “Ai dos que puxam a iniquidade com cordas de vaidade, e o pecado como com tirantes de carro!” (Isaías 5:18). “Ai dos que puxam a iniquidade”: estes são os seres humanos que pecam diante de seu Senhor, a cada dia, e parece aos olhos deles aqueles pecados, que são como cordas de vaidade. E pensam que aquela obra que fazem, e aquele pecado que fazem, que não é nada, e o Santo, bendito seja Ele, não atenta neles; até que fazem daquele pecado forte e grande, como tirantes de carro (ka-‘avot ha-‘agalah), que é forte, que não pode ser desfeito.

882 → E vinde e vede: quando o Santo, bendito seja Ele, faz julgamento nos ímpios do mundo, embora eles pequem diante do Santo, bendito seja Ele, e O irritem todo dia, não quer destruí-los do mundo. E quando observa em suas obras, arrepende-se (consola-se/apieda-se) sobre eles, porque são obras de Suas mãos, e prolonga para eles no mundo.

883 → E porque são obras de Suas mãos, toma consolo, e consola-se sobre eles, e tem piedade deles. E quando quer fazer neles julgamento, como se fosse possível (kivyakhol), entristece-se. Pois visto que são obras de Suas mãos, entristece-se sobre eles. Como se diz: “e instrumentos de música não entraram diante dele” (Daniel 6:18 - referindo-se a Dario, mas aplicado a Deus).

884 → Está escrito: “Glória e majestade estão diante dele, força e alegria no seu lugar” (1 Crônicas 16:27). Disse Rabi Yosi: “Vinde e vede: ‘e pesou-lhe em seu coração’ (el libo) está escrito. No seu coração entristeceu-se, e não em outro lugar. ‘Seu coração’: como está dito: ‘conforme o meu coração e a minha alma fará’ (1 Samuel 2:35).” Rabi Yitsḥaq disse: “‘E arrependeu-se o Senhor’, como está dito: ‘E o Senhor se arrependeu do mal que dissera fazer ao seu povo’ (Êxodo 32:14).”

885 → Rabi Yeisa disse: “Para o bem”. Rabi Ḥizkiyah disse: “Para o mal”. Rabi Yeisa disse para o bem: “Como foi dito, que o Santo, bendito seja Ele, consola-se porque são obras de Suas mãos, e tem piedade deles. ‘E pesou-lhe’: porque eles pecam diante dEle.”

886 → E Rabi Ḥizkiyah disse para o mal: “Pois quando o Santo, bendito seja Ele, quer destruir os ímpios do mundo, toma consolos sobre eles, e recebe consolos como se fosse possível, como quem recebe consolos sobre o que perdeu. Uma vez que recebeu consolos, certamente o julgamento foi feito, e a palavra não depende do arrependimento.”

887 → “Quando depende do arrependimento? Antes que receba consolos sobre eles; eis que recebeu consolos sobre eles, não depende a palavra de arrependimento de modo algum. E o julgamento é feito. E então acrescenta julgamento sobre julgamento, e fortalece aquele lugar de julgamento, para fazer julgamento, e destruir os ímpios do mundo. E tudo está no versículo, pois está escrito: ‘E arrependeu-se o Senhor’, recebeu consolos. E depois: ‘e pesou-lhe em seu coração’. Deu força ao julgamento, para fazer julgamento.”

888 → Rabi Ḥiyya disse: “‘E arrependeu-se o Senhor de haver feito o homem na terra’. Tomou consolos e alegria, quando fez o Santo, bendito seja Ele, o homem na terra, que é à semelhança de cima, e todos os anjos superiores, louvaram-no ao Santo, bendito seja Ele, quando o viram, na forma superior. E disseram: ‘e o fizeste pouco menor que Deus e de glória e honra o coroaste’.”

889 → “Depois, quando o homem pecou, entristeceu-se o Santo, bendito seja Ele, porque pecou, pois deu abertura de boca, aos Anjos do Ministério, que disseram diante dEle no início, quando quis criá-lo: ‘Que é o homem para que te lembres dele e o filho do homem para que o visites?’.”

890 → Disse Rabi Yehuda: “‘E pesou-lhe em seu coração’. Porque precisava fazer neles julgamento, como está dito: ‘ao sair diante do exército... e disserem: Louvai ao Senhor, porque a sua benignidade dura para sempre’ (2 Crônicas 20:21 - ki le-‘olam ḥasdo, omitindo ki ṭov - que é bom, porque houve destruição).” E disse Rabi Yitsḥaq: “Por que não está escrito aqui ‘que é bom’ (ki ṭov)? Mas, porque destruiu as obras de Suas mãos, diante de Israel.”

891 → “À semelhança disto, quando Israel estava atravessando o mar. Vieram os anjos superiores para dizer o cântico diante do Santo, bendito seja Ele, naquela noite. Disse-lhes o Santo, bendito seja Ele: ‘E o quê? Obras de minhas mãos afogam-se no mar, e vós dizeis cântico?’. Então ‘e não se aproximou este daquele a noite toda’. Aqui também, em todos os tempos, que a destruição dos ímpios é [feita] do mundo, então tristeza se encontra sobre eles.”

892 → Rabi Abba disse: “Na hora em que Adão pecou diante do Santo, bendito seja Ele, e transgrediu Seus preceitos, então encontrou-se tristeza diante dEle. Disse-lhe o Santo, bendito seja Ele: ‘Adão, ai que enfraqueceste a força superior’. Nesta hora escureceu-se uma luz. Imediatamente expulsou-o do Jardim do Éden.”

893 → “Disse-lhe: ‘Eu te introduzi no Jardim do Éden, para oferecer sacrifício; e tu danificaste o altar, de modo que não se oferece sacrifício. Daqui em diante: para lavrar a terra’. E decretou sobre ele a morte. E teve piedade dele o Santo, bendito seja Ele, e ocultou-o na hora em que morreu próximo ao Jardim.”

894 → “O que fez Adão? Fez uma caverna, e escondeu-se nela, ele e sua mulher. De onde sabia? Mas, viu uma luz fina, entrando naquele lugar, que saía do Jardim do Éden, e desejou seu desejo para sua sepultura. E lá é o lugar, próximo à porta do Jardim do Éden.”

895 → “Vinde e vede: não sai o ser humano do mundo, até que veja a Adão o primeiro [homem]. Pergunta-lhe, por que sai do mundo, e como sai. Ele lhe diz: ‘Ai, que por tua causa saio do mundo’. E ele lhe responde: ‘Meu filho, eu transgredi um mandamento, e fui punido por ele. Vê tu, quantos pecados, e quantos mandamentos de teu Senhor transgrediste’.”

896 → Disse Rabi Ḥiyya: “Até o dia de hoje, Adão o primeiro fica e vê os Patriarcas, duas vezes ao dia. E confessa seus pecados, e mostra-lhes aquele lugar onde estava, na glória superior; e vai e vê todos aqueles justos, e piedosos que saíram dele. E herdaram aquela glória superior no Jardim do Éden. E os Patriarcas todos, agradecem e dizem: ‘Quão preciosa é a tua benignidade, ó Deus, e os filhos dos homens se abrigarão à sombra das tuas asas’.”

897 → Rabi Yeisa disse: “Todos os habitantes do mundo, veem a Adão o primeiro, na hora em que saem do mundo, para mostrar testemunho, que por causa dos pecados do homem, ele sai do mundo, e não por causa de Adão. Como ensinamos: não há morte sem pecado.”

898 → “Exceto aqueles três, que saíram por causa daquele conselho da Serpente Primordial. E estes são: Anrão, Levi e Benjamim. E há quem diga, também Jessé. Que não pecaram, e não se encontrou neles pecado para que morressem por ele, exceto que se lembrou sobre eles aquele conselho da Serpente. Como dissemos.”

899 → Vinde e vede: todas as gerações que houve nos dias de Noé, todos estenderam pecados, sobre o mundo em revelação, aos olhos de todos. Rabi Simeão, estava indo um dia, nos portões de Tiberíades. Viu homens que estavam atando o nó da aljava com o gancho da lança (preparando armas/ou fazendo algo proibido abertamente?). Disse: “E que pecado é este em revelação, para irar seu Senhor?” Pôs seus olhos neles, e foram lançados dentro do mar, e morreram.

900 → Vinde e vede: todo pecado que é feito em revelação, empurra a Shekhinah da terra, e ela retira sua morada do mundo. Estes andavam de cabeça erguida, e faziam seus pecados em revelação, e empurraram a Shekhinah do mundo, até que o Santo, bendito seja Ele, empurrou-os, e removeu-os de diante dEle. E sobre isso está escrito: “Tira o ímpio de diante do rei...” (Provérbios 25:5). “Tira a escória da prata...” (Provérbios 25:4).

Capítulo 99: A Retirada do Espírito Santo (Versículos 901-904)

901 → “E disse o Senhor: Não contenderá o meu espírito no homem para sempre, porquanto ele é carne...” (be-shagam hu basar), etc. Disse Rabi Eleazar: Vinde e vede: quando o Santo, bendito seja Ele, criou o mundo, fez para este mundo, servir-se à semelhança de cima. E quando os seres humanos são justos, que andam no caminho reto, o Santo, bendito seja Ele, desperta o espírito de vida de cima até que chegam, aquelas vidas, ao lugar onde Jacó habita.

902 → E de lá fluem aquelas vidas, até que se estende aquele espírito, para este mundo, onde o Rei Davi habita. E de lá fluem bênçãos para todos aqueles inferiores. E aquele espírito superior, flui e estende-se para baixo. E podem manter-se no mundo.

903 → E por isso: “para sempre a sua benignidade” (le-‘olam ḥasdo). Este é o Mundo (‘Olam), do Rei Davi. E por isso está escrito le-‘olam (para o mundo/sempre) sem Vav. Pois quando aquele espírito flui para aquele mundo. De lá saem bênçãos e vida para tudo, para manter-se. Agora que os seres humanos pecaram, retirou-se tudo. Para que não chegue aquele espírito de vida a este mundo, para deleitar dele os inferiores, e para manter-se nele.

904 → “Porquanto ele é carne” (be-shagam hu basar). Para que não se derrame este espírito neste mundo. Qual a razão? Para não aumentar a Serpente, inferior dos graus, para que não se fortaleça nele o espírito de santidade para que não se misture no espírito impuro. “Porquanto ele é carne”, esta é a Serpente primeira que foi amaldiçoada. Por isso “ele é carne”: como está dito “o fim de toda carne veio perante mim”, e disse R"S: este é o Anjo da Morte. “E serão os seus dias cento e vinte anos”. A duração da ligação do nó (?).

Capítulo 100: A Natureza dos Nefilim (Versículos 905-906)

905 → “Os Nefilim estavam na terra”. Ensinou Rabi Yosi: Estes são Uzza e Azael. Como foi dito, que o Santo, bendito seja Ele, os tirou da santidade de cima. E se disseres: “E como puderam manter-se neste mundo?” Disse Rabi Ḥiyya: “Eles eram daqueles de quem se diz: ‘e ave que voe sobre a terra’. E já foi dito, que estes aparecem aos seres humanos, como a visão deles. E se disseres: ‘Como podem transformar-se?’ Já foi dito que se transformam em muitas cores. E na hora em que desceram, corporificaram-se no ar do mundo, e apareceram como seres humanos.”

906 → “E estes, Uzza e Azael, que se rebelaram em cima, e o Santo, bendito seja Ele, os derrubou, e corporificaram-se na terra, e mantiveram-se nela, e não puderam desprender-se dela. E depois erraram atrás das mulheres do mundo. E até agora neste dia, eles existem e ensinam feitiçarias aos seres humanos. E geraram filhos, e chamaram-nos Anaqim (Gigantes), Gibborim (Valentes). E estes Nefilim (Caídos), foram chamados ‘filhos de Deus’. E já foi dito.”

Capítulo 101: O Consolo de Noé (Versículos 907-913)

907 → “E disse o Senhor: Apagarei o homem que criei de sobre a face da terra”. Rabi Yosi abriu: “Porque os meus pensamentos não são os vossos pensamentos...” (Isaías 55:8). Vinde e vede: quando o ser humano quer vingar-se de outro, cala-se e não diz nada, pois se o informasse, ele se guardaria, e não o venceria.

908 → Mas o Santo, bendito seja Ele, não faz assim. Não faz julgamento no mundo, até que anuncia e informa a eles, uma vez, duas e três. Para que não haja quem proteste em Sua mão, que lhe diga: “O que fizeste?”, e para que não se guarde dEle, e não possa manter-se diante dEle (o homem não pode escapar de Deus mesmo avisado, mas Deus avisa por justiça).

909 → Vinde e vede: “E disse o Senhor: Apagarei o homem que criei de sobre a face da terra”. Informou-os, pela mão de Noé, e advertiu-os muitas vezes, e não ouviram. Depois que não ouviram, trouxe sobre eles o julgamento, e destruiu-os de sobre a face da terra.

910 → Vinde e vede: o que está escrito nele, em Noé? “E chamou o seu nome Noé, dizendo: Este nos consolará acerca de nossas obras...” (Gênesis 5:29). De onde sabia? Mas, na hora em que o Santo, bendito seja Ele, amaldiçoou o mundo, como está escrito: “maldita é a terra por tua causa”. Disse Adão diante do Santo, bendito seja Ele: “Senhor do Mundo: até quando estará o mundo em maldição?” Disse-lhe: “Até que nasça para ti um filho circuncidado, à tua semelhança.”

911 → E estavam esperando, até a hora em que nasceu Noé. E uma vez que nasceu, viu-o circuncidado, marcado com o sinal santo. E viu a Shekhinah aderindo-se a ele. Então chamou o seu nome sobre o que faria depois.

912 → No início, não sabiam semear, e colher, e lavrar. E faziam o trabalho da terra com suas mãos. Uma vez que veio Noé, preparou artes para eles, e todos os instrumentos que são necessários para corrigir a terra, para produzir frutos. É o que está escrito: “Este nos consolará acerca de nossas obras e do trabalho de nossas mãos [que vêm] da terra”. Pois ele, tirou a terra, daquilo que foi amaldiçoada. Pois semeavam trigo, e colhiam espinhos e cardos. E por isso, está escrito: “homem da terra” (ish ha-adamah).

913 → Rabi Yehuda disse: “Homem da terra”, como está dito: “marido de Noemi” (ish Na‘omi). Porque, foi chamado Justo, e tirou-a, à terra, com o sacrifício que fez, daquilo que foi amaldiçoada. Pois está escrito: “não tornarei mais a amaldiçoar a terra por causa do homem”. E por isso, foi chamado “homem da terra”. E sobre isso chamou-lhe o nome, sobre o que viria.

Capítulo 102: As Obras de Deus e a Vereda dos Justos (Versículos 914-930) 

914 → Rabi Yehuda abriu: “Vinde, contemplai as obras de Deus, que fez desolações (shamot) na terra” (Salmos 46:8). Este versículo estabeleceram-no e foi dito. Mas, “Vinde contemplai”, etc. Pois se fossem obras de YHVH (Yod-He-Vav-He), haveria existência (qiyum) na terra; mas porque foram obras do nome de Elohim, pôs desolações (shamot) na terra.

915 → Disse-lhe Rabi Ḥiyya: “Agora despertaste isto; não digo eu assim, pois entre este nome, e este nome, tudo é louvor. Mas, eu digo, como despertaram os companheiros. Que pôs nomes (shemot) na terra, nomes (shemot) propriamente.”

916 → Rabi Yitsḥaq disse: “Tudo é [verdade]; e até o que disse Rabi Yehuda, bem disse. Pois se o mundo fosse no nome da Misericórdia (Raḥamei - YHVH), o mundo subsistiria; mas, porque o mundo foi criado sobre o julgamento (din), e mantém-se sobre o julgamento, ‘pôs desolações na terra’. E é bom [que seja assim], pois se não fosse assim, o mundo não poderia subsistir, diante dos pecados dos seres humanos.”

917 → Vinde e vede: Noé, quando nasceu, chamaram-no pelo nome de consolo (neḥamah). E que seja o nome causador. Mas o Santo, bendito seja Ele, não é assim. Noaḥ (Noé) invertendo as letras, Ḥen (Graça). Como está dito: “E Noé achou graça (ḥen)”. Disse Rabi Yosi: “Ḥen, é Noaḥ. Nos justos, seus nomes causam para o bem. Nos ímpios, seus nomes causam para o mal. Em Noé, está escrito: ‘E Noé achou graça aos olhos do Senhor’. Em Er, primogênito de Judá, inverteram-se as letras para o mal: ‘ER — RA‘ (Mau). ‘Mau (ra‘) aos olhos do Senhor’.”

918 → Vinde e vede: uma vez que nasceu Noé, viu as obras dos seres humanos, que eles pecavam diante do Santo, bendito seja Ele, e escondeu-se a si mesmo, e esforçou-se no serviço de seu Senhor. Para não andar nos caminhos deles. E se disseres: em que se esforçou? Naquele Livro de Adão. E Livro de Enoque. E esforçava-se neles para servir ao seu Senhor.

919 → Vinde e vede: que é assim; pois Noé, de onde sabia, oferecer sacrifício ao seu Senhor? Mas, porque encontrou a sabedoria, sobre o que o mundo se mantém, e soube que sobre o sacrifício se mantém. E se não fosse o sacrifício, não se manteriam superiores e inferiores.

920 → Rabi Simeão estava indo no caminho, e estavam com ele Rabi Eleazar seu filho, e Rabi Yosi, e Rabi Ḥiyya. Enquanto estavam indo, disse Rabi Eleazar ao seu pai: “O caminho está preparado diante de nós, queremos ouvir palavras da Torá.”

921 → Abriu Rabi Simeão e disse: “Ainda que o tolo ande pelo caminho, falta-lhe o seu entendimento...” (Eclesiastes 10:3). Quando o homem quer corrigir seu caminho diante do Santo, bendito seja Ele. Antes que saia para o caminho, deve aconselhar-se com Ele, e orar diante dEle sobre seu caminho. Como estabelecemos, que está escrito: “A justiça irá perante ele, e porá os seus passos no caminho”. Pois a Shekhinah não se separa dele.

922 → E aquele que não tem fé em seu Senhor, o que está escrito nele? “Ainda que o tolo ande pelo caminho, falta-lhe o seu entendimento” (libo ḥaser); quem é “seu coração” (libo)? Este é o Santo, bendito seja Ele, que não vai com ele no caminho, e diminui de sua ajuda em seu caminho. Porque aquele homem, que não tem fé em seu Senhor, antes que saia para o caminho, não quer a ajuda de seu Senhor.

923 → E mesmo no caminho, quando ele vai, não se esforça em palavras da Torá. E por isso, “o coração falta” (libo ḥaser), pois não vai com ele o seu Senhor, e não se encontra em seu caminho. “E diz a todos que é tolo”: mesmo quando ouve uma palavra de fé de seu Senhor, ele diz, que é tolice, esforçar-se nela.

924 → Como aquele que perguntaram ao homem, sobre o sinal do pacto, que está marcado na carne do homem, e disse que não é fé. Ouviu Rav Yeiba o Ancião, e olhou para ele, e fez-se um monte de ossos. E nós neste caminho, com a ajuda do Santo, bendito seja Ele, queremos dizer palavras da Torá.

925 → Abriu e disse: “Ensina-me, Senhor, o teu caminho, e andarei na tua verdade; une o meu coração ao temor do teu nome” (Salmos 86:11). Este versículo é difícil; pois já estabelecemos: “tudo está na mão do Santo, bendito seja Ele, exceto ser justo ou ímpio” (Talmude Berakhot 33b). E Davi como pede isto do Santo, bendito seja Ele?

926 → Mas, Davi disse assim: “Ensina-me, Senhor, o teu caminho”. Aquele caminho reto, e corrigido, para abrir meus olhos, e para conhecê-lo; e depois: “andarei na tua verdade”. andarei no caminho da verdade, e não me desviarei para a direita e para a esquerda. “Une o meu coração”. Quem é “meu coração”? Como está dito: “rocha do meu coração e a minha porção” (Salmos 73:26). E tudo isto, eu peço: “ao temor do teu nome”, para aderir-me ao teu temor, para guardar meus caminhos como convém. “Ao temor do teu nome”: o lugar da minha porção, em que habita o Temor para temer.

927 → Vinde e vede: todo homem, que teme ao Santo, bendito seja Ele, habita com ele a fé como convém. Pois aquele homem é perfeito no serviço de seu Senhor. E quem não habita nele o temor de seu Senhor, não habita com ele a fé. E não é ele digno de ter parte, no Mundo Vindouro.

928 → Ainda, abriu e disse: “Mas a vereda dos justos é como a luz da aurora, que vai brilhando mais e mais até ser dia perfeito” (Provérbios 4:18). Bem-aventurados são os justos, neste mundo e no mundo vindouro, pois o Santo, bendito seja Ele, deseja a glória deles. Vinde e vede: o que está escrito: “Mas a vereda dos justos é como a luz da aurora” (ke-or nogah); o que é “como a luz da aurora”? Como aquela luz que brilha, que o Santo, bendito seja Ele, criou, na Obra da Criação; esta é a que Ele escondeu para os justos para o Mundo Vindouro. “Que vai brilhando”, que sobe em sua luz sempre, e não diminui dela.

929 → Mas, sobre os ímpios o que está escrito? “O caminho dos ímpios é como a escuridão; não sabem em que tropeçam” (Provérbios 4:19). “Não sabem”: e será que não sabem? Mas os ímpios, andam na tortuosidade do caminho, neste mundo, e não querem olhar, que o Santo, bendito seja Ele, está destinado a julgá-los naquele mundo e a introduzi-los, no julgamento do Inferno; e eles gritam e dizem: “Ai de nós: que não inclinamos nossos ouvidos, e não escutamos, naquele mundo”. E a cada dia, dizem: “Ai disto”.

930 → Vinde e vede: o Santo, bendito seja Ele, está destinado a iluminar para os justos no Mundo Vindouro, e dar-lhes a recompensa de sua porção, um lugar onde o olho não dominou, para estar sobre ele. Como está dito: “Olho não viu, ó Deus, além de Ti, o que farás para aquele que por Ti espera”. E está escrito: “E sairão e verão os cadáveres dos homens que prevaricaram contra mim...” (Isaías 66:24). E está escrito: “E pisareis os ímpios, porque se farão cinza debaixo das plantas de vossos pés...” (Malaquias 4:3). Bem-aventurados são os justos, neste mundo e no mundo vindouro. Sobre eles está escrito: “Os justos herdarão a terra para sempre” (Salmos 37:29). E está escrito: “Certamente os justos louvarão o teu nome; os retos habitarão na tua presença” (Salmos 140:13). Bendito seja o Senhor para sempre, Amém e Amém. Bendito seja o Senhor para sempre, Amém e Amém.

Termina a Porção de Bereshit (Seliq Parashat Bereshit).

Sulam Edition Hebrew, Jerusalem 1945

→ Texto base hebraico: Sulam, Edição de Jerusalém (1945).

→ Fonte: Biblioteca Nacional de Israel www.nli.org.il

בראשית

Chapter 1

בריש הורמנותא דמלכא, גליף גלופי בטהירו עלאה בוצינא דקרדינותא, ונפיק גו סתים דסתימו מרז"א דאי"ן סו"ף, קוטרא בגולמא נעיץ בעזקא לא חוור ולא אוכם ולא סומק ולא ירוק, ולא גוון כלל. כד מדיד משיחא, עביד גוונין לאנהרא לגו. בגו בוצינא, נפיק חד נביעו, דמניה אצטבעו גוונין לתתא.

סתים גו סתימין מרזא דאי"ן סו"ף, בקע ולא בקע, אוירא דיליה לא אתיידע כלל. עד דמגו דחיקו דבקיעותיה, נהיר נקודה חדא סתימא עלאה, בתר ההיא נקודה לא אתיידע כלל, ובגין כך אקרי ראשית, מאמר קדמאה דכלא.

Chapter 2

והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. זהר סתימא דסתימין, בטש אוירא דיליה ואנהיר בהאי נקודה, וכדין אתפשט האי ראשית, ועביד ליה היכלא ליקריה, ולתושבחתיה. תמן, זרע זרעא דקודשא לאולדא, לתועלתא דעלמא, ורזא דא, זרע קדש מצבתה.

זהר, דזרע זרעא ליקריה, כהאי זרעא דמשי דארגוון טב, דאתחפי לגו, ועביד ליה היכלא דאיהו תושבחתא דיליה ותועלתא דכלא. בהאי ראשית, ברא ההוא סתימא דלא אתיידע להיכלא דא. היכלא דא אקרי אלהים.

ורזא דא, בראשית ברא אלהים. זהר, דמניה כלהו מאמרות אתבריאו ברזא דאתפשטותא דנקודה דזהר סתים דא. אי בהאי כתיב ברא, לית תווהא, דכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו.

זהר, רזא דא בראשית, קדמאה דכלא שמיה, אהיה, שמא קדישא גליפא בסטרוי, אלהים גליפא בעיטרא. אש"ר, היכלא טמיר וגניז, שריאותא דרזא דראשית, אשר, ראש דנפיק מראשית.

וכד אתתקן לבתר נקודה והיכלא כחדא, כדין, בראשית כליל ראשיתא עלאה בחכמתא. לבתר אתחלף גוון ההוא היכלא ואקרי בית נקודה עלאה אקרי רא"ש. כליל דא בדא ברזא בראשית, כד איהו כלא כחדא בכללא חדא, עד לא הוי ישובא בביתא, כיון דאזדרע לתקונא דישובא, כדין אקרי אלהים טמירא סתימא.

זהר סתים וגניז, עד דבנין בגויה לאולדא, וביתא קיימא בפשיטו דתקונא דאינון זרע קדש. ועד לא אתעדיאת, ולא אתפשט פשיטו דישובא לא אקרי אלהים, אלא כלא בכללא בראשית, לבתר דאתתקן בשמא דאלהים, אפיק אינון תולדין מההוא זרעא דאזדרע ביה. מאן ההוא זרעא, אינון אתוון גליפן, רזא דאורייתא, דנפקו מההיא נקודה.

ההיא נקודה זרע בגו ההוא היכלא רזא דתלת נקודין: חל"ם שור"ק, חיר"ק, ואתכלילו דא בדא, ואתעבידו רזא חדא קול דנפיק בחבורא חדא. בשעתא דנפק, נפקת בת זוגיה בהדיה, דכליל כל אתוון, דכתיב את השמי"ם, קול ובת זוגו. האי קול דאיהו שמים. איהו אהי"ה בתראה. זהר דכליל כל אתוון וגוונין כגוונא דא.

עד הכא ידוד אלדינו ידוד, אלין תלתא דרגין, לקבל רזא דא עלאה, בראשית ברא אלהים. בראשית, רזא קדמאה. בר"א, רזא סתימא לאתפשטא מתמן כלא. אלהי"ם, רזא לקיימא כלא לתתא. את השמים, דלא לאפרשא לון, דכר ונוקבה כחדא.

א"ת, כד נטיל אתון כלהון, כללא דכלהו אתוון אינון רישא וסיפא. לבתר אתוסף ה"א, לאתחברא כלהו אתוון בה"א, ואתקרי את"ה. ועל דא ואת"ה מחיה את כלם. א"ת, רזא אדני, והכי אקרי. השמים דא יהו"ה, רזא עלאה.

וא"ת, תקונא דכר ונוקבא. וא"ת, רזא והוי"ה, וכלא חד. הארץ, דא אלהים, כגוונא עלאה למעבד פירין ואיבין. שמא דא כלילא בתלת דוכתי, ומתמן אתפרש שמא דא לכמה סטרין. עד הכא רזא דסתרא דסתרין, דגליף ובני וקיים בארח סתים, בסתרא דחד קרא.

מכאן ולהלאה בראשית ברא שי"ת, מקצה השמים ועד קצה השמים שית סטרין דמתפשטן מרזא עלאה באתפשטותא דברא, מגו נקודה קדמאה ברא אתפשטותא דחד נקודה דלעילא והכא אגליף רזא שמא דארבעין ותרין אתוון.

Chapter 3

והמשכילים יזהירו, כגוונא דטעמי דמנגני, ובנגונא דילהון אזלין אבתרייהו אתוון ונקודי, ומתנענען אבתרייהו כחיילין בתר מלכיהון. גופא אתוון ורוחא נקודי, כלהו נטלו במטלניהון בתר טעמי וקיימי בקיומייהו. כד נגונא דטעמי נטיל, נטלי אתוון ונקודי אבתרייהו. כד איהו פסיק, אינון לא נטלין וקיימי בקיומייהו.

והמשכילים יזהירו, אתוון ונקודי. כזהר, נגונא דטעמי. הרקיע, אתפשטותא דנגונא, כגון אינון דמתפשטי בפשיטו, ואזלו בנגונא. ומצדיקי הרבים, אינון פסוקי דטעמי, דפסקי במטלניהון, דבג"כ אשתמע מלה. יזהירו, אתוון ונקודי, ונהרין כחדא במטלנין ברזא דסתימו, במטלנותא באינון שבילין סתימין. מהאי אתפשט כלא. והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, אינון קיימין וסמכין דההוא אפריון. המשכילים, אינון קיימין וסמכין עלאין, דאינון מסתכלי בסכלתנו, בכל מה דאצטריך ההוא אפריון וסמכין דיליה. סתרא דא, כד"א אשרי משכיל אל דל. יזהירו, דאי לא יזהירו ולא נהרין, לא יכלין לעיינא ולאסתכלא בההוא אפריון בכל מה דאצטריך.

כזהר הרקיע, ההוא דקיימא על גבי אינון משכילים, דכתיב ביה ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא. זהר דההוא, נהיר לאורייתא. זהר, דנהיר לאינון ראשי דההיא חיה, ואינון ראשי אינון משכילים דנהרין תדיר, ומסתכלן לההוא רקיע לההוא נהירו דנפיק מתמן. ודא איהו נהירו דאורייתא דנהיר תדיר ולא פסיק.

Chapter 4

והארץ היתה תהו ובהו וגו', היתה דייקא. מקדמת דנא תלגא גו מייא, נפקא מנה זוהמא בההוא חילא דתלגא במייא, ואקיש בה אשא תקיפא, והוה בה פסולת, ואתעדיאת ואתעבידת תה"ו. ומאתר דזוהמא, קינא דפסולת. ובה"ו, ברירו דאתבריר מגו פסולת, ואתיישב בה. חשך, רזא דאשא תקיפא. וההוא חש"ך חפי ע"ג ההוא תה"ו על גבי ההוא פסולת, ואתתקנת מיניה.

ורוח אלהים, רוח קודשא דנפיק מאלהים חיים, ודא מרחפת על פני המים. בתר דהאי רוח נשיב, אבריר דקיקו חד מגו ההוא פסולת, כטיסא דזוהמא. כד אבריר ואצניף ואצריף זמנא ותרין, עד דאשתאר ההוא זוהמא, דלית ביה זוהמא כלל.

כד האי תהו אבריר ואצריף, נפק מיניה רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים, ההוא דחמא אליהו. אבריר בהו, ואצריף, ונפק מיניה רעש, דכתיב ואחר הרוח רעש. ואבריר חשך, ואכליל ברזא דיליה אש, דכתיב ואחר הרעש אש. אבריר רוח, ואתכליל ברזא דיליה קול דממה דקה.

תה"ו אתר דלית ביה גוון ולא דיוקנא, ולא אתכליל ברזא דדיוקנא, השתא איהו בדיוקנא, כד מסתכלן ביה לית ליה דיוקנא כלל. לכלא אית לבושא לאתלבשא בר האי.

בה"ו, להאי אית ליה ציורא ודיוקנא: אבנין משקעין גו גליפא דתהו, נפקי גו גליפא דמשקען תמן. ומתמן משכי תועלתא לעלמא, בציורא דלבושא, משכי תועלתא מעילא לתתא וסלקא מתתא לעילא.

ועל דא נקיבן ומפולמין, הני תליין באוירא. לזמנין תליין באוירא דסלקי מתמן לעילא, לזמנין מטמרין ביומא דעיבא, ומפיקי מיין מגו תהומא לאתזנא תה"ו מתמן, דהא כדין חדוה ושטותא דקא אתפשט תהו בעלמא.

חשך, הוא אשא אוכמא תקיף בגוון, אשא סומקא תקיף בחיזו, אשא ירוקא תקיף בציור, אשא חיוורא דכליל כלא. חשך תקיף בכל אשין, ודא אתקיף לתה"ו. חשך הוא אשא, ולאו איהו אשא חשוכא, בר כד אתקיף לתהו, ורזא דא ותכהנה עיניו מראות ויקרא את עשו וגו'. חשך פני רע דאסבר אנפין לרע, וכדין אקרי חשך, דשרי עליה לאתקפא ליה, ורזא דא וחשך על פני תהום.

רו"ח הוא קול דשארי על בהו ואתקיף ליה ואנהיג ליה בכל מה דאצטריך. ורזא דא קול יי על המים. וכן ורוח אלהים מרחפת על פני המים. אבנין משקען גו תהומי, דנפקי מייא מנהון, ועל דא אקרון פני המים. רוח אנהיג ואתקיף לאינון פנים פני תהום, דא כמה דאצטריך ליה ודא כמה דאצטריך ליה.

תה"ו, עליה שריא שם שד"י. בה"ו, עליה שריא שם צבאות. חשך עליה שריא שם אלהים. רוח, עליה שריא שם ידו"ד.

רוח חזק מפרק הרים לא ברוח ה' וגו', שמא דא לא הוי ביה, דהא שד"י שלטא עליה ברזא דתהו. ואחר הרוח רעש לא ברעש ה', דהא שם צבאות שלטא ביה, ברזא דבהו. ועל דא אקרי בהו, רעש, דלאו איהו בלא רעש.

ואחר הרעש אש לא באש ה', דהא שמא דאלהים שלטא ביה מסטרא דחשך. ואחר האש קול דממה דקה, הכא אשתכח שם ידו"ד. ארבע פרקין הכא, דאינון פרקי גופא ואברין ידיען, דאינון ארבעה, ואינון תריסר. והכא שמא גליפא דתריסר אתוון. דאתמסר לאליהו במערה.

Chapter 5

ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. מהכא איהו שירותא לאשכחא גניזין, היך אתברי עלמא בפרט. דעד הכא הוה בכלל, ובתר, אתהדר כלל למהוי כלל ופרט וכלל.

עד הכא הוה כלא תלייא באוירא מרזא דאין סוף. כיון דאתפשט חילא בהיכלא עלאה רזא דאלהים, כתיב ביה אמירה, ויאמר אלהים. דהא לעילא לא כתיב ביה אמירה בפרט, ואע"ג דבראשית מאמר הוא, אבל לא כתיב ביה ויאמר.

דא ויאמר, איהו קיימא למשאל ולמנדע. ויאמר, חילא דאתרם, וארמותא בחשאי, מרזא דאין סוף ברישא דמחשבה. ויאמר אלהים, השתא אוליד ההוא היכלא, ממה דאתעדיאת מזרעא דקדש, ואוליד בחשאי. וההוא דאתילד אשתמע לבר, מאן דאוליד ליה אוליד בחשאי דלא אשתמע כלל, כיון דנפק מניה מאן דנפק אתעביד קול דאשתמע לבר.

יהי אור. כל מה דנפק ברזא דא נפק. יהי, על רזא דאו"א, דאיהו י"ה, ולבתר אתהדר לנקודה קדמאה, למהוי שירותא לאתפשטא למלה אחרא.

אור ויהי אור, אור דכבר הוה. אור דא רזא סתימא, אתפשטותא דאתפשט ואתבקע מרזא דסתרא דאויר עלאה סתימא. בקע בקדמיתא ואפיק חד נקודה סתימא מרזא דיליה, דהא אין סוף בקע מאוירא דיליה, וגלי האי נקודה י', כיון דהאי י' אתפשט, מה דאשתאר אשתכח אור, מההוא רזא דההוא אויר סתימאה.

כד אשתכח מניה נקודה קדמאה י', אתגלי לבתר עליה מטי ולא מטי, כיון דאתפשט נפק, ואיהו הוא אור דאשתאר מאויר, והיינו אור דכבר הוה והא קיימא. נפק ואסתלק ואתגניז ואשתאר חד נקודה מניה למהוי מטי תדיר באורח גניזו בההיא נקודה. מטי ולא מטי נהיר ביה באורח נקודה קדמאה דנפק מניה. ובגין כך כלא אחיד דא בדא. נהיר בהאי ובהאי.

כד סליק כלא סלקין ואתאחדן ביה. ואיהו מטי ואגניז באתר דאי"ן סו"ף. וכלא חד אתעביד. ההוא נקודה דאור אור איהו. ואתפשט ונהירו ביה שבע אתוון דאלפא ביתא, ולא אקרישו ולחים הוו, נפק חשך לבתר ונפקו ביה שבע אתוון אחרן דאלפא ביתא, ולא אקרישו וקיימו לחים. נפק רקיע דאפריש מחלוקת דתרין סטרין, ונפקו ביה תמניא אתוון אחרנין. כדין כ"ב. דלגו שבע אתוון דהאי סטרא ושבע דהאי סטרא ואתגליפו כלהו בההוא רקיע, והוו קיימי לחים. אקריש ההוא רקיע ואקרישו אתוון ואגלימו ואתציירו בציורייהו ואגליף תמן אורייתא לאנהרא לבר.

יהי אור, דהוא אל גדול, רזא דנפיק מאויר קדמאה. ויהי, רזא דחשך, דאקרי אלהים. אור, דאתכליל שמאלא בימינא. וכדין, מרזא דאל הוי אלהים, אתכליל ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא.

וירא אלהים את האור כי טוב, דא עמודא דאמצעיתא. כי טוב אנהיר עילא ותתא ולכל שאר סטרין, ברזא ידו"ד, שמא דאחיד לכל סטרין. ויבדל אלהים וגו' אפריש מחלוקת למהוי כלא שלים.

ויקרא אלהים וגו' מהו ויקרא, קרא וזמין, לאפקא מהאי אור שלים דקיימא באמצעיתא, חד נהירו, דאיהו יסודא דעלמא, דעליה קיימין עלמין. ומההוא אור שלים עמודא דאמצעיתא, אתפשט יסודא חי עלמין, דאיהו יום מסטרא דימינא. ולחשך קרא לילה, קרא וזמין, ואפיק מסטרא דחשך חד נוקבא סיהרא דשלטא בליליא, ואקרי לילה. רזא דאדנ"י אדון כל הארץ.

עאל ימינא בההוא עמודא שלים באמצעיתא, כליל ברזא דשמאלא, וסליק לעילא עד נקודה קדמאה, ונטיל ואחיד תמן מלה דתלת נקודין, חל"ם שור"ק חיר"ק, זרע קדש. דהא לית זרעא דאזדרע בר ברזא דא, ואתחבר כלא בעמודא דאמצעיתא, ואפיק יסודא דעלמא, ובגין כך אקרי כל, דאחיד לכלא בנהירו דתיאובתא.

שמאלא להיט בתוקפא וארח, בכולהו דרגין ארח ריחא. ומההוא להיטו דאשא, אפיק ההיא נוקבא סיהרא, וההוא להיטו הוה חשך, בגין דהוה מחשך. ותרין סטרין אלין, אפיקו תרין דרגין אלין, חד דכר וחד נוקבא.

יסודא אחיד בעמודא דאמצעיתא, מההוא תוספת נהורא דהוה ביה, דכיון דההוא עמודא דאמצעיתא אשתלים, ועביד שלם לכל סטרין, כדין אתוסף ביה נהירו מעילא, ומכל סטרין, בחדוה דכלא ביה. ומההוא תוספת דחדוה, נפיק יסודא דעלמין ואקרי מוסף. מהכא נפקין כל חיילין לתתא ורוחין ונשמתין קדישין, ברזא ידו"ד צבאות אל אלהי הרוחות.

לילה אדון כל הארץ, מסטרא דשמאלא, מההוא חשך, ובגין דההוא חשך תיאובתיה לאתכללא בימינא, וחלש תוקפיה, אתפשט מניה האי לילה, כד שארי לאתפשטא האי לילה, עד לא אסתיים, ההוא חשך עאל ואתכליל בימינא וימינא אחיד ליה, ואשתאר בגריעו האי לילה.

וכמה דחשך תיאובתיה לאתכללא באור, הכי לילה תיאובתיה לאתכללא ביום. חשך גרע נהוריה, ובגין כך אפיק דרגא בגריעו, ולא בנהירו. חשך לא נהיר אלא כד אתכליל באור, לילה דנפק מניה, לא נהיר אלא כד אתכליל ביום. גריעו דלילה לא אשתלים אלא במוסף, מה דאתוסף הכא גרע הכא.

במוסף הוה ביה רזא דנקודה עלאה, ורזא דעמודא דאמצעיתא בכל סטרין, ובגין כך אתוסף ביה תרין אתוון. בליליא גריעו ביה אלין תרין, כדין קר"א, כתיב ויקרא, וגרע מניה ו' י' וכתיב קרא לילה. הכא רזא דשמא דשבעין ותרין אתוון גליפא דכתרא עלאה.

Chapter 6

ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים וגו' הכא בפרט רזא לאפרשא בין מיין עלאין לתתאי, ברזא דשמאלא, הכא מחלוקת ברזא דשמאלא, דעד הכא רזא דימינא הוא, והכא הוא רזא דשמאלא. ובגין כך אסגיאו מחלוקת בין דא לימינא. ימינא איהו שלימא דכלא, ובגין כך בימינא כתיב כלא, דהא ביה תלייא כל שלימו. כד אתער שמאלא אתער מחלוקת, ובההוא מחלוקת אתתקף אשא דרוגזא, ונפיק מניה מההיא מחלוקת גיהנם, וגיהנם בשמאלא אתער ואתדבק.

חכמתא דמשה בהא אסתכל, ובעובדא דבראשית אשגח. בעובדא דבראשית הוה מחלוקת שמאלא בימינא, ובההוא מחלוקת דאתער ביה שמאלא, נפק ביה גיהנם ואתדבק ביה. עמודא דאמצעיתא דאיהו יום תליתאי עאל בינייהו, ואפריש מחלוקת ואסכים לתרין סטרין, וגיהנם נחית לתתא, ושמאלא אתכליל בימינא והוה שלמא בכלא.

כגוונא דא, מחלוקת קרח באהרן, שמאלא בימינא. אסתכל משה בעובדא דבראשית, אמר: לי אתחזי לאפרשא מחלוקת בין ימינא לשמאלא, אשתדל לאסכמא בינייהו, ולא בעי שמאלא. ואתקף קרח בתוקפיה.

אמר: ודאי גיהנם, בתוקפא דמחלוקת שמאלא, אצטריך לאתדבקא, הוא לא בעי לאתדבקא לעילא ולאתכללא בימינא, ודאי יחות לתתא בתוקפא דרוגזא דיליה.

ועל דא לא בעי קרח לאסכמא האי מחלוקת בידא דמשה, בגין דלא הוה לשם שמים, ולא חייש ליקרא דלעילא, ואכחיש עובדא דבראשית, כיון דחמא משה דהוה מכחיש עובדא דבראשית ואתדחא איהו לבר, כדין ויחר למשה מאד.

ויחר למשה, על דאכחישו ליה, דלא אסכים ההוא מחלוקת. מאד, על דאכחישו עובדא דבראשית. ובכלא אכחיש קרח, בעילא ובתתא. דכתיב בהצותם על ה', הא תתא, ועילא. ועל דא אתדבק במה דאתחזי ליה.

מחלוקת דאתתקן כגוונא דלעילא, וסליק ולא נחית, ואתקיים בארח מישר, דא מחלוקת דשמאי והלל. וקב"ה אפריש בינייהו, ואסכים לון. ודא הוה מחלוקת לשם שמים, ושמים אפריש מחלוקת, וע"ד אתקיים ודא הוה כגוונא דעובדא דבראשית. וקרח, בעובדא דבראשית אכחיש בכלא ופלוגתא דשמים הוה, ובעא לאכחשא מלי דאורייתא, ודאי באתדבקותא דגיהנם הוה, ועל דא אתדבק בהדיה.

ורזא דא בספרא דאדם. חשך כד אתער, אתער בתוקפיה וברא ביה גיהנם, ואתדבק בהדיה בההוא מחלוקת. כיון דשכיך רוגזא ותוקפא, אתער, מחלוקת כגוונא אחרא מחלוקת דרחימו.

ותרין מחלוקת הוו. חד שירותא וחד סיומא, ודא איהו ארחהון דצדיקייא שירותא דלהון בקשיו, וסופא דלהון בנייחא. קרח הוה שירותא דמחלוקת כפום רוגזא ותוקפא, ואתדבק בגיהנם. שמאי, סופא דמחלוקת. כד רוגזא בנייחא אצטריך לאתערא מחלוקת דרחימו, ולאסכמא על ידא דשמים.

ורזא דא, יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל, דא מחלוקת קדמאה אתערו דרוגזא ותוקפא בעא לאפרשא, ואתער גיהנם, עד דרוגזא ותוקפא אצטנן. וכדין ויעש אלהים את הרקיע וגו', אתער מחלוקת דרחימו וחביבו וקיומא דעלמא. וברזא דא מחלוקת שמאי והלל דתורה שבע"פ עאלת ברחימו גבי תורה שבכתב, והוו בקיומא שלים.

הבדלה איהו ודאי בשמאלא. כתיב הכא הבדלה, ויהי מבדיל, וכתיב ויבדל, וכתיב התם המעט מכם כי הבדיל וגו' וכתיב בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי. דהא ודאי לית הבדלה אלא בשני באתר שמאלא.

ואי תימא הבדלה בשני איהו ודאי, אמאי הבדלה בלוי דאיהו תליתאה, הבדלה בשמעון אצטריך דאיהו שני. אלא אע"ג דלוי איהו תליתאה. לדעתא דיעקב שני הוה, ולעולם בשני הוה, וכלא בארח מישר, בארח שלים כדקא יאות.

הבדלה במוצאי שבת, בין אינון דשליטין ביומי חול לשבת, וכד נפיק שבת, סלקא מגיהנם חד סטרא מעינא בישא דבעא לשלטאה בשעתא דאמרין ישראל ומעשה ידינו כוננה עלינו, ונפיק מההוא דרגא דאקרי שמאלא, ובעי לאתערבא בזרעא דישראל ולשלטאה עלייהו דישראל.

וישראל עבדי עובדא בהדס וביין, ואמרי הבדלה, ואתפרש מנייהו, ומאיך ההוא סטרא ועאל לדוכתיה בשאול, אתר דקרח וסיעתיה תמן, דכתיב וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, ואינון לא נחתו תמן עד דעבדי ישראל הבדלה מנהון, דכתיב הבדלו מתוך העדה וגו'.

ולעולם הבדלה בשני דאיהו שמאלא. בשירותא ותוקפא ורוגזא, דאתער שמאלא במחלוקת, עד לא שכיך בנייחא, ואתברי ביה גיהנם, כדין אתבריאו כל אינון מלאכים דקטרגי למריהון לעילא ואכיל לון נורא ואתוקדו. וכן כל שאר אינון דמתבטלי, ולית לון קיומא ואתאכלו בנורא, כגוונא דא קרח לתתא, וכלא כגוונא דא.

יהי רקיע, אתפשט פשיטו דא מן דא: א"ל, קטפא ימינא, א"ל גדול אתפשט פשיטו מן גו מייא, לאשתלמא שמא דא א"ל, ולאתכללא בההוא פשיטו דא בדא, ואתפשט מאל אלקים, הי"ם אלין אתפשטו, ואתהפכו למהוי מיין תתאין, ימ"ה, ההוא פשיטו דאתפשט בשני, מיין עלאין הי"ם זה הי"ם גדול, הי"ם, מיין עלאין, הפוכא דאלין אתוון, ימ"ה, מיין תתאין. כיון דאתתקנו אתעבידו כלא כללא חדא. ואתפשט שמא דא בכמה דוכתי.

מיין עלאין דכורין, ומיין תתאין נוקבין. בקדמיתא הוו מים במים, עד דאתפרשו לאשתמודעא מיין עלאין ותתאין, דא אלקים ודא אדנ"י, ודא ה' עלאה וה' תתאה. מה כתיב ויעש אלקים את הרקיע. אתפשטותא דא נטל שמא דא, אלקים מיין עלאין. ומיין תתאין אדנ"י. ועם כל דא, כיון דאשתלימו מיין דכורין במיין נוקבין, שמא דאלקים אתפשט בכלא.

ואע"ג דאפריש בין מיין עלאין לתתאין, מחלוקת לא אתבטל עד יום תליתאי, ואסכים מחלוקת ואתישב כלא בדוכתיה כדקא יאות. ובגין מחלוקת דא, אע"פ דאיהו קיומא דעלמא, לא כתיב כי טוב בשני, דלא אשתלים עובדא, מיין עלאין ומיין תתאין הוו כחדא, ולא הוו תולדין בעלמא. עד דאתפרשו ואשתמודעו, ובגין כך עבדו תולדין.

ועם כל דא, אע"ג דהבדלה הוי בשני, ומחלוקת ביה הוה, יום תליתאי אסכים בכלא, דהוא שמא דאגליף בגליפוי, הו"ה, לאסתכמא מיין עלאין ומיין תתאין: ה' עלאה ה' תתאה, ו' בינייהו לאשלמא בתרין סטרין. וסימנא דא מי הירדן, מיין עלאין קמו נד אחד, מיין תתאין נחתו לימא, וישראל אזלי באמצעיתא.

חמש רקיעין כתיבי הכא, וחי העולמים אזיל בהו ואנהיג בהו, וכלהו כלילן דא בדא, ואלמלא האי מחלוקת דאסתכם ע"י דאמצעיתא, לא אתכלילו ולא אתיישרו דא בדא. חמש מאה שנין אינון, דאילנא דחיי דביק בהו למיעבד איבין ותולדין לעלמא, וכל מימוי דבראשית, דנגדין ואתמשכן מבראשית, אתפלגו תחותוי על ידיה. ודוד מלכא נקיט כלא, ואיהו פליג לבתר. דכתיב ויחלק לכל העם לכל המון וגו'. וכתיב תתן להם ילקוטון. וכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף וגו'.

בשעתא דאתער מחלוקת בתוקפא דשמאלא, אסגי ואתקף הורפילא דטיפסא, ונפקו מתמן טסירין, ואקרישו מיד בלא לחותא כלל, והוו דכר ונוקבא, ומנהון אתפרשו זיינין בישין לזנייהו, והכא תקיפו דרוח מסאבא בכל אנון תוקפין טסירין, ואינון רזא דערלה. אילין אתקפו בזיינין תקיפין, חד אפעה וחד נחש, ותרוייהו חד. אפעה אוליד לשבעין שנין, בחבורא חדא אתהדר כלא לשבע שנין דנחש.

הכא איהו רזא דגיהנם, דאקרי בשבע שמהן. יצה"ר בשבע שמהן אקרי, ובכמה דרגין אתפשט מסאבו מהכא לעלמא, וכלא מרזא דשמאלא טב וביש, ואיהו ישובא דעלמא. הכא שמא גליפא דתמני סרי אתוון, ממנא על גשמי רצון נדבה וברכה ישובא דעלמא.

Chapter 7

ויאמר אלקים יקוו המים וגו', בארח קו למהוי בארח מישר, דהא מרזא דההיא נקודה קדמאה נפק כלא בסתימו, עד דמטי ואתכניש להיכלא עלאה, ומתמן נפיק בקו מישר לשאר דרגין עד דמטי לההוא אתר חד דכניש כלא בכלל דכר ונוקבא, ומאן איהו חי עלמין.

המים, דנפקי מלעיל מאת ה' עלאה. מתחת השמים, ו' זעירא וע"ד ו"ו חד שמים וחד מתחת השמים. כדין, ותראה היבשה, דא ה' תתאה, דא אתגלי וכל שאר אתכסי, ומגוי האי בתראה, אשתמע בסוכלתנו ההוא דאתכסי.

אל מקום אחד, בגין דהכא הוא קשורא דיחודא דעלמא עלאה ידו"ד אחד ושמו אחד, תרין יחודין: חד דעלמא עלאה לאתיחדא בדרגוי, וחד דעלמא תתאה לאתיחדא בדרגוי. קשורא דיחודא דעלמא עלאה עד הכא איהו, חי עלמין תמן אתבסים, ואתקשר עלמא עלאה ביחודא דיליה, ובגין כך אקרי מקום אחד, כל דרגין וכל שייפין מתכנשין תמן, והוו כלהו ביה חד בלא פרודא כלל. ולית דרגא דאתיחדן תמן ביחודא חד אלא האי, וביה אתכסיין כלהו בארח סתים בתיאובתא חד. עד הכא, בדרגא דא אתייחד עלמא דאתגלייא בעלמא דאתכסייא.

עלמא דאתגלייא אתייחד אוף הכי לתתא, ועלמא דאתגלייא איהו עלמא דתתא"ה, ואראה את ה', ויראו את אלקי ישראל, וכבוד ה' נראה, וירא כבוד ה', כמראה הקשת וגו' כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה', ודא איהו רזא ותראה היבשה.

כמראה הקשת, זה חי עלמין, וזהו את קשתי. נתתי בענן דא מלכות. נתתי, מן יומא דאתברי עלמא ביומא דעיבא, דאתחזי קשת, מראה דמות כבוד ה'. אתער שמאלא לאתתקפא, נפקת רחל ותקש בלדתה, מיכאל בסטרא דא רפאל בסטרא דא גבריאל בסטרא דא. ואינון גוונין דאתחזיין בההוא דמות חיור וסומק וירוק.

כן מראה הנגה סביב, נהירו דאתכסייא, בגלגולא דחיזו דעינא. הוא מראה דמות כבוד ה'. גוונין דאתיחדא יחודא תתאה לפום יחודא דאתיחד יחודא דלעילא.

ה' אלקינו ה', גוונין סתימין דלא אתחזיין ואתקשרן אל מקום אחד, יחודא חדא בעלאה. גוונין בקשת לתתא לאתיחדא בהו חוור סומק וירוק, כגוונין סתימין, ואנון יחודא אחרא רזא ושמו אחד, בשכמל"ו יחודא דלתתא, יחודא עלאה שמע ישראל ידו"ד אלקינו ידו"ד אחד. דא לקבל דא, הכא שית תיבין והכא שית תיבין.

יקוו מדידו דקו ומשחתא, משחתא, בוצינא דקרדינותא. דכתיב מי מדד בשעלו מים, ודא איהו יקוו המים, הכא שעורא דיוצר עלמין יו"ד ה"א וא"ו ה"א.

קדוש קדוש קדוש, דא איהו יקוו המים. ה' צבאות, דא איהו אל מקום אחד ברזא דשמא דא. מלא כל הארץ כבודו, דא ותראה היבשה, רזא גליפא שמא דיחודא כוז"ו במוכס"ז כוז"ו.

Chapter 8

תדשא הארץ דשא עשב וגו' השתא אפיקת חילא באנון מיין דאתכנשו לאתר חד, ונגדן בגוויה גו טמירן סתימאה, ונפקין בגויה טמירין עלאין וחיילין קדישין, די כל אנון בני מהימנותא מתקנן לון בתקונא דמהימנותא, בההוא פולחנא דמאריהון.

ורזא דא מצמיח חציר לבהמה וגו' דא בהמה דרביעאה על אלף טורין. ומגדלין לה בכל יומא ההוא חציר, וחציר דא אנון מלאכין שליטין לפום שעתא, דאתבריאו בשני, וקיימין למיכלא דהאי בהמה, בגין דאית אשא אכלא אשא.

ועשב לעבודת האדם. עשב, דא אלין אופנין וחיות וכרובים, דכלהו מתקנן גו תקונייהו, וקיימין לאתתקנא בשעתא דבני נשא אתיין לפולחנא דמאריהון בקרבניהון ובצלותא, דדא איהו עבודת האדם, ועשב דא אזדמן ואתעתד לעבודת האדם, לאתתקנא בתקוניה כדקא יאות.

וכד אינון מתתקנן בההיא עבודת האדם, לבתר, ומנייהו נפקי מזוני וטרפין לעלמא, דכתיב להוציא לחם מן הארץ. ודא איהו עשב מזריע זרע, דהא חציר לא מזריע זרע איהו, אלא אזדמן למיכלא דאשא קדישא, ועשב לתקונא דעלמא.

וכל דא, להוציא לחם מן הארץ. כל תקונין דבני נשא, דקא מתקנא להאי עשב ארץ. דפולחנא דלהון למאריהון, לספקא על ידיהון מההיא ארץ, טרפא ומזוני להאי עלמא, ולאתברכן בני נשא מברכן דלעיל.

עץ פרי עושה פרי, דרגא על דרגא, דכר ונוקבא. כמה דעץ פרי אפיק חילא דעץ עושה פרי, אוף הכא אפיק איהו. ומאן איהו, אלין אנון כרובים ותמרות. מאי תמרות, אלין אנון דסלקי בתננא דקרבנא ומתתקני בהדיה ואקרון תמרות עשן. וכלהו קיימין בתקונייהו לעבודת האדם, מה דלא קיימא כן חציר, דהא אתעתד למיכל, דכתיב הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך חציר כבקר יאכל.

עץ פרי עושה פרי. דיוקנא דכר ונוקבא, ודמות פניהם פני אדם. אלין לאו אנון כאנון כרובים, אלין אפי רברבן בדיקנא חתימא, כרובים אפי זוטרי כרביין. פני אדם, כל דיוקנין כלילן בהו, בגין דאינון אפין רברבין, ומצטיירין בהו ציורין גליפין כגלופי שמא מפרש, בארבע סטרי דעלמא מזר"ח מער"ב צפו"ן ודרו"ם.

מיכאל רשים רשימו לצד דרום, וכל אנפין מסתכלין לגבי פני אד"ם: פני ארי"ה, פני שו"ר, פני נש"ר. אדם איהו דכר ונוקבא, ולא אקרי אדם בר הני, ומניה אצטיירן ציורין, דרכב אלקים רבותים, דכתיב רכב אלקים רבותים אלפי שנאן.

שנאן, כללא דכלהו ציורין: שור, נשר, אריה. ן', דא איהו אדם פשיטו דאתכליל כחדא ברזא דכר ונוקבא, וכלהו אלפין ורבבן. כלהו נפקי מהני, רזא שנא"ן. ומהני דיוקנין מתפרשין כל חד וחד בסטרייהו כמה דאתחזי לון.

ואלין אינון דקא משלבן חד בחד, וכליל חד בחד למהוי כל חד וחד כלילן בחבריה שור נשר אריה אדם. אתנהגן ברזא דארבע שמהן גליפאן, סלקין לאתנהגא ולאסתכלא.

סליק לאתנהגא ולאסתכלא שור אנפי אדם. סליק שמא חד מתעטרא מחקקא ברזא דתרין גוונין, ואיהו א"ל. כדין אתהדר לאחורא, וכרסייא חקיק וגליף ליה, ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא.

סליק לאתנהגא ולאסתכלא נשר לאנפי אדם. סליק שמא אחרא מתעטרא מחקקא ברזא דתרין אנפין גוונין, לאתנהרא ולאסתכלא, בסליקו בעטורא דלעיל, ואיהו גדו"ל. כדין אתהדר לאחורא וכרסייא חקיק וגליף ליה, ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא.

סליק לאתנהגא ולאסתכלא אריה לאנפי אדם. סליק שמא אחרא, מתעטרא מתחקקא ברזא דתרין אנפין גוונין, לאתתקפא ולאתקשרא בתוקפא ואיהו גבו"ר. כדין אתהדר לאחורא, וכרסייא חקיק וגליף ליה, ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא.

אד"ם אסתכל בכלהו, וכלהו סלקין ומסתכלין ביה, כדין, כלהו אצטיירו בגלופייהו בציורא דא ברזא דשמא חד, דאקרי נור"א. וכדין כתיב עלייהו, ודמות פניהם פני אדם, כלהו כלילן בהאי דיוקנא והאי דיוקנא כליל לון.

ועל רזא דא, אקרי קב"ה האל הגדול הגבור והנורא. דהא שמהן אלין גליפין אינון לעיל, ברזא דרתיכא עלאה, כלילא בארבע אתוון ידו"ד, דאיהו שמא דכליל כלא. דיוקנין אלין מחקקן גליפן בכורסייא, וכורסייא גליפא מרקמא בהו, חד לימינא וחד לשמאלא, וחד לקמא וחד לאחורא, רשימא בארבע סטרין דעלמא.

כרסייא כד סלקא, רשימא בארבע דיוקנין אלין, אלין ארבע שמהן עלאין נטלין להאי כורסייא וכורסייא אתכליל בהו, עד דנקטא ולקטא נפשין וענוגין דכסופין. כיון דנקטא ולקטא אנון ענוגין וכסופין, נחתא מלייא, כאילנא דמלייא ענפין לכל סטר ומלי איבין.

כיון דנחתא, נפקי אלין ארבע דיוקנין מצטיירין בציורייהו, גליפן מנהרין נצצין מלהטין, ואנון זרעין זרעא על עלמא, כדין אתקרי עשב מזריע זרע: עשב, דאנון זרעין זרעא על עלמא.

נפקא דיוקנא דאדם דכליל כל דיוקנין, כדין כתיב עץ פרי עושה פרי למינו. אשר זרעו בו על הארץ. לא אפיק זרעא אלא לתועלתא על הארץ. אשר זרעו בו, דייקא, מכאן דלית רשו לבר נש לאפקא זרעא מניה לבטלא.

דשא דהכא, לאו איהו מזריע זרע, ובגין כך אתבטל, ולא קיימא בקיומא כהני אחרנין, דלית ליה דיוקנא לאצטיירא ולאתגלפא בדיוקנא וציורא כלל, אלא אתחזון ולא אתחזון. כל אנון דלא אצטיירו בציורא ודיוקנא, לית לון קיומא, קיימי לפום שעתא, ואתאכילו באשא דאכלא אשא, ומהדרין כמדלקדמין, וכן בכל יומא.

בר נש לתתא אית ליה דיוקנא וציורא, ולא איהו בקיומא כגוונא דהני דלעילא: ציורא ודיוקנא דלעיל, מצטיירין בציוריהון כמה דהוויין, בלא מלבושא אחרא לאצטיירא, ובגין כך אנון בקיומא תדיר. ציורא דאדם לתתא, מצטיירין בציורייהו במלבושא, ולא כגוונא אחרא, ובגין כך קיימין בקיומא זמן ועדן.

ובכל ליליא וליליא מתפשט רוחא מהאי מלבושא, וסלקא, וההוא אשא דאכלא אכיל ליה, ובתר אתהדר כמלקדמין, ומצטיירין בלבושייהו, ובגין כך לית לון קיומא, כאנון דיוקנין דלעיל. וע"ד כתיב חדשים לבקרים, בני נשא, דאנון חדשים בכל יומא ויומא מ"ט, רבה אמונתך, רבה איהו ולא זעירא.

רבה אמונתך ודאי, רבה, דיכלא לנטלא כל בני עלמא, ולאכללא לון בגוה, עלאה ותתאה, אתר רב וסגי איהו, דכליל כלא ולא אתמליא יתיר. ורזא דא, כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא וגו', אזלי לגבי ימא, וימא נטיל לון, ואכיל לון בגויה, ולא אתמלייא, ובתר אפיק לון כמלקדמין, ואזלי, ובגין דא רבה אמונתך.

ביומא דא, כתיב כי טוב, כי טוב, תרי זמני, בגין דיומא דא אחיד תרין סטרין, ואפריש מחלוקת, אמר להאי סטרא כי טוב, ולהאי סטרא כי טוב, ואסכים בינייהו. ובג"כ אית ביה תרין זמנין, ויאמר, ויאמר. הכא רזא דשמא דארבע אתוון, גליפא מחקקא, סליק לתריסר אתוון, בארבע דיוקנין, בארבע סטרין, רשים על כורסייא קדישא.

Chapter 9

ויאמר אלקים יהי מארת וגו', מארת חסר, דאתברי אסכרה לרביי. דבתר דאתגניז נהירו אור קדמאה, אתברי קליפה למוחא, וההיא קליפה אתפשט ואפיק קליפה אחרא. כיון דנפקת, סלקא ונחתא, מטת לגבי אנפי זוטרי, בעאת לאתדבקא בהו, ולאצטיירא בגווייהו, ולא בעאת לאפרשא מנייהו, אפרש לה קב"ה מתמן, ונחית לה לתתא, כד ברא אדם, בגין לאתקנא האי, בהאי עלמא.

כיון דחמת לחוה דקא מתדבקא בסטרוי דאדם, דשפירו דלעילא, וחמאת דיוקנא שלים, פרחא מתמן, ובעאת כמלקדמין לאתדבקא באנפוי זוטרי, אינון נטרי תרעין דלעיל, לא שבקו לה, נזף קב"ה בה, ואטיל לה בשפולי ימא.

ויתבת תמן, עד דחטא אדם ואנתתיה, כדין אפיק לה קב"ה משפולי ימא, ושלטא על כל אינון רביי אפי זוטרא, דבני נשא, דאתחזון לאתענשא בחובי דאבוהון. ואיהי אזלא משטטא בעלמא, קריבת לתרעי ג"ע דארעא, וחמת כרובים נטרי תרעי דג"ע, ויתבא תמן לגבי ההוא להט החרב, בגין דהיא נפקת מסטרא דההוא להט.

בשעתא דההוא להט אתהפך, ערקת ומשטטת בעלמא, ואשתכחת רביי דאתחזון לאתענשא. וחייכת בהו, וקטילת לון, ודא איהו בגריעו דסיהרא, דאזעירת נהורא, ודא מארת, כד אתיליד קין לא יכלא לאתדבקא ביה, לבתר אתקריבת בהדיה ואולידת רוחין וטיסין.

אדם, מאה ותלתין שנין שמש ברוחין נוקבין, עד דאתת נעמה, ומגו שפירו דילה, טעו בני האלהים בתרה. עז"א ועזא"ל. ואולידת מנייהו, ומנה אתפשטו רוחין בישין, ושדין בעלמא, דאינון אזלין ומשוטטין בליליא, ואזלין בעלמא, וחייכן בבני נשא, ועבדי לון דאושדון קרי, ובכל אתר דאשכחן בני נשא ניימין יחידאין בביתא, שרן עלייהו, ואחידן לון, ומתדבקן בהו, ונטלי מנייהו תאובתא, ואולידן מנייהו, ותו פגעין ביה במרעין, ולא ידע, וכל דא בגריעו דסהרא.

מארת, כד אתתקנת סהרא, אתהפכן אתוון אמרת ה' צרופה, מגן הוא לכל החוסים בו, מגן הוא, על כל אנון רוחין בישין, וקסטירין, דמשוטטי בעלמא בגריעו דילה, לכל אנון דאחידן ביה בהימנותיה דקב"ה.

שלמה מלכא, כד נחית לעמקא דאגוזא דכתיב אל גנת אגוז ירדתי, נטל קליפה דאגוזא, ואסתכל בכל אנון קליפין, וידע דכל אנון ענוגין, דהנהו רוחין קליפין דאגוזא, לאו איהו, אלא לאתדבקא בבני נשא, ולאסתאב לון, דכתיב ותענוגות בני אדם שדה ושדות.

תו, תענוגי בני אדם, דמתענגי בשינתא דליליא, נפקא מנייהו שדה ושדות, וכלא אצטריך קב"ה למברי בעלמא, ולאתקנא עלמא בהו, וכלא מוחא לגו, וכמה קליפין חפיא למוחא וכל עלמא כהאי גוונא, עילא ותתא.

מריש רזא דנקודה עלאה, עד סופא דכל דרגין, כלהו איהו, דא לגו מן דא, ודא לגו מן דא, עד דאשתכח דהאי קליפה להאי, והאי להאי.

נקודה קדמאה, הוא נהירו פנימאה, דלית ליה שעורא, למנדע זכיכו ודקיקו ונקיו דיליה, עד דאתפשט פשיטו, וההוא פשיטו דההיא נקודה, אתעביד חד היכלא לאתלבשא ההיא נקודה, נהירו דלא ידיע לסגיאו זכוכא דליה.

היכלא, דאיהו לבושא לההוא נקודה סתימא, איהו נהירו דלית ליה שעורא, ועם כל דא, לאו דקיק וזכיך איהו, כההיא נקודה קדמאה טמיר וגניז, ההוא היכלא אתפשט פשיטו אור קדמאה, וההוא פשיטו איהו לבושא לההוא היכלא דקיק וזכיך פנימאה יתיר.

מכאן ולהלאה אתפשט דא בדא, ואתלבש דא בדא, עד דאשתכח, דא לבושא לדא, ודא לדא, דא מוחא ודא קליפה, ואע"ג דדא לבושא, אתעביד איהו מוחא, לדרגא אחרא, וכלא כגוונא דא, אתעביד הכי לתתא, עד כי בצלם דא, איהו בר נש בהאי עלמא, מוחא וקליפה, רוחא וגופא, וכלא איהו תקונא דעלמא.

כד הות סיהרא בשמשא בדבקותא חדא, הות סיהרא בנהירו. כיון דאתפרשא מן שמשא, ואתפקדת על חילהא, אזעירת גרמה אזעירת נהורא, ואתברון קליפין על קליפין. לגניזו דמוחא, וכלא תקונא דמוחא, וע"ד, יהי מארת חסר. וכל דא לתקונא דעלמא, ודא הוא דכתיב להאיר על הארץ.

Chapter 10

ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים, ויעש רבויא ותקונא דכלא כדקא יאות. את שני המאורות הגדולים. בקדמיתא בחבורא חדא, רזא דא שמא שלים כחדא, ידו"ד אלקים, אע"ג דלא איהו באתגליא אלא בארח סתים.

הגדולים, דאתבריאו בשמא, דא כדא, לאתקרי בהו שמא דכלא, מצפץ מצפץ, אלין שמהן עלאין, דתליסר מכילן דרחמי. הגדולים, אלין אתרביאו, וסלקין לעילא, בגין, דאינון עלאין מרזא עלאה, וסלקין לתועלתא דעלמא, דאתקיימא בהון עלמין. כגוונא דא, שני המאורות, תרווייהו כחדא סליקו ברבותא חדא.

לא אתיישב סיהרא לגבי שמשא, דא אכסיף מקמי דא, סיהרא אמרה איכה תרעה, שמשא אמרה איכה תרביץ בצהרים, שרגא זעירא אכדין צהיר בצהרים, שלמה אהיה כעוטיה, אכדין אהוי בכסופא, כדין אזעירת גרמה למהוי רישא לתתאי, דכתיב צאי לך בעקבי הצאן, א"ל הקב"ה זילי ואזעירי גרמך.

ומתמן לית לה נהורא, בר משמשא, דבקדמיתא הווי יתבי כחדא בשקולא, לבתר, אזעירת גרמה, בכל אנון דרגין דילה, אע"ג דאיהי רישא עלייהו, דהא לית אתתא ברבויא, בר בבעלה כחדא, את המאור הגדול ידו"ד, ואת המאור הקטן אלקים, סוף כל דרגין, סופא דמחשבה. בקדמיתא אתרשים איהו לעילא, באתוון דשמא קדישא, את רביעאה דיליה, ולבתר אזעירת גרמה, לאתקרי בשמא דאלקים.

ועם כל דא, סלקא לכל סטרין לעיל באת ה' בחבורא דאתוון דשמא קדישא, לבתר אתפשטו דרגין, מסטרא דא, ומסטרא דא, דרגין דאתפשטו מסטרא דלעיל, אקרון ממשלת היום, דרגין דאתפשטון מסטרא דתתא, אקרון ממשלת הלילה.

ואת הכוכבים, שאר חילין ומשריין, דלית לון חושבנא, דכלהו תליין בההוא רקיע השמים. חי העולמים, דכתיב ויתן אותם אלקים ברקיע השמים להאיר על הארץ, דא ארץ עלאה, לתתא כדוגמא דא חי העולמים, ודא להאיר על הארץ, דא ארץ תתאה, כדוגמא דלעיל.

מלכותא דדוד, אתתקן ביומא דא, רגלא וסמכא רביעאה דכורסייא, אתתקנו אתוון, ואתיישבו על דוכתייהו. ועם כל דא, עד יום שתיתאה, דאתתקן דיוקנא דאדם, תקונא כדקא יאות, לא אתיישב בדוכתיה, וכדין אתתקן כורסייא עלאה, וכורסייא תתאה, ועלמין כלהו אתיישבו בדוכתייהו, ואתוון כלהו אתתקנן על גלגלוי בפשיטו דטופסירא דקוטרא.

ויומא רביעאה, איהו יומא מאיס מבונים, כד"א אבן מאסו הבונים, הה"ד בני אמי נחרו בי. דהא נהורא דא אזעירת גרמה ונהירו דילה, וקליפין אתקנו על דוכתייהו, כל אינון נהורין דנהרן, כלהו תליין בהאי רקיע השמים, לאתקנא בהו כורסייא דדוד.

אלין נהורין מציירן ציורא דלתתא, לאתקנא ציורא דכלהו דאנון בכללא דאדם, ציורא פנימאה. דכל ציורא פנימאה אקרי הכי. ומהכא, כל ציורא דאתכליל באתפשטותא דא, אקרי אדם, הה"ד אדם אתם, אתם קרוין אדם, ולא שאר עמין עכו"ם.

וכל רוחא אקרי אדם, רוחא דסטר קדישא, גופא דיליה לבושא איהו, וע"ד כתיב עור ובשר תלבישני וגו', בשרא דאדם לבושא איהו. ובכל אתר כתיב בשר אדם, אדם לגו, בשר לבושא דאדם, גופא דיליה.

סטרין דלתתא, דאתהתך בהתוכא דרוחא דא, אצטיירו מניה ציורין, דאתלבשן בלבושא אחרא, כגון ציורא דבעירי דכיין, שור שה כשבים, ושה עזים, איל וצבי ויחמור וגו', אנון דבעיין לאתכללא בלבושא דאדם. ההוא רוחא פנימאה דאינון סטרין, סליק בההוא שמא דאתקרי בה גופא דיליה, לבושא דההוא שמא. בשר שור, שור איהו פנימאה דההוא גופא, בשר דיליה לבושא, וכן כלהו.

כגוונא דא, בסטרא אחרא דלא קדישא, רוחא דאתפשט בשאר עמין עכו"ם נפקא מסטרא דלא קדישא, לאו איהו אדם, ובגין כך לא סליק בשמא דא, שמא דההוא רוחא טמא, לא סליק בשמא דאדם, ולית ביה חולקא, גופא דיליה לבושא דההוא טמא, בשר טמא. וטמא לגו, בשר לבושא דיליה, בג"כ בעוד דשרי ההוא רוחא בההוא גופא, אתקרי טמא נפק רוח מההוא לבושא, לאו אקרי טמא, ולא סליק ההוא לבושא בשמא.

סטרין לתתא, דאתהתך בהתוכא דרוחא דא, אצטיירן מניה ציורין, דאתלבשן בלבושא אחרא. כגון ציורי בעירי מסאבי, ואורייתא פתח בהו וזה לכם הטמא, כגון חזיר, ועופי ובעירי דההוא סטרא, רוחא סליק בההוא שמא, גופא לבושא דיליה, וגופא בשר חזיר אקרי, חזיר לגו, בשרא לבושא דיליה. ובג"כ אלין תרין סטרין, מתפרשן, אלין אתכלילו ברזא דאדם, ואלין אתכלילו ברזא דטמא כל זינא אזיל לזיניה, ואתהדר לזיניה.

נהורין עלאין דקא מנהרין, נהרין בההוא רקיע השמים וכו' לאצטיירא לתתא, ציורין כדקא חזי, דכתיב ויתן אותם אלקים ברקיע השמים וגו', ולמשול ביום ובלילה, שלטנו דתרין נהורין, דא איהו שלטנו כדקא חזי.

מאור גדול שלטנו ביממא, מאור קטן שלטנו בליליא, ורזא דא מהכא שלטנותא דדכורא ביממא, למלאה ביתיה, בכל מה דאצטריך, ולאעלא ביה טרפא ומזונא, כיון דעאל ליליא, ונוקבא נקיט כלא, לית שולטנו דביתא בר דנוקבא, דהא כדין שלטנו דילה, דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה, היא, ולא הוא. ממשלת היום דדכורא, ממשלת הלילה דנוקבא.

מאור גדול, דא הוא שמשא, ואית ביה תרין עשר פתחין, אית ביה תרי עשר שעתי, ושמשא שליט על יומא, מאור קטן, אית ביה תרי עשר פתחין, ודא סיהרא, ושלטא על ליליא, וליליא אית ביה תריסר שעתי, ועל דא ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, שמשא ותריסר פתחין אתעבידן י"ג מכילן דרחמי, ליל סיהרא ותריסר פתחין ואתעבידו י"ג, ואתעבידו שמשא וסיהרא חד ויום ולילה אחד, הה"ד ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, ורזא דא לעילא.

ואת הכוכבים, כיון דנוקבא פקידת ביתא, ואתכניסת לבעלה, לית שולטנו לביתא, אלא לעולמתן דאשתארן בביתא, לאתקנא כל תקוני ביתא, ובתר אתהדר ביתא, לשלטנו דדכורא, ביממא, כלא כדקא חזי.

Chapter 11

ויעש אלקים את שני המאורות, דא מאור, ודא מאור, בגין כך אנון נהורין דסלקי לעילא, אקרון מאורי אור, ואנון נהורין דנחתו לתתא, אקרון מאורי אש, דאנון דרגין לתתא, ושלטי כל יומי דחול, וע"ד כד נפיק שבתא מברכין על שרגא, דהא אתיהיב לון רשו לשלטאה.

אצבען דבר נש, אינון סתרא דדרגין, ורזין דלעילא, ואית בהו פנימאין, ואחורים, אחורים אנון לבר, ואינון רמז לטופרין דאצבען, ובגין כך אית רשו לאסתכלא בטופרין במ"ש, דהא נהרין מההוא שרגא, ונהרין מההוא אש, לשלטאה.

אלין אתחזיין אצבען לגו, לא אית רשו לאתחזייא בההוא שרגא, דהא מלעילא נהרין, ואקרון פנים, פנימאין, ורזא דא וראית את אחורי, ופני לא יראו, דלא יסתכל בר נש במ"ש באצבען לגו, בשעתא דאמר בורא מאורי האש, וראית את אחורי, אלין פנים דלבר, דאתרמיזו בטופרי, ופני לא יראו, אלין אצבען לגו, אלין שלטי בשבתא, ואלין שלטי בחול.

וביומא דשבתא, קב"ה שליט בלחודוי, באנון פנים פנימאין, על כורסי יקריה, וכלהו אתכלילן ביה, ושלטנותא דיליה איהו, ובגין כך אחסין נייחא לכל עלמין, וירתין ירותא דיומא דא, עמא קדישא, דאקרון עמא חד בארעא. מאורי אור מסטרא דימינא, דאיהו אור קדמאה, דהוה ביומא קדמאה, דביומא דשבתא, נהרין אנון מאורי אור בלחודייהו, ושלטין, ומנייהו נהרין כלהו לתתא.

וכד נפיק שבתא, גניזין מאורי אור, דלא אתגליין, ומאורי האש שלטין, כל חד וחד על דוכתייהו. אימתי שלטין, במ"ש עד מעלי יומא דשבתא, ועל דא אצטריכו לאתנהרא מההוא שרגא במוצאי שבת.

והחיות רצוא ושוב, דלא יכיל עינא למשלט בהו, בגין דאינון רצוא ושוב, חיות דאתגליין אנון, דההוא אופן קאים בגווייהו, ומאן איהו דא מטטרו"ן, דאיהו רב ויקיר משאר אלין, ועלאה חמש מאה פרסי.

חיות דמטמרן, אנון תחות תרין אתוון עלאין דאתכסיין, י"ה, אתוון שליטין על ו"ה, אלין רתיכא לאלין, וההוא טמירא לכל טמירין דלא אתיידע כלל, שליט על כלא, ורכיב על כלא, חיות דאתגליין אנון לתתא, תחות אלין עלאין דמטמרן, ואתנהרן מנייהו, ונטלין בגינייהו.

חיות עלאין, כלהו כלילן ברקיע השמים, ועלייהו כתיב יהי מארת ברקיע השמים, והיו למאורות ברקיע השמים, כלהו תליין בההוא רקיע השמים, רקיע שעל גבי החיות, דא ההוא דכתיב ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח, דא ההוא קדמון.

דהא מתמן ולהלאה, לית מאן דיכיל לאסתכלא ולמנדע. מ"ט, משום דאיהו סתים במחשבה, ומחשבה דקב"ה, טמירא סתימא עלאה, מחשבה דבר נש, בכל עלמא, לא יכיל לאתדבקא ולמנדע לה, מלין דתליין במחשבה עלאה, לית מאן דיכיל לאתדבקא לון, מחשבה ממש עאכ"ו, לגו מן מחשבה מאן איהו דעביד רעיוני, דהא לית סוכלתנו למשאל, כל שכן למנדע.

Chapter 12

אין סוף לית ביה רשומא כלל, ולא תליא שאלתא ביה, ולא רעיונא לאסתכלותא דמחשבה כלל. מגו סתימא דסתימא, מריש נחיתו דאין סוף, נהיר נהירו דקיק, ולא ידיע, סתים ברשימו כחדודא דמחטא, רזא סתימא דמחשבה. ולא ידיע, עד דאתפשט נהירו מניה, באתר דאית ביה רשימין דאתוון, כלהו מתמן נפקן.

בריש כלא א' רישא וסופא דכל דרגין, רשימו דאתרשים ביה דרגין כלהו, ולא אקרי אלא אחד, לאחזאה דאע"ג דאית ביה דיוקנין סגיאין, לאו איהו אלא חד. ודאי איהו את דעלאין ותתאין תליין ביה.

ראשיתא דאלף, טמירו דרזא דמחשבה עלאה, וההוא אתפשטו דההוא רקיע עלאה כלא סתים בההוא רישא, בגין דכד נפיק א' מהאי רקיע, בדיוקנא דרזא דרישא דמחשבה נפקא. בההוא אמצעיתא דאל"ף, שית דרגין כלילן ביה, רזא דכלהו חיות טמירין עלאין, דתליין מגו מחשבה.

חד נהירו דנהיר ואתגניז, דא נהירו דאת ב' דבראשית. חום היום, דהוה אברהם יתיב פתח האהל, דאיהי פתחא מתתא לעילא, וחום היום נהיר על ההוא פתחא ונהרא מתמן.

תנינא, נהירו דאזיל לאתחשכא לעת פנות ערב, רזא דצלותא דיצחק, לאתקנא האי דרגא, דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, אסתכלותא דערב, וחשוכן כלהו לגביה. בהאי פנות ערב, אסתכל יעקב בההוא ממנא דעשו.

תליתאה, נהירו דכליל תרין אלין, נהירו דנהיר באסוותא, רזא דכתיב ביעקב ויזרח לו השמש וגו', ודאי כד אתכליל בההוא פנות ערב, מכאן ולהלאה והוא צולע על ירכו, דא איהו נצח ישראל.

על ירכו, ירכו כתיב ולא ירכיו, דא דרגא רביעאה, דלא אתנבי בר נש מתמן, עד דאתא שמואל, ועליה כתיב וגם נצח ישראל וגו', כדין אתקן, דהוה חלשא מכד אסתכן יעקב אבינו בממנא דעשו.

ויגע בכף ירכו, כד אתא לגבי דיעקב, נטל תוקפא מההוא פנות ערב, בדינא תקיפא, ויעקב הוה אתכליל ביה, ולא יכיל ליה, וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו, נטל תוקפא דדינא מתמן, בגין דירכא איהו לבר מגופא, דיעקב גופא הוה, וגופיה הוה כליל ברזא דתרין דרגין, ברזא דאקרי אדם, כיון דנטל תוקפא לבר מגופא, מיד ותקע כף ירך יעקב.

ולא אתנבי בר נש מתמן, עד דאתא שמואל, וע"ד נצח ישראל כתיב ביה, כי לא אדם הוא, יהושע אתנבי מהודו של משה, דכתיב ונתת מהודך עליו. הוד, ודא דרגא חמישאה. נצח ירכא שמאלא דיעקב, ובג"כ אתא דוד וכליל ליה בימינא, דכתיב נעימות בימינך נצח, ימינך לא כתיב אלא בימינך.

מ"ט אתחלש ירכא דיעקב, בגין דאתקרב ביה סטר מסאבא, ונקיט תוקפא מניה, ואתעכב עד שמואל, וע"ד אתא לאדכרא, דדא איהו ירכא דישראל, דכתיב וגם נצח ישראל, וע"ד כל מילוי הוו בדינא, בשירותא ובסופא.

ותו קב"ה כליל ליה לבתר בהוד, אימתי, לבתר דמשח מלכין. וע"ד שקיל איהו כמשה ואהרן, מה משה ואהרן בתרין סטרין דלעילא, אף הוא לתתא, כגוונא דאנון תרין סטרי, ומאן אנון נצח והוד, כגוונא דמשה ואהרן דלעילא: וכלהו דרגין אחידן דא בדא, דכתיב משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקוראי שמו, דהא שית סטרין אתכלילו ואחידן דא בדא.

Chapter 13

כמה דאלין אחידן, משה ואהרן ושמואל, אוף הכי אחידן יעקב משה ויוסף, יעקב מאריה דביתא, מית יעקב נטל משה ביתא, ומני לה בחייו, יוסף ע"י דיעקב ומשה הוה צדיק.

יעקב ביוסף נטל ביתא, דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף, משה לא שמש בה, עד דנטל ליה ליוסף, כד נפקת שכינתא מן גלותא לא יכיל לאזדווגא בה, אלא ביוסף, דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו, אמאי כתיב עמו, אלא גופא לא אזדווג בנוקבא, עד דאזדווג בהדי ברית, וע"ד משה נטל ליה ליוסף עמיה, כיון דהוה עמיה, שמש בנוקבא כדקא יאות, ובגין כך יעקב משה ויוסף כחדא אזלי.

יעקב מית, וגופיה אעלו ליה בארעא קדישא, יוסף מית, גופיה לא אתקבר בארעא קדישא, אלא גרמוי, משה לא האי ולא האי, אמאי, אלא יעקב בעלה קדמאה דמטרוניתא הוה, מית יעקב אזדווגא ביה במשה, ובעוד דהוה משה בהאי עלמא, מני לה כדקא יאות, ואיהו הוה בעלה תניינא.

יעקב אעילו ליה לארעא קדישא גופיה שלים, בגין דאיהו גופא, יוסף גרמוי ולא גופיה, בגין דגרמין אנון חיילין ומשריין דלעילא, וכלהו נפקי מההוא צדיק, וצדיק, צבאות אקרי, מ"ט, בגין דכל צבאות ומשריין עלאין מניה נפקין, וע"ד גרמוי דאנון צבאות אעלו בארעא.

משה הוה לבר, ולא עאל תמן, לא גופיה ולא גרמוי, אלא עאלת שכינתא בארעא בתר דמית משה, ואתהדרת לבעלה קדמאה, ודאי, איהו יעקב, מכאן נוקבא דאתנסיבת בתרין, בההוא עלמא אהדרת לקדמאה, משה הוה לבר, כיון דבעלה קדמאה הוה בארעא.

משה זכה בחייו, מה דלא זכה ביה יעקב, יעקב שמש בה בההוא עלמא, משה בהאי עלמא, ואי תימא דגריעו דמשה הוה, לאו הכי, אלא כד נפקי ישראל ממצרים, מסטרא דיובלא הוה, וכל אנון שתין רבבן מעלמא עלאה הוו, ובההוא דיוקנא אזלו במדברא, וחד מנהון לא עאלו בארעא, אלא בניהון תולדין דלהון, כדקא חזי, דאנון תקונא דסיהרא, וכל עובדי ארעא תקונא דסיהרא הוה.

משה שמש בסיהרא בעוד דאיהו בגופא ומני לה לרעותיה. כד אתפטר מהאי עלמא, סליק בסליקו עלאה, ברוחא קדישא, ואתהדר ברוחא ליובלא עלאה, ותמן אתדבק באנון שיתין רבוא דהוו דיליה, מה דלא הוה כן ליעקב, דהוא אתהדר ברוחא, לגו שמטה, מה דלא הוה כן בחייו, כיון דביתא אחרא הוה ליה.

וארעא קדישא בתקונא דלתתא אתתקנת בחילא דלעילא, וע"ד לא אתחזון למהוי כלהו כחדא, אנון דעלמא עלאה הוו בלחודייהו, כלהו ברוחא, ואנון דעלמא תתאה הוו בלחודייהו כלהו בגופא, ולא אתחזון למהוי אלין ואלין גו סיהרא, אלא אלין גו סיהרא, ואלין לבר, לנהרא אלין מגו אלין.

וכלהו דעאלו בארעא, דיוקנא דקדמאי הוו, ולא הוו בסליקו עלאה כוותייהו, בגין דלא יהא דרא, ולא הוה מקדמת דנא, כאנון קדמאי, דאתחזיא להון, זיו יקרא דמאריהון אפין באפין.

יעקב שמש בנשוי בגופא, לבתר אתדבק רוחא ברוחא, משה אתפרש מאתתיה, ושמש כד איהו בגופא, בההוא רוחא קדישא, לבתר אתדבק רוחא, ברוחא עלאה טמירא דלעילא, וכל דרגין הוו מתדבקן כלהו כחדא, רוחא דמשה דיובלא איהו, גופיה דשמטה, רוחא דיעקב לאתדבקא בשמטה, גופיה דנשוי הוה, בהאי עלמא.

כל אנון נהורין עלאין, בדיוקנא דלהון לתתא בארעא, וכלהו תליין ברקיע השמים הכא רזא דתרין שמהן כלילן כחדא, ושכלולא דלהון תלתא, ואתהדרן לחד, דא לקבל דא, ואיהו שמא גליפא מחקקא, כלילן בהאי ברזא דמהימנותא.

Chapter 14

ויאמר אלקים נעשה אדם, סוד ה' ליראיו וגו', פתח ההוא סבא דסבין ואמר, שמעון שמעון, מאן הוא דאמר, נעשה אדם. ויאמר אלקים, מאי ניהו הכא, האי אלקים, אדהכי פרח ההוא סבא דסבין, ולא חמא ליה, וכמה דשמע ר"ש דהוה קרי ליה שמעון, ולא רבי שמעון, אמר לחברוי, ודאי האי הוא קב"ה, דאתמר ביה ועתיק יומין יתיב, הא כען איהו שעתא, למפתח בהאי רזא, דודאי הכא אית רזא, דלא אתיהיב רשו לאתגליא, וכען משמע, דרשותא אתיהיב לאתגליא.

פתח ואמר, למלכא, דהוה ליה כמה בניינין למבני, והוה ליה אומנא, וההוא אומנא, לא הוה עבד מדעם, אלא מרשו דמלכא, כד"א ואהיה אצלו אמון. מלכא ודאי איהו חכמה עלאה, לעילא, ועמודא דאמצעיתא, מלכא לתתא. אלקים אומנא לעילא, ודא אימא עלאה, אלקים אומנא לתתא, ודא שכינתא דלתתא.

ואתתא לית לה רשו למעבד מדעם, בלא רשו בעלה, וכל בניינין דהוו בארח אצילותא, הוה אמר אב"א באמירה, לגבי אמ"א, יהא כדין וכדין, ומיד הוה, כד"א, ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור, ויאמר הוה אמר לאלקים, יהי אור, מארי דבניינא איהו אומר, ואומנא עביד מיד, והכי כל בניינין בארח אצילותא, הוה אמר, יהי רקיע, יהי מארת וכלא אתעביד מיד.

כד מטא לעלמא דפרודא, דאיהו עולם הנבדלים, אמר אומנא, למארי בניינא נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, אמר מארי בניינא, ודאי טב הוא למעבד ליה, אבל עתיד הוא למחטי קמך, בגין דאיהו כסיל, הה"ד בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו.

איהי אמרה, בתר דחוביה תליא באמ"א ולא באב"א אנא בעינא למברי ליה בדיוקנא דילי, הדא הוא דכתיב, ויברא אלקים את האדם בצלמו. ולא בעא לאשתתפא ביה אב"א.

בזמנא דחב מה כתיב, ובפשעכם שלחה אמכם, אמר מלכא לאמ"א, ולא אמרית לך דעתיד הוא למחטי. בההוא זמנא, תריך ליה, ותריך אמא עמיה, ובגין דא כתיב בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו, בן חכם, דא אדם, דאיהו בארח אצילות, ובן כסיל, דא אדם דבריאה.

קמו כלהו חברייא, ואמרו, ר' ר' וכי אית פרודא בין אב"א ואמ"א, דמסטרא דאב"א, איהו בארח אצילות, ומסטרא דאמ"א בבריאה. אמר לון חברייא חברייא, לאו הכי הוא, דהא אדם דאצילותא, דכר ונוקבא הוה מסטרא דאבא ואמא, ודא איהו, ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור, יהי אור מסטרא דאבא, ויהי אור מסטרא דאמא, ודא איהו אדם דו פרצופין.

אבל להאי, לית ביה צלם ודמות אלא אמא עלאה, הוה ליה חד כנוי, דסליק לחושבן אלקים, וההוא כנוי איהו אור וחשך, ובגין ההוא חשך, דהוה בההוא כנוי, אמר אבא, דעתיד למחטי לאדם דבריאה, דאיהו אור לבוש עלאה.

והאי איהו אור דברא קב"ה, ביום ראשון, דגנזו לצדיקייא, וההוא חשך, דאתברי ביומא קדמאה לרשיעייא, כד"א ורשעים בחשך ידמו, ובגין ההוא חשך, דהוה עתיד למחטי לההוא אור, לא בעא אבא לאשתתפא ביה, ובגין דא אמר, נעשה אדם, בצלמנו ההוא אור, כדמותנו ההוא חשך, דאיהו לבושא לאור, כגוונא דגופא, דאיהו לבושא לנשמתא, הדא הוא דכתיב עור ובשר תלבישני. חדו כלהו, ואמרו זכאה חולקנא, דזכינא למשמע מלין דלא אשתמעו עד כען.

Chapter 15

פתח עוד ר' שמעון ואמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי וגו', אמר, חברייא, שמעו מלין עתיקין, דבעינא לגלאה, בתר דאתיהיב רשו עלאה למימר, מאי ניהו דאמר ראו עתה כי אני אני הוא אלא, דא הוא, עלת על כל עלאין, ההוא דאתקרי עלת העלות, עלת מאלין עלות, דלא יעביד חד מאלין עלות שום עובדא, עד דנטיל רשות מההוא דעליה, כמה דאוקימנא לעילא בנעשה אדם.

נעשה, ודאי על תרין אתמר, דאמר דא לההוא דלעילא מניה נעשה, ולא עביד מדעם, אלא ברשו ואמירה, מההוא דלעילא מניה, וההוא דלעילא מניה, לא עביד מדעם, עד דנטיל עצה מחבריה. אבל ההוא דאתקרי עלת על כל עלות, דלית לעילא מניה, ולא לתתא שוה ליה, כד"א ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש, אמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי, דנטיל עצה מניה, כגוונא דההוא דאמר, ויאמר אלקים נעשה אדם.

קמו כלהו חברייא, ואמרו רבי, הב לנא רשו למללא בהאי אתר, אמרו, והא לא אוקמת לעילא דעלת העלות אמר לכת"ר נעשה אדם, אמר לון הוו שמעין אודנייכו, מה דפומכון ממללן, והא לא אמרית לכו השתא, דאית דאתקרי עלת העלות, ולאו איהו ההוא דאתקרי, עלת על כל עלות, דלעלת על כל עלות לית ליה תניינא, דנטיל עצה מניה, דאיהו יחיד קדם כלא, ולית ליה שותפו.

ובגין דא אמר, ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי, דנטיל עצה מניה, דלא אית ליה תניינא, ולא שותפא, ולא חושבנא, דאית אחד בשתוף, כגון דכר ונוקבא, ואתמר בהון כי אחד קראתיו, אבל איהו, חד, בלא חושבן ולא שתוף, ובגין דא אמר ואין אלקים עמדי. קמו כלהו, ואשתטחו קמיה, ואמרו זכאה בר נש דמאריה אסתכם עמיה, לגלאה רזין טמירין, דלא הוו מתגליין למלאכייא קדישייא.

אמר לון, חברייא, אית לן לאשלמא קרא, דכמה רזין טמירין, אית בהאי קרא אני אמית ואחיה וגו', אני אמית ואחיה, בספירן, אחיה, מסטרא דימינא חיי, ומסטרא דשמאלא מותא, ואי לא אסתכמן תרוייהו בעמודא דאמצעיתא, לא אתקיים דינא, דאנון במותב תלתא כחדא.

ולזמנין אסתכמו תלתא למעבד דינא, וייתי יד, דאיהי פשוטה לקבל שבים, דאיהו הוי"ה יוד הא ואו הא, ודא שכינתא, אתקרי יד ימין מסטרא דחסד, יד שמאל מסטרא דגבורה, יד הוי"ה מסטרא דעמודא דאמצעיתא, כד בר נש תב בתיובתא, האי יד שזיב ליה מן דינא, אבל כד דן עלת על כל העלות, אתמר ביה ואין מידי מציל.

ועוד, תלת זמנין אתמר בהאי קרא, אני אני אני, דאית בהון א' א' א' י' י' י' דאתרמיזו ביוד הי ואו הי. יוד הא ואו הא, ואית בהון ג' ווין ו' ו' ו' ואחיה ואני ואין, דאתרמיזו באלין שמהן.

ועם כל דא דהאי קרא, הא אוקמוה חברייא לגבי אלהים אחרים. כד"א ראו עתה כי אני אני הוא, דא קב"ה ושכינתיה, דאתמר בהו אני וה"ו. ואין אלהים עמדי, דא סמא"ל ונחש. אני אמית ואחיה, אני אמית בשכינתי, למאן דאיהו חייב, ואני אחיה בה, למאן דאיהו זכאי. ואין מידי מציל, דא יד הוי"ה דאיהו הוי"ה יוד הא ואו הא, ואיהו כוז"ו במוכס"ז כוז"ו. וכלא קשוט, אבל מה דאתמר לעילא עלת עלאה דאיהו עלת על כל העלות, והאי רזא לא אתמסר לכל חכימא ונביאה.

ת"ח, כמה עלות אנון סתימין, דאנון מתלבשין, ואנון מורכבין בספירן, וספירן מרכבה לגבייהו, דאנון טמירין ממחשבתא דבני נשא, ועלייהו אתמר כי גבוה מעל גבוה שומר וגו', נהורין מצוחצחין, אלין על אלין, ואלין דמקבלין אנון חשוכין מאחרנין דעלייהו, דמקבלין מנייהו, ועלת העלות לית נהורא קיימא קמיה, דכל נהורין מתחשכן קמיה.

Chapter 16

ד"א נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, הא אוקמוה חברייא על מלאכי השרת דאנון אמרי האי קרא, אמר להו, בתר דהוו ידעין מה דהוה, ומה דעתיד למהוי, ואנון הוו ידעין דעתיד למחטי, אמאי בעו למעבד ליה.

ולא עוד, אלא דעזא ועזאל הוו מקטרגי עליה בזמנא דאמר שכינתא לקב"ה נעשה אדם אמרו מה אדם ותדעהו, מה את בעי למברי אדם, ותדעהו דעתיד למחטי קמך באתתא דיליה דאיהי חשך, דאור איהו דכורא, וחשך נוקבא שמאלא, חשך דבריאה, בההוא זמנא שכינתא אמרת לון, בהאי דאתון מקטרגין, אתון עתידים למנפל, כדכתיב ויראו בני האלקים את בנות האדם, כי טובות הנה וגו' וטעו בהון ואפיל לון שכינתא מקדושה דלהון.

אמרו חברייא, רבי רבי, אדהכי עזא ועזאל לא הוו משקרין במלולייהו דודאי בנוקבא עתיד אדם למחטי, אמר להו הכי אמרה שכינתא, אתון אזדמנתון לקטרגא קדמי יתיר מחילא דמרומא, אי אתון הויתון שפירין מאדם בעובדייכו, יאות לכו לקטרגא עליה, אבל איהו עתיד למחטי באתתא חדא, אתון בנשין סגיאין, חבתיכון יתיר מבני נשא, כמה דכתיב ויראו בני האלקים את בנות האדם וגו' את בת האדם לא נאמר, אלא את בנות האדם. ולא עוד, אלא אם אדם חב, הא אקדים ליה תשובה, לאהדרא למאריה לאתקנא במה דחב.

אמרו ליה חברייא, אי הכי אמאי כולי האי, א"ר שמעון לחברייא, אי לא דהוה הכי, דברא קב"ה יצרא טבא ובישא, דאנון אור וחשך, לא הוה זכו וחובה, לאדם דבריאה, אלא, דאתברי מתרווייהו. ובגין דא ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו'. אמרו ליה כולי האי אמאי, ולא הוה שפיר דלא אתברי, דלא למיחב ולגרמא כל מה דגרים לעילא, ולא הוה ליה, לא עונש ולא שכר.

אמר לון, מן הדין, הוה ליה למברייה כך, בגין דאורייתא בגיניה אתבריאת, דכתיב בה עונשא לרשיעייא, ואגרא לצדיקייא, ולא הוה אגרא לצדיקייא ועונשא לרשיעייא אלא בגין אדם דבריאה, לא תהו בראה לשבת יצרה. אמרו ודאי כען שמענא מה דלא שמענא עד השתא, דודאי לא ברא קודשא בריך הוא מלתא דלא איהו צריך.

ולא עוד, אלא אורייתא דבריאה איהו לבושא דשכינתא, ואי אדם לא הוה עתיד למברי, הות שכינתא בלא כסוייא כגוונא דעני. ובגין דא כל מאן דחב, כאלו אפשיט לשכינתא מלבושהא, והאי איהו עונשא דאדם.

וכל מאן דמקיים פקודין דאורייתא, כאלו הוא לביש לשכינתא בלבושהא, ובגין דא אוקמוה בכסויא דציצית ותפלין כי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב, בגלותא, והא אוקמוה. ת"ח חשך איהו אוכמו דאורייתא, אור חיורו דאורייתא.

Chapter 17

ואי צלותא לאו איהי שלימא, כמה מלאכי חבלה רדפין אבתרה, כד"א כל רודפיה השיגוה וגו', ובגין דא מצלין והוא רחום יכפר עון, דא סמאל דאיהו נחש. ולא ישחית, דא משחית. והרבה להשיב אפו, דא אף. ולא יעיר כל חמתו, דא חמה. בגין דלא ירדפון בתר צלותא. וכמה מלאכי חבלה תליין מנייהו שבעה ממנן אנון, ותליין מנייהו שבעין. ובכל רקיעא ורקיעא, אנון מקטרגין ותליין מנייהו אלף רבוא.

ואי צלותא סלקא שלימא, בעטופא דמצוה ותפילין על רישא ודרועא, אתמר בהו וראו כל עמי הארץ כי שם הוי"ה נקרא עליך ויראו ממך. שם ה' אוקמוה דאיהי תפילין דרישא, ומאן דחזי שם הוי"ה על רישא, בצלותא דאיהי אדנ"י, מיד כלהון ברחין. הה"ד יפול מצדך אלף וגו'.

ויעקב בגין דחמא ברוחא דקודשא דוחקא דגלותא בתראה בסוף יומייא, ויירא יעקב מאד ויצר לו ופליג עמא קדישא בגלותא לג' סטרין. כד"א וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה, ברישא, בגלותא דאדום, ואת לאה וילדיה אחרונים, ואת רחל ואת יוסף אחרונים. ובגין דחמא בתר כן עניותא וצערא דלהון, אמר ושבתי בשלום אל בית אבי, ואמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש.

ודוד, בגין גלותא אמר, רעב ועיף וצמא במדבר. בגין דחמא שכינתא חרבה יבשה, הוה נטל צערא בגינהא. לבתר דחמא דהדרין ישראל בחדוה, תקין עשר מיני נגונין, ובסוף כלהו אמר תפלה לעני כי יעטוף, והיא צלותא, דעטיף כל צלותין קדמהא, עד דייעול צלותא דיליה, בגין דא אקדים עני לכלהו.

מאן צלותא דעני, דא צלותא דערבית, דאיהי רשות בפני עצמה, בלא בעלה. ובגין דאיהי בלא בעלה, איהי ענייה יבשה, וצדיק עני יבש. דא זרעא דיעקב דאיהו ברשות כל אומין דעלמא, ודמיא לצלותא דערבית, דאיהי ליליא דגלותא.

וצלותא דשבת איהי צדקה לעני, כמה דאוקמוה מ"מ, שמש בשבת צדקה לעניים. ובגין דא צריך בר נש למהוי איהו, כעני לתרעא דמלכא, בצלותא דעמידה בכל שית יומין דחול, בגין שכינתא, ומתעטף לה בעטופא דמצוה דציצית כעני, ויהא בתפילין כאביון לגבי תרעא דאיהו אדנ"י, דהכי סליק לחושבן היכל. ודא איהו אדני שפתי תפתח.

וכד אפתח פומיה בצלותא דערבית, נשרא קא נחית ביומין דחולא לקבלא בגדפהא צלותא דליליא, ודא נוריא"ל. אתקרי אוריא"ל מסטרא דחסד, ונוריאל מסטרא דגבורה דאיהו נור דליק, דאתמר ביה נהר דינור וגו'.

ובצלותא דשחרית אריה נחית לקבלא צלותא, בדרועוי וגדפוי, דארבע גדפין לכל חיה דא מיכאל. ובצלותא דמנחה שור נחית לקבלא בקרנוי וגדפוי, ודא גבריאל.

ובשבת נחית קב"ה בג' אבהן לקבלא בת יחידא דיליה בהון. ודא רזא דשבת ש' ב"ת יחידא דיליה. בההוא זמנא חיוון עלאין דאתקריאו בשמא דהוי"ה, פתחין ואמרין שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם.

בההוא זמנא, מתפתחין שבעה היכלין: היכל קדמאה, היכלא דאהבה. תניינא, היכלא דיראה. תליתאה, היכלא דרחמי. רביעאה, היכלא דנבואה דאספקלריא דנהרא. חמישאה, היכלא דנבואה, דאספקלריא דלא נהרא. שתיתאה, היכלא דצדק. שביעאה היכלא דדין.

ועלייהו אתמר, בראשית, ברא שי"ת, אלהים היכלא שביעאה. והכי אנון ז' היכלין לתתא. ולקבלייהו שבעה קלין דהבו להוי"ה וי"ח אזכרות דביה, דבהון שט קב"ה בי"ח עלמין ברכב אלקים רבותים אלפי שנאן. דאנון י"ח רבוון עלמין. וכמה נטורי תרעין, אית להיכלין דמקבלין צלותין, וכל צלותא לא תעול אלא במדה במשקל.

ולית מאן דקאים קמי תרעא דצלותא, ועליה אתמר לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער. דאיהי תרעא דמלכא. בגין דצלותא איהי מצוה, ודא שכינתא, ואורייתא דא קב"ה, לא צריך הפסקה בינייהו. וצריך לסלקא תורה ומצוה ברחימו ודחילו.

דכל פקודין דעשה ולא תעשה, כלהו תליין מן שם הוי"ה. כמה דאוקימנא רזא דא, שמי עם י"ה שס"ה מצות לא תעשה, וזה זכרי עם ו"ה רמ"ח מצות עשה, והא הכא שס"ה ורמ"ח. ואנון רמ"ח תיבין בק"ש, ואתיהיבו מרחימו ודחילו דאת ה'. ובגין דא תקינו הבוחר בעמו ישראל באהבה. ואנון כלילן באברהם דאתמר ביה זרע אברהם אוהבי.

ישראל דסליק ביוד הא ואו הא. ורזא דמלה, ישראל עלה במחשבה להבראות. מחשבה חש"ב מ"ה וביה תשכח שמא קדישא. ובגין יעקב דאיהו ישראל, אתמר ויברא אלקים את האדם בצלמו, בדיוקנא דמאריה.

בני חיי ומזוני מסטרא דעמודא דאמצעיתא, דאיהו בני בכורי ישראל. ואיהו עץ החיים, ואיהו אילנא דמזון לכלא ביה. ובגין דא אנון ישראל מזונא דיליה, צלותא דחשיבא לקרבנא.

ובגלותא אתמר הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי, ושכינתא איהי קרבנא דקב"ה, מניה בימינא ושמאלא וגופא. וכד סלקא לגביה, צריך לאכללא עמיה, כל עשר ספירן, דלית קדושה פחות מעשרה, דאיהו קדושה דיליה, ובגין דא, כד בר נש בעי לסלקא צלותיה בכל תנועיה אי חיויא בעי לקטרגא לצלותא, צריך למעבד ליה קירטא, ורזא דמלה, זרקא מקף שופר הולך סגולתא.

Chapter 18

פתח רבי שמעון ואמר, עלאין שמעו, תתאין אתכנשו, אלין מארי מתיבתא דלעילא ותתא. אליהו באומאה עלך, טול רשו ונחית הכא, דהא קרבא סגיאה אזדמן. חנוך ממנא נחית הכא, אנת, וכל מארי מתיבתא דתחות ידך, דלא ליקרא דילי עבידנא, אלא ליקרא דשכינתא.

פתח כמלקדמין, ואמר, זרקא, ודאי במיתך לסלקא צלותא לההוא אתר ידיע, כמה דההוא אבנא דקירטא, דאזדריקת לאתר ידיע, הכי צריך לסלקא מחשבתיה, בצלותיה בההיא תגא אבן מוכללת ומעוטרת, דאתמר בה כל הזוקף זוקף בשם, דצריך לסלקא לה תמן.

ובההוא אתר דסליק לה לגבי בעלה, אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, אע"ג דאתמר ביה ואתה תשופנו עקב, ההיא אבן, דאיהי י' דיעקב, דאתמר בה משם רועה אבן ישראל, לא יפסיק, וצריך לסלקא עד אין סוף, וכד נחית לה אתמר ביה, כל הכורע, כורע בברוך, דצריך לנחתא עד אין תכלית, ולא יפסיק מניה, לא לעילא ולא לתתא.

לזמנין איהו בעלה ו' בצדיק, בשית פרקין דתרין שוקין, נחת לגבה בתרין שוקין. לזמנא איהו בעלה ו' בתרין, שית פרקין דסליקת לגביה בתרין דרועין. לזמנין איהו בן אבא ואמא, בן י"ה, צריך לסלקא לעילא לה', וכד סלקת תמן. לזמנין איהי בהפוכא ו' ובין י' י' כגוונא דא א' צריך לסלקא לגבי דאתמר בה אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה.

וכד איהי סליקת לעילא, ברישא דכל רישין סלקא, ובגינה מלאכייא אמרין איה מקום כבודו, וכד סליקת לא' כגוונא דא ציור איהי תגא ברישיה דא' עטרה על רישיה, כתר, וכד נחתא נקודה לתתא, ואתעטרת, נחיתת ביה כגוונא דא א. וכד סליקת אתקרי תגא ברזא דטעמי, וכד נחיתת אתקריאת נקודה. וכד איהי כגוונא דא ו מתיחדת עמיה, וכד איהי תגא על רישיה, אתקריאת אות ז' כלילא מניה אות ברית דאיהי שביעאה דכלא.

ובודאי האי אבנא היא בניינא דכל עלמין, ובגין דא אבן שלמה וצדק יהיה לך. איהי מדה בין כל ספירה וספירה, דכל ספירה בה סליקת לעשר, שיעור דילה ו' ובה אתעבידת אמה, עשר אמות אורך, בין כל ספירה וספירה, ורזא דמלה, עשר אמות אורך הקרש, ובין כלא מאה, איהי י' בין פרק ופרק ויוד עשר זמנין, סלקא למאה. והפוכא דמאה, אמה.

כל מדה ומדה אתקרי עולם, ואנון י"ו, שעור ומדה, ו' שקל י' מדה דיליה ושעורא דמדה, חמש אמות אורך, וחמש אמות רוחב, ואנון לקבל שעורא דכל רקיע דמהלך ת"ק אורכיה ות"ק פותייה ואנון ה' ה'.

הרי לך שעור קומה באתוון הוי"ה. דאת ו' איהי רקיע השמים. חמש רקיעין דיליה, ה', אלין אתקריאו ה' שמים: ה' חמש רקיעין דכלילן בשמים. חמש עלאין שמי השמים. ואנון ה' ה' חמש בחמש. ו' רקיע שתיתאה ו' ה' לון, י' שביעאה לון. ואינון שבעה בשבעה, וסלקין י"ד. והכי אנון ארעין שבעה על גבי שבעה כגלדי בצלים, וכלהו רמיזן בתרין עיינין.

י' אתקרי עולם קטן, ו' עולם ארוך, וכל מאן דבעי למשאל שאלתין, לגבי עולם ארוך צריך לארכא ביה. וכל מאן דשאיל בעולם קצר צריך לקצרא. ועל דא אוקמוה במקום שאמרו לקצר אין אדם רשאי להאריך.

לקצר בצלותין אל נא רפא נא לה. בנקודה די'. להאריך ולהתנפל ואתנפל לפני ה' כראשונה מ' יום ומ' לילה, כלא מ"ם, י' נקודה באמצע, אתעביד מים, מסטרא דחסד צריך לארכא בצלותא.

ובשמא קדישא סליק הוי"ה ברביע לארכא בתנועה דא, דאיהו רזא דתקיעה, לקצר מסטרא דשברים, בינוני לא בקצירו ולא באריכו, בתרועה, דעמודא דאמצעיתא דאיהי שלשלת, דתרווייהו שקל הקדש.

לקביל רביע דסליק איהו חולם, שברים לקביל שבא, דא בעא לסלקא קלא, ודא בעא לנחתא לה. ובגין דא אנון שברים בחשאי, שכינתא תתאה וקלא לא ישתמע, כד"א וקולה לא ישמע. תרועה דא שלשלת אחיד בתרוייהו.

ואית כגוונא דרקיע המאריך ביה תיבה, ואיהי נקודה חיריק כגוונא דחלם, לית נקודה דלית כגוונא דילה בטעמי, סגול לגבי סגולתא, שבא לגבי זקף גדול כלהו תשכח לון נקודי לגבי טעמי למאן דידע רזין טמירין.

פתח ואמר, זרקא, מקף שופר, הולך סגולתא. פתח, נקודת ימין, ה' מלך. נקודת סגול, שמאלא, ה' מלך. באמצעיתא, ה' ימלוך לתתא. ר' אחא אמר, ה' מלך דא עלמא עלאה, ה' מלך דא תפארת, ה' ימלוך דא ארון הברית.

Chapter 19

אלה תולדות השמים והארץ, הא אוקמוה, כל אתר דכתיב אלה פסל את הראשונים, ואלין תולדין דתהו, דאתרמיזו בקרא תניינא, והארץ היתה תהו, ואלין אנון דאתמר דקב"ה ברא עלמין ומחריבן, ובגין דא ארעא הוה תוהה ובוהה.

איך ברא קב"ה עלמין לחרבא לון, שפיר הוה דלא לברי לון. אלא ודאי הכא איכא רזא, מאי איהו ומחריבן, דקב"ה לא ישצי עובדי ידוי. ולא עוד אלא דא שמייא דאתמר בהו כי שמים כעשן נמלחו וגו' א"כ קב"ה עביד ומחי.

אלא רזא דמלה כדין הוא, דקב"ה ברא עלמא, וברייה באורייתא, כמה דאוקמוה בראשית דאתמר בה ה' קנני ראשית דרכו, ובהאי ראשית ברא ית שמיא וית ארעא, ואיהי סמיך לון ביה, בגין דברית כתיב ביה, בב'ר'אשי'ת', ואתמר ביה אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. ואלין אנון דאתמר בהון השמים שמים לה' וגו', ואיהי ארץ החיים כלילא משבע ארעין דעלייהו אמר דוד מלכא אתהלך לפני ה' בארצות החיים.

וברא שמיא וארעא בתריה, על תהו, ולית תמן יסודא, דאיהו ברית דסמיך לון, בגין דא, קב"ה בעא למתן אורייתא לאומין דעלמא עעכו"ם, דאיהו ברית מילה ממש, ולא בעו לקבלא ליה, ואשתארת ארעא חרבה ויבשה.

ודא איהו יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה. יקוו המים דא אורייתא, אל מקום אחד, אלין ישראל, בגין דנשמתייהו תליין, מההוא אתר דאתמר ביה, ברוך כבוד ה' ממקומו. כבוד ה', שכינתא תתאה. ממקומו, שכינתא עלאה, וכיון דאנון נשמתייהו מתמן, שריא עלייהו ודאי הוי"ה, ואתמר בהון כי חלק הוי"ה עמו, ודא איהו יקוו המים אל מקום אחד.

ואורייתא איהי ישובא דעלמא, ואומין דעלמא עעכו"ם דלא קבילו לה אשתארו חרבין ויבשין, ודא איהו דקב"ה ברא עלמין ומחריבן, אלין דלא נטרי פקודי אורייתא, לא דישצי איהו עובדוי, כמה דחשבין בני נשא, ולמה ישצי לון לבנוי דאתמר בהון בהבראם בה' בראם.

ואלין אנון דמתגיירין מאומין דעלמא, בגינייהו נפלת ה' זעירא דאברהם, באלף חמישאה, דהוא ה', דאיהו חרב ויבש, חרב בבית ראשון, ויבש בבית שני.

ומשה, בגין דבעא לאעלא גיורין תחות גדפוי דשכינתא וחשיב דהוו מאלין דאתבריאו בה' והב בהון את ה' דאברהם, גרמו ליה ירידה כד"א לך רד כי שחת עמך, בגין דלא קבילו לאת ה' בדחילו דיו"ד וברחימו דה', נחית איהי מדרגיה דאיהו ו'.

ואת ו' נחתת עמיה בגין דלא יתאביד בינייהו, דעתיד איהו ברזא דגלגולא לאתערבא בינייהו בגלותא, בין ערב רב, דאינון נשמתייהו, מסטרא דאלין דאתמר בהון כי שמים כעשן נמלחו וגו'. ואלין אינון דלא בעא נח רחמי עלייהו, ואתמר בהון, וימחו מן הארץ, בגין דהוו מאלין דאתמר בהון תמחה את זכר עמלק. ומשה לא אסתמר ו' מנייהו, ואפיל ה' בינייהו. ובגין דא, איהו לא יעול לארעא דישראל עד דיתוב ה' לאתרה, ובגין דא נחת איהו מדרגיה, ונחית ביה ו', ובגין דא ה' נפלת ו' יוקים לה, ו' דמשה.

ובגין דה"א זעירא, ה' דאברהם דאיהי דהבראם, אתעזר איהו בגינה, ואתמר ביה מוליך לימין משה וגו', ואפיק לה מתמן בחילא דו', ואייתי לה עמיה, מיד שריא עליה י"ה, ואשתלים אומאה כי יד על כס י"ה מלחמה להוי"ה וגו', מאי מדר דר דא משה, דאתמר ביה דור הולך ודור בא, והא אוקמוה, דלית דור, פחות מס' רבוא, ודא משה, דאתמר ביה דאנתתא חדא ילדה ס' רבוא בכרס אחת.

Chapter 20

וחמש מינין אנון בערב רב, ואנון: נפילים, גבורים, ענקים, רפאים, עמלקים. ובגינייהו נפלת ה' זעירא מאתרהא. בלעם ובלק מסטרא דעמלק הוו, טול ע"ם מן בלעם, ל"ק מן בלק, אשתאר בבל, כי שם בלל ה' שפת כל הארץ.

ואלין אנון דאשתארו מאלין, דאתמר בהון וימח את כל היקום, ומאלין דאשתארו מנהון בגלותא רביעאה, אנון רישין בקיומא סגי ואינון קיימין על ישראל כלי חמס, ועלייהו אתמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם, אלין אנון עמלקים.

נפילים, עלייהו אתמר ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה, ואלין אנון מינא תניינא, מאלין נפילים מלעילא, דכד בעא קב"ה למעבד אדם, דאמר נעשה אדם בצלמנו וגו', בעא למעבד ליה רישא על עלאין, למהוי איהו פקיד על כלהו ולמהוי אנון פקידין על ידוי, כגוונא דיוסף דאתמר ביה ויפקד פקידים על הארץ.

אנון בעו לקטרגא ליה ואמרו מה אנוש כי תזכרנו וגו' דעתיד למחטי קמך. אמר לון קב"ה אי אתון הויתון לתתא כותיה, יתיר הויתון חבין מניה, מיד ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו', חשקו בהון, וקב"ה אפיל לון לתתא בשלשלאן.

ואינון עזא ועזאל דמנייהו נשמתהון דערב רב, דאינון נפילים דאפילו גרמייהו לזנות בתר נשיא דאנון טבאן, ובגין דא אפיל לון קב"ה מעלמא דאתי, דלא יהא לון חולקא תמן, ויהיב לון אגרייהו בהאי עלמא כד"א ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וגו'.

גבורים, מינא תליתאה, עלייהו אתמר המה הגבורים וגו', אנשי השם, ואינון מסטרא דאלין דאתמר בהון הבה נבנה לנו עיר ונעשה לנו שם. ובנין בתי כנסיות ומדרשות, ושויין בהון ס"ת, ועטרה על רישוי, ולא לשמא דהוי"ה אלא למעבד לון שם, הה"ד ונעשה לנו שם. ומסטרא אחרא מתגברין על ישראל דאנון כעפרא דארעא, וגזלין לון ואתברת עבידתא, ועלייהו אתמר והמים גברו מאד מאד על הארץ.

רפאים, מינא רביעאה, אם יחזון לישראל בדוחקא מתרפין מנייהו, ואית לון רשו לשזבא לון, ולא בעאן, ומתרפין מאורייתא, ומאלין דמשתדלין בה, למעבד טב עם עכו"ם, עלייהו אתמר רפאים בל יקומו, בזמנא דייתי פקידה לישראל אתמר בהון ותאבד כל זכר למו.

ענקים, מינא חמישאה, דאנון מזלזלין לאלין דאתמר בהון וענקים לגרגרותיך, ועלייהו אתמר רפאים יחשבו אף הם כענקים, שקילין דא לדא. אלין אנון דאהדרו עלמא לתהו ובהו, ורזא דמלה חרב בי מקדשא, והארץ היתה תהו ובהו, דאיהי עקרא וישובא דעלמא, מיד דייתי אור דאיהו קב"ה, יתמחון מן עלמא ויתאבדון, אבל פורקנא לאו איהי תליא אלא בעמלק עד דיתמחו דביה אומאה, והא אוקמוה.

Chapter 21

ד"א, אלה תולדות השמים וגו'. אלין אנון, דאתמר בהון, אלה אלהיך ישראל, ביומא דיתמחון אלין, כאלו ההוא יומא עביד קב"ה שמיא וארעא, הה"ד ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים, בההוא זמנא יהא קב"ה עם שכינתיה, ויתחדש עלמא, הה"ד כי כאשר השמים החדשים, והארץ החדשה וגו', דא איהו ביום עשות.

בההוא זמנא, ויצמח הוי"ה אלקים מן האדמה כל עץ נחמד וגו', אבל בקדמיתא, עד דיתמחון אלין, לא נחית מטרא דאורייתא, וישראל דדמיין לעשבים ולאילנין לא יצמחון, ורזא דמלה וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה וגו', בגין דאדם אין, דאנון ישראל בבי מקדשא, לעבוד את האדמה בקרבנין.

ד"א, וכל שיח השדה, דא משיח ראשון, טרם יהיה בארעא. וכל עשב השדה טרם יצמח, דא משיח שני, ולמה, בגין דלית תמן משה, למפלח לשכינתא, דעליה אתמר, ואדם אין לעבוד את האדמה, ורזא דמלה לא יסור שבט מיהודה, דא משיח בן דוד, ומחוקק מבין רגליו, דא משיח בן יוסף, עד כי יבוא שיל"ה דא משה, חשבן דא כדא, ול"ו יקה"ת עמים, אתוון ולו"י קה"ת.

ד"א, וכל שיח השדה, אלין צדיקייא, דאנון מסטרא דצדיק חי עלמין. שיח ש' ח"י. ש תלת ענפין דאילנא, ואנון ג' אבהן, ומן ח"י עלמין.

לשון אחר, וכל עשב השדה, ע"ב שי"ן, תלת עלין דאינון ש יאהדונה"י, ואינון ע"ב. ענפין דתליין בהון, כחושבן ע"ב כלהו. לא אתאחדין באתרא, דאיהי שכינתא, עד דייתי ההוא דאקרי אד"ם, דאיהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ודא איהו ואדם אין לעבוד את האדמה.

ובגין דא, אתמר ביה, וכל עשב השדה טרם יצמח, עד דיצמח צדיק, ומניה אמת מארץ תצמח, דאתמר ביה ותשלך אמת ארצה, ותלמידי חכמים, דאנון דשאין, לא צמחין בגלותא, עד דאמת מארץ תצמח, ודא משה דאתמר ביה תורת אמת היתה בפיהו, דלא יהא מאן דדריש לשכינתא כותיה, ובגין דא ואדם אין לעבוד.

ומיד דאיהו ייתי מיד וא"ד יעלה מן הארץ, א"ד מן אדנ"י סליק ליה ו' ואתעביד בה אדון כל הארץ, מיד והשקה את כל פני האדמה, מניה אתשקיין ישראל לתתא בע' אנפין דאורייתא.

ד"א, ואד יעלה מן הארץ, תרגומו, ועננא יסתלק מן ארעא, ההוא דאתמר בה כי ענן ה' על המשכן וגו', וביה מתשקיין תלמידי חכמים בארעא.

בההוא זמנא, וייצר הוי"ה אלקים את האדם, אלין ישראל. בההוא זמנא, קב"ה צייר לון בציורין דעלמא דין ועלמא דאתי. וייצר, בההוא זמנא, קב"ה עייל לון בשמיה, בציורא דב' יודי"ן י' י'. ו' בינייהו, דאינון סלקין לחשבון הוי"ה. ויהון מצויירין באנפוי, באנפין דילהון בתרין יודין, בחוטמא דילהון באת ו'.

ובגין דא אמר קרא כי מראש צורים אראנו. אלין אנון ציורין דשמא קדישא. ויהון מצויירין באנפייהו, בתרין לוחין יקירין דאנון י' י' דאיהו ו' חרות עלייהו.

ועוד צייר לון, לכל דור בבת זוגיה עלאה, דא י"ה. ואנון ו' יחודא דתרווייהו. וצייר לון באנון דציורא דלעילא, דאיהו ישראל, עמודא דאמצעיתא, כליל שכינתא עלאה ותתאה, דאנון ק"ש ערבית, וק"ש שחרית, ועלייהו אתמר עצם מעצמי ובשר מבשרי.

ומיד בההוא זמנא, נטע לון לישראל בגנתא דעדן קדישא, הה"ד ויטע ה' אלקים, אבא ואמא. גן, דא שכינתא תתאה. עדן, דא אמא עלאה. את האדם, דא עמודא דאמצעיתא, איהי תהא נטע דיליה, בת זוגיה, ולא תזוז מניה לעלם, ותהא עדונא דיליה, וישראל קב"ה נטע לון בההוא זמנא נטעא קדישא בעלמא, כד"א נצר מטעי מעשי ידי להתפאר.

ויצמח הוי"ה אלקים, אבא ואמא, כל עץ נחמד, דא צדיק. וטוב למאכל, דא עמודא דאמצעיתא, דביה הוא זמין מזון לכלא, דכלא ביה, ולא אתפרנס צדיק אלא מניה, ושכינתא מניה, ולא צריכין לתתאין, אלא כלהו נזונין לתתא על ידיה. דבגלותא לא הוה לשכינתא ולח"י עלמין מזונא, אלא בח"י ברכאן דצלותא, אבל בההוא זמנא, איהו יהא מזונא לכלא.

ועץ החיים, דהוא אילנא דחיי יהא נטיע בגו גנתא, דאתמר ביה ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. ושכינתא, לא שלטא עלה אילנא דסטרא אחרא, דאנון ערב רב, דאנון עץ הדעת טוב ורע, ולא תקבל בה עוד טמא, הה"ד ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. ובגין דא לא מקבלין גרים לימות המשיח. ותהא שכינתא, כגפנא, דלא מקבלא נטעא ממינא אחרא.

וישראל יהון כל עץ נחמד למראה, ויתחזר עלייהו שופרא, דאתמר ביה השליך משמים ארץ תפארת ישראל. ועץ הדעת טוב ורע, אדחיין מנייהו, ולא מתדבקין, ולא מתערבין בהון, דהא אתמר בישראל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, דאנון ערב רב, וגלי לון קב"ה, דביום אכלו ממנו, גרמו דאבדו ב' אבדין, דאנון בית ראשון ובית שני, דא איהו כי ביום אכלך ממנו מות תמות ב' פעמים, ואנון גרימו דצדיק יחרב ויבש, בבית ראשון דאיהי שכינתא עלאה. ובבית שני, דאיהי שכינתא תתאה, דא איהו ונהר יחרב ויבש. ונהר דא ו', יחרב בה' תתאה, בגין דאסתלק מניה נביעו די' לאין סוף.

ומיד דיפקון ישראל מן גלותא, עמא קדישא לחוד, מיד נהר דהוה חרב ויבש אתמר ביה ונהר יוצא מעדן, דא ו' להשקות את הגן, ונהר דא עמודא דאמצעיתא, יוצא מעדן, דא אמא עלאה, להשקות את הגן, דא שכינתא תתאה.

דבההוא זמנא אתמר במשה ובישראל אז תתענג על ה' בענג דאיהו: ע' עדן, נ' נהר, ג' גן. ואתקיים קרא, אז ישיר משה וגו', שר לא נאמר, אלא ישיר. ואתהפך לערב רב ענ"ג לנג"ע, ולאומין דעלמא עע"ז, כגוונא דפרעה ומצראי, דפרח בהון שחין אבעבועות. אבל לישראל יהא ענ"ג.

ודא איהו ונהר יוצא מעדן, להשקות את הגן, ומשם יפרד, והיה לארבעה ראשים, דאנון: חסד דרועא ימינא, ובההוא זמנא הרוצה להחכים ידרים, ומחנה מיכא"ל אתשקיין מניה, ועמיה מטה יהודה ותרין שבטין. גבורה דרועא שמאלא, ובההוא זמנא הרוצה להעשיר יצפין, ומחנה גבריא"ל אתשקיין מניה, ועמיה מטה דן ותרין שבטין. נצח שוקא ימינא ומנה אתשקיין משרייא דנוריא"ל, ועמיה מטה ראובן, ותרין שבטין עמיה. הוד שוקא שמאלא, דעלה אתמר ליעקב והוא צולע על ירכו, ומניה אתשקיין משרייא דרפאל, דאיהו ממנא על אסוותא דגלותא, ועמיה מטה אפרים וב' שבטין.

ד"א, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, אלין אנון ארבעה דנכנסו לפרדס. חד עאל בפישו"ן, דאיהו פי שונה הלכות. תניינא עאל בגיחו"ן ותמן הוא קבור, ההוא דאתמר ביה כל הולך על גחון, גבריאל, גבר אל, עליה אתמר לגבר אשר דרכו נסתרה ויסך אלוה בעדו, ולא ידע גבר ית קבורתיה, עד יומא הדין דאתגלייא תמן. ודא איהו רמז, ולחכימא ברמיזא.

תליתאה עאל בחדקל, חד קל, ודא לישנא חדידא קלא לדרשא. רביעאה עאל בפרת, דאיהו מוחא, דביה פריה ורביה. בן זומא ובן עזאי דעאלו בקליפין דאורייתא, הוו לקאן בהון. ר' עקיבא דעאל במוחא אתמר ביה דעאל בשלם, ונפק בשלם.

Chapter 22

א"ר אלעזר, אבא, יומא חד הוינא בבי מדרשא, ושאילו חברייא, מאי ניהו דא"ר עקיבא לתלמידוי, כשתגיעו לאבני שיש טהור, אל תאמרו מים מים, שמא תסתכנון גרמייכו, דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. אדהכי, הא סבא דסבין קא נחית, אמר לון, רבנן במאי קא תשתדלון. אמרו ליה, ודאי בהא דא"ר עקיבא לתלמידוי כשתגיעו לאבני שיש וכו'. אמר לון, ודאי רזא עלאה אית הכא, והא אוקמוה במתיבתא עלאה, ובגין דלא תטעון נחיתנא לכו, ובגין דאתגליא רזא דא בינייכו דאיהי רזא עלאה, טמירא מבני דרא.

בודאי אבני שיש טהור, אנון דמנהון מיין דכיין נפקין, ואינון רמיזין באת א רישא וסופא, ו' דאיהו נטוי בינייהו, איהו עץ החיים, מאן דאכיל מניה, וחי לעלם, ואלין ב' יודי"ן, אינון רמיזין בוייצר, ואינון תרין יצירות, יצירה דעלאין, ויצירה דתתאין, ואנון חכמה בראש, וחכמה בסוף, תעלומות חכמה, ודאי אנון תעלומות מחכמה עלאה דתחות כתר עלאה.

ואנון לקבל ב' עיינין, דבהון תרין דמעין נחתו בימא רבא. ואמאי נחתו. בגין דאורייתא מתרין לוחין אלין הוה משה נחית לישראל, ולא זכו בהון, ואתברו ונפלו, ודא גרים אבודא דבית ראשון ושני. ואמאי נפלו. בגין דפרח ו' מנייהו, דאיהו ו' דוייצר, ויהיב לון אחרנין מסטרא דעץ הדעת טו"ר, דמתמן אתייהיבת אורייתא באסור והתר, מימינא חיי, ומשמאלא מותא.

ובג"ד א"ר עקיבא לתלמידוי, כשתגיעו לאבני שיש טהור, אל תאמרו מים מים, לא תהוו שקילין אבני שיש טהור לאבנין אחרנין, דאנון חיי ומותא, דמתמן לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. ולא עוד אלא אתון תסתכנון גרמייכו, בגין דאלין דעץ הדעת טו"ר אנון בפרודא, ואבני שיש טהור אינון ביחודא בלא פרודא כלל. ואי תימרון דהא אסתלק עץ החיים מנייהו ונפלו, ואית פרודא בינייהו, דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, דהא לית תמן פרודא לעילא דאלין דאתברו מאנון הוו. אתו לנשקא ליה, פרח ואסתלק מנייהו.

Chapter 23

ד"א, ונהר יוצא מעדן, בודאי לעילא בעץ חיים, תמן לית קליפין נוכראין, הה"ד לא יגורך רע, אבל בעץ דלתתא אית קליפין נוכראין ודאי, ואיהו נטוע בגנתא דעדן דזעיר אפין, דאיהו חנוך, מטטרו"ן, דג"ע דלעילא דקב"ה לית תמן ערטומא, למהוי תמן נפתל ועקש. ובגין דא, ונהר יוצא וגו', ויכילנא למימר במטטרו"ן, יוצא מעדן מעדון דיליה, להשקות את הגן, גן דיליה, פרדס דיליה, דתמן עאלו בן עזאי ובן זומא ואלישע, וקליפין דיליה, מסטרא דא טוב, ומסטרא דא רע, ודא אסור והתר, כשר ופסול, טומאה וטהרה.

קם חד סבא ואמר, ר' ר', הכי הוא ודאי, אבל עץ חיים לא אתקרי איהו, אלא הכא הוא רזא דמלה, וייצר: חד יצירה דטוב, וחד יצירה דרע, דא איהו עץ הדעת טוב ורע, עץ דא אדם זעירא מסטרא דחיים מניה, ומסטרא דמותא מניה, תמן ב' יצירות דיליה, דאנון אסור והתר, ועליה אתמר וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה.

ויפח באפיו נשמת חיים. דא שכינתא עלאה, עדן. תיובתא. ועלה אתמר ועץ החיים בתוך הגן, דא עמודא דאמצעיתא. הגן שכינתא תתאה, תלת קטירין אנון: נשמתא. רוחא. נפשא לגביה. ובהון ויהי האדם לנפש חיה, דאיהו מפיו ממש, אתקרי לשכינתא, דאיהי נשמת חיים. מיד דאמר מלין אלין סליק לעילא. א"ר שמעון, חברייא בודאי מלאכא הוה, ובודאי סמיך אית לנא, מכל אתר.

Chapter 24

פתח קרא אבתריה, ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן וגו', ויקח מאן נטיל ליה, אלא נטיל ליה מד' יסודין, דאתמר בהון ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, אפריש ליה מנהון, ושוי ליה בגנתא דעדן.

כגוונא דא, יעבד קב"ה לב"נ דאתברי מד' יסודין, בזמנא דתב בתיובתא, ומתעסק באורייתא, קב"ה נטיל ליה מתמן, ועלייהו אתמר, ומשם יפרד, אפריש נפשיה מתאוה דילהון, ושוי ליה בגנתא דיליה, דאיהי שכינתא. לעבדה בפקודין דעשה, ולשמרה בפקודין דלא תעשה, אי זכה לנטרא לה, איהו יהא רישא, על ד' יסודין, ואתעביד נהר דאתשקיין על ידיה, ולא על ידא אחרא, ואשתמודעין ביה, דאיהו רבון ושליט עלייהו.

ואי עבר על אורייתא, אתשקיין ממרירו דאילנא דרע, דאיהו יצר הרע, וכל אברין דאנון מד' יסודין, אתמר בהון, וימררו את חייהם וגו' וימררו במרירו דמרה, ולגבי אברין קדישין דגופא, דאנון מסטרא דטוב, עלייהו אתמר ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה וגו'. כגוונא דא, אמרו מארי מתניתין, וימררו את חייהם בעבודה קשה, בקושיא. בחומר, בקל וחומר. ובלבנים, בלבון הלכתא. ובכל עבודה בשדה, דא ברייתא. את כל עבודתם וגו' דא משנה.

אם תייבין בתיובתא, אתמר בהון, ויורהו ה' עץ, ודא עץ חיים, וביה וימתקו המים, ודא משה משיח, דאתמר ביה, ומטה האלקים בידי, מטה, דא מטטרו"ן, מסטריה חיים, ומסטריה מיתה. כד אתהפך למטה איהו עזר, מסטרא דטוב, כד אתהפך לחיויא, איהו כנגדו, מיד וינס משה מפניו.

וקב"ה מסר ליה בידא דמשה, ואיהו אורייתא דבע"פ, דביה אסור והתר, מיד דמחא ביה בטינרא, נטל ליה קב"ה בידיה, ואתמר ביה וירד אליו בשבט, למחאה ליה ביה, ושבט איהו יצר הרע, חויא, וכלא איהו בגלותא מחמת דיליה.

ועוד ומשם יפרד, זכאה איהו בר נש, דאשתדל באורייתא דבזמנא דנטיל ליה קב"ה, מהאי גופא, מד' יסודין, אתפרש מתמן, ואזיל למהוי רישא בד' חיוון, ואתמר בהון על כפים ישאונך וגו'.

Chapter 25

ויצו ה' אלקים וגו', הא אוקמוה לית צו אלא ע"ז, דמתמן אלהים אחרים, ואיהי בכבד, דמנה תכבד העבודה, דאיהי ע"ז, ליה והכבד כועס, והא אוקמוה כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה. דא איהו ויצו.

על האדם, דא שפיכות דמים, כד"א באדם דמו ישפך, ודא מרה, חרבא דמלאך המות, כד"א ואחריתה מרה כלענה, חדה כחרב פיות. לאמר, דא גלוי עריות, ודא טחול. עליה נאמר אכלה ומחתה פיה וגו' דטחול לית לה פומא וערקין, ואתשקיא מעכירו דדמא אוכמא דכבד, ולא אשכחנא ליה פומא, ודא איהו אכלה ומחתה פיה וגו'. כל שופכי דמים ממרה אנון, דערקין דדמא דלבא, מיד דחזאן מרה, כלהון ברחין קדמה.

ועריין כלהו אתכסיין בחשוכא, בדם אוכמא דטחול, מאן דעבר על שפיכת דמא וע"ז וג"ע, גליא נשמתיה, בכבד מרה טחול, ודיינין ליה בגיהנם, ותלת ממנן עלייהו, משחית אף וחימה.

ט"ו עריין אנון, כחשבן י"ה, ושית אחרנין כחשבן ו'. קדם דגלו ישראל בגלותא, ושכינתא עמהון, מני קב"ה לישראל, ערות אמך לא תגלה. ודא גלותא, איהו גלוי ערותה דשכינתא, הה"ד ובפשעכם שלחה אמכם, ועל גלוי עריות גלו ישראל ושכינתא בגלותא, ודא איהי ערוה דשכינתא. והאי ערוה איהי לילית, אמא דערב רב, וערב רב אנון עריות דילה, ועריות דישראל דלעילא, דעליה אתמר ערות אביך לא תגלה.

ואנון אפרישין בין ה' ה', דלא אתקריב ו' בינייהו, הה"ד ערות אשה ובתה לא תגלה, ואנון שכינתא עלאה ותתאה, דבזמנא דערב רב דאנון נפילים, גבורים, עמלקים, רפאים, ענקים, בין ה' ה' לית רשו לקב"ה לקרבא בינייהו, ורזא דמלה ונהר יחרב ויבש, יחרב בה' עלאה, ויבש בה' תתאה, בגין דלא יתפרנסון ערב רב מן ו', דאיהו עץ החיים ובגין דא לית קריבו לו' בין ה' ה', בזמנא דערב רב בינייהו.

ולית רשו, לאת י' לקרבא בה' תניינא, הה"ד ערות כלתך לא תגלה. ואנון אפרישו בין ו' לה' עלאה, הה"ד ערות אשת אביך לא תגלה די' איהו אב, ה' אם, ו' בן, ה' בת. ובגין דא מני לגביה ה' עלאה, ערות אשת אביך לא תגלה. ערות אחותך בת אביך, דא ה' תתאה. את בת בנה ואת בת בתה, אנון ה"א ה"א דאנון תולדין דה'. ערות אחי אביך דא יו"ד דאיהו תולדה דאת י', ואיהו אח לוא"ו.

סוף סוף, בזמנא דערב רב מעורבין בישראל, לית קריבו ויחודא באתוון שם הוי"ה, ומיד דיתמחון מעלמא אתמר באתוון דקב"ה, ביום ההוא יהיה הוי"ה אחד ושמו אחד. ובג"ד אדם, דאנון ישראל, אית לון יחודא באורייתא, דאתמר בה עץ חיים היא למחזיקים בה, ואיהי מטרוניתא מלכות, דמסטרהא אתקריאו ישראל בני מלכים.

ובג"ד, אמר קב"ה, לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, דא משנה, אתתא דההוא נער, ואיהי שפחה דשכינתא. ואי זכו ישראל, איהי עזר לון בגלותא, מסטרא דהתר, טהור, כשר. ואי לאו איהי כנגדו, מסטרא דטמא, פסול, אסור. טהור התר, כשר, איהו יצר הטוב. פסול, טמא, אסור, איהו יצר הרע.

ואתתא, דאית לה דם טוהר, ודם נדה, מסטרא דמשנה, איהי שויא ליה, ולאו איהי בת זוגיה, יחודא דיליה, דלית יחודא, עד דערב רב יתמחון מעלמא. ובג"ד אתקבר משה לבר מארעא קדישא, וקבורתא דיליה משנה איהי, ולא ידע גבר ית קבורתיה עד יומא הדין, קבורתא דיליה משנה, דשלטא על מטרוניתא, דאיהי קבלה למשה, ומלכא, ומטרוניתא מתפרשא מבעלה. בגין דא, תחת שלש רגזה ארץ וגו' תחת עבד כי ימלוך, דא איהו עבדא ידיעא, ושפחה דא משנה, ונבל כי ישבע לחם, דא ערב רב, עם נבל ולא חכם.

Chapter 26

עוד פתח ואמר, ויצר ה' אלקים מן האדמה, כל חית השדה, וכל עוף השמים, ווי לעלמא, דאנון אטימין לבא, וסתימין עיינין, דלא מסתכלין ברזי דאורייתא, ולא ידעין דודאי חית השדה ועוף השמים, אינון עמי הארץ. ואפילו באלין דאנון נפש חיה, לא אשתכח בהון עזר לשכינתא בגלותא, ולא למשה דאיהו עמה, דבכל זמנא דגלת שכינתא, לא זז מנה.

א"ר אלעזר, והא מאן יהב עובדא דאדם, בישראל ובמשה. אמר ליה ברי, ואנת אמרת הכי, וכי לא אוליפת מגיד מראשית אחרית, אמר ליה, הכי הוא ודאי.

ובגין דא משה לא מית, ואדם אתקרי איהו, ובגיניה אתמר בגלותא בתראה, ולאדם לא מצא עזר, אלא כלהו כנגדו. וכן עמודא דאמצעיתא אתמר ביה, ולאדם לא מצא עזר, דאפיק שכינתיה מן גלותא, הה"ד ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ומשה איהו בדיוקניה ממש, דאתמר ביה לא מצא עזר כנגדו.

בההוא זמנא, ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם, ה' אלהים אבא ואמא, תרדמה דא גלותא, דאתמר ביה ותרדמה נפלה על אברם. ארמי ליה על משה, ויישן, לית שינה אלא גלותא. ויקח אחת מצלעותיו, מצלעותיו דמאן, אלא מאלין עולמין דמטרוניתא, נטלו אבא ואמא חד מנייהו, ואיהו סטרא חוורא, יפה כלבנה. ויסגור בשר תחתנה, דא בשר דאתמר ביה בשגם הוא בשר, בשר דמשה סומק, ועליה אתמר פני משה כפני חמה, ובגין דא יפה כלבנה ברה כחמה.

ד"א ויסגר בשר, בעאן לאגנא בה עליה, הה"ד ויסגר ה' בעדו. ד"א, ויסגר, כד"א לעומת המסגרת, מסגרת מתקיימת, דבה מטרוניתא יהיה סגור ששת ימי המעשה.

Chapter 27

ויבן ה' אלהים את הצלע, הכא אתרמיז רזא דיבום, דאמרו ביה כיון שלא בנה שוב לא יבנה, הה"ד אשר לא יבנה את בית אחיו. אבל לגבי קב"ה אתמר ביה, ויבן ה' אלהים אבא ואמא, בני לה לגביה, הה"ד בונה ירושלם ה'. ו' דאיהו בן י"ה אבא ואמא, עלייהו אתמר ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם, דא עמודא דאמצעיתא. ויביאה אל האדם, אייתי ליה לגבי צלע, דנטיל מן ה', עולימא דילה.

ועלה אתמר ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב, ובגין דא בטורא דא אתבני בי מקדשא על ידא דקב"ה יהא קיימא לדרי דרין. ועליה אתמר גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, דקדמאה אתבני על ידא דבר נש והאי על ידא דקב"ה, ובגין דא אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו.

וכן אתמר במשה, ויבן ה' אלקים את הצלע, כד"א ולצלע המשכן השנית, צלע ודאי מסטרא דחסד חוור, מתמן אתקריאת סיהרא. ויסגר בשר תחתנה, בשר דאיהו סומק מסטרא דגבורה, ואתכליל בתרווייהו. בההוא זמנא, שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני.

זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, דא שכינתא, נערה המאורסה לגבי עמודא דאמצעיתא, אתמר בה זאת הפעם וגו' אנא ידענא דאיהי עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת ודאי יקרא אשה, מסטרא עלאה דאיהי אמא. כי מאיש לקחה זאת, מסטרא דאבא, דאיהו י', וכן משה בדיוקנא דיליה לתתא.

בההוא זמנא, יזכו ישראל, כל חד וחד לבת זוגיה, ודא איהו דכתיב ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם, וכתיב ונבאו בניכם ובנותיכם וגו', ואלין אנון נשמתין חדתין, דעתידין למהוי על ישראל כמה דאוקמוה אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף, ואז החדשות יבואו.

בההוא זמנא, מתעברין ערב רב מעלמא, ואתמר בישראל ובמשה כל חד בבת זוגייהו. ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו ולא יתבוששו דאתעבר ערוה מעלמא, דאלין אנון דגרמו גלותא, ערב רב ודאי.

Chapter 28

ועלייהו אתמר, והנחש היו ערום מכל חית השדה וגו', ערום לרע מכל חיוון דאומין דעלמא עעכו"ם, ואנון בנוי דנחש הקדמוני, דפתי לחוה, וערב רב ודאי אינון הוו זוהמא דאטיל נחש בחוה, ומההיא זוהמא נפק קין, וקטל להבל רועה צאן דאתמר ביה בשגם הוא בשר, בשגם זה הבל. בשגם ודאי איהו משה וקטיל ליה, ואיהו הוה ברא בוכרא דאדם.

ועם כל דא, משה בגין לכסאה על ערייתא דאבוהי, נטל בת יתרו דאתמר ביה ובני קיני חותן משה, והא אוקמוה, אמאי אתקרי קיני שנפרד מקין, כד"א וחבר הקיני נפרד מקין. ולבתר בעא לאהדרא ערב רב בתיובתא, לכסאה ערייתא דאבוהי, דקב"ה מחשבה טובה מצרפה למעשה, ואמר ליה קב"ה מגזעא בישא אנון, תסתמר מנייהו, אלין אנון חובה דאדם דאמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. אלין אנון חובה דמשה וישראל.

ובגינייהו גלו ישראל בגלותא, ואתתרכו מתמן, הה"ד ויגרש את האדם, ואדם ישראל ודאי, ומשה בגינייהו אתתרך מאתריה, ולא זכה למיעל בארעא דישראל, דבגינייהו עבר מאמר דקב"ה, וחב בסלע, דמחא ביה. דלא אמר ליה, אלא ודברתם אל הסלע, ואנון גרמו. ועם כל דא, מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, דאיהו לא קביל לון, ויהיב בהון אות ברית, אלא לכסאה ערייתא דאבוה, וקב"ה אמר ליה ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו. ובגינייהו אמר מי אשר חטא לי אמחנו מספרי דאנון מזרעא דעמלק דאתמר ביה תמחה את זכר עמלק. ואנון גרמא לתברא תרין לוחין דאורייתא.

ומיד, ותפקחנה עיני שניהם וידעו ישראל כי ערומים הם, בטונא דמצרים, דהוו בלא אורייתא, ואתמר בהו ואת ערום ועריה. ואיוב בגין דא אמר ב' זמני ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה מה דהוה משה, אתהפך לערב רב לשמה ולשנינה, אשוב שמה הכא רמיז דעתיד לאתחזרא בינייהו בגלותא בתראה, ואזיל בינייהו לשמה, ואיהו אמר ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך.

ובזמנא דאתברו תרין לוחין דאורייתא, ואורייתא דע"פ, אתמר בהון, ויתפרו עלה תאנה, אתכסו בכמה קליפין, מערב רב, בגין כי ערומים הם, דלא יתגלו עריתייהו וכסוייא דילהון כנפי ציצית. ורצועין דתפילין, עלייהו אתמר ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. אבל לגבי ציציות, ויתפרו עלי תאנה, ויעשו להם חגורות, דא איהו חגור חרבך על ירך גבור. ודא ק"ש דאתמר ביה רוממות אל בגרונם וגו' דא הוא ויעשו להם חגורות.

Chapter 29

וישמעו את קול ה' אלקים וגו', כד קריבו לטורא דסיני. הה"ד השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש וגו', וערב רב מיתו ואנון הוו דאמרו למשה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות ואשכחו אורייתא, ואלין אנון עמי הארץ, דאתמר בהון ארור שוכב עם כל בהמה. בגין דאנון מסטרא דההוא חויא, דאתמר ביה, ארור אתה מכל הבהמה.

והא כמה ערבובין אנון בישין בעירן וחיוון. אבל אית ערבוביא מסטרא דנחש, ואית ערבוביא מסטרא דאומי עעכו"ם, דדמו לחיוון ובעירן דחקלא. ואית ערבוביא מסטרא דמזיקין דנשמתן דחייביא, אנון מזיקין דעלמא ממש. ואית ערבוביא דשדים ורוחין ולילין וכלא מעורבין בישראל. ולא אית בכלהו לטייא כעמלק, דאיהו חיויא בישא, אל אחר, איהו גילוי לכל עריין דעלמא. רוצח איהו ובת זוגיה סם מות, ע"ז. וכלא סמא"ל ואית סמא"ל ואית סמא"ל, ולאו כלהו שויין, אבל ההוא סטרא דחיויא איהו לטייא על כלא.

ויקרא ה' אלקים אל האדם ויאמר לו איכה. הכא רמיז ליה, דעתיד לחרבא בי מקדשא, ולמבכי בה איכה, הה"ד איכה ישבה בדד, א"י כ"ה. ולזמנא דאתי עתיד קב"ה לבערא כל זינין בישין מעלמא, כדכתיב בלע המות לנצח. כדין תב כלא לאתריה. כדכתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

Chapter 30

(בראשית) תנינן כל שלמה דאתמר בשיר השירים, במלכא דשלמא דיליה במלך סתם, בנוקבא. מלך תתאה בעלאה, ורזא דמלה, דירתא תתאה לעלאה, תרווייהו כחד, והיינו בית, דכתיב בחכמה יבנה בית, וכתיב אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון, אפריון דא תקונא דעלמא תתאה, מעלמא עלאה.

דעד לא ברא קב"ה עלמא, הוה סתים שמיה ביה, והוה הוא ושמיה סתים בגויה חד, ולא קיימא מלה, עד דסליק ברעותא למברי עלמא, והוה רשים ובני ולא קיימא עד, דאתעטף, בעטופא חד דזיהרא, וברא עלמא.

ואפיק ארזין עלאין, רברבין, מההוא נהורא זיהרא עלאה, ושוי רתיכו על תרין ועשרין אתוון רשימין, אתגליפו בעשר אמירן, ואתיישבו, הה"ד מעצי הלבנון, וכתיב ארזי לבנון אשר נטע.

עשה לו המלך שלמה, לו, לגרמיה. לו, לתקוניה. לו, לאחזאה יקרא עלאה. לו, לאודעא דאיהו חד, ושמיה חד, כמה דאת אמר, יהיה ה' אחד ושמו אחד, וכתיב וידעו כי אתה שמך ה' לבדך.

במטון דקלפוי קסטורין ידיעא. נטיף לסטרא דא לעילא נטיף לימינא, סטא לשמאלא נחית לתתא, וכן לארבע זויין. מלכו אתפרש לעילא ותתא ולארבע זויין, למהוי חד נהרא עלאה.

נחית לתתא, ועביד ליה ימא רבא, כמה דאת אמר כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, דהא הוא כניש כלא, ושאיב ליה בגויה. כד"א אני חבצלת השרון שושנת העמקים, ואין שרון אלא אתר ימא רבא, דשאיב כל מימין דעלמא, דאפיק ושאיב, ונהיר דא בדא, באורחין ידיען. וכדין עלייהו כתיב בחכמה יבנה בית, וע"ד בית בראשית. אבל ביתא עלאה רברבא, ישובא דעלמא, מלך סתם, ביתא תתאה.

והמלך ישמח באלקים, עלאה, לאחדא ביה תחות רישיה, ולקרבא ליה בחדוה, למהוי כלא חד. והמלך ישמח באלקים, חדו נהורא דאפיק, דנפיק בחד שבילא, טמיר וגניז, ועייל ביה ב', תרין דאינון חד. על דא עלמא אשתכלל, בקיומא שלים.

והמלך ישמח באלקים, עלמא תתאה חדי, בעלמא עלאה סתימא, ההוא דשדר חיים לכלא, חיי מלכא אקרון, דא עקרא דביתא. ביתא דא, בני ביתא דעלמא, ובני עלמא. ודא הוא, בראשית ברא אלקים, ב' ראשית, ראשית חכמה, כד כניש כלא לגויה, ואתעביד ימא רבא, לשאבא כלא.

ימא דקאפו, מימוי שאיב, כל מימין דעלמא, וכניש לון לגויה, ומיין אזלין ושאטין, ואשתאבן ביה. ודא נפיק מגו עלאה, וסימניה דרזא דא, מבטן מי יצא הקרח דמימוי גלידין ביה, לשאבא אחרנין.

האי קרח, ימא דקפא, לא נגדין מימוי, אלא בשעתא דתוקפא דדרום מטי לגביה, ומקריב ליה בהדיה, כדין מיא דהוו גלידין בסטרא דצפון, משתרן ונגדין, דהא מסטרא דצפון גלידי מיא, ומסטרא דדרום, משתרן ונגדין. לאשקאה כל אינון חיות ברא, כד"א ישקו כל חיתו שדי וגו', ואלין אקרון הרי בתר, טורין דפרודא, דכלהו משתקיין, כד סטרא דדרום שארי לקרבא בהדיה, וכדין מיא נגדין, ובחילא דא עלאה דנגיד, כלא הוו ברבו בחדו.

כד מחשבה סליק ברעו, מטמירא דכל טמירין מטו מגויה חד נהר, וכד מתקרבין דא בדא, בחד שביל דלא ידיע לעילא ותתא, והכא הוא ראשיתא דכלא. וב' מלך סתם, מהאי ראשיתא אשתכלל ודמי דא לדא.

ברא אלקים את השמים, ואפיק קול מגויה, ודא אקרי קול השופר, והיינו ברא אלקים את השמים, דאיהו קול השופר, ושמים שליטין בחיי המלך עלאה, על ארעא, וסימניך בן ישי חי על האדמה, דחיים תליין בבן ישי, ובהו שליט בכלא, וארעא מיניה אתזנת, הה"ד ואת הארץ, וא"ו דאתוסף, לשלטאה במזוני על ארעא.

את לעילא, והוא חילא דכללא דעשרין ותרין אתוון, דאפיק א"ת א' ת' אלקים דא, ויהיב לשמים, כד"א בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו, והיינו את השמים, לאכללא דא בדא, ולחברא לון דא בדא, לאתקיימא כחדא, באנון חיי מלכא, מלך סתם לאתזנא מן שמים. ואת הארץ חבורא דדכר ונוקבא, דאתגליפו באתוון רשימין, וחיי מלכא דאתנגידו מן שמיא, דשמים נגדין לון לקיימא ארעא וכל אכלוסין דילה.

ורזא, דאלקים עלאה עבד שמים וארץ לקיומא, ואפיק לון כחדא, בחילא דלעילא ראשיתא דכלא. כגוונא דא, רזא עלאה נחית לתתא והאי בתראה עביד שמים וארץ לתתא.

ורזא דכלא ב', תרין עלמין נינהו, ובראו עלמין, דא עלמא עלאה, ודא עלמא תתאה, דא כגוונא דדא, דא ברא שמים וארץ, ודא ברא שמים וארץ, ועל דא ב', תרין עלמין נינהו, דא אפיק תרין עלמין, ודא אפיק תרין עלמין וכלא בחילא דראשית עלאה.

נחית עלאה בתתאה, ואתמלייא בארח דחד דרגא דשרי עלה, כגוונא דההוא שביל סתים וטמיר וגניז לעילא, בר דחד, שביל דקיק וחד ארח, ההוא דלתתא ארח, כד"א וארח צדיקים כאור נוגה. וההוא דלעילא שביל דקיק, כדכתיב נתיב לא ידעו עיט. ורזא דכלא הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה. וכתיב בים דרכך ושבילך במים רבים. עלמא עלאה כד אתמליא ואתעברא כנוקבא דמתעברא מן דכורא, אפיקת תרין בנין כחד, דכר ונוקבא, ואינון שמים וארץ, כגוונא עלאה.

ממימו דשמיא אתזן ארעא, ומימוי אשתדן בגווה, אלא דעלאי דכר, ותתאי נוקבא, ותתאי מן דכורא אתזנן, ומיין תתאין קראן לעלאין, כנוקבא דפתיחא לדכורא, ושדת מיא, לקבל מיא דדכורא למעבד זרעא, ונוקבא מן דכורא אתזנת, הדא הוא דכתיב, ואת הארץ, בתוספת ויו כמה דאתמר.

כתיב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו', אתוון אתחקקו בעובדא דכלא, בעובדא דעלאה, ובעובדא דתתאה. לבתר, אתרשימו אתוון, ואתחקקו בקרא, ב' בראשית ברא, א' אלקים את. ב' ראשית ברא, ודאי כמה דאתמר, ב' ברא ודאי בחילא עלאה. ב' נוקבא, א' דכר כמה דב' ברא ודאי בחילא דלעילא, הכי א' אפיק אתוון. כללא דעשרין ותרין אתוון, השמים ה' אפיק שמים, למיהב ליה חיין ולאשרשא ליה.

ואת הארץ, ו' אפיק הארץ, למיהב לה מזונא ולאתקנא לה ולמיהב לה ספוקא דאתחזי לה. ואת הארץ, דנטיל וא"ו א"ת כללא דעשרין ותרין אתוון, ומתזן ארעא, וארעא כליל לון לגווה, כד"א כל הנחלים הולכים אל הים, והיינו רזא ואת הארץ, דכניש כלא לגווה, וקבלית לון הארץ. נטלא הארץ וא"ת, דא שמים וארץ כחדא. את השמים, רזא דשמים וארץ כחדא.

וקבילת לון לאתזנא. מטון מלה בקולפוי שכיחי. קוסטרא דקוטרא בארעא שכיח. כד אשא דמלהטא נגיד ואתער משמאלא, אחיד בה, וסלקא תננא, כד"א והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש, דא אשא ודא תננא. וכתיב ואת ההר עשן, מגו דאשא כד נחית, אחידן דא בדא, תננא באשא. וכדין בסטר שמאלא קיימא כלא. והיינו רזא, אף ידי יסדה ארץ. וימיני טפחה שמים. בחילא דימינא לעילא, כי האי גוונא אתעבידו שמיא, דאיהו דכר, ודכר מסטרא דימינא קא אתי, ונוקבא מסטרא דשמאלא.

שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, עד הכא אסתלקו מלין, דלא לשאלא, כדלעילא, דחכמה אשתכליל מאין, ולא קיימא לשאלא, דסתים ועמיק, לית דיקום ביה. כיון דאתפשט נהורא עמיקא, נהוריה קיימא בשאלתא, אע"ג דאיהו סתים מכלא דלתתא, וקראן ליה על פום שאילתא מי מי ברא אלה.

והיינו רזא דקאמרן, מבטן מי יצא הקרח, מבטן מי ודאי, ההוא דקיימא לשאלתא, ולית לשאלא מה לעילא מה לתתא, אלא לשאלא אתר דנפקן למנדע, ולא למנדע ליה, דהא לא יכלין, אלא קיימא לשאלתא ולא למנדע ביה.

בראשית, ב' ראשית, ראשית מאמר הוא, או נימא דבראשית איהו מאמר, אלא עד לא נפיק ואתפשט חיליה, וכלא סתים ביה, בראשית איהו, ומאמר איהו. כיון דנפיק ואתפשט מניה חילין, ראשית אקרי, והוא מאמר בלחודוי. מי שאילתא ההוא דברא אלה, לבתר כד אתפשט ואשתכלל, אתעביד י"ם, וברא לתתא. וכלא עביד כההוא גוונא ממש דלעילא, דא לקבל דא, ודא כגוונא דדא, ותרווייהו ב'.

כתיב עד שהמלך במסבו, במסבו לאתיישבא במלכו תתאה, ברזא דההוא חברותא ותפנוקא, דההוא חביבותא דבעדן עלאה, בההוא שביל דסתים וגניז, ולא אתידע, ואתמליא מניה, ונפקא בנחלין ידיען. נרדי נתן ריחו, דא מלכא תתאה, דברא עלמא לתתא, כגוונא דלעילא, וסליק ריחא טבא עלאה, לשלטאה, ולמעבד, ויכיל ושליט, ונהיר בנהורא עלאה.

בתרין גוונין אתברי עלמא, בימינא ובשמאלא, בשיתא יומין עלאין, שיתא יומין אתעבידו לאנהרא, כמה דאת אמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. ואלין כרון ארחין, ועבדו שיתין נוקבין, לתהומא רבא, ואינון שיתין נוקבין לאעלאה מיא דנחלי גו תהומא, ועל דא השיתין מששת ימי בראשית נבראו, ואינון הוו שלמא דעלמא.

והארץ היתה תהו ובהו, סוספיתא דקמרי גו קולטוי, דהוה בקדמיתא ולא אתקיימת, היתה כבר. ולבתר, אתקיימת, בארבעין ותרין אתוון, אתגליף עלמא, ואתקיימת, וכלהו עטורא דשמא קדישא.

כד מצטרפין, סלקין אתוון לעילא, ונחתין לתתא, מתעטרין בעטרין, בארבע סטרי עלמא, ויכיל עלמא לאתקיימא, ואלין אתקיימין בעובדוי דעלמא. טופסרא דקילטא בהני שכיחי, כחותמא דגושפנקא, עאלו ונפקו את ואת, ואתברי עלמא, עאלו גו חותמא ואצטרפו ואתקיים עלמא.

בקולפי דחויא רברבא, מחו ועאלו תחות נוקבי דעפרא, אלף וחמש מאה אמין, לבתר תהומא רבא, הוה סליק בחשוכא, וחשוכא חפי כלא, עד דנפק נהורא, ובקע בחשוכא, ונפק ואתנהיר, דכתיב מגלה עמוקות מני חשך ויוצא לאור צלמות.

מיא אתקלו בתיקלא, אלף וחמש מאה, באצבען, תלת נטיפו גו תיקלא, פלגו מנייהו לקיומא, ופלגו דעאלו לתתא. אלין סלקין ואלין נחתין, כיון דסליקו, בסליקו דידא, קאים תיקלא באורח מישר, ולא סטא לימינא ולשמאלא, הה"ד מי מדד בשעלו מים וגו'.

כלא הוה ביה בארעא סתים ולא אתגלייא, וחילא ותקפא ומיא גלידין בגווה, ולא נגידו, ולא אתפשטו, עד דאנהיר עלה נהורא דלעילא, ונהורא מחאת בקולטוי, ואשתריאו חילה, הה"ד ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור, דא הוא אור קדמאה עלאה, דהוה מקדמת דנא.

ומהכא נפקו כל חילין ותוקפין, וארעא אתבסמת ואפיקת חילהא לבתר, כיון דנהיר ונחית, הוה אסתלק נהוריה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא, כד אסתכל בחייבי עלמא אתגניז ואתטמיר ולא נפיק אלא בשבילוי סתימין דלא אתגליין.

Chapter 31

וירא אלקים את האור כי טוב, תנן כל חלמא דקיימא בקיומא דכי טוב, שלמא הוא לעילא ותתא. חמי אתוון כפום ארחוי, כל חד וחד. חמא ט', טב ליה, טב לחלמיה, דהא אורייתא פתח ביה כי טוב, נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא, ט', טב, טוב הוא, טב: נהירו באשלמותא.

ט' תשיעאה דכלא, את דאתנהיר מעלאה, ראשיתא ואתכליל ביה, ואתעביד בסתימו דנקודה, רזא די', דהיא נקודה חדא. ו' מחיליה נפיק, ביה אתעביד שמים. כד אסתיים בנקודה חד ואתגניז גו, אתנהרא ב'. מניה נפקו עלאה ותתאה, עלאה טמירא, תתאה אתגלייא, ברזא דתרין, וקיימא בחילא דלעילא.

ודא הוא טוב, אלין תלת אתוון, טו"ב, אתכלילו לבתר לצדיקא דעלמא, דכליל כלא לעילא ותתא, כד"א אמרו צדיק כי טוב, בגין דנהירו עלאה כלילא ביה, דכתיב טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, לכל כתיב, דא סתמא דמלה בגין לאנהרא יומא חד דנהיר לכלא, עלאה על כלא. עד כאן סתמא דמלין.

Chapter 32

בראשית ברא אלקים, רזא דראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. דא חכמה עלאה, דאיהי ראשית. ב' ביתא דעלמא, לאתשקאה, מההוא נהר, דעייל ביה. רזא דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ונהר דאכניש כלא, מעומקא עלאה, ולא פסיקו מימוי לעלמין, לאשקאה לגנתא.

וההוא עומקא עלאה בית ראשון, אסתיימו ביה אתוון, בחד שביל דקיק דגניז בגויה, ומגו ההוא עומקא, נפקו תרין חילין, דכתיב את השמים, שמים לא כתיב, אלא השמים, מגו ההוא עומקא דסתים מכלא. ואת הארץ, נהר דא אפיק להאי ארץ.

אבל בכללא דשמים הוה, ונפקו כחדא, מתדבקא בסטרוי, דא בדא. כד אתנהיר ראשיתא דכלא, שמים נטלו לה, ואותיבו לה באתרה, דכתיב ואת הארץ, ואת כללא דאתוון דאינון את.

כד אתהדרת ארעא למיתב באתרה, ואתפרש מסטרוי דשמים, הות תוהה ובוהה לאתדבקא בשמים כחדא, כקדמיתא, בגין דחמת לשמים נהירין, והיא אתחשכת, עד דנהורא עלאה נפק עלה, ואנהיר לה, ותבת באתרה, לאסתכלא בשמיא אפין באפין, וכדין אתתקנת ארעא, ואתבסמת.

נפק נהורא בסטר ימינא, וחשוכא בסטר שמאלא, ואפריש לון, לבתר, בגין לאתכללא דא בדא, הה"ד ויבדל אלקים בין האור ובין החשך, ואי תימא הוה הבדלה ממש, לא, אלא יום אתי מסטרא דנהורא, דאיהו ימינא, ולילה מסטרא דחשוכא, דאיהו שמאלא. וכד נפקו כחדא, אפריש לון. והבדלה הוה מסטרוי, לאסתכלא אפין באפין, ולאתדבקא דא בדא למהוו כלא חד.

ואיהו אקרי יום, וקרי ליה יום. ואיהי קרי לילה כד"א ויקרא אלקים לאור יום וגו'. מהו ולחשך, דא חשך דאחיד ללילה, דלית לה נהורא מגרמה, ואע"ג דאתא מסטרא דאשא דאיהי חשך, אבל חשך, עד דאתנהיר מסטרא דיום, יום נהיר ללילה, ולילה לא נהיר עד זמנא דכתיב ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה.

Chapter 33

רבי אלעזר קפץ בקדמיתא, ודרש קול ה' על המים אל הכבוד הרעים ה' על מים רבים, קול ה', דא קול עלאה, דממנא על המים, דנגדין מדרגא לדרגא, עד דמתכנשי לאתר חד, בכנופיא חדא. ההוא קול עלאה משדר לאינון מיין בארחייהו, כל חד וחד כפום ארחיה, כהאי גננא דממנא על מיא, לשדר לון, לכל אתר ואתר, כדחזי ליה. כך קול ה' ממנא על מיא.

אל הכבוד הרעים, כד"א ורעם גבורותיו מי יתבונן, דא סטרא דאתיא מן גבורה ונפקא מניה. ד"א, א"ל הכבוד הרעים, דא ימינא, דנפקא מניה שמאלא, ה' על מים רבים, ה' דא חכמה עלאה דאקרי יו"ד. על מים רבים, על ההוא עומקא סתימאה דנפיק מניה. כד"א ושבילך במים רבים.

Chapter 34

ר"ש פריש פלוגתא, ואמר, פתח קרא ואמר, כתיב לעמת המסגרת תהיינה הטבעות בתים לבדים, מאן ההוא מסגרת, דא הוא אתר סגיר דלא פתיחא, בר בשביל חד דקיק, דאתיידע בגניזו לגביה, ובגיניה אתמלי ורשים תרעין, לאדלקא בוצינין. ובגין דאיהו אתר גניז וסתים, אקרי מסגרת, ודא הוא עלמא דאתי, וההוא עלמא דאתי אתקרי מסגרת.

תהיינה הטבעות, אלין עזקאן עלאין, דאתאחדן דא בדא, מיא מרוחא, ורוחא מאשא, ואשא ממיא, כלהון אתאחדן דא בדא, ונפקן דא מן דא בהני עזקאן, וכלהון מסתכלן לגבי ההוא מסגרת, דביה מתאחד, לההוא נהרא עלאה, לאשקאה לון, ואתאחדן ביה.

בתים לבדים, הני עזקאן, מלאין אינון בתים, ואתרין לבדים, דאינון רתיכין דלתתא, בגין דדא אתי מסטרא דאשא, ודא מסטרא דמיא, ודא מסטרא דרוחא, וכן כלהו, בגין למהוי רתיכא לארונא, ועל דא מאן דמקרב יקרב באלין בדים, ולא במה דלגו, לך לך אמרין נזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב בר אינון דאתחזון לשמשא לגו, לון אתיהיב רשותא לאעלאה לשמשא ולקרבא, ועל דא כתיב והזר הקרב יומת.

Chapter 35

בית דבראשית רברבא, רבי יוסי שאיל ליה ואמר, האי שיתא יומי בראשית דקא תנינן מאן אנון, אמר ליה, היינו דכתיב ארזי לבנון אשר נטע, כמה דאלין ארזין נפקין מן לבנון, הכי נמי אנון שיתא יומין, נפקין מן בראשית.

ואלין שיתא יומין עלאין קרא פריש לון, דכתיב לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו', כי כל, דא צדיק. בשמים, דא תפארת. ובארץ, דא כ"י, כתרגומו, די אחיד בשמיא ובארעא, כלומר, דיסודא דעלמא דאקרי כל, איהו אחיד בתפארת, דאקרי שמים, ובארץ, דאקרי כ"י.

ועל דא, בראשית, ב' ראשית, היא ב' בגין דאיהי תניינא לחושבנא. ואקרי ראשית, בגין דהאי כתרא עלאה טמירא, היא קדמאה, ועל דלא עייל בחושבנא, תניינא הוי ראשית. בגין דא ב' ראשית. ועוד, כמה דחכמה עלאה, איהי ראשית, חכמה תתאה, ראשית נמי הויא, ועל דא, לית לאפרשא ב' מן ראשית.

בראשית, מאמר קרינן ליה, והכי הוא, ושיתא יומין נפקין מינה, ואתכלילן ביה, ואלי אקרון, כגוונא דאלין אחרנין.

ברא אלקים, הה"ד, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, מאי להשקות את הגן, לאשקאה ולקיימא ליה, ולאסתכלא ביה, בכל מה דאצטריך. אלקים: אלקים חיים, דמשמע בראשית ברא אלקים, ודאי על ידא דההוא נהרא, בגין לאפקא כלא, ולאשקאה כלא.

את השמים, חבורא דכר ונוקבא כדקא חזי. לבתר האי, ביה אתברי עלמא לתתא, ביה יהיב חילא לכלא. את השמים, דמשמע דשמים אפיקו את, בחילא דרזא דאלקים חיים, בתר דראשית אפיק ליה.

כיון דהאי אפיק כלא, וכלא אתיישב בדוכתיה, כחד עזקא דא בתרייתא אתעבידת ראשית, ובהאי ראשית אפיק נהורין עלאין, ושרי נהרא, ושרי מיא לנגדא, לקבלא לתתא, ועל דא בראשית ודאי, ברא אלקים, ביה ברא עלמא תתאה, ביה אפיק נהורין, ביה יהיב חילא לכלא.

ר' יהודה אמר, על דא כתיב היתפאר הגרזן על החוצב בו, שבחא דמאן, לאו דאומנא הוא. כך בהאי ראשית, ברא אלקים עלאה את השמים, שבחא דמאן, דאלקים הוא.

אמר ר' יוסי האי דכתיב אשר לו אלקים קרובים אליו, קרובים, קרוב מבעי ליה, אלא אלקים עלאה, אלקים דפחד יצחק, אלקים בתראה, ובגיני כך קרובים, וגבורות סגיאין אנון, דנפקין מחד, וכלהו חד.

(תוספתא) בראשית ברא רמז לכתר חכמה. אלקים רומז לבינה את רומז לגדולה וגבורה. השמים דא הוא ת"ת. ואת רומז לנצח הוד יסוד, הארץ רומז למלכות (עד כאן תוספתא).

Chapter 36

ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור, ודא איהו נהורא, דברא קב"ה בקדמיתא, והוא נהורא דעינא, והוא נהורא דאחזי קב"ה לאדם קדמאה. והוי חזי ביה, מסייפי עלמא ועד סייפי עלמא, והוא נהורא דאחזי קב"ה לדוד, והוה משבח ואמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, והוא נהורא דאחזי קב"ה למשה, וחמא ביה, מגלעד ועד דן.

ובשעתא דחמא קב"ה דיקומון תלתא דרין חייבין, ואינון: דרא דאנוש, ודרא דטופנא, ודרא דפלגה, גניז ליה, בגין דלא ישתמשון ביה, ויהב יתיה קב"ה למשה, ואשתמש ביה תלת ירחין, דאשתארון ליה, מיומי עבורא דיליה, כמא דאת אמר ותצפנהו שלשה ירחים.

ובתר תלת ירחין, עאל קמי פרעה, נטיל ליה קב"ה מניה, עד דקאים על טורא דסיני לקבלא אורייתא, והדר ליה ההוא נהורא, ואשתמש ביה כל יומוי, ולא יכלו בני ישראל, למקרב בהדיה, עד דיהב מסוה על אנפוי, כד"א וייראו מגשת אליו, ואתעטף ביה כטלית. הה"ד עוטה אור כשלמה.

יהי אור ויהי אור. כל מה דאתמר ביה ויהי, הוא בעלמא דין, ובעלמא דאתי. אמר רבי יצחק אור דברא קב"ה בעובדא דבראשית, הוה סליק נהוריה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא, ואתגניז.

מאי טעמא אתגניז, בגין דלא יתהנון מניה חייבי עלמא ועלמין לא יתהנון בגיניהון, והוא טמיר לצדיקיא, לצדיק דיקא דכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. וכדין יתבסמון עלמין, ויהון כלא חד, ועד יומא דיהא עלמא דאתי הוא טמיר וגניז.

ההוא נהורא נפק מגו חשוכא, דאתגלפא בקלפוי דטמירא דכלא, עד דמההוא נהורא דאתגניז, אתגליף בשביל חד טמירא, לחשוכא דלתתא, ונהורא שארי ביה. מאן חשוכא דלתתא. ההוא דאקרי לילה, דכתיב ביה ולחשך קרא לילה.

וע"ד תנינן מאי דכתיב מגלה עמוקות מני חשך, ר' יוסי אומר אי תימא מחשך סתים אתגליין, הא חזינן דטמירין אנון, כל אנון כתרין עלאין, וקרינן עמוקות, מהו מגלה, אלא, כל אנון טמירין עלאין לא אתגליין, אלא מגו ההוא חשוכא, דאיהו ברזא דליליא. ת"ח, כל אנון עמיקין סתימין דנפקי מגו מחשבה, וקלא נטיל לון, לא אתגליין, עד דמלה מגלה לון, מאן מלה היינו דבור.

והאי דבור אקרי שבת, ובגין דשבת אקרי דבור, דבור דחול אסור בשבת. וכך הוה עביד ר"ש כד חמי לאמיה דהות משתעיא, הוה אמר לה, אמא שתוקי, שבת הוא ואסיר. בגין דדבור דא בעיא לשלטאה, ולא אחרא. והאי דבור דאיהו אתי מסטרא דחשך, מגלה עמוקות מגויה. ומשמע מני חשך, ההוא דאתי מסטרא דחשך, דכתיב מני דייקא.

אמר רבי יצחק, אי הכי, מאי דכתיב ויבדל אלקים בין האור ובין החשך. א"ל, אור אפיק יום, וחשך אפיק לילה, לבתר חבר לון כחדא, והוו חד, דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, דלילה ויום אקרון חד, והאי דכתיב ויבדל אלקים בין האור ובין החשך, דא בזמנא דגלותא דאשתכח פרודא.

א"ר יצחק, עד הכא דכורא באור, ונוקבא בחשוכא, לבתר מתחברן כחדא למהוי חד. במאי אתפרשאן. לאשתמודעא בין נהורא ובין חשוכא, מתפרשן דרגין, ותרווייהו כחד הוו, דהא לית נהורא אלא בחשוכא, ולית חשוכא אלא בנהורא. ואע"ג דאנון חד, אתפרשן בגוונין ועם כל דא אנון חד, דכתיב יום אחד.

Chapter 37

ר"ש אמר, על ברית עלמא אתברי, ואתקיים, דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. מאן ברית דא צדיק, יסודא דעלמא, דאיהו רזא דזכור, וע"ד עלמא קיימא בברית, יומם ולילה כחדא, דכתיב, אם לא בריתי יומם ולילה, חקות שמים וארץ לא שמתי, חקות שמים דנגדין ונפקין מעדן עלאה.

פתח ואמר מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות ה' וגו'. מקול מחצצים, דא קול יעקב, מחצצים כד"א איש הבינים. בין משאבים, דאיהו יתיב בין אנון דשאבין מיא מלעילא, והוא נטיל בתרין סטרין, וכליל להון בגויה.

שם יתנו צדקות ה'. תמן הוא אתר מהימנותא, לאתדבקא. שם יתנו צדקות ה', תמן ינקין צדקות ה' ושאבין. צדקות פרזונו, דא צדיק דעלמא, דאיהו קיים וקדיש, ואיהו שאיב ונטיל כלא, ומפזר לגבי ימא רבא, אינון מיין עלאין. בישראל, דישראל ירתו קיים דא. ויהביה לון קודשא בריך הוא ירותת עלמין.

כיון דישראל שבקו ליה, דהוו גזרין ולא פרעין, מה כתיב אז ירדו לשערים עם ה', ירדו לשערים, אינון שערי צדק, הוו יתבין לתרעי, ולא עאלין לגו, ובההוא זמנא כתיב ויעזבו את ה' וגו', עד דאתת דבורה, ונדיבת לון בהאי כמה דכתיב בפרוע פרעות בישראל וגו'.

וע"ד כתיב, חדלו פרזון בישראל, חדלו פרזון, דא הוא פרזונו דקא אמרן, חדלו פרזון קיים קדישא, דלא אתפרעון עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל, מאי אם, אלא אנא נחתית מיין עלאין מעילא, לקיימא עלמין, בישראל סתם, לעילא ותתא, לאחזאה, דעלמא לא אתקיים, אלא על קיימא דא, ורזא דכלא, וצדיק יסוד עולם כתיב.

תלת נפקי מחד, חד בתלת קיימא, עאל בין תרין, תרין ינקין לחד, חד יניק לכמה סטרין, כדין כלא חד. הדא הוא דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, יום דערב ובקר כליל כחדא. היינו רזא דברית יומם ולילה, וביה כלא חד.

(תוספתא) תנינן, מל ולא פרע את המילה, כאילו לא מל, בגין דתרין דרגין אינון, מילה ופריעה, זכור ושמור. צדיק וצדק, דכר ונוקבא, אות ברית, דא יוסף, וברית דא רחל, ואצטריך לחברא לון, ובמה מחבר לון, כד איהו גזיר, ופריע, ומאן דגזיר ולא פריע, כאלו עבדו בינייהו פרודא (עד כאן תוספתא).

Chapter 38

ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, ר' יהודה אמר, שבעה רקיעים אנון לעילא, וכלהו קיימא בקדושתא עלאה, ושמא קדישא בהו אשתכלל, ודא רקיעא הוא באמצעות מיא.

דא רקיע קיימא על גבי חיוותא אחרנין, ואיהו אפריש בין מיין עלאין למיין תתאין, ומיין תתאין קראין לעלאין, ומהאי רקיע שתאן לון, דא הוא דמפריש בינייהו, בגין דכלהו מיא ביה כלילן, ולבתר נחית לון להני חיוותא, ושאבין מתמן.

כתיב גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעין חתום. גן נעול, דכלא אסתים ביה, דכלא אתכליל ביה. גל נעול דההוא נהר נגיד ונפיק, ועייל ביה, וכליל, ולא אפיק, וקרשי מיא ביה, וקיימי, מ"ט בגין דרוח צפון נשיב באנון מיא, ואתקרישו ולא נפקי לבר, עד דאתעביד קרח, ואלמלא סטרא דדרום, דאקיש תקפיה דהאי קרח, לא נפקי מניה מיא לעלמין.

וחיזו דההוא רקיעא עלאה, כחיזו דהאי קרח דמתקרשא ומכניס בגויה כל אנון מיין. כך ההוא עלאה, דעליה כניש כל אנון, מיין, ואפריש בין מיין עלאין למיין תתאין, והאי דאמרן יהי רקיע בתוך המים, במציעות, לאו הכי, אלא יהי כתיב, ההוא דהוי מניה במציעות מיא הוי, ואיהו לעיל, דקיימא על רישא דחיוותא.

א"ר יצחק אית קרומא, במציעות מעוי דבר נש, דאיהו פסיק מתתא לעילא, ושאיב מעילא, ויהיב לתתא, כך גוונא דא, רקיע איהו באמצעיתא, וקימא על אנון חיותא דלתתא, ואיהו פריש בין מיין עלאין לתתאין.

Chapter 39

ת"ח, אנון מיין אעדו ואולידו חשוכא, ועל רזא דא כתיב והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. רבי אבא פתח המקרה במים עליותיו וגו', במים, אלין מיין עלאין דכלא, דבהו תקין ביתא, כד"א בחכמה יבנה בית, ובתבונה יתכונן.

השם עבים רכובו. ר' ייסא סבא פליג, עבים ע"ב י"ם, עב דאיהו חשך, שמאלא, דקיימא על ים דא. המהלך על כנפי רוח, דא רוחא דמקדשא עלאה, ורזא דא שנים כרובים זהב, כתיב וירכב על כרוב ויעוף וידא על כנפי רוח, וירכב על כרוב, חד, לבתר איגלי על כנפי רוח. ועד דהאי אתער לא אתגלי בהאי.

רבי יוסי אמר כתיב ומים תכן במדה, במדה ממש אתקין להו, כד מטון לגווה, ואינון תקונא דעלמא, כד מטו מסטרא דגבורה. אמר רבי אבא כך הוו קדמאי אמרי, כד הוו מטאן להאי אתר, מרחשן שפוון דחכימין, ולא אמרין מדי בגין דלא יתענשון.

רבי אלעזר אמר, את קדמאה דאתוון הוה שטיא על אנפוי דקיטרא דכיא, ואתעטר מלרע מלעילא, וסליק ונחית, ומיא מתגלפי בגלופייהו, ומתיישבן בדוכתייהו, ואתכלילו חד בחד. וכן אתוון כלהו, כלילן דא בדא, ומתעטרן דא בדא, עד דאתבני עלייהו בניינא ויסודא.

וכד אתבניאו כלהו ואתעטרו, הוו מיין עלאין מתערבין במיין תתאין, ואפיקו ביתא דעלמא, ועל דא ב' אתחזי ברישא, ומיין סלקין ונחתין, עד דהאי רקיע הוה, ואפריש לון, ומחלוקת הוה בשני, דביה אתברי גיהנם, דאיהו נורא דדליק, כד"א אש אוכלה הוא, וזמין לאשראה על רישייהו דחייביא.

אמר רבי יהודה, מהכא כל מחלוקת דאיהו לשם שמים, סופה להתקיים, דהא הכא מחלוקת דאיהו לשם שמים הוה, ושמים בהאי אתקיים, לבתר דא, דכתיב ויקרא אלקים לרקיע שמים וגו'. בקטפירא דעיליתא בקסטייהו שכיחי ואתקיימו, דהא תנינן כתיב והבדילה הפרוכת לכם, בין הקדש ובין קדש הקדשים, דייקא, דהא איהו רקיע דמפרש בגו באמצעיתא.

ת"ח, כתיב לבתר, יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד, מתחת השמים ממש. אל מקום אחד, לאתר דאקרי אחד ואיהו ים תתאה, דהא איהו אשלים לאחד, ובלא איהו לא אקרי אחד, ומשמע דכתיב יקוו, דביה מתכנשין כלהו מיא כד"א כל הנחלים הולכים אל הים וגו'.

ר' ייסא אמר, אל מקום אחד, דא איהו אתר דכתיב ביה וברית שלומי לא תמוט, דהא איהו נטיל כלא, ושדי בימא, וביה אתתקנת ארעא, דכתיב ותראה היבשה, דא הוא ארץ, כד"א ויקרא אלקים ליבשה ארץ.

אמאי אקרי יבשה, אמר רבי יצחק, היינו דכתיב לחם עוני, לחם עני כתיב ובגין דאיהו לחם עני אקרי יבשה, ושאיב בגווה כל מימין דעלמא, ואיהי יבשה הוי, עד דאתר דא אמלי לה, וכדין נגדין מיא, אורח דאנון מקורות.

ולמקוה המים קרא ימים, דא הוא בית כנישות מיין דלעילא, דתמן מתכנשין כל מיא, ומתמן נגדין ונפקין. א"ר חייא מקוה המים דא צדיק, דכד מטא למקוה המים, כתיב וירא אלקים כי טוב, וכתיב אמרו צדיק כי טוב. ר' יוסי אמר ישראל מקוה איהו, דכתיב מקוה ישראל ה'.

רבי חייא אמר דא צדיק, היינו דכתיב קרא ימים, בגין דנחלין ומבועין ונהרין כלהו נטיל לון, ואיהו מקורא דכלא, ואיהו נטיל כלא, בגיני כך ימים, ועל דא וירא אלקים כי טוב, וכתיב אמרו צדיק כי טוב.

ובגין דאתרשים, איהו אפריש בין יומא קדמאה לתליתאה, ולא אתמר כי טוב בגווייהו, דהא ביומא תליתאה, עבדת ארעא איבין, מחילא דהאי צדיק, דכתיב ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא, עשב מזריע זרע עץ פרי, מאי עץ פרי דא עץ הדעת טוב ורע, דאיהו עביד איבין ופירין, עושה פרי דא צדיק יסוד דעלמא.

למינו, דכל בני נשא דאית לון רוחא קדישא, דאיהו איבא דההוא אילנא, רשים בהו, רשימא למינו, ומאי איהו, ברית קדש, ברית שלום, ובני מהימנותא למינו. למינו עאלין, ולא מתפרשן מניה, וצדיק עושה פרי הוא, וההוא אילנא אתעברת, ואפיקת ההוא פרי למינו, למינו דההוא עושה פרי, דיהוי כוותיה.

זכאה חולקיה, מאן דדמי לאמיה ולאבוי, ועל כן רשימא קדישא ביומא תמינאה, בגין דידמי לאמיה. וכד אתפרעת, ואתגלייא רשימא קדישא, בגין דידמי לאבוי, ועל דא עץ פרי, דא אמא, עושה פרי דא ברית קדש, אבוי, למינו דידמי ליה, ואתרשים ביה.

אשר זרעו בו על הארץ, זרעו בו, זרע בו, מבעי ליה, מאי זרעו בו, אלא זרע וא"ו בו. על הארץ, הכי הוא ודאי, דהא ההוא זרעא אשדי על ארעא. זכאה חולקיהון דישראל, דאינון קדישין ודמיין לקדישין. וע"ד ודאי כתיב ועמך כלם צדיקים, כלם צדיקים ודאי, דהא מהני נפקו ולהני דמיין. זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא דאתי.

אמר רבי חייא, כתיב עושה ארץ בכחו, מאי עושה ארץ, דא קב"ה לעילא, בכחו, דא צדיק, מכין תבל בחכמתו, תבל דא ארץ דלתתא, בחכמתו דא צדק, דכתיב והוא ישפוט תבל בצדק, עושה ארץ, דא קב"ה, דהוא מתקין ארעא, ומתקין ארחוי, ובמה בכחו כדקאמרן.

רבי יהודה אמר, באתוון גליפן דרבי אלעזר, אית קוטרי דאתוון, כ"ב קטירין כחדא, תרין אתוון, דא סליק, ודא נחית. ודסליק נחית, ודנחית סליק, וסימן דא א"ך ב"ך א"ל.

רבי יוסי אמר טיפסא דשיקלא באמצעיתא קיימא, וסימן במדה במשקל וגו'. משקל לישן דקיימא באמצעיתא, ורזא דא שקל הקדש כתיב, ומאזנים ביה קיימן ואתקלו, מאן מאזנים, כד"א מאזני צדק, וכלהו קיימין במשקל, בשקל הקדש. רבי יהודה אמר בשקל הקדש, דא רוח הקדש.

אמר רבי יצחק, כתיב בדבר ה' שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם, בדבר ה' שמים נעשו, אלין שמיא דלתתא, דאתעבידו בדבר שמים דלעילא, ברוח דאפיק קלא, עד דמטי לההוא נהר דנגיד ונפיק, ולא פסקין מימוי לעלמין. וברוח פיו כל צבאם, כלהו תתאי קיימין ברוח דאיהו דכר.

משקה הרים מעליותיו מפרי מעשיך תשבע הארץ, משקה הרים מעליותיו, מאן עליותיו כדקאמרן, דכתיב המקרה במים עליותיו. מפרי מעשיך תשבע הארץ, רזא דההוא נהר דנגיד ונפיק לתתא, הדא הוא דכתיב עושה פרי אשר זרעו בו וגו' והא אתמר.

יהי מארת ברקיע השמים להאיר על הארץ. יהי מארת חסר, רבי חזקיה אומר, מאורת דשריא ביה תוקפא דדינא, קילטא דדינא. רבי יוסי אמר, יהי מארת לתתא, איהי סיהרא, דבה תליא אסכרה לרביי עלמא, ובה תליא מארת, בגין דאיהי נהורא זוטרא מכל נהורין, וזמנין דאתחשכא ולא מקבלא נהורא.

ברקיע השמים, דא הוא רקיעא דאיהו כללא דכלהו, בגין דנטיל כל נהורין, והוא נהיר להאי נהורא, דלא נהרא. והיא תליא ביה בגין דאתדבק בה ההוא מארה, וביה תליין לתתא כל אינון זיינין אחרנין בגין זעירו דנהורא.

רבי יצחק אמר ואפיק האי רקיעא, דלא נהיר וקרינן ליה מלכות שמים, וארץ ישראל, וארץ החיים. השמים איהו האי רקיע בגיני כך, יהי מארת חסר ו' מאי טעמא, דהא בלא וא"ו מותא הוא בעלמא.

יהי מארת, כלא ביה תליא, לאכללא לילית בעלמא. כתיב קטן וגדול שם הוא, וכתיב כי אם שם אדיר ה' לנו, ועל דא כתיב אך שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח.

רבי אלעזר אמר, יהי מארת, אספקלריאה דלא נהרא מגרמה, אלא על ידא דנהורין עלאין דנהרין לה, כעששיתא, דלקטא נהורא דנהיר. כתיב, הנה ארון הברית אדון כל הארץ. הנה ארון, דא אספקלריאה דלא נהרא. הברית, אספקלריאה דנהרא. הנה ארון, דא היא מארת. ארון, תיבותא לאעלאה בגווה תורה שבכתב. הברית, דא שמשא דנהיר לה, ואיהי ברית בהדיה. ארון הברית דייקא, אדון כל הארץ. הברית דאיהו אדון כל הארץ.

ובגין דהאי, ארון איהו אדון, בגין שמשא דנהיר לה, ונהיר לכל עלמא, הכי אתקרי ומניה נקטא שמא, ואתקרי האי ארון, אדון, ברזא דאל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. כמה דאמרינן, צדיק וצדק, כך אדו"ן אדנ"י דא בדא תליין.

תא חזי, ככבים ומזלות בברית קיימין, דאיהו רקיע השמים, דרשימין ביה וגליפין ביה ככבים ומזלות, וביה תליין לאנהרא. רבי ייסא סבא הוה אמר הכי, יהי מארת. דתלייא ברקיע השמים, ודא סיהרא דתלייא ביה. כיון דכתיב והיו למאורות, הא שמשא. ולמועדים, דהא זמנייא וחגין ירחין ושבתי, בהו תליאן והוו.

וכלא בעבידתא קדמאה עלאה, דשמיה קדישא אתאחיד ביה, ואיהו הוא כלא. שבעה ככבי אינון, לקבל שבעה רקיעין, וכלהו מדברי עלמא, ועלמא עלאה, עלייהו, ותרין עלמין נינהו, עלמא עלאה, ועלמא תתאה, תתאה כגוונא דלעילא, דכתיב מן העולם ועד העולם, מלך עלאה, ומלך תתאה.

כתיב ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. ה' מלך לעילא. ה' מלך באמצעיתא. ה' ימלוך לתתא. רבי אחא אמר ה' מלך, דא עלמא עלאה, דאיהו עלמא דאתי. ה' מלך דא תפארת ישראל. ה' ימלוך, דא ארון הברית.

אתא זמנא אחרא דוד, ואהדר לון מתתא לעילא, ואמר ה' מלך עולם ועד. ה' מלך, לתתא. עולם באמצעיתא. ועד לעילא. דתמן ויעודא וקיומא ואשלימותא דכלא. מלך לעילא, ימלוך לתתא.

רבי אבא אמר, כל הני מאורות, כלהו מתחברן ברקיע השמים. להאיר על הארץ, לאנהרא על ארעא, מאן הוא רקיעא, דנהיר על ארעא, הוי אימא דא נהר דנגיד ונפיק מעדן, דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן.

ת"ח כיון דסיהרא שלטא, ואתנהיר מההוא נהרא, דנגיד ונפיק, כל אנון שמיא דלתתא וחיליהון, כלהון אתוספן נהורא, וככביא דממנן על ארעא, כלהו שלטין ומגדלין צמחים ואילנין, ועלמא אתרבי בכלהו, ואפילו מיא ונוני ימא, כלהו ברבו יתיר, וכמה גרדיני נימוסין שאטן בעלמא, בגין דכלהו בחדוה, ברבו חילא. כד חדוה הוא בבי מלכא, אפילו אנון מבי תרעי, ואפילו אנון מדבי טרנשי כלהו חדן ושטאן בעלמא, ורביי דעלמא בעיין לאסתמרא.

רבי אחא אמר, ויתן אותם אלקים ברקיע השמים, וכד כלהון קיימין ביה, כדין חדוותא דא עם דא, כדין סיהרא אזעירת נהורא מקמי שמשא, כל מה דנטיל, בגין לאנהרא לה, הה"ד להאיר על הארץ.

רב יצחק אמר, כתיב והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים, כאור שבעת הימים, מאן שבעת הימים, אלין אינון שבעת יומין דבראשית. רבי יהודה אמר אלין אינון שבעת ימי המלואים.

מלואים ודאי, בגין דההוא זמנא, אתבסם עלמא, ואתהדר באשלמותיה, ולא אתפגים סיהרא, בגין חויא בישא, דכתיב ביה ונרגן מפריד אלוף, ואימתי יהא דא, בזמנא דכתיב בלע המות לנצח. וכדין כתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

Chapter 40

ישרצו המים שרץ נפש חיה למינה. אמר רבי אלעזר אלין מיין תתאין, דרחשין זיינין, כגוונא דלעילא, אינון עלאי, ואינון תתאי. רבי חייא אמר, עלאי אפיקו נפש חיה, ומאי ניהו, דא נפש דאדם קדמאה, כמה דאת אמר, ויהי האדם לנפש חיה.

ועוף יעופף על הארץ, אלין שליחי עלאין דאתחזון לבני נשא, בחיזו דבר נש, משמע דכתיב יעופף על הארץ, בגין דאית אחרנין, דלא אתחזון, אלא ברוחא ממש, לפום סכלתנו דבני נשא.

בגיני כך לא כתיב באלין למינהו, כאינון אחרנין דכתיב בהו ואת כל עוף כנף למינהו, בגין דאלין לא משניין ממינייהו לעלמין, כהני אחרנין דלא כתיב בהו למינהו ואי תימא, אית בהו דמשניין דא מן דא. הכי הוא ודאי, דהא אית בהו דמשניין אלין מאלין, בגיני כך כתיב ומשם יפרד.

Chapter 41

ויברא אלקים את התנינים הגדולים, אלין לויתן ובת זוגו. ואת כל נפש החיה הרומשת, דא נפש דההיא חיה, דאיהי רומשת לד' סטרי עלמא, ומאן איהי חיה דאיהי רומשת, הוי אימא דא לילית.

אשר שרצו המים למיניהם, דמיין מגדלין לון. דכד אתי סטרא דדרום, שראן מיין, ונגדין לכל סטרין, וארבי ימא אזלין ועברין, כמה דאת אמר שם אניות יהלכון לויתן זה יצרת לשחק בו.

ואת כל עוף כנף למינהו, כמה דאת אמר, כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר. רבי יוסי אמר, כלהון משית גדפין, ולא משניין לעלמין, ובגיני כך כתיב למינהו, מאי למינהו לזיינא דלעילא, ואלין טאסן ושאטן עלמא בשית וחמאן עובדין דבני נשא, וסלקין לון לעילא, ועל דא כתיב גם במדעך מלך אל תקלל וגו'.

ר' חזקיה אמר, הרומשת, השורצת מבעי ליה. אלא כדאמרינן רמש ליליא, ועל דא, בו תרמוש כל חיתו יער, דכלהו שלטאן בשעתא דאיהי שלטא, ופתחין שירתא בתלת סטרין, דפלגו ליליא, וזמרי שירתא, ולא משתככי, ועל אלין כתיב המזכירים את ה' אל דמי לכם.

ר"ש קם ואמר, מסתכל הוינא דכד בעא קב"ה למברי אדם, אזדעזעו כל עלאין ותתאין, ויומא שתיתאה הוה סליק בדרגוי, עד דסלקא רעותא עלאה, ונהיר שירותא דכל נהורין.

ופתח תרעא דמזרח, דהא מתמן נהורא נפיק ודרום אחמי תוקפי דנהורא, דירית מרישא, ואתתקף במזרח. מזרח אתקיף לצפון, וצפון אתער, ואתפשט, וקרי בחיל סגי למערב, למקרב ולאשתתפא בהדיה, כדין מערב סלקא בצפון ואתקשר ביה. לבתר דרום אתיא ואחיד במערב, וסחרין ליה דרום וצפון דאלין גדרי גנתא. כדין מזרח קריב במערב, ומערב שריא בחדוה, ובעאת מכלהו ואמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. דלהוי כגוונא דא, בארבע סטרין ועילא ותתא, ומזרח אתדבק במערב ואפיק ליה, ועל דא תנינן אדם מאתר דבית המקדש נפק.

תו, נעשה אדם, קב"ה אמר לאלין, תתאי דאתו מסטרא דלעילא, רזא דשמא דא דסליק אדם, אדם מרזא סתימא עלאה, אדם: רזא דאתוון, דהא אדם כליל לעילא, וכליל לתתא, אד"ם: א' לעילא לעילא. ם סתימא, דאיהי ם מלםרבה המשרה. ד' תתאה, דסתימא במערב, ודא כללא דלעילא ותתא, אתתקן לעילא אתתקן לתתא.

אלין אתוון, כד נחתא לתתא כלהו כחדא, באשלמותיה, אשתכח דכר ונוקבא, ונוקבא בסטרוי אתדבקת, עד דאפיל עלויה שנתא ודמוך, והוה רמי באתר דבי מקדשא לתתא.

ונסר ליה קב"ה, ותקין לה, כמה דמתקנין לכלה, ואעלא ליה. הדא הוא דכתיב, ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה. ויקח אחת דייקא. בספרי קדמאה אשכחנא, דא לילית קדמיתא, דהות עמיה, ואתעברת מניה.

ולא הות לקיבליה עזר, כמה דכתיב, ולאדם לא מצא עזר כנגדו, מאי עזר, סמך, עד ההוא שעתא דכתיב לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. ת"ח, אדם בתראה דכלא הוה, הכי אתחזי למיתי על עלמא שלים.

Chapter 42

תו, אמר רבי שמעון, כתיב וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ וגו', וכל שיח השדה אלין אלנין רברבין לנטיעו לבתר, והוו זהירין.

ת"ח, אדם וחוה, דא בסטרא דדא אתבריאו, מ"ט לא אתבריאו אנפין באנפין, בגין דכתיב כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ, וזווגא לא אשתכח בתקוניה, כדקא יאות. וכד אתתקנו האי דלתתא, ואתהדרו אנפין באנפין, כדין אשתכח לעילא.

מנלן מן המשכן, דכתיב הוקם המשכן, בגין דמשכן אחרא אתקם עמיה, ועד לא אתקם לתתא, לא אתקם לעילא, אף הכא כד אתתקם לתתא, אתתקם לעילא, ובגין דעד כען לא אתתקן לעילא, לא אתבריאו אנפין באנפין, וקרא אוכח דכתיב כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ. ובגיני כך, ואדם אין, דלא הוה בתקוניה.

וכד אשתלימת חוה, אשתלים אדם, וקדם לכן לא אשתלים, ורזא דא, דעד כען לא אית את סמך בפרשתא, ואע"ג דחברייא אמרו, אבל סמ"ך דא עזר, ודא עזר דלעילא, דאתהדר לעילא אנפין באנפין, דכר ונוקבא אסתמך דא לקבל דא, ודאי, סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר, סמוכים, דא דכר ונוקבא, דאינון סמוכים כחדא.

כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ, דהא דא בדא סמיך, עולם דא תתאה כד אתתקן, ואתהדרו אנפין באנפין, ואתתקנו, אשתכח סמך לעילא, דהא מקדמת דנא לא הוה עובדא בתקונא, בגין דלא המטיר ה' אלקים על הארץ, ודא בדא תלייא.

מה כתיב בתריה, ואד יעלה מן הארץ, דא תקונא דלתתא, לבתר והשקה את כל פני האדמה, ואד יעלה מן הארץ דא תיאובתא דנוקבא לגבי דכורא. ד"א מאי טעמא לא המטיר, בגין דלא אשתכח תקונא דיעלה מן הארץ, ועל דא, מן ארעא תתאה, אתער עובדא לעילא.

ת"ח תננא סליק מן ארעא בקדמיתא, ועננא אתער, וכלא אתחבר לבתר דא בדא, כגוונא דא תננא דקרבנא אתער מתתא, ועביד שלימו לעילא, ואתחבר כלא דא בדא, ואשתלימו, כגוונא דא לעילא, אתערותא שרי מתתא, ולבתר אשתלים כלא, ואלמלא דכנסת ישראל שריא באתערותא בקדמיתא, לא אתער לקבלה ההוא דלעילא, ובתאובתא דלתתא, אשתלים לעילא.

רבי אבא אמר, אמאי כתיב ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע, עץ החיים, הא תנינן, דמהלך חמש מאה שנין הוה, וכל מימוי דבראשית מתפלגין תחותוי, עץ החיים, במציעות דגנתא ממש, והוא נטיל כל מימוי דבראשית, ומתפלגין תחותוי.

דהא ההוא נהר דנגיד ונפיק, הוא שריא על ההוא גנתא, ועייל ביה, ומתמן מתפלגין מיא לכמה סטרין, ונטיל כלא ההיא גנתא, ולבתר נפקי מנה, ומתפלגין לכמה נחלין לתתא, כד"א ישקו כל חיתו שדי, כמה דנפקין מההוא עלמא עלאה, ואשקי לאנון טורין עלאין דאפרסמונא דכיא, לבתר כד מטאן לעץ החיים, מתפלגין תחותוי בכל סטר כפום ארחוי.

ועץ הדעת טוב ורע, אמאי אקרי הכי, דהא עץ דא לאו איהו באמצעיתא. אבל, עץ הדעת טוב ורע, מאי הוא, אלא בגין דינקא מתרין סטרין, וידע לון כמאן דיניק מתקא ומרירא, ובגין דינקא מתרין סטרין, וידע לון ושריא בגווייהו אקרי הכי, טוב ורע, וכל אנון נטיעין שריין עלייהו.

וביה אחידן נטיעין אחרנין עלאין, ואנון אקרון ארזי לבנון, מאן אנון ארזי לבנון, אנון שית יומין עלאין, ששת ימי בראשית דקאמרן, ארזי לבנון אשר נטע נטיעות ודאי, דאתקיימו לבתר.

מכאן ולהלאה סמך, מאי היא, ויסגור בשר תחתנה, בסטרוי הוה, והוה דא בסטרוי דדא, ודאי עקרן קב"ה, ושתיל לון, באתר אחרא, ואתהדרו אנפין באנפין, לקיומא, כגוונא דא סמיכן עלמין, עקרן קב"ה, ושתיל לון באתר אחרא, ואתקיימו בקיומא שלים.

ואמר ר' אבא, מנלן דאדם וחוה נטיעין הוו, דכתיב נצר מטעי מעשה ידי להתפאר, מעשה ידי דייקא, דלא אשתדלו בהון בריין אחרנין, וכתיב ביום נטעך תשגשגי, דבההוא יומא דאתנטעו בעלמא סרחו.

תנן, הנטיעות כקרני חגבים הוו, ונהורא דלהון דקיק, ולא הוו נהרין, כיון דאתנטעו ואתתקנו, אתרביאו בנהורא, ואקרון ארזי לבנון. ואדם וחוה, עד דאתנטעו, לא אתרביאו, בנהורא, ולא סליקו ריחא, ודאי אתעקרו ואשתילו ואתתקנו כדקא יאות.

Chapter 43

ויצו ה' אלקים, הא תנינן, לית צו, אלא ע"ז. ה', זו ברכת השם. אלקים, אלו הדיינין. על האדם, זו שפיכת דמים, לאמר, זו ג"ע. מכל עץ הגן ולא גזל. אכל תאכל, ולא אבר מן החי, ושפיר.

מכל עץ הגן אכל תאכל, דשריא ליה כלא, דליכלינהו ביחודא, דהא חזינן אברהם אכל, יצחק ויעקב וכל הנביאים אכלו וחיו, אבל אילנא דא אילנא דמותא איהו, מאן דנטיל ליה בלחודוי מיית, דהא סמא דמותא נטיל, ועל דא, כי ביום אכלך ממנו מות תמות, בגין דקא פריש נטיעין.

רבי יהודה שאיל לר' שמעון, הא דתנינן, אדם הראשון מושך בערלתו הוה, מאי הוא. א"ל, דפריש ברית קדש מאתריה ומחולקיה, ודאי מושך בערלה הוה, ושבק ברית קדש, ודבק בערלה, ואתפתה במלה דנחש.

ומפרי העץ, דא אתתא. לא תאכל ממנו, בגין דכתיב רגליה יורדות מות, שאול צעדיה יתמוכו, ובהאי הוי פרי, דהא באחרא לא הוי פרי, כי ביום אכלך ממנו מות תמות, בגין דא אילנא דמותא הוי, כדקאמרן דכתיב רגליה יורדות מות.

ר' יוסי אמר, האי אילנא דקא אמרן הוה מתשקי מלעילא ואתרבי, והוה חדי, כד"א, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. הגן, דא אתתא, ונהר דא הוה עייל ביה, ואשקי ליה והוה כלא חד, דהא מתמן ולתתא איהו פרודא, דכתיב ומשם יפרד.

Chapter 44

והנחש, ר' יצחק אמר דא יצר הרע. רבי יהודה אמר, נחש ממש. אתו לקמיה דר' שמעון, אמר לון, ודאי כלא חד, וסמא"ל הוה, ואתחזי על נחש, וצולמיה דנחש, דא איהו שטן. וכלא חד.

תנינא, בההיא שעתא נחת סמא"ל מן שמיא רכיב על נחש דא, וצולמיה הוו חמאן כל בריין וערקן מניה, ומטו לגבי אתתא במלין, וגרימו מותא לעלמא. ודאי בחכמה אייתי סמא"ל לווטין על עלמא, וחבל אילנא קדמאה, דברא קודשא בריך הוא בעלמא.

ומלה דא הוי תלי על סמא"ל, עד דאתא אילנא אחרא קדישא, דאיהו יעקב, ונטל מניה ברכאן, דלא יתברך סמא"ל לעילא ועשו לתתא. דהא יעקב דוגמא דאדם הראשון הוה, דיעקב שופריה דאדם הראשון הוה. ועל דא כמה דמנע סמא"ל ברכאן מאילנא קדמאה, הכי נמי מנע יעקב, דאיהו אילנא דוגמא דאדם, מסמא"ל ברכאן מלעילא ומתתא, ויעקב דידיה נטיל בכלא, ועל דא ויאבק איש עמו, כתיב.

והנחש היה ערום, דא יצר הרע, דא מלאך המות. ובגין דנחש איהו מלאך המות, גרם מותא לכל עלמא. ודא הוא רזא דכתיב, קץ כל בשר בא לפני, דא הוא קצא דכל בשרא, דנטיל נשמתא לכל בשרא ואקרי הכי.

ויאמר אל האשה אף, ר' יוסי אמר, באף פתח, ואף אטיל בעלמא. א"ל לאתתא, באילנא דא ברא קב"ה עלמא ודאי, אכלו מניה, והייתם כאלקים יודעי טוב ורע, דהא איהו הכי הוי, אלקים שמיה, עץ הדעת טוב ורע, ועל דא והייתם כאלקים יודעי וגו'.

אמר רבי יהודה, לא אמר הכי. דאלו אמר באילנא דא ברא קב"ה עלמא, יאות הוה, כי הוא כגרזן ביד החוצב בו, אבל לא אמר, אלא מאילנא דא אכל קב"ה, וכדין ברא עלמא, וכל אומן סני לחבריה, אכלו מניה ואתון תהון בראן עלמין. ועל דא, כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו וגו', ובגין דאיהו ידע דא, אפקיד לכו עליה, דלא תיכלו מניה.

אמר רבי יצחק, בכלא מלילו שקרא. בשירותא דאמרו, שקרא הוה, דכתיב אף כי אמר אלקים לא תאכל מכל עץ הגן, ולאו הכי, דהא כתיב מכל עץ הגן אכל תאכל, וכלהו שרא ליה.

אמר רבי יוסי, הא תנינן, דפקיד ליה קב"ה על ע"ז, דכתיב ויצו. ה', על ברכת השם. אלקים, על הדינין. על האדם, על שפיכת דמים. לאמר, על גלוי עריות, וכי כמה אנשי הוו בעלמא, דאיהו אצטריך דא, אלא ודאי כלא על האי אילנא הוה.

בגין דביה אחידן כל אלין פקודין, דכל מאן דנטיל ליה בלחודוי, עביד פרישו, ונטיל ליה באוכלוסין דלתתא דאחידן ביה. ונטיל ע"ז ושפיכות דמים וגלוי עריות. ע"ז, באנון רברבי ממנן. שפיכות דמים, בהאי אילנא תליין, דאיהו בסטר גבורה, וסמא"ל אתפקד על דא. גלוי עריות, אשה היא, ואנתתא אקרי, ואסיר לזמנא לאנתתא בלחודהא, אלא עם בעלה, דלא יהא חשיד בגלוי עריות. ועל דא, בכלהו אתפקד בהאי אילנא, כיון דאכל מניה, בכלהו עבר, דהא כלא אחיד ביה.

רבי יהודה אמר, ודאי מלה דא הכי הוא, דאסיר לאתיחדא עם אנתתא בלחודהא, אלא אם כן בעלה עמה. מה עבד ההוא רשע, אמר, הא מטיתי להאי אילנא, ולא מתי, אוף את קריב ומטי בידך ביה, ולא תמות, ומלה דא הוא אוסיף לה מגרמיה.

מיד, ותרא האשה כי טוב וגו'. במה חמאת. א"ר יצחק, ההוא אילנא סליק ריחין, כד"א כריח שדה אשר ברכו ה', ובגין ההוא ריח דהוה סליק, חמדת ליה למיכל מניה. ר' יוסי אמר, ראייה הוה. א"ל ר' יהודה, והא כתיב ותפקחנה עיני שניהם. א"ל, האי ראיה בשיעורא דאילנא נקטת ליה, דכתיב ותרא האשה דייקא.

ותרא האשה כי טוב, חמאת ולא חמאת כי טוב, חמאת כי טוב ולא אתיישבת ביה. מה כתיב לבתר, ותקח מפריו, ולא כתיב ותקח ממנו, והיא אתדבקת באתר דמותא, וגרימת לכל עלמא מותא, ואפרישת חיי מן מותא, ובחובא דא גרים פרישותא, לאפרשא אתתא מבעלה, דהא קול מדבור לא מתפרשן לעלמין, ומאן דמפריש קול מדבור, אתאלם ולא יכיל למללא, וכיון דאשתקיל מניה מלולא אתייהיב לעפרא.

אר"ש כתיב נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר. נאלמתי דומיה, האי קרא כנסת ישראל אמרו בגלותא. מ"ט, בגין דקול מדבר ליה לדבור, כיון דאיהי בגלותא, קול אתפרש מינה, ומלה לא אשתמע. ועל דא, נאלמתי דומיה וגו', מ"ט, בגין דהחשיתי מטוב, דלא אזיל קול בהדה. וישראל אמרי, לך דומיה תהלה. מאי דומיה, דא תהלה לדוד, דאיהי דומיה בגלותא, ושתיקא בלא קול. א"ר יצחק, מאי לך, בגינך איהי דומיה ושתיקא, דאסתלקא מנה קול.

ותקח מפריו, הא תנינן, סחטה ענבים ויהבת ליה, וגרימו מותא לכל עלמא. דהא אילנא דא, ביה שריא מותא, והוא אילנא דשלטא בליליא, וכד איהי שלטא, כל בני עלמא טעמו טעמא דמותא. אלא אינון בני מהימנותא מקדמי ויהבו ליה נפשייהו בפקדונא, ובגין דאיהו בפקדונא, אתהדרו נפשאן לאתרייהו, ועל דא, ואמונתך בלילות כתיב.

ותפקחנה עיני שניהם, רבי חייא אמר, דהא אתפקחו למנדע בישין דעלמא, מה דלא ידעו עד השתא. כיון דידעו ואתפקחו למנדע ביש, כדין ידעו כי ערומים הם, דאבדו זהרא עלאה דהוה חפי עלייהו, ואסתלק מנייהו, ואשתארו ערומים מניה.

ויתפרו עלה תאנה, אתדבקו לאתחפאה באינון צולמין, דההוא אילנא דאכלו מניה, דאקרון טרפי דאילנא. ויעשו להם חגורות, ר' יוסי אמר, כיון דידעו מהאי עלמא ואתדבקו ביה, חמו, דהאי עלמא מתדבר, על ידא דאינון טרפין דאילנא, ועבדו להון תוקפא, לאתתקפא בהו בהאי עלמא. וכדין ידעו כל זייני חרשין דעלמא, ובעו למחגר זיינין באינון טרפי אילנא, בגין לאגנא עלייהו.

רבי יהודה אמר, כדין תלת עאלו בדינא, ואתדנו, ועלמא תתאה אתלטייא, ולא קיימא בקיומיה, בגין זוהמא דנחש, עד דקיימו ישראל בטורא דסיני.

לבתר אלביש לון קב"ה בלבושין, דמשכא אתהני מנייהו, הה"ד כתנות עור, בקדמיתא הוו כתנות אור, דהוו משתמשין בהו בעלאין דלעילא, בגין דמלאכי עלאין הוו אתיין לאתהנא מההוא נהורא הה"ד ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו, והשתא דחבו, כתנות עור, דעור אתהני מנייהו ולא נפשא.

לבתר אולידו, ברא קדמאה, ברא דזוהמא הוה, תרין אתו עלה דחוה, ואתעברת מנייהו, ואולידת תרין, דא נפק לזיניה, ודא נפק לזיניה. ורוח דילהון אתפרשו דא לסטרא דא, ודא לסטרא דא. דא דמי לסטרוי ודא דמי לסטרוי.

מסטרא דקין, כל מדורין דסטרא דזיינין בישין, ורוחין ושדין וחרשין אתיין. מסטרא דהבל, סטרא דרחמי יתיר, ולא בשלימו. חמר טב בחמר ביש ולא אתתקן בהדיה, עד דאתא שת, ואתייחסו מניה, כל אינון דרין דזכאי עלמא, וביה אשתיל עלמא, ומקין אתיין כל אינון חציפין ורשעים וחייבי עלמא.

א"ר אלעזר, בשעתא דחב קין, הוה מסתפי, בגין דחמא קמיה, זיני משריין מזיינין, ואתיין לקטלא ליה, וכד אהדר בתשובה, מאי קאמר, הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר. מאי מפניך אסתר אלא אהא סתיר מבניינא דילי, רבי אבא אמר, כד"א ולא הסתיר פניו ממנו, ויסתר משה פניו, וע"ד ומפניך אסתר, מאינון פנים דילך, אהא נסתר, דלא ישגחון בי, ועל דא והיה כל מוצאי יהרגני.

Chapter 45

וישם ה' לקין אות לבלתי וגו', מאי אות, אות א מעשרין ותרין אתוון דאורייתא, יהב עליה לאגנא עליה. אמר ר' יהודה, מאי דכתיב ויהי בהיותם בשדה, מאי בשדה דא אתתא, ועל דא קם וקטיל ליה, דהא מסטרא דא ירית לקטלא, מסטרא דסמא"ל דגרים מותא לכל עלמא. וקני קין להבל על נוקביה. ר' חייא אמר, הא חזינן דכתיב ויחר לקין מאד ויפלו פניו, על דלא אתקביל קרבניה. אמר ליה הכי הוא, וכלא הוה לקבליה.

ואמר רבי יהודה, מאי דכתיב הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. אלא הכי קאמר, הלא אם תיטיב עובדך שאת, מאי שאת, כדכתיב יתר שאת, דהא בוכרא שבחא אית ליה בכלא תדיר. ותלייא בעובדוהי, ועל דא אם תיטיב שאת, ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ.

Chapter 46

מאי לפתח, דא פתחא דלעילא, דמניה נפקין דינין על עובדין בישין דעלמא. פתח, כד"א פתחו לי שערי צדק, ולההוא פתח, חטאת רובץ, דא מלאך המות, והוא זמין לאתפרעא מינך.

ת"ח, בראש השנה אתיליד אדם, בראש השנה, ודאי רזא לעילא ותתא ר"ה לעילא, ר"ה לתתא. בראש השנה עקרות נפקדות, מנלן דבראש השנה הוה, דכתיב וה' פקד את שרה, וה' דייקא, דא ר"ה, ובגין דנפיק אדם מר"ה נפיק בדינא, ועלמא קיימא בדינא, ובגיני כך לפתח ודאי. חטאת רובץ בגין לאתפרעא מינך, ואליך תשוקתו, עד דתשתצי.

ואתה תמשול בו, רזא הוא, דכתיב ואתה מחיה את כלם, מכאן אמרו, לא שליט קב"ה, אלא בזמנא דישתצון חייבי עלמא. ועל דא כיון דמלאך המות ישצי לון, כדין קב"ה שליט עלוי, דלא יפוק לאבאשא עלמא, דכתיב ואתה תמשל בו, ואתה דייקא.

אמר רבי יצחק בקוטרא דפלגא קפסירא שכיח. רבי יהודה אמר, ואתה תמשל בו בתיובתא.

Chapter 47

רבי יוסי אמר כד הוו אינון דרין דקין אזלין בעלמא, הוו מטרטשי ארעא, והוו דמיין לעלאי ותתאי, א"ר יצחק עז"א ועזא"ל, כד נפלו מאתר קדושתייהו מלעילא, חמו בנת בני נשא, וחטאו, ואולידו בנין, ואלין הוו נפילים, דכתיב הנפילים היו בארץ.

ר' חייא אמר, בנוי דקין, הוו בני אלהים, דהא כד אתא סמא"ל על חוה, אטיל בה זוהמא ואתעברת, ואולידת לקין, וחיזו דיליה, לא הות דמי לשאר בני נשא, וכל אינון דאתיין מסטרא דיליה, לא הוו אקרון אלא בני האלהים.

ר' יהודה אמר ואפילו אינון נפילים הכי אקרון. המה הגבורים, שתין הוה בארעא, כחושבן דלעילא, כתיב הכא המה הגבורים אשר מעולם, וכתיב התם ששים גבורים סביב לה, רבי יוסי אומר המה הגבורים אשר מעולם ממש, מעולם דייקא, אנשי השם, מאי שם, דא הוא עולם דקאמרן, אנשי השם דייקא, כתיב הכא אנשי השם וכתיב התם בנקבו שם, וכתיב ויקוב בן האשה הישראלית את השם.

רבי חייא אמר, מעולם ממש הוו, ומעולם דלתתא נטל לון קב"ה, כד"א זכר רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה, מעולם ודאי, ומעולם דלתתא, נטיל לון קב"ה ואנון אבהן קדמאי למהוי רתיכא קדישא לעילא, אוף הכא המה הגבורים אשר מעולם, מעולם ודאי נטיל לון קב"ה, ר' יצחק אמר מעולם דא מטתו שלשלמה דכתיב ששים גבורים סביב לה. ר' אחא אמר כלהו בני האלקים אקרון.

(תוספתא) ארז"ל בשעתא דברא קב"ה לאדם, ברא ליה בגינתא דעדן, וצוהו על שבע מצות, חב, ואתגרש מגינתא דעדן, ותרי מלאכי שמיא, עזא ועזאל, אמרו קמי קב"ה, אלו הוינא אנן בארעא, הוינא זכאין, א"ל קב"ה, וכי אתון יכלין על יצרא בישא, אמרו קמיה יכלין, מיד אפיל לון קב"ה, כד"א הנפילים היו בארץ, וכתיב הגבורים וגו', ובשעתא דנחתו לארעא, עאל בהו יצרא בישא, שנאמר ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, חבו ואתעקרו מקדושתייהו, עד כאן.

ת"ח, כלהון נטיען הוו סתימין רשימין דקיקין באתרא חד, לבתר עקרן קודשא בריך הוא, ואשתיל לון באתר אחרא, ואתקיימו.

Chapter 48

רבי ייסא שאל, מאי דכתיב זה ספר תולדות אדם, ביום ברוא אלקים אדם, בדמות אלקים עשה אותם, זכר ונקבה בראם, ויברך אותם. א"ל רבי אבא, רזא עלאה הוא. תנינן, תלת ספרין פתיחן בר"ה, חד דצדיקים גמורים וכו'. ספר עלאה, דהא מניה נפק כלא, נפיק מניה כתיבה. ספר אמצעיתא, כללא דעילא ותתא, דתורה שבכתב, אדם קדמאה. ספר תליתאה דאקרי תולדות אדם, ודא איהו דצדיקים גמורים, הה"ד זה ספר תולדות אדם, דא צדיק ודאי דעביד תולדות. ביום ברוא אלקים אדם, בדמות אלקים, דהא ודאי כדין אתתקן כלא לעילא ותתא ואתקיימו בדוגמא חדא. זכר ונקבה בראם סתם, חד אתכליל בחד.

מתניתין, כתיב מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. דא הוא ספר תולדות אדם, דרהיט בההוא מגדל. האי מגדל מאי עבידתיה. אלא דא הוא מגדל דוד, ודא הוא מגדל עז שם ה' וכלא חד. הכא ידיעא לבני מהימנותא, דא הוא ודאי ספר תולדות. ציור

ואמר ר' אבא, ספר ודאי נחתו ליה לאדם הראשון וביה הוה ידע חכמתא עלאה. וספרא דא, מטא לבני אלהין, חכימי דרא, ומאן דזכי לאשגחא ביה, ידע ביה חכמה עלאה, ומשגיחין ביה וידעין ביה. וספרא דא נחית ליה. מארי דרזין, ותלת שליחן ממנן קמיה.

ובשעתא דנפק אדם מגנתא דעדן, אחיד בההוא ספרא, כד נפיק טס מניה. צלי ובכי קמי מאריה ואתיבו ליה כמלקדמין, בגין דלא תתנשי חכמתא מבני נשא וישתדלון למנדע למאריהון.

וכן תנינן, ספר הוה ליה לחנוך, ודא ספר, מאתר דספרא דתולדות אדם הוה, ודא הוא רזא דחכמתא, דהא מארעא אתנטיל. הה"ד, ואיננו כי לקח אותו אלקים. והוא הנער, כדכתיב חנוך לנער על פי דרכו.

וכל גנזי עלאי אתמסרן בידיה, ודא מסיר ויהיב ועביד שליחותא. ואלף מפתחן אתמסרן בידיה, ומאה ברכאן נטיל בכל יומא, וקשיר קשירין למאריה. מעלמא נטיל ליה קב"ה לשמושיה, הדא הוא דכתיב כי לקח אותו אלקים.

ומן דא אתמסר ספרא, דאקרי ספרא דחנוך. בשעתא דאחיד ליה קב"ה. אחמי ליה כל גנזי עלאי, אחמי ליה אילנא דחיי, בגו מציעות גנתא, וטרפוי, וענפוי, וכלא חמינן בספריה. זכאין אינון חסידי עלאין דחכמתא עלאה אתגלי להו, ולא אתנשי מנייהו לעלמין, כד"א סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם.

Chapter 49

ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר וגו'. רבי אחא אמר, בההוא זמנא, הוה ההוא נהרא דנגיד ונפיק, אפיק רוחא עלאה מאילנא דחיי, ואריק באילנא דשרייא ביה מותא, ואתמשכן רוחין בגווייהו דבני נשא יומין סגיאין. עד דסלקו בישין, ואתעתדו לפתח. כדין אסתלק רוחא עלאה מההוא אילנא, בשעתא דפרח נשמתין בבני נשא, הה"ד לא ידון רוחי באדם לעולם, למיהב לעולם בשעתא דפרחו נשמתין בבני נשא.

בשגם הוא בשר. רבי אלעזר אמר, בשגם, דא משה, דאיהו נהיר לסיהרא, ומחילא דא, קיימין בני נשא בעלמא יומין סגיאין. והיו ימיו מאה ועשרים שנה. רמז למשה דעל ידיה תורה אתיהיבת, וכדין יריק חיין לבני נשא מההוא אילנא דחיין, וכך הוה, אלמלא דחבו ישראל, הה"ד חרות על הלחות, חרות ממלאך המות. דהא אילנא דחיי הוה משיך לתתא.

ועל דא, בשגם דאיהו בשר, קיימא מלה לארקא רוחא דחיי. בשגם אחיד לתתא, אחיד לעילא. ועל דא תנינן, משה לא מית אלא אתכניש מעלמא, והוה נהיר לסיהרא, דהא שמשא אע"ג דאתכנש מעלמא, לא מית אלא עאל ואנהיר לסיהרא, כך משה.

ד"א. בשגם הוא בשר. במשיכו דרוחא בבני נשא זמנא רבה, אתהדר למהוי בשר, לאתמשכא בתר גופא, ולאשתדלא בעובדין דהאי עלמא.

אמר ר' יצחק, כל דרין דאשתכללו משת, כלהו צדיקי וחסידי. לבתר אתפשטו ואולידו ואוליפו אומנותא דעלמא, לשצאה ברומחין וסייפין, עד דאתא נח, ואתקין לון תקונא דעלמא, ולמפלח ולאתקנא ארעא, דהא בקדמיתא לא הוו זרעין וחצדין, לבתר אצטריכו להאי, דכתיב עוד כל ימי הארץ וגו'.

ר' אלעזר אמר, זמין קב"ה לתקנא עלמא, ולאתקנא רוחא בבני נשא, בגין דיורכון יומין לעלמין, הה"ד כי כימי העץ ימי עמי וגו'. וכתיב, ובלע המות לנצח, ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי ה' דבר.

Chapter 50

אמר ר' שמעון הא תנינן, דכד ברא קב"ה עלמא, גליף בגילופי דרזא דמהימנותא, גו טהירין, ברזין עלאין, וגליף לעילא, וגליף לתתא, וכלא ברזא חדא, ועביד עלמא תתאה, כגוונא דעלמא עלאה, ודא קאים לקביל דא, למהוי כלא חד, ביחודא חדא, ובגין כך קב"ה גליף גליפי דאתוון עילא ותתא, ובהו ברא עלמין.

ות"ח כגוונא דעבד קב"ה עלמא, הכי נמי ברא ליה לאדם קדמאה. פתח ואמר והמה כאדם עברו ברית וגו', דהא קב"ה אעטר ליה בעטרין עלאין, וברא ליה בשית סטרין דעלמא, למהוי שלים בכלא, וכלא זעאן ודחלן מקמיה, דהא כד אתברי אדם, אתברי בדיוקנא עלאה, והוו מסתכלן בההוא דיוקנא, וזעאן ודחלן מקמיה.

ולבתר אעיל ליה קב"ה בגנתא דעדן, לאתעדנא תמן בעדונין עלאין, והוו מלאכין עלאין סחרין ליה, ומשמשין קמיה, ורזין דמריהון הוו אודעין ליה. ת"ח, בשעתא דאעיל ליה קב"ה לגנתא דעדן, הוה חמי ואסתכל מתמן, כל רזין עלאין, וכל חכמתא, בגין למנדע ולאסתכלא ביקרא דמריה.

שבעה היכלין מדורין אינון לעילא, דאינון רזא דמהימנותא עלאה, ושבעה היכלין אינון לתתא כגוונא דלעילא, ואינון שית כגוונא עלאה, וחד טמיר וגניז איהו לעילא. וכל אלין אינון ברזא עלאה, בגין דכל הני היכלין, אית בהו כגוונא דלעילא, ואית בהו כגוונא דלתתא, למהוי כליל בדיוקנא דרזא דלעילא, ובדיוקנא דרזא דלתתא, ובהו הוה דיוריה דאדם.

ולבתר דאתתרך מגנתא דעדן, אתקין לון קב"ה לנשמתהון דצדיקיא, לאשתעשעא בהו, כדקא חזי, מזיוא דיקרא עלאה. וכל חד וחד, אתתקן כגוונא דלעילא, וכגוונא דלתתא, כמה דאוקימנא.

Chapter 51

היכלא קדמאה, אתר דאיהו מתתקן לתתא, למהוי כגוונא דלעילא, והא אתערו חברייא, נמוסי דגנתא דעדן, כמה דאיהו ברזא עלאה. ולא שלטא ביה עינא, בר נשמתהון דצדיקייא, למהוי גליפן לעילא ותתא, ולאסתכלא מתמן. ברזא דמריהון. ובענוגא דלעילא.

ואלין אינון צדיקיא, דלא אחלפו יקרא דמריהון, בגין דחלא אחרא. כתיב אשת חיל עטרת בעלה, רזא דמהימנותא, לאתדבקא בר נש במריה, ולדחלא מניה תדיר, ולא יסטי לימינא ושמאלא, והא אוקימנא, דלא יהך בר נש, בתר דחלא אחרא, דאקרי אשת זנונים, ובגין כך כתיב לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה.

היכלא דא, קאים בדיוקנא דרזא עלאה, בגין דכד נשמתין דצדיקיא נפקי מהאי עלמא, עאלין גו אלין היכלין, די בגנתא דעדן דלתתא, ותמן יתבין כל חד וחד, כל ההוא זמנא דאצטריכא נשמתא למיתב תמן.

ובכל היכלא והיכלא, אית דיוקנין, כגוונא דלעילא. ודיוקנין כגוונא דלתתא, ותמן אתלבשת נשמתא בלבושין כגוונא דהאי עלמא, ואתעדנת תמן כל ההוא זמנא דאצטריכת, עד דמטו זמנא לסלקא לאתר עלאה כמה דאצטריך. ומגו ההוא מאנא דאתלבשת ביה, חמאת דיוקנין עלאין, לאסתכלא ביקרא דמריהון.

בהאי היכלא, אית נהורין עלאין, לאסתכלא, ונשמתהון דאינון גיורין דאתגיירו, קיימין תמן, ועאלין תמן, לאסתכלא ביקרא עלאה, ומתלבשן תמן בלבושא חדא דנהורא, דנהיר ולא נהיר. וההוא היכלא מקפא מאבן טבא ודהבא.

ותמן איהו פתחא חדא. דנחית לקבל פתחא דגיהנם, מתמן מסתכלן בכל אינון חייבי, דלא עאלו בברית קיימא קדישא, ואתתרכו באינון מלאכי חבלה, דטרדי לון בנורא דדליק, ואינון חמאן וחדאן על דאתגיירו.

ותלת זמנין ביומא, נהרין מגו נהירו עלאה, ומשתעשען תמן, ועילא מנהון, עובדיה ואונקלוס גיורא, ושאר גיורין דאתגיירו, כגוונא דא לעילא, כד זכאן לסלקא נשמתהון לאתעטרא תמן.

Chapter 52

היכלא תניינא, היכלא דא, קיימא לגו מהאי היכלא קדמאה והאי פתחא איהו סמיך לגו מערתא דאבהן, והאי היכלא נהיר מקדמאה, הכא אית כל אבנין יקירין דמקפן ליה.

בגו דהאי היכלא, אית נהירו חד, כליל מכל גוונין, ואיהו נהיר מעילא לתתא. בהאי היכלא קיימין אינון, דסבלו יסורין ומרעין בהאי עלמא, בגין לאתתקנא, והוו מודן ומשבחן למריהון כל יומא, ולא הוו מבטלין צלותייהו לעלמין.

לגו מהאי היכלא, קיימין כל אינון דמקדשין בכל חילא שמא דמריהון, ואתיבו אמן יהא שמיה רבא מברך בכל חילא, ואלין אינון קיימין לגו, בגו האי היכלא, וההוא נהורא דכליל כל גוונין נהיר לון. מההוא נהירו קיימין וחמאן נהורין אחרנין, דאתאחדן ולא אתאחדן בגווייהו. ועילא מנהון משיח, דאיהו עאל וקאים בינייהו, ונחית לון.

Chapter 53

איהו נטיל מהאי היכלא, ועאל בהיכלא תליתאה, ותמן כל אנון בני מרעין וכאבין יתיר, וכל אינון דרדקי דבי רבן דלא אשלימו יומין, וכל אינון דעצבין על חרוב בי מקדשא והוו אושדין דמעין, כלהון קיימין בההוא היכלא, ואיהו מנחם לון.

Chapter 54

ונטיל מהאי היכלא, ועאל בהיכלא רביעאה, ותמן כל אינון אבלי ציון וירושלם, וכל אינון קטולי דשאר עמין עכו"ם ואיהו שרי ובכי, וכדין כל אינון נשיאין דזרעא דדוד, כלהו אחידן ביה, ומנחמין ליה.

שארי תניינות ובכי, עד דקלא נפיק, ומתאחד בההוא קלא, וסליק לעילא, ואשתהי תמן עד ריש ירחא. וכד נחית נחתין עמיה כמה נהורין וזיוין, מנהרין לכל אינון היכלין, ואסוותא ונהורא לכל אינון קטולין, ובני מרעין ומכאובין דסבילו עמיה דמשיח.

וכדין פורפירא לביש, ותמן חקיקין ורשימין כל אינון קטולי דשאר עמין עכו"ם בההוא פורפירא, וסליק ההוא פורפירא לעילא, ואתחקק תמן גו פורפירא עלאה דמלכא, וקב"ה זמין לאלבשא ההוא פורפירא ולמידן עמין, דכתיב ידין בגוים מלא גויות. עד די אתא ונחים לון, ונחתין עמיה נהורין ועדונין, לאתעדנא, וכמה מלאכין ורתיכין עמיה, כל חד וחד במלבושא, לאתלבשא בהו כל אינון נשמתין דקטולין, ותמן מתעדנין כל ההוא זמנא דאיהו סליק ונחית.

לגו מהאי היכלא, קיימא גו דרגא עלאה, אינון עשרה רברבין ממנן, רבי עקיבא וחברוי, וכלהו סלקי בסליקו, גו אספקלריאה דלעילא, ונהרין בזיו יקרא עלאה, עלייהו כתיב עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו.

Chapter 55

בהיכלא חמישאה, קיימין כל אינון מאריהון דתיובתא שלימתא, דתבו מחטאיהון ואתנחמו בהו, ונפקת נשמתייהו בדכיו, וכל אינון דקדישו שמא דמריהון, וקבילו עלייהו מותא, ובתרעא דהאי היכלא, קאים מנשה מלך יהודה, דקביל ליה קב"ה בתיובתא שלימתא, וחתר ליה חתירא לקבלא ליה.

ולגו מהאי היכלא, קיימין כל אינון מאריהון דתיובתא תקיפא, דנשמתהון נפקת בשעתא דאתמרמרו על עובדיהון, ואלין מתעדנין בעדונא עלאה, בכל יומא ויומא. ותלת זמנין ביומא, נהירו עאל בההוא היכלא, דמתעדנין ביה כל חד וחד כדקא חזי ליה. וכל חד נכוה, מנהירו דחופה דחבריה, בין לתתא בין לעילא.

האי היכלא קיימא על אינון היכלי תתאי, ואפלו צדיקים גמורין לא יכלין לאעלאה בגו האי היכלא, ולמיקם ביה, והאי איהו דרגא עלאה על כלא, בר דרגא דחסידי דאיהו דרגא עלאה על כלא.

Chapter 56

האי היכלא שתיתאה: היכלא דא היכלא דחסידי, היכלא דא, היכלא עלאה על כלא, והאי הוא היכלא דקיימא על כלא. היכלא דימינא, לית מאן דיקים ביה, אלא אינון חסידים קדישין, וכל אינון דמרחמי למריהון ברחימו סגי. ולפתחא דהאי היכלא, קיימא כל אינון דמיחדי יחודא דמריהון בכל יומא ואלין עאלין בהאי היכלא, וזמינין לסלקא בקדמיתא.

ועילא מהאי פתחא אברהם, ימינא דקב"ה, ולפתחא אחרא קיימא יצחק, דאתעקד על גבי מדבחא, והוה קרבנא שלים קמיה דקב"ה. ולפתחא אחרא לגו, קיימא יעקב שלימא, ותריסר שבטין סחרניה, ושכינתא על רישייהו.

וכד ישראל בעקו אתערו תלת אבהן, ומתערי לה לשכינתא לאגנא עלייהו, וכדין איהי סלקא ואתעטרא לעילא, ואגנא עלייהו דישראל. וכמה דאית היכלין לתתא בגנתא דעדן, הכי נמי לעילא אית היכלין מתקנן, דאינון רזא דמהימנותא.

Chapter 57

וכל הני היכלין, כלהו מתקשרן ומתעטרן בחד היכלא דאיהו היכלא שביעאה, והאי היכלא איהו גניז וסתים מכל שאר היכלין. באמצעיתא דהאי היכלא קאים חד עמודא, דאיהו בגוונין סגיאין: ירוק, חוור, סומק, אוכם. וכד נשמתין סלקין, אינון עאלין גו האי היכלא, מאן דאתחזי להאי גוון סליק ביה, ומאן דאתחזי להאי גוון סליק ביה. כל חד וחד כדקא חזי ליה.

ואלין שית היכלין אינון למדורא כדאמרן, ושביעאה לאו איהו למדורא. ושית, כלא ברזא דשית, ועל דא כתיב ברא שית. שית דרגין לעילא, שית דרגין לתתא, וכלא רזא חדא.

Chapter 58

תא חזי, בראשית, רבי יהודה אמר, תרין בתין הוו, בית ראשון ובית שני, דא עלאה ודא תתאה, תרין ההי"ן אינון, דא עלאה ודא תתאה, וכלהו חד, ב' עלאה פתחא תרעין לכל סטרא, דהכי הוא דכליל דא בדא. ראשית, כדין הוא ראשית לאעלא בחושבנא דבנינא, רבי יצחק אמר למנינא.

אמר רבי אלעזר, בראשית דא כללא, דיוקנא דכל דיוקנין כלילן ביה, דא רזא דכתיב הוא מראה דמות כבוד ה', חיזו דאתחזון ביה שית אחרנין, ודא הוא בראשית ברא שית, ת"ח, כד עאלין בהאי חיזו שית גוונין, היא אתקינת גרמא לאחזאה לון ולמפעל בהו אומנותא דעלמא, ואי תימא דהאי אומנותא דעלמא, מדרגא דא הוא, כתיב ברא שית, שבחא דשית איהו, דעבדי אומנותא בהאי.

רבי יוסי פתח הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו, הנצנים: דא הוא רזא דשית דרגין. נראו בארץ בגין דאינון דיוקנין לאתחזאה בהאי דרגא. עת הזמיר הגיע: דהא כדין משבח ומהדר, כמה דאת אמר למען יזמרך כבוד ולא ידום, ובגין כך אקרי מזמור, כמה דתנינן דכתיב מזמור לדוד, דשארת עליה שכינתא ברישא, ודא הוא עת הזמיר הגיע. רבי חייא אמר, דהא כדין מטא זמנא לשבחא.

רבי אבא אמר, עלמא עלאה סתים, וכל מלוי סתימין, בגין דקיימא ברזא עלאה, יומא דכל יומין, וכד ברא ואפיק, אפיק אלין שית, ובגין דאיהו סתים, דכל מלוי סתימין, אמר בראשית, ברא שית יומין עלאין, ולא אמר מאן ברא להון, בגין דאיהו עלמא עלאה סתימא.

ולבתר גלי ואמר עבידתא תתאה, ואמר מאן ברא ליה, בגין דאיהו עלמא דקיימא באתגלייא, ואמר ברא אלקים את השמים ואת הארץ, ולא כתיב ברא סתים, ברא את השמים, בגין דאיהו עלמא באתגליא, ואמר ברא אלקים, אלקים ודאי שמא באתגליא, קדמאה בסתימא דאיהו עלאה, תתאה באתגליא. למהוי תדיר עובדא דקודשא בריך הוא סתים וגליא. ורזא דשמא קדישא הכי הוא סתים וגליא.

את השמים, לאסגאה שמים תתאי לתתא, ואת הארץ לאכללא ארץ דלתתא, ולאסגאה כל עובדהא כגוונא דלעילא.

Chapter 59

והארץ היתה תהו ובהו: כדקאמרן, והארץ דא ארץ עלאה, דלית לה נהורא מגרמה. היתה: בקדמיתא כבר הות, כדקא יאות, והשתא תהו, ובהו, וחשך. היתה דייקא, לבתר אזעירת גרמה ואזעירת נהורא. תהו, ובהו, וחשך, ורוח: ארבע יסודי עלמא דאשתכללו בה.

Chapter 60

ד"א, ואת הארץ כדקאמרן, לאסגאה ארעא דלתתא, דאיהי אתעבידת בכמה מדורין, כלא כגוונא עלאה, ודא הוא, והארץ היתה תהו ובהו וחשך ורוח. אלין אינון מדורי ארעא: ארץ, אדמה, גיא, נשיה, ציה, ארקא, תבל. וגדול שבכולם תבל, דכתיב והוא ישפוט תבל בצדק.

אמר רבי יוסי, מאן הוא ציה, א"ל דא הוא אתר דגיהנם, כד"א ציה וצלמות. ורזא דא כתיב, וחשך על פני תהום, דא רזא אתר דגיהנם, דא הוא ציה, אתר דמלאך המות, כדקאמרן, דאיהו מחשיך אנפייהו דברייתא, ודא הוא אתר דחשך עלאה.

תהו דא נשיה, דלא אתחזייא בה חיזו כלל, עד דאתנשי מכלא. ועל דא אתקרי נשיה. ובהו דא ארקא אתר דלא אתנשי. ר' חייא אמר דא גיא. ורוח אלקים מרחפת דא לקבל תבל דאתזן מרוח אלקים, וכלא כחד הוא.

Chapter 61

כגוונא דא, אית לארץ עלאה, שבעה מדורין אינון לעילא, דרגא על דרגא, ובכלהו מדורין מלאכי עלאי אלין על אלין. הכי נמי לתתא, וכלא אחיד דא בדא למהוי כלא חד. שבעה מדורין אינון לעילא, והא ארץ עלאה אחידת לון, וכלהו קיימין בה, ובכלהון קיימא תושבחתא דקב"ה. דרגין פרישן דא מן דא. ואתרין פרישן דא מן דא.

מדורא קדמאה, לתתא, הוא אתר בי חשוך דלא נהיר, והוא מתתקן למדורי רוחי וקסטירי ועלעולי תקיפין דלא אתחזיין, ולא אית ביה נהורא, ולא חשוכא, ולא דיוקנא כלל. ותמן לא ידעין ביה ידיעא כלל, דלאו ביה צורה גו כלל כורסייא.

ועל ההוא אתר ממנא חד מלאכא טהריאל שמיה, ועמיה שבעין ממנן מעופפין ואתמחון מזיקי שביבין, ולא קיימין, ולא אתחזון, ולא משתכחי. וכד אתי צפרא כלהו מתחדשן ולא קיימי, כד מטאן לגבי ההוא אתר, אבדין ולא משתכחין, ועאלין בחד נוקבא דתהומא. ולא אתחזון, כד אתרמיש ליליא אתמחון מאינון שביבין עד דמטי צפרא.

מדורא תניינא: הוא אתר דנהיר יתיר, ואיהו חשוך, אבל לא חשוך כההוא קדמאה, והוא מתתקן למדורי מלאכין עלאין, די ממנן על עובדיהון דבני נשא, ולמסטי להון בההוא ארח בישא דאינון אזלין. וההוא אתר אתחזי יתיר מן קדמאה, ואלין מלאכין אית להון קרבא עם בני נשא, ומתזנן מריחא ובוסמא דלתתא, לסלקא בתועלתא, ולאנהרא יתיר.

ועלייהו חד ממנא קדומיא"ל שמיה, ואלין פתחין שירתא ומשתככי, ואזלין לון, ולא אתחזון, עד דישראל לתתא פתחי ואמרי שירתא, כדין קיימן בדוכתייהו, ואתחזן נהירין יתיר, תלת זמנין ביומא מקדשי קדושתא. וכד ישראל עסקי באורייתא, כלהון טאסין וסהדי סהדותא לעילא, וקודשא בריך הוא חייס עלייהו.

מדורא תליתאה: הוא אתר דשביבין וקטורין, ותמן נגידו דנהר דינור, דנגיד ונפיק, ואיהו בי מוקדא דנפשייהו דרשיעייא, דמתמן נחית אשא על רישייהו דרשיעייא, ותמן מלאכי חבלה דטרדי להו.

ותמן אשתכח דלטורייא עלייהו דישראל לזמנין, ולאסטאה לון. בר בזמנא דנסבי אסוותא לדחייא ליה, וחד ממנא עלייהו מסטרא דשמאלא. כלהו מסטרא דחשך, כמה דאת אמר וחשך על פני תהום, וסמא"ל חייבא אשתכח תמן.

מדורא רביעאה: הוא אתר דנהיר, ותמן הוא נהירו למלאכי עלאי, די בסטר ימינא. ופתחו שירתא וסיימי, ולא אזלין לאעברא כהני קדמאי, דפתחין שירתא ומתוקדן ומתעברן בנור דליק, ותבין ומתחדשין כמלקדמין, והני קיימין בדוכתייהו ולא מתעברן. והני מלאכי דרחמי דלא משניין לעלמין.

ועלייהו כתיב עושה מלאכיו רוחות וגו'. ואלין עבדין שליחותייהו בעלמא, ולא אתחזון לבני נשא בר בחזווא, או בסטרא אחרא בסכלתנו סגי. וחד מלאכא ממנא עלייהו פדא"ל שמיה. וביה פתיחין מפתחן דרחמי, לאינון דתייבין לגביה דמאריהון, ופתחין תרעין לאעברא צלותהון ובעותהון.

מדורא חמישאה: הוא מדורא דנהיר בנהירו יתיר מכלהו קדמאי, ואית ביה מלאכין מנהון אשא, ומנהון מיא. לזמנין אשתכחו ברחמי, ולזמנין אשתכחו בדינא. אלין בסטרא דא, ואלין בסטרא דא, לזמנין נהרין אלין, וחשכין אלין, ואלין ממנן לזמרא למאריהון, אלין בפלגות ליליא, ואלין כד סליק נהורא. וחד ממנא עלוהי קדשיא"ל שמיה.

כד אתפלג ליליא, ואתער רוח צפון וקב"ה אתי לאשתעשעא עם צדיקייא בגנתא דעדן, כדין רוח צפון אקיש, ומטא לאינון דממנן בפלגות ליליא, לזמרא, וכלהו מזמרין ופתחין שירתא. וכד אתי צפרא ומתחבר קדרותא דצפרא בנהורא, כדין כלהו אחרנין אמרין שירתא, וכל ככבי רקיעא וכל שאר מלאכין מסייעין לון, כמה דכתיב ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלקים, עד דישראל נטלי שירתא ותושבחתא אבתרייהו.

מדורא שתיתאה: הוא, מדורא עלאה קריב למלכו שמיא. וביה ארבין, ונהרין, ונחלין, דמתפלגין מן ימא, וכמה נונין אינון, דמרחשן לארבע סטרי עלמא, ועילא מנהון סרכין ממנן, וחד ממנא עלייהו ואוריאל שמיה, והוא ממנא על כל אלין תתאין.

וכלהו נטלי בשעתי ורגעי כד נטלי ארבי לסטרא דא ולסטרא דא, כד נטלי ארבי לסטר דרום ממנא דקיימא עלייהו, לההוא סטרא, הוא מיכאל דאתא מימינא. וכד נטלי ארבי לסטר צפון, ממנא דקיימא עלייהו לההוא סטרא, הוא גבריאל דאתי מסטרא דשמאלא. וכד נטלי ארבי לסטר מזרח הא תמן איהו ממנא, דקיימא עלייהו, לההוא סטרא רפאל שמיה, והוא לימינא. וכד נטלי ארבי לסטר מערב, ממנא דקיימא עלייהו, לההוא סטרא, הוא אוריאל ואיהו לבתראה.

מדורא שביעאה: הוא מדורא עלאה על כלא. ותמן לא אשתכחו בר נשמתהון דצדיקייא דתמן מתעדנין בההוא זיהרא עלאה, ומתעדנין בעדונין ותפנוקין עלאין, ותמן לא אשתכחו בר אינון זכאין, וגנזי שלום ברכה ונדבה, כלא הוא כגוונא עלאה, והא אמרו חברייא.

כדין הוא לארץ דלתתא, בשבעה מדורין, וכלהו כגוונא דלעילא. ובכלהו אית זינין כחיזו בני נשא, וכלהו מודן ומשבחן לקב"ה, ולית מאן דידע יקריה, כאינון דאינון במדורא עלאה, ואלין חזאן יקריה כדקא יאות, למפלח ליה, ולשבחא ליה, ולאשתמודע יקריה.

ועלמא דא עלאה, דאיהו תבל, לא קיימא בקיומיה, אלא בגיניהון דצדיקייא, דאינון גופין קדישין. כגוונא דלעילא לא קיימא ההוא מדורא שביעאה, אלא לנשמתהון דצדיקייא, הכי נמי האי מדורא שביעאה לתתא, לא קיימא אלא לגופיהון דצדיקייא, למהוי כלא חד דא כגוונא דדא.

Chapter 62

ת"ח אר"ש ז' מדורין אינון דקאמרן, ובגו אינון אית ז' היכלין, מאינון רזי מהימנותא, לקבל ז' רקיעין עלאין, ובכל היכלא והיכלא אית רוחין עלאין. היכלא קדמאה: הכא אית רוחא, דאתמנו על נשמתהון דגרין דאתגיירו, ורחמיא"ל שמיה, ואיהו נטיל לון ואתהנון מזיו יקרא דלעילא.

היכלא תניינא: אית רוחא חדא אהינא"ל שמיה, ודא קיימא על כל אינון נשמתין דרביי, דלא זכו בהאי עלמא למלעי באורייתא, ואיהו קיימא עלייהו ואוליף לון.

היכלא תליתאה: בהאי אית רוחא חדא אדרהינא"ל שמיה, ואיהו קיימא על נשמתהון דאינון דאהדרו בתיובתא, ולא אהדרו, כגון דחשיבו ועד לא אהדרו בהו מיתו אלין טרדין לון בגיהנם ולבתר עאלין לון להאי רוחא ממנא, ונטיל לון, וחמדן לאתהנאה מזיו יקרא דמאריהון, ולא אתהנון. ואלין אקרון בני בשר, ועלייהו כתיב והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'.

היכלא רביעאה: הכא קיימא חד רוחא גדריהא"ל שמיה, דא קיימא על כל אינון נשמתין דקטולי דשאר עמין לעאלא לון, גו פורפרא דמלכא, ואתרשימו תמן, עד יומא דינקום לון קב"ה דכתיב ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה.

היכלא חמישאה: הכ א קיימא חד רוחא, דאקרי אדיריא"ל ודא קיימא על כל אלין נשמתין, דאתקיימו בההוא סטרא, ואלין אינון לעילא מכלהו, די במדורא דא, עלאה על כלא ומיכאל רב ממנא על כלהו קיימא ביה, וכמה אלף ורבבן, כלהו קיימין תחותיה בההוא סטרא, ותמן מתעדנין אינון נשמתין דחסידי, בההוא נהורא עלאה דנגדא מעלמא דאתי.

Chapter 63

ת"ח אר"ש מאן הוא דידע לסדרא צלותא דמריה כמשה, בשעתא דאצטריך ליה, לסדרא צלותיה באריכות סדר, ובשעתא דאצטריך ליה לקצרא הכי נמי. אר"ש הא אשכחנא בספרי קדמאי, סדורא דרזי דרזין, בקשורא חדא, זמנין דאצטריך לסדרא צלותיה כדקא יאות, ולקשרא קשרין, לבסומי למאריה כדקא יאות, ולמנדע ליחדא יחודא שלימתא, למקרע רקיעין, ולאפתחא תרעין ופתחין דלא יהא מאן דימחי בידיה.

זכאין אינון צדיקיא, דאנון ידעי למפתי למאריהון, ולבטולי גזרין, ולאשראה שכינתא בעלמא, ולנחתא ברכאן, ולמעדי מאריהון דדינין דלא ישלטון בעלמא. קם ר"ש ואמר, מי ימלל גבורות ה' וגו', מאן יגלי עפרא מעינך אברהם חסידא, ימינא דקב"ה, דגלי לך רזא דרזין, ושריאת צלותין בעלמא, ואתגליין לך היכלי דמלכא עלאה.

שבעה היכלין קדישין אינון, ואינון קיימין בתרעין בקיומא, ובכל חד וחד עאל צלותא דיחודא, דמאן דידע לבסומי למאריה, וליחדא יחודא בשלימו, דידע לאעלא בכלהו, ולקשרא קשרין אלין באלין, רוחא ברוחא, רוחא תתאה ברוחא עלאה, כתיב ה' בצר פקדוך צקון לחש מוסרך למו.

Chapter 64

היכלא קדמאה: כתיב ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, וכעצם השמים לטהר. רזא דרזין, רוח דאקרי ספירא כספירו דאבן טבא, נציץ לתרין סטרין, נהורא חד סליק ונחית, וההוא נהורא חוור, נציץ לכל סטר: עילא ותתא ולארבע סטרי עלמא, נהוריה תליין סתים וגלייא.

מנהורא דא מתפרשין ד' נהורין, לד' סטרין, וכלהו נהורין חד נהורא, כבוצינא דשרגא דדליק, ונציץ נהורין לחיזו דעיינין דבני נשא, ואינון נהורין דשרגא, סלקין ונחתין אזלין ותייבין, מגו ההוא אשא דנהורא דשרגא דדליק, וכלהו חד נהורא, הכי נמי אלין. ונציצין כלהו נהורין, כחיזו דנחשא בטישא בסומקא, כמה דאתמר, ונוצצים כעין נחשת קלל. דא הוא לימינא.

לשמאלא, אית רוחא דאקרי לבנה, ודא אתכליל ברוחא קדמאה, ועאל דא בדא, נהוריה סומק וחוור כחדא, בגין דנפקא מאינון נהורין קדמאין. כד אתו נהורין דדא, מטו בנהורין קדמאין ואתכלילו ביה, ואינון חד, ואתחזון נהורי קדמאי בלחודייהו. ולא אתגליין אינון אחרנין, ולא אתידעו דעאלו בגווייהו, ואתטמרו ביה. כד"א ולא נודע כי באו אל קרבנה וגו' ודא הוא רוחא ברוחא דאינון חד, נהורין בנהורין דאינון חד. והכא אינון תרין רקיעין תתאין מאינון רקיעין דאקרון שמי השמים.

מתרין רוחין אלין מנצצן, אתבריאו אינון אופנין, דאינון קדישין, דדינייהו כדינא דחיות, כדכתיב מראה האופנים ומעשיהם וגו', ודא הוא דכתיב, ודמות החיות מראיהן כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים. היא מתהלכת בין החיות, מאן היא, דא רוחא קדישא, אתר דנפקו מניה, ואיהי נהיר לון, דכתיב ונוגה לאש, ומן האש יוצא ברק.

כד אתכליל רוחא ברוחא, נפיק מנייהו, נהירו דחד חיוותא רמיא על ד' אופנין, והא דיוקנא דיליה כאריה, שליט על אלף ותלת מאה רבוא דאופנין אחרנין, גדפהא דנשרא, האי אתמנא על אינון אופנים, בד' גלגלים, נטלין כל חד וחד, מאינון ארבע, בכל גלגלא וגלגלא תלת סמכין ואינון תריסר סמכין בד' גלגלין, רוחא דא שלטא על כלא, מהכא נפקו, ודא רוחא קיימא לכלהו, מינה אתזנו.

אלין ד' אופנים, ד' אנפין לכל חד וחד, וכל אינון אנפין, אסתכיין לארבע סטרין דההוא חיותא דקיימא עלייהו. כד נטלין אלין ארבע תחות ההוא חיותא, עאלו דא בדא, ומשלבן דא בדא. כד"א מקבילות הלולאות אשה אל אחותה, לאתכללא חדא בחדא ולאעלא דא בדא. כד נטלין אינון גלגלין, אשתמע קל נעימותא, בכל אינון חילין דלתתא לזינייהו.

תחות היכלא דא, מתפרשין חילין לבר, לכמה סטרין דרקיעין דלתתא, עד דמטו לככבא דשבתאי, כלהו אסתכיין להיכלא דא מתמן אתזנו כל אלין די בהיכלא דא, כלהו אסתכו לההוא רוחא, דכתיב אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו לא יסבו בלכתן, ודא הוא היכלא דאקרי לבנת הספיר.

רוחא דא דכליל רוחא אחרא תניינא, סלקא ונחתא נהוריה, דלא שכיך לעלמין, כנורא דשמשא גו מיא, לית מאן דקאים עליה, בר רעותיה דבר נש זכאה, בההוא צלותא, דעאלת בההוא היכלא, וסלקא לקשרא קשרין בשלימו, בשרותא דרוח דא כדקא חזי. כדין נהורא אתעטף ביה, וחדי בה וסלקא עמה לאתקשרא בקשורא דהיכלא תניינא, לאתכללא רוחא דכליל ברוחא אחרא עלאה דעליה.

ורוחא דא דכליל, כליל ביה ההיא חיוותא, וכל אינון אופנין וגלגלין, ואתאחדן ביה, כגוונא דאתאחדא אשא במיא, ומיא באשא, דרום בצפון, צפון בדרום, מזרח במערב, ומערב במזרח, הכי אתאחדן כלהו דא בדא, ואתקשרן דא בדא. ההוא רוחא סלקא לאתקשרא, וההיא חיותא אסתכייא לעילא, לגבי היכלא תניינא ואסתכיין דא בדא.

באמצעיתא דהיכלא דא, נעיץ חד עמודא, דסלקא עד אמצעיתא דהיכלא אחרא, ואיהו נקיב ונעיץ מתתא לעילא, לאתדבקא רוחא ברוחא, וכן עד לעילא מכלהו, למהוי כלהו רוחא חדא, כד"א ורוח אחד לכל.

Chapter 65

היכלא תניינא: כתיב וכעצם השמים לטוהר, הכא איהו ההוא רוחא דאקרי זהר, וקיימא בחוורתא תדיר, דלא אתערבו גווניו באחרא, ואיהו עצם דלא אשתני לעלמין. דא לאו איהו באתגליא הכי, לאתנצצא כאחרא, דא קשי לאתגליא. כסתימו דעינא, דכד מתגלגלא אזדהר, ונציץ בגלגולא, ודא אוף הכי, בגין דכד ההוא רוחא קדמאה סלקא, מגלגל בגלגולא, וגלי ליה, ואתקשר בהדיה, בקשורא דחוורתא דעינא גו גוון אחרא דאיהו דקיק מניה דשארי עלוי.

מתגלגלא רוחא דא, מגו רוחא דלתתא, נהורא דלתתא אסחר לגלגלא נהורא דא ואתנהיר, ולא יכיל לאתנהרא עד דאחיד תתאה ביה ואתקשר בהדיה, וכדין אנהיר ואחיד בנהורא דלתתא, דהוא כליל, ולא אשתני כלל, אלא אתגליא בגיניה, בגלגולא דיליה.

וכד נהורא דא מתגלגלא, נטיל נהורא אחרא לסטר שמאלא, ואתגלגלא בהדיה, ואסתחר עמיה, ורזא דא כתיב חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן. זכאה איהו מאן דידע לגלאה נהורין.

רוחא אחרא אתכליל בהדיה ואסתחר ונהיר סחרניה, בגוון תכלא וחוור, ההוא חוור אתקשר בחוור דא, וההוא תכלא אתקשר בסומקא דנהורא תתאה, דלסטר שמאלא, ואתכלילו דא בדא, והוו חד, ואקרון עצם השמים, וכל מה דלתתא, וההוא היכלא דלתתא, כלא אתכליל הכא, ובגין דכלא אתכליל הכא, אתקרי עצם השמים.

מכללא דנהורין אלין אתבריאו אינון שרפים, דשית גדפין, כד"א שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד, כלהו בשש, בגין דכלהו מעצם השמים. אלין אינון דאוקידו לאינון דלא חיישי על יקרא דמאריהון, ורזא דאשתמש בתגא חלף. מאן דקארי ותני שית סדרי משנה, דא הוא מאן דידע לסדרא ולקשרא קשורא יחודא דמאריה, כדקא יאות, אלין אינון דמקדשין שמא קדישא דמאריהון בכל יומא תדיר.

כד מתגלגלן נהורין, נפק מנייהו נהירו דחד חיוותא, דאיהי קיימא ורמיא, על ד' חיוון, שליטין על קמאי, דכלילו לון בגווייהו, ובאלין כד נטלין אתכפיין שרפים תתאי, נחשים דנפקי מגו ההוא נחש שרף, דגרים מותא לכל עלמא.

אלין חיוון אנפי נשר, מסתכלן לגבי ההוא חיותא, נשרא עלאה דעלייהו, כד"א דרך הנשר בשמים, רוחא דא שלטא על כלא, ההיא חיוותא דרמיא על כלהו אסתכייא לעילא, וכלהו לגביה.

כלהו כד נטלין מזדעזעין כמה חיילין, מנהון נהירין מנהון מתתברי מקיומיהון, ואוקידון לון בנורא, ואתיין ומתחדשן כמלקדמין, כלהו עאלין תחות ההוא חיותא, מסתתרין תחות גדפהא, לאכללא לון לעילא.

אינון ד' חיוון סלקין כד רוחא אזדהר בגו ההוא חיוותא. ארבע גלגלין לכל חד וחד, גלגלא חדא אסתכי לסטר מזרח, תלת סמכין נטלין ליה, ואסתכיין לאמצעיתא. וגלגלא חדא אסתכי לסטר מערב, ותלת סמכין נטלין ליה ואסתכיין לאמצעיתא. וגלגלא חדא אסתכי לסטר דרום ותלת סמכין נטלין ליה ואסתכיין לאמצעיתא. וגלגלא אחרא אסתכי לסטר צפון ותלת סמכין נטלין ליה ואסתכיין לאמצעיתא. וכלהו סמכין תריסר, נטלין מגו אמצעיתא. וההוא אמצעיתא סגיר ופתח. וכל גלגלא וגלגלא כד נטלא קלא אשתמע בכלהו רקיעין.

אלין ארבע חיוון כלהו מתלבשן דא בדא, ועאלין אינון אופנים דלתתא, בגו אלין חיוון דלעילא, כלילן אלין באלין, רוחא דא דאתכליל באינון רוחין, מלהטא וסלקא לאתאחדא לעילא. ולאתקשרא ברעותא דבר נש זכאה, בההיא צלותא דצלי, דכד סלקא ועאלת בההוא היכלא נטיל כלא, וכלהו נטלין בהדה, ואתכלילו דא בדא, עד דאתכלילו בההוא רוחא. וההוא רוחא נטלא ברעותא דקשורא דיחודא דצלותא דמיחדא כלא, עד דמטו כלהו להיכלא תליתאה, כלילן דא בדא כדקדמאי, אשא במיא, ומיא באשא, רוחא בעפרא ועפרא ברוחא, מזרח במערב, מערב במזרח, צפון בדרום, דרום בצפון. והכי הני כלהו מתקשרן דא בדא, ומתאחדן דא בדא, ומשלבן דא עם דא, וכן כמה חיילין ומשריין דאתאחדו לתתא ואתערבו באינון תתאי עד דמטו לככבא דצדק, ותמן כמה ממנן על עלמא.

וכד רוחא דא דאתכליל מכלהו, וכלהו כלילן ביה, סליק ואתאחד ועאל בגו היכלא תליתאה, עד דאתאחד ברוחא דתמן, בגו ההוא עמודא דקאים באמצעיתא, וכדין כלא אשתלים עד הכא, כדקא יאות. וכלהו רוחא חדא, כליל מכלא, ושלים מכלא, כד"א ורוח אחד לכל, הכא הכרעה לאתדבקא במאריה.

Chapter 66

היכלא תליתאה: היכלא דא, איהו היכלא, דההוא רוחא דאקרי נגה, רוחא דא, איהו דכייא, בריר מכלהו, לית ליה גוון דאתחזי ביה, לאו חוור, ולאו ירוק, ולאו אוכם, ולא סומק. ובגין כך אקרי טוהר, דכייא, ברירא מכל אלין תתאין, ואע"ג דאיהו דכייא מכלא, לא אתחזי, עד דאלין תתאי מתגלגלן ואחידן ביה, ועאלין בגויה. כיון דעאלין בגויה, כדין אחזי נהוריה, ולא גוון חד מכלהו.

כד אשתלם האי רוחא, מכלהו תתאי, אפיק מניה נהורא, דכליל בתלת נהורין. אינון תרין נהורין, סלקין ונחתין ונצצין. בההוא נצוצא אתחזון עשרין ותרין נהורין, משניין דא מן דא, וכלהו חד נהורא, ועאלין בגו ההוא חד נהורא, וההוא נהורא כליל לון.

ולא נהיר, בר בזמנא דאלין נהורין דלתתא סלקין, וההוא רעותא דצלותא נטיל לכלהו, כדין ההוא נהורא נפיק מגו ההוא רוחא, אתנהיר ההוא נהורא, ואפיק אלין תרין נהורין, נצצין, ואתחזון כחושבן כ"ב אתוון דאורייתא. לבתר מתהדרין וכלילן בההוא נהורא.

כל אינון נהורין תתאי, כלהון כלילן בהני נהורין, וכלהו בנהורא דא. האי נהורא איהו כליל בגו ההוא רוחא, וההוא רוחא, קיימא בהיכלא תליתאה דא, ולא קאים לאתישבא, אלא בגו היכלא רביעאה, דתיאובתיה לסלקא לגויה.

אלין נהורין דנפקו מגו ההוא רוחא, כד מנצצין, מתחברן כלהו נהורין דנצצן, בשעתא דנפקי מגו ההוא נהורא חדא, ודחקין לאתנצצא, נפקי מנייהו חד חיותא קדישא רברבא, דיוקנהא כחיזו דכל אינון שאר חיותא, דיוקנא דאריה ודיוקנא דנשר כלילן כחדא, ואתעבידו בה חד דיוקנא מנייהו.

תחות האי חיותא, אית ד' אופנין עלאין, כחיזו דתרשיש, מרקמן בכלילו דכל גוונין. ושית מאה אלף רבוא, כלהו בגוויהו, ואלין ד' אופנים בתמניא גדפין כלהו. וכלהו נפקין מגו נהירו דההוא חיותא, דשלטא עלייהו, בשעתא דנציץ ההוא נהורא, מפקא חיילין חיילין אלין.

ואלין ד' דתחותה קיימין בד' סטרין דעלמא, בד' אנפין כל חד וחד, תרין אנפין מסתכלן לגבי ההוא חיותא, ותרין אנפין מחפיין בגדפייהו, מאינון נהורין דנצצן דלא יכלין לאסתכלא.

בכל זמנא דנטלי אלין, בד' גלגלין ותריסר סמכין כקדמאי, אתעביד מההוא זיעא דלהון, כמה חיילין ומשריין, דכלהו משבחין ומזמרי דלא משתככי לעלמין, ולאלין לית לון שעורא.

ארבע פתחין אית להיכלא דא, לארבע סטרין דעלמא, עשר ממנן בכל פתחא ופתחא, ובזמנא דכלהו די בגו היכלין דלתתא, ואינון היכלין סלקין ברעו דצלותא דכייא, כלהו פתחין פתחין, עד דכלילן כלהו, אלין באלין, ומשלבין אלין באלין, ועאלין כלהו, ממנן גו ממנן, משריין גו משריין, אופנים בחיות, וחיות באופנים באלין אופנים, נהורין בנהורין רוחא ברוחא, עד דעאלו ברוחא דא.

בהיכלא דא, אית דוכתא חדא, כחיזו דדהבא דנציץ, ותמן גניזין כמה חיילין ומשריין, דלא סלקין ולא מתעטרין לעילא, אלא, בשעתא דכל אלין קשרין קשירן, והיכל נטיל לאתעטרא, כלהון נפקין מליין בדינא, ואקרון מארי תריסין שליחן בעלמא, מגו מארי דינין די בהיכלא רביעאה, בהאי דוכתא תליין, בארבע סטרין, שית מאה אלף רבוון מגינים דדהבא לכל סטר וסטר, וכן לתתא מנייהו שורין מקפן ואינון שתין.

וכל הני מגינים, כלהו מגיחין קרבין סייפין ורומחין לבר, בכל אינון שליחי דינין דעלמא, עד דמטו דרגין בדרגין לככבא דמאדים, וכדין היכלא סלקא ואתעטרת בההוא רוחא בכל אינון חיילין, ואשתאר ההוא דוכתא באתריה, וההוא דוכתא אקרי תא הרצים, אינון שליחין מרהטי לאשלמא דינין ופרענין בכל סטרי עלמא.

כד סלקא צלותא נטיל כל הני נהורין ומשריין וקשר קשרין ואתכלילו כלהו כחדא, עד דאתקשר רוחא ברוחא ואינון חד, ועאלו גו ההוא עמודא לאתכללא ברוחא דהיכלא רביעאה. זכאה חולקיה מאן דידע רזא דמאריה וארים דגליה באתר דאצטריך.

ותא חזי כלא אצטריך דא לדא, ודא לדא, לאשלמא דא עם דא ולאתנהרא דא בדא, עד דסליק כלא לאתר דאצטריך שלימו. מתתא בקדמיתא ומלעילא לבתר, וכדין איהו שלימו בכל סטרין ואשתלים כלא כדקא יאות.

מאן דידע רזין אלין ועביד שלימו, דא איהו מתדבק במאריה ובטיל כל גזרין קשין, ואיהו אעטר למאריה ומשיך ברכאן על עלמא, ודא איהו בר נש דאקרי צדיקא עמודא דעלמא, וצלותיה לא אהדר ריקנייא, וחולקיה בעלמא דאתי ואיהו בחושבן בני מהימנותא.

ת"ח כל הני היכלין, וכל הני חיותא וכל הני חילין וכל הני נהורין וכל הני רוחין, כלהו אצטריכו דא לדא בגין לאשתלמא מתתא ולאשתלמא לבתר מלעילא. אלין היכלין אינון מתדבקין דא בדא.

וכלהו כגוונין דעינא מתדבקין דא עם דא, כל מה די בגווייהו, אינון כההוא חיזו דמתחזיא בסתימו, כד מתגלגלא עינא, ואתחזי ההוא זהרא נציץ. וההוא מה דלא אתחזי בההוא גלגולא, איהו ההוא רוחא דשלטא על כלא. ובגין כך קיימא דא בדא, דרגין על דרגין עד דאתעטר כלא כדקא יאות.

ותא חזי, אלמלא כל אינון גוונין דעינא, דאתחזיין כד אסתים עינא ואתגלגלא בגלגלא, לא אתחזון אינון גוונין דזהרן, ואלמלא אינון גוונין, לא אתדבק ההוא דסתים דשלטא עלייהו. אשתכח דכלא תלייא דא בדא, ואתקשר דא בדא.

כד אתכליל כלא כחדא בהיכלא תליתאה, ורעותא דצלותא סלקא לאתעטרא בהיכלא רביעאה, כדין כלא חד, ורעותא חדא, וקישורא חדא. הכא השתחואה לאתרצאה במאריה.

Chapter 67

היכלא רביעאה: היכלא דא, איהו משניא מכלהו, ארבע היכלין לדא, דא לגו מן דא, וכלהו חד היכלא, הכא איהו רוחא, דאקרי זכות, באתר דא מתהפך זכות דכל בני עלמא, רוחא דא נטיל כלא.

מניה נפקו שבעין נהורין, כלהו מנצצן, וכלהו בעגולא, דלא מתפשטי כאלין אחרנין, מתדבקין דא בדא, ונהירין דא בדא אחידן דא בדא. כל זכיין דעלמא, קמי אלין נהורין קיימין. מכלהו נפקי תרין נהורין שקולין כחדא, דקיימי קמייהו תדירא.

לקבל אלין, אינון שבעין רברבן ממנן לבר, דסחרין כל ארבע היכלין. שבעין נהורין אלין, ותרי נהורין דקיימין קמייהו, כלהו פנימאין, גו לגו, ורזא דא דכתיב בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים.

לקמי נהורין אלין עאלין כל זכו, וכל עובדין דעלמא, לאתדנא תרין נהורין אלין, אינון סהדי סהדותא, בגין דאית שבעה עיני ה' דמשטטי בכל ארעא, כל מה דאתעביד בעלמא אתרשים בההוא עובדא ממש, וההוא זכותא ממש, וקיימי בקיומייהו, ואלין תרין נהורין חמאן בהו, ומסתכלן, וסהדי קמי אלין ע' נהורין. אלין ע' גזרי גזרין, ודייני דינין, הן לטב הן לביש, והכא איהו אתר דזכותא.

רוחא דא, ביה אתרשימו, אתוון תלת דאינון יה"ו דכד אלין אתוון מתדבקן בהאי אתר, באתדבקותא דדכורא ונוקבא, כדין אתרשימו ביה, ולא אתעדון מתמן. לבתר נפק חד נהורא, נהיר לארבע סטרין, האי נהורא אפיק תלת אחרנין, דאינון תלת בתי דינא, דדיינין דינין אחרנין, במלין דעלמא, בעותרא במסכנו, במרעין בשלימו, בכל אינון שאר מלין, דעלמא אתדן בהו. חד היכלא, לאינון ע' קדמאי לגו, תלתא לאלין תלתא אחרנין.

סלקא האי רוחא, וכליל כל אינון דלתתא, ואפיק חד חיוותא קדישא מתלהטא, ועיינין לה, כעיני אינשא, לאשגחא באלף אלפין ורבוא רבוון חיילין, מאריהון דדינא, כלהו נטלין פתקין, ופתחין וסגרין בעלמא, ואשלימו דינא.

תחות האי חיותא, ד' שרפים, מלהטן, כלהו כחזור ושושן, ושביבי דאשא סלקין. ע"ב גלגלין לכל חד, מלהטן באשא. כד נטלין אתעביד (דניאל ז') נהר חד די נורא. אלף אלפין משמשין לההוא נורא, מתמן נפקי כמה חיילין, כד גלגלין נטלין, כמה אינון רבוא רבוון דיקומון מנייהו, בגו ההוא נורא. תחות היכלא תניינא, נפקי חיילין דמזמרין, ואתיין לקרבא הכא, ואתוקדון כלהו.

כל אינון ממנן דעלמא דאתמנון לשלטאה, מהכא נפיק דינהון לשלטאה, מגו ההוא רוחא דאתרשים בתלת אתוון, ומהכא מעברין קיומייהו מעלמא, ואתדנו בהאי נורא דנגיד ונפיק. כלא אתמסר בהאי היכלא, בגין דאתרשימו בתלת אתוון הכא, האי רוחא, אתכליל בהו. ההוא חיוותא, אפיק חיילין ומשריין, דלית להון חושבנא.

כל דינין דעלמא, מהאי היכלא נפקי, הן לטב הן לביש, בר תלת: בני, חיי ומזוני. דלא אתייהב רשו באתר דא, דהא בההוא נהר עלאה, דכל נהורין נגדין מניה, קיימא מלה. באמצעיתא דהיכלא דא, הוא אתר מתקנא לקבל רוחא דלעילא, בגו רוחא דא, ודא סלקא בהו.

תרין עשר פתחין אינון להיכלא דא. בכל פתחא ופתחא כל אינון סרכין וממנן, דאינון מכרזי לאודעא לתתא, כל אינון דינין דזמינין לנחתא לתתא, כמא דאת אמר קרא בחיל, וכן אומר גודו אילנא וגו'.

ומגו כרוזי אלין, נטלי מלה כל מאריהון דגדפין, עד דאודעי מלה לרקיע דחמה, ומתמן כד נפיק שמשא, נפיק מלה, ואתשטייא בעלמא, עד דמטי לההוא חיויא דרקיעא, דכל ככבי דרקיעא גלידו ביה, דאיהו באמצעיתא דרקיעא.

ושמעין מלה, ונקטין לה אינון סרכין דתחות, ואינון דממנן על ההוא חיויא, ומתמן אתפשט לעלמא, ואפילו רוחין ושדין, ואפילו עופי שמיא, מודעי ליה בעלמא כרוזין. תבין וסתמין פתחין. לא סלקא רוחא ברוחא, עד דכלהו רוחין תתאי כלהו חד, בהדי האי רוחא, וכלהו אתכלילן ועאלין דא בדא, עד דאתעביד כלא חד.

בר נש כד איהו בבי מרעיה, הכא אתדן, הן לחיים, הן למות, חיין תלייא לעילא, אי אתדן הכא לחיים, יהבי חיין מלעילא, ואי לא, לא יהבין. זכאה חולקיה מאן דאתדבק במאריה, ויעול ונפיק. הכא קידה באנפין בארעא, לאתגברא על דינא, על האי היכלא אתמר אל אמונה ואין עול וגו'.

Chapter 68

היכלא חמישאה, היכלא דא, היכלא דברקא זהיר, דאיהו רוחא דמזהיר נהיר לאינון תתאי, רוחא דא איהו כליל, ופתח וסגיר, נהיר ונציץ לכל סטרין. מנציצו דא, נהיר חד נהורא כעין ארגוונא, נהורא דא, כליל כל גוונין דנהרין נהורא חוור, ואוכם, סומק, וירוק. אתכלילן אלין באלין, אתרקים חוור בסומק, אוכם בירוק, לבתר חוור באוכם, ואתעביד חד חיוותא מרקמא, ואתכליל בה, ירוק וסומק, דיוקנהא כדיוקנא דבר נש, דכליל כל דיוקנין.

מינה נפקו ד' סמכין דאינון חיוון רברבן, על אלין דלתתא, חד אקרי אופן, דאיהו תרין, בגין דכד אתחזי האי, אתנהיר אחרא בגוויה, דביק דא בדא, עאל דא בדא, לבתר עאל אחרא דא בדא, ואתחזון ד' רישין, לד' סטרין דעלמא, וכלהו חד גופא, ואלין אינון דכתיב בהו כאשר יהיה האופן בתוך האופן, וכלהו אלין קשורין דא בדא, כחיזו דחיוון עלאין, דלא מתפרשין לעלמין, האי חיותא. דארבע גוונין מרקמן, אחידן אלין באלין לד' סטרין. מהכא, כד נטלא חיותא דא, נטלא לתרין סטרין.

האי רוחא דברקא, אתכליל בתרין רוחין, רוחא דא דברקא, אפיק חד חיותא וכל אינון נהורין. רוחא אחרא אתנהיר מניה, דאקרי רוחא מלהטא.

נהרין מניה תרין נהורין דאינון ארבע. ואלין נהורין מתהפכין בגוונין, והכא איהו להט החרב המתהפכת, אלין אינון נהורין דמתהפכן שננא דחרבא. ואילו קיימי על היכלא דלתתא, בגין דהאי להט החרב, קיימא על אינון ע' נהורין דבי דינא מהכא, כל אינון דיינין דדייני דינא, חרבא תלייא על רישייהו מלעילא.

האי להט החרב, דאלין אינון נהורין דלסטר שמאלא, אפיקו חד חיותא אחרא, דקיימא על ד', דלא קימי בקיומייהו, תרי מימינא, ותרי משמאלא, כד רוחא דחיותא האי עאל באלין, נציץ מנייהו תרי ניצוצין מלהטן, ונפקי מהאי היכלא לבר, ומתהפכי תדיר. אלין ניצוצין מלהטן, לזמנין נוקבי, לזמנין גוברי, לזמנין רוחין, לזמנין עירין קדישין.

מ"ט בגין דכד אתכליל האי חיוותא בחיוותא קדמאה, מגו תקיפו דאתכלילן דא בדא, נפקא חד נצוצא מלהטא תדיר, דלא אתדעך לעלמין, ושאטא ואזלא אבתרייהו דאינון תרין ניצוצין.

והשתא אינון גוברין, ועבדין שליחותא בעלמא, ועד לא מסיימי מתדעכי, וההוא ניצוצא בטש בהו, ונהיר לון, ואתחדשון כמלקדמין, ואינון נוקבי, ואזלי ושאטן, ועד לא מסיימי מתדעכי, והאי ניצוצא בטש בהו, ונהיר לון, ואתהדרן כמלקדמין, בגין דההוא ניצוצא כליל מכלא, כליל מד' גוונין, ובגין דא אינון מתהפכין לכל הני גווני.

רוחא דא, אתכליל ברוחא אחרא, כדקאמרן, ואתחזון תרין כחדא, ולא כאחרנין קדמאין, דכד אתכליל דא בדא, לא אתחזי בר חד, והכא אתחזון תרין, וקימי בחביבותא, כלילן מכלהו תתאי, ואע"ג דאינון תרין, אינון חד. כד אתפשט, רוחא ברוחא, ואתחזון בחביבותא, כלילן מכלהו תתאי, דא הוא רזא, דכתיב שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים.

וכד תרין רוחין מתפשטן, דא בדא בחביבותא, כדין אתהדר האי היכלא, ואקרי היכל אהבה, היכלא דרחימותא, היכלא דא, קאים תדיר בקיומיה, אתגניז ברזא דרזין, למאן דאצטריך לאתדבקא ביה. והכא כתיב אתן את דודי לך.

לבתר כד נהרין, תרין רוחין דאינון חד, נפקי כמה חיילין, לכמה סטרין, אלפין ורבוון דלית לון שעורא, מנהון אקרון דודאים, מנהון גפנים, מנהון רמונים, עד דמטו כמה חיילין לבר, עד ההוא ככבא דאקרי נגה, וכלהו בחביבו דלא מתפרשין לעלמין, בהכא כתיב אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. הכא השתחואה ופרישו דידין לאתדבקא ברחימו דמאריה.

Chapter 69

היכלא שתיתאה: הכא הוא רוחא דאקרי חוט השני רזא דכתיב כחוט השני שפתותיך, האי היכלא אקרי היכל הרצון, הכא רוחא דאיהו רעוא, דכל הני רוחין תתאין רהטין אבתריה, לאתדבקא ביה, בנשיקה ברחימותא.

האי רוחא אתכליל בשית, וקיימא בשית, אתכליל בשית דלתתא בהדיה, וקיימא בשית עלאין, ובגין כך, האי רוחא אפיק תריסר נהורין, כלילן כלהו מתתא ומלעילא, הני תריסר נהורין, אינון חדון לסלקא לעילא, ולקבלא כל אינון דלתתא.

היכלא דא, דאיהו רצון, רעוא דכלא, מאן דקשר קשרין, וסליק לון הכא, דא הוא דאפיק רצון מה' בחביבותא. בגו היכלא דא, אתכניש משה, ברחימו דנשיק נשיקי רחימותא, האי הוא היכלא דמשה, רוחא דא, רוחא דרחימותא, רוחא דיחודא, דאמשיך רחימו לכל סטרין.

אינון תריסר נהורין, סלקין ולהטין, מנציצו דלהון נפקי, ארבע חיוון קדישין, רחימי דאהבה, אלין אקרון חיות גדולות, לאתחברא אינון זוטי, לאתכללא בהו דכתיב חיות קטנות עם גדולות.

אלין אחידן דא בדא, לד' סטרין, כאגוזא דמתחברא לד' סטרין, ובג"כ אקרי היכלא דא גנת אגוז, דכתיב אל גנת אגוז ירדתי, מאי אל גנת אגוז, בגיניה דגנת אגוז, ירדתי, דאיהו היכלא דרחימו, לאתדבקא דכורא בנוקבא.

אלין ארבע, מתפרשן לתריסר, תלת תלת לכל סטר, כל אינון תתאי כלילן בהו, ובהו קיימין רוחין ברוחין, נהורין בנהורין, כלהו אלין באלין, עד דאתעבידו חד, וכדין האי רוחא דכליל מכלהו, סלקא לאתעטרא ברוחא דלעילא, ההוא דאקרי שמים, וזמין ליה, לאתחברא בהדיה, כיון דאתקשרו כלהו דלתתא בהדיה, אמר ישקני מנשיקות פיהו, וכדין איהו חדוה לאתקשרא רוחא ברוחא, ולאשתלמא דא בדא, כדין איהו שלימו בחבורא חדא.

כיון דהאי רוחא אתחבר בהדיה, ואשתלים דא בדא, ואתנהירו דא בדא בכל שלימו, כדקא חזי, בהאי רעותא דצלי ב"נ זכאה, דסליק כולא כדקא חזי, עד ההוא אתר לחברא רחימו דא בדא, כדין כל אינון היכלין, וכל אינון רוחין דאתכלילו בהאי, כל חד וחד מאינון רוחין והיכלין, דאינון בכללא דשמים, כל חד וחד נטיל ההוא היכלא, וההוא רוחא דאתחזי ליה, לאתחברא בהדיה, ולאשתלמא בהדיה, כדקא יאות. בגין דההוא רוחא שתיתאה דאקרי רצון, סליק לון לגבייהו, בההוא יחודא.

והכי אתחברן: שמים דאיהי רוחא קדישא לעילא, נטיל היכלא דא, רוחא דא דאקרי רצון, לאתנשקא דא בדא, לאתחברא דא בדא, לאשתלמא דא בדא, ורזא דא וישק יעקב לרחל וגו'.

אברהם, דאיהו ימינא לעילא, נטיל רוחא דאקרי אהבה, לאתקשרא דא בדא לאתחברא דא בדא, למהוי חד, וסימניך, הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, ושפירו דאתתא באינון שדים.

יצחק, דאיהו שמאלא, נטיל ההוא היכלא דבי דינא, דכל דינין מתערין מתמן, רוחא דאקרי זכותא, לאתחברא דא בדא, ולאשתלמא דא בדא, למהוי כלא חד כדקא יאות. שאר נביאים נטלין תרין היכלין, תרין רוחין, נוגה וזהר ברזא דכתיב חמוקי ירכיך וגו' לאתקשרא אלין באלין למהוי חד.

יוסף הצדיק, עמודא דעלמא, נטיל היכלא דספיר, רוחא דאקרי לבנת הספיר, ואע"ג דכתיב ותחת רגליו, בגין יקרא דמלכא, והכי הוא ודאי. ולבתר עמודא דא נטיל יתיר, דאיהו רזא דרזין, באתר דהיכלא שביעאה. עד הכא מתחברן דרגין, ומתחברן דא בדא, לאשתלמא דא עם דא, למהוי כלהו חד, כלא כדקא חזי. וכדין ה' הוא האלקים וגו'. זכאה חולקיה בעלמא דין, ובעלמא דאתי, מאן דידע לקשרא לון, ולאתדבקא במאריה.

הכא הכרעה והשתחואה, וקידה, ופרישו דכפין, ונפילה דאפין. לאמשכא רעותא דרוחא עלאה, נשמתא דכל נשמתין, דאיהו תליא לעילא עד אין סוף, דמניה נפקי נהירו וברכאן לאשלמא כלא מלעילא כדקא יאות. ולמהוי כלא בשלימו, מתתא ומלעילא, וכל אנפין נהירין בכל סטרין כדקא יאות. כדין כל גזרי דינין מתבטלין, וכל רעותא אתעביד לעילא ותתא. ועל דא כתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכתיב אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלקיו.

Chapter 70

היכלא שביעאה: היכלא דא, לאו ביה דיוקנא ממש, כלא איהו בסתימו. גו רזא דרזין, פרוכתא דפריסא. קיימין כלהו היכלין, דלא לאתחזאה תרין כרובים. לגו מן דא קיימא כפורתא, דיוקנא דקדש קודשין, בגין כך היכלא דא אקרי קדש הקדשים. האי קדש הקדשים, אתר מתתקנא, לההוא נשמתא עלאה, כללא דכלא, עלמא דאתי לגבי האי עלאי.

דהא כד מתחברן, כלהו רוחי דא בדא, ואשתלימו דא עם דא, כדקא חזי, כדין אתער רוחא עלאה נשמתא דכלא, לגבי עילא, סתימא דכל סתימין, לאתערא על כלא, לאנהרא לון מעילא לתתא, ולאשלמא לון לאדלקא בוצינין.

וכד כלא בשלימו, בנהירו דכלא, ונחית נהירו עלאה, כדין האי היכלא שביעאה, איהו היכלא סתימאה, בסתימו דכלא, לקבלא ההוא קדש הקדשים, נהירו דנחית, ולאתמליא מתמן, כנוקבא דמתעברא מן דכורא, ואתמלייא, ולא אתמלייא אלא מהאי היכלא, דמתתקנא לקבלא ההוא נהירו עלאה, ורזא דא, היכלא שביעאה, איהו אתר דחבורא דזווגא, לאתחברא שביעאה בשביעאה, למהוי כלא חד שלימו, כדקא חזי.

ומאן דידע לקשרא יחודא דא, זכאה חולקיה, רחים לעילא, רחים לתתא, קב"ה גזיר ואיהו מבטל. סלקא דעתין, דאיהו מקטרגא במאריה, לאו הכי, אלא בגין דכד איהו קשיר קשירין, וידע ליחדא יחודא, וכל אנפין נהירין, וכל שלימו אשתכח, וכלא אתברכא כדקא יאות, כל דינין מתעברין ומתבטלין, ולא אשתכח דינא בעלמא. זכאה חולקיה בעלמא דין, ובעלמא דאתי, דא הוא לתתא דכתיב ביה וצדיק יסוד עולם, דא הוא קיומא דעלמא, בכל יומא קארי עלוי כרוזא ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל.

כגוונא דא קרבנא סלקא תננא, ומסתפקין כל חד וחד, כדקחזי ליה, וכהני ברעותא, ולואי בבסימו דשירתא, דא אתכליל בדא, ועיילי היכלא בהיכלא, רוחא ברוחא, עד דמתחברן בדוכתייהו כדקא חזי ליה, שייפא בשייפא, ואשתלימו דא בדא, ואתייחדו דא בדא, עד דאנון חד. ונהרין דא בדא.

כדין נשמתא עלאה דכלא, אתיא מלעילא, ונהיר לון, והוו נהירין כלהו בוצינין בשלימו, כדקא חזי, עד דההוא נהורא עלאה אתער, וכלא אעיל לגבי קדש הקדשים, ואתברכא ואתמלייא כבירא דמיין נבעין, ולא פסקין, וכלהו מתברכאן לעילא ותתא.

הכא רזא דרזין, ההוא דלא אתיידע, ולא אעיל בחושבנא, רעותא דלא אתפס לעלמין, בסים לגו לגו בגווייהו, ולא אתיידע ההוא רעותא, ולא אתפס למנדע, וכדין כלא רעותא חדא, עד א"ס, וכלא איהו בשלימו, מתתא ומלעילא, ומגו לגו. עד דאתעביד כלא חד.

האי רעותא, לא אעיל לגו, אע"ג דלא אתיידע, עד דכלא אשתלים, ואתנהיר בקדמיתא בכלהו סטרין, כדין בסים ההוא רעותא, ולא אתפס לגו בגו בסתימו, וכדין זכאה חולקיה מאן דיתדבק במאריה, בההיא שעתא. זכאה איהו לעילא, זכאה איהו לתתא, עליה כתיב ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.

ת"ח, כיון דכלהו אשתלימו דא בדא, ואתקשרו דא בדא, בקשורא חדא, ונשמתא עלאה נהיר לון מסטרא דלעילא, וכלא נהורין אינון בוצינא חדא, בשלימו, כדין רעוא חדא דמחשבה אתפס, נהירו דלא אתפס ולא אתיידע, בר ההוא רעו דמחשבה תפיס, ולא ידע מה תפיס, אלא דאתנהיר ואתבסם, ההוא רעו דמחשבה, ואתמליא כלא, ואשתלים כלא, ואתנהיר ואתבסם כלא, כדקא יאות. ועל דא כתיב אשרי העם שככה לו וגו'.

מאן דזכי לאתדבקא במאריה, כהאי גוונא, ירית עלמין כלהו, רחימא לעילא, רחימא לתתא, צלותיה לא אהדרא ריקניא, דא אתחטי קמי מאריה, כברא קמי אבוי, ועביד ליה רעותא בכל מה דאצטריך, ואימתיה שליט על כל בריין, איהו גזיר וקב"ה עביד. עליה כתיב ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.

ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור וגו', א"ר יצחק מכאן דעקרן קב"ה להני נטיען, ושתיל לון, משמע דכתיב יהי. ר' יהודה אומר, אור שכבר היה, תנן משמע דכתיב ויהי אור, והיה לא כתיב, אלא ויהי. וכד אסתכל קב"ה באינון דרין דרשיעייא. גניז ליה לצדיקייא, הה"ד אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, והא אתמר ויאמר אלקים יהי אור הה"ד מי העיר ממזרח וגו'.

וירא אלהים את האור כי טוב, מאי ראה א"ר חייא כדקאמרן, חמא בעובדייהו דרשיעייא וגניז ליה. ר' אבא אמר וירא אלקים את האור כי טוב לגנוז אותו. וירא אלקים את האור, דסליק נהוריה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא, וכי טוב הוא לאגנזא ליה דלא יהנון מניה חייבי עלמא.

אמר רבי שמעון, וירא אלקים את האור כי טוב, דלא ישתכח ביה רתחא, כתיב הכא כי טוב, וכתיב התם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל, וסופא דקרא ויבדל אלקים בין האור ובין החשך, ובג"כ לא אשתכח ביה רתחא, ואף על גב דשתף לון קודשא בריך הוא כחדא.

ת"ח, נהירו עלאה, למהוי נהיר האי אור, ומההוא נהירו, חדו לכלא ביה, והוא ימינא לאתעטרא גולפוי גליפין בהדיה, והא אתמר כתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך, מה רב טובך, דא אור קדמאה דגניז קודשא בריך הוא ליראיך, לצדיקים, לאנון דחלי חטאה כדקאמרן.

Chapter 71

ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, ויהי ערב מסטרא דחשך, ויהי בקר, מסטרא דאור, ומגו דאנון משתתפי כחדא, כתיב יום אחד, רבי יהודה אמר, מאי טעמא, בכל יומא ויומא כתיב, ויהי ערב ויהי בקר. למנדע, דהא לית יום, בלא לילה, ולית לילה בלא יום, ולא אבעון לאתפרשא.

אמר רבי יוסי, ההוא יום דנפק אור קדמאה, אתפשט בכלהו יומי, דכתיב בכלהו יום. אמר רבי אלעזר, משמע דכתיב בכלהו בקר, ולאו בקר אלא מסטרא דאור קדמאה. ר"ש אמר, יומא קדמאה, אזיל עם כלהו, וכלהו ביה, בגין לאחזאה דלאו בהו פרודא, וכלא חד.

ויאמר אלקים יהי אור, יהי: אתפשטותא דהאי אור לתתא, ואלין אינון מלאכין דאתבריאו ביומא קדמאה, אית לון קיומא, לאתקיימא לסטר ימינא. וירא אלקים את האור כי טוב, את לאתכללא אספקלריאה דלא נהרא עם אספקלריאה דנהרא דאתמר כי טוב, אר"א, את: לאתכללא ולאסגאה כלהו מלאכין דאתיין מסטרא דאור דא, וכלהון נהרין כקדמיתא בקיומא שלים.

יהי רקיע בתוך המים, א"ר יהודה בהאי אתפרשו, מיין עלאין ממיין תתאין. רקיע: פשיטותא דמיין, והא אתמר, ויהי מבדיל, בין מיין עלאין לתתאין.

ויעש אלקים את הרקיע, דעביד ביה עבידתא, בסגיאו עלאה, ויהי רקיע לא כתיב, אלא ויעש, דאסגי ליה, ברבו סגיא.

א"ר יצחק, בשני אתברי גיהנם, לחייבי עלמא, בשני אתברי מחלוקת, בשני לא אשתלים ביה עבידתא, ובג"כ לא כתיב ביה כי טוב, עד דאתא יום תליתאה, ואשתלים ביה עבידתא, בג"כ כי טוב תרי זמני, חד על אשלמות עבידתא דיום שני, וחד לגרמיה. ביום תליתאי אתתקן יום שני, ואתפרש ביה מחלוקת, וביה אשתלימו רחמי על חייבי גיהנם, ביומא תליתאה משתככין שביבין דגיהנם, בגיני כך אתכליל ביה יום שני, ואשתלים ביה.

ר' חייא הוה יתיב קמיה דר"ש, א"ל האי אור ביום ראשון, וחשך ביום שני, ואתפרשו מיא, ומחלוקת הוה ביה, אמאי לא אשתלים ביום ראשון, דהאי ימינא כליל לשמאלא, א"ל על דא הוה מחלוקת, ותליתאה בעי למיעל בינייהו, לאכרעא ולאסגאה בהו שלם.

Chapter 72

תדשא הארץ דשא, אתחברותא דמיין עלאין בתתאין, למעבד פרין, מיין עלאין, ועבדי איבין, ותתאי קראן לון לעלאין, כנוקבא לגבי דכורא, בגין דמיין עלאין דכורין, ותתאי נוקבין.

רבי שמעון אמר, כל דא הוא לעילא, והוא לתתא, א"ר יוסי אי הכי אלקים דקא אמרן מאי אלקים, אלקים חיים לעילא, ואי תימא לתתא אלקים סתם. אלא לתתא איהו תולדות כמה דאת אמר, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ואמרינן בה' בראם, וההוא לעילא, אבהן דכלא הוא, איהי עבידתא, ועל דא ארעא עבדת תולדות, דהא היא מתעברא כנוקבא מן דכורא.

ר' אלעזר אמר, כל חילין הוו בארעא, ולא אפיקת חילהא, ואינון תולדותיה, עד יום הששי, דכתיב תוצא הארץ נפש חיה, ואי תימא והא כתיב ותוצא הארץ דשא, אלא אפיקת תקון חילהא לאתיישבא כדקא יאות, וכלא הוה גניז בה עד דאצטריך, דהא בקדמיתא כתיב צדייא וריקניא כתרגומו, ולבתר אתתקנת, ואתיישבת וקבילת זרעא, ודשאין ועשבין ואילנין כדקא יאות, ואפיקת לון לבתר. ומאורות הכי נמי לא שמשו נהורא דלהון עד דאצטריך.

Chapter 73

יהי מארת ברקיע השמים, לאכללא חויא בישא, דאטיל זוהמא, ועבד פרודא, דלא משמש שמשא בסיהרא. מארת לווטין, ועל דא גרים דאתלטייא ארעא, דכתיב ארורה האדמה, ובגין כך מארת כתיב.

חד, יהי מארת דא סיהרא, רקיע השמים דא שמשא, ותרווייהו בכללא חדא, לאזדווגא לאנהרא עלמין, לעילא ותתא, משמע דכתיב על הארץ, ולא כתיב בארץ, דמשמע לעילא ותתא, חושבן דכלא בסיהרא הוא.

ר"ש אמר, גימטריאות וחשבון תקופות ועבורין, כלא הוא בסיהרא, דהא לעילא לאו איהו. א"ל ר' אלעזר, ולא, והא כמה חושבנין ושיעורין קעבדי חברייא. א"ל, לאו הכי, אלא חושבנא קיימא בסיהרא, ומתמן יעול בר נש למנדע לעילא, א"ל והא כתיב והיו לאותות ולמועדים. א"ל, לאתת כתיב, חסר. א"ל הא כתיב והיו. א"ל הויין כלהון דיהוון ביה כאסקופא דא, דאתמליא מכלא, אבל חושבנא דכלא בסיהרא הוא.

ת"ח, נקודה חד אית, ומתמן שירותא לממני, דהא מה דלגו דההיא נקודה, לא אתידע, ולא אתייהב לממני, ואית נקודה לעילא סתים, דלא אתגליא כלל, ולא אתידע, ומתמן שרותא לממני, כל סתים ועומקא, הכי נמי אית נקודה לתתא דאתגליא, ומתמן הוא שרותא לכל חושבנא, ולכל מנין, ועל דא, הכא הוא אתר לכל תקופות, וגימטריאות, ועבורין, וזמנין, וחגי, ושבתי. וישראל דדבקי בקב"ה עבדי חושבן לסיהרא, ואנון דבקין ביה, וסלקין ליה לעילא, דכתיב ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו'.

ישרצו המים שרץ נפש חיה, אמר רבי אלעזר, הא אוקמוה, דאינון מיין רחישו ואולידו כגוונא דלעילא, והא אתמר. ועוף יעופף על הארץ, יעוף מבעי ליה, מהו יעופף.

א"ר שמעון רזא הוא, ועוף דא מיכאל, דכתיב ויעף אלי אחד מן השרפים. יעופף דא גבריאל, דכתיב והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מעף ביעף. על הארץ, דא אליהו, דאשתכח תדיר בארעא, ולא מסטרא דאבא ואמא אשתכח, דאיהו בד' טאסין, דכתיב ורוח ה' ישאך על אשר לא אדע, ורוח ה' חד, ישאך תרין, על אשר תלת, לא אדע ארבע.

על פני, דא מלאך המות, דהוא אחשיך פני עלמא, וכתיב ביה וחשך על פני תהום, רקיע השמים, כדאמרן, עולה ומסטין וכו'. אמר רבי אבא, והא מלאך המות בשני אתברי, אלא, על הארץ, דא רפאל, דאיהו ממנא לאסוותא דארעא, דבגיניה אתרפיאת ארעא, וקיים בר נש עלה, ורפי לכל חיליה, על פני רקיע השמים דא אוריאל. וכלא הוא בקרא.

ובגין כך, כתיב בתריה, ויברא אלקים את התנינים הגדולים, אמר רבי אלעזר אלין אינון שבעין ממנן רברבן, על שבעין עמין, ובגין כך אתבריאו כלהו, למהוי שליטאן על ארעא.

ואת כל נפש החיה הרומשת, אלין אינון ישראל, דאינון נפש ודאי דההוא חיה, ואקרון גוי אחד בארץ. אשר שרצו המים למיניהם, דאינון משתדלין באורייתא. ואת כל עוף כנף למינהו, אלין צדיקייא דבהון, ובגין כך אינון נפש חיה. ד"א ואת כל עוף כנף כדקא אתמר, אלין אינון שלוחי עלמא.

אמר רבי אבא, נפש חיה אינון ישראל, בגין דאינון בני דקב"ה ונשמתהון קדישין מניה אתיין. נפשאן דשאר עמין עעכו"ם מאן אתר הוא, אמר רבי אלעזר, מאינון סטרי שמאלא, דמסאבי לון, אית לון נשמתין, ובגין כך כלהו מסאבין, ומסאבין למאן דקרב בהדייהו.

ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה וגו', כלהון שאר חיוון אחרנין כל חד וחד כפום זיניה, וא"ר אלעזר, האי מסייע למה דאמרן, נפש חיה אלין ישראל, דאינון נפש חיה קדישא עלאה. בהמה ורמש וחיתו ארץ, אלין שאר עמין עעכו"ם, דלאו אינון נפש חיה, אלא כדקאמרן.

נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, דאתכליל בשית סטרין, כליל מכלא, כגוונא דלעילא, בשייפי מתקנן, ברזא דחכמתא, כדקא יאות, כלא תקונא עלאה. נעשה אדם, רזא דכר ונוקבא, כלא בחכמתא קדישא עלאה. בצלמנו כדמותנו, לאשתכללא דא בדא, למהוי הוא יחידאי בעלמא, שליט על כלא.

Chapter 74

וירא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד, הכא אתתקן, מה דלא אתמר כי טוב בשני, בגין דאתברי ביה מותא, והכא אתמר והנה טוב מאד. ואזלא כמה דאמרי חבריא, והנה טוב מאד זה מות.

וירא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד, וכי לא חמא ליה קודם, אלא כלא חמא ליה קב"ה, ומאן דאמר את כל, לאסגאה כל דרין דייתון לבתר כן, וכן כל מה דיתחדש בעלמא, בכל דרא ודרא, עד לא ייתון לעלמא. אשר עשה דא כל עובדין דבראשית, דתמן אתברי יסודא ועקרא לכל מה דייתי ויתחדש בעלמא לבתר כן. ובגין כך חמא ליה קב"ה, עד לא הוה, ושוי כלא בעובדא דבראשית.

יום הששי מאי שנא בכלהו יומי דלא אתמר בהו ה"א, אלא הכא כד אשתכלל עלמא, אתחברת נוקבא בדכורא, בחבורא חד, ה' בששי למהוי כלא חד. ויכלו אשתכללו כלא חד, אשתכללו מכלא, ואשתלימו בכלא.

Chapter 75

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, רבי אלעזר פתח מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, ת"ח קב"ה ברא לבר נש בעלמא, ואתקין ליה למהוי שלים בפולחניה, ולאתתקנא ארחוי, בגין דיזכי לנהורא עלאה, דגניז קב"ה לצדיקייא, כד"א עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.

ובמה יזכי ליה לבר נש לההוא נהורא, באורייתא. דכל מאן דאשתדל באורייתא בכל יומא, יזכי למהוי ליה חולקא בעלמא דאתי, ויתחשב ליה כאלו באני עלמין, דהא באורייתא אתבני עלמא ואשתכלל, הה"ד ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, וכתיב ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום, וכל דאשתדל בה, שכליל עלמין, וקיים ליה, ות"ח, ברוחא עביד קב"ה עלמא, וברוחא מתקיימא, רוחא דאינון דלעאן באורייתא, וכל שכן רוחא דהבל דרביי דבי רב.

מה רב טובך, דא טובא דאתגניז. ליראיך, לאינון דחלי חטאה. פעלת לחוסים בך, מאי פעלת, דא עובדא דבראשית. רבי אבא אמר, דא ג"ע, דהא באומנותא עביד ליה קב"ה בארעא, כגוונא דלעילא. לאתתקפא ביה צדיקייא, הה"ד פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, דהא הוא נגד אדם ואחרא נגד עלאין קדישין. אר"ש גן עדן לעילא ונגד בני אדם הוי, לאתכנשא ביה צדיקייא דעבדי רעותא דמאריהון.

ויכלו, דכלו עובדין דלעילא ועובדין דלתתא, השמים והארץ, לעילא ותתא. רבי שמעון אמר עובדא ואומנותא דאורייתא שבכתב, ועובדא ואומנותא דתורה שבעל פה. וכל צבאם, אלין פרטי דאורייתא, אפין דאורייתא, שבעים פנים לתורה. ויכלו, דאתקיימו ואשתכללו דא בדא, שמים וארץ פרט וכלל, וכל צבאם רזי דאורייתא, דכיאן דאורייתא מסאבן דאורייתא.

Chapter 76

ויכל אלקים ביום השביעי, דא תורה שבעל פה, דאיהו יום שביעי, וביה אשתכלל עלמא, דאיהו קיומא דכלא. מלאכתו אשר עשה, ולא כל מלאכתו, דהא תורה שבכתב, אפיק כלא, בתוקפא דכתב דנפק מחכמתא.

תלת זמנין הכא ביום השביעי, ויכל אלקים ביום השביעי, וישבות ביום השביעי ויברך אלקים את יום השביעי, הא תלת, ויכל אלקים, ביום השביעי, דא תורה שבעל פה, דעם יום השביעי דא, אשתכלל עלמא כדקא אמרן.

וישבות ביום השביעי, דא יסודא דעלמא, בספרא דרב ייבא סבא דא יובלא, ועל כך כתיב הכא מכל מלאכתו, דכלא נפיק מניה. ואנן, דא יסודא כדקאמרן דהא נייחא ביה הוה, יתיר מכלא.

ויברך אלקים את יום השביעי, דא כהן גדול, דמברך לכלא, והוא נטיל ברישא, דתנן כהן נוטל בראש, וברכאן ביה שריין לברכא. ואקרי שביעי. רבי ייסא סבא אמר, הני תרי, חד ביסודא דעלמא איהו, וחד בעמודא דאמצעיתא.

וכן ויקדש אותו, למאן, לההוא אתר, דאת קיימא, ביה שריא, כד"א והראני אותו ואת נוהו, ובהאי אתר שריין כל קדושין לעילא, ונפקי מניה לכנסת ישראל, למיהב לה תפנוקא, לחם פנג, ואזלא הא כמה דכתיב מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. מאשר, דא קיים שלים, שמנה לחמו, דהוה לחם עוני, אתהדר למהוי לחם פנג. והוא יתן מעדני מלך, מאן מלך דא כנסת ישראל, הוא יהיב כל תפנוקין דעלמין, וכל קדושין דנפקין מלעילא מהאי אתר נפקין. ועל דא ויקדש אותו, ההוא את קיימא.

Chapter 77

כי בו שבת, ביה נייחא דכלא, דעלאין ותתאין, ביה שבתא לנייחא, אשר ברא אלקים מכללא דזכור נפקא שמור, לאתקנא עבידתא דעלמא. לעשות, דא אומנא דעלמא, למעבד עבידתא דכלא.

תו, פריש ר' שמעון מלה ואמר, כתיב שומר הברית והחסד, שומר, דא כנסת ישראל, הברית, דא יסודא דעלמא, והחסד דא אברהם, דכנסת ישראל היא שומר הברית והחסד, ואקרי שומר ישראל, דא הוא נטיר פתחא דכלא, ביה תליין כל עבידן דעלמא ודאי. אשר ברא אלקים לעשות, לשכללא לאתקנא כלא, כל יומא ויומא, ולאפקא רוחין ונשמתין ואפלו רוחין ושדין.

ואי תימא דלאו אינון תקונא דעלמא, לאו הכי, דהא אינון לתקונא דעלמא הוו, ולאלקאה בהו לחייבי עלמא, דאנון אזלין לקבלייהו לאוכחא להו, ומאי דאזיל לשמאלא, אתאחיד בסטרא שמאלא לקבלייהו, בגיני כך לתקונא הוו. תא חזי מה כתיב בשלמה והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם מאן נגעי בני אדם אלין אינון מזיקין.

תא חזי, בשעתא דאתבריאו, אתקדש יומא, ואשתארו רוחא בלא גופא, ואלין אינון בריין דלא אשתכללו, ומסטר שמאלא אינון זוהמא דדהבא, ועל דא, בגין דלא אשתכללו ואינון פגימין, שמא קדישא לא שריא בהו, ולא אתדבקו ביה, ודחילו דלהון משמא קדישא איהו, וזעין ודחלין מניה, ושמא קדישא לא שריא באתר פגים.

ותא חזי, האי ב"נ דאתפגים דלא שבק בר בהאי עלמא, כד נפק מניה, לא אתדבק בשמא קדישא, ולא עאלין ליה בפרגודא, בגין דאיהו פגים ולא אשתלים, ואילנא דאתעקר, בעיא נטיעא זמנא אחרא, בגין דשמא קדישא אשתלים בכל סטרין, ופגימו לא אתדבק ביה לעלמין.

ות"ח, הני בריין, פגימין אינון, מעילא ומתתא, ובגיני כך לא מתדבקן לעילא, ולא מתדבקן לתתא, ואלין דכתיב בהו אשר ברא אלקים לעשות, דלא אשתלימו עילא ותתא. ואי תימא הא רוחין אינון, אמאי לאו אשתלימו לעילא, אלא כיון דלא אשתלימו לתתא בארעא, לא אשתלימו לעילא, וכלהו מסטר שמאלא קא אתיין, ומתכסיין מעינא דבני נשא, וקיימי לקבלייהו לאבאשא לון. תלת לון כמלאכי השרת, ותלת לון כבני נשא, והא אוקמוה.

בתר דאתבריאו רוחין, אשתארו אינון רוחין, בתר רחייא דנוקבא דתהומא רבא, ליליא דשבתא ויומא דשבתא, כיון דנפק קדושתא דיומא, ולא אשתלימו, נפקו לעלמא, ושטאן לכל סטרין, ובעיא עלמא לאתנטרא מנייהו. דהא כדין כל סטר שמאלא אתער, ואשא דגיהנם מלהטא, וכל אינון דבסטר שמאלא, אזלין ושטאן בעלמא, ובעאן לאתלבשא בגופא, ולא יכלין, כדין בעינא לאסתמרא מנייהו ואתקינו שיר דפגעים, בכל שעתא דדחילו דלהון שריא בעלמא.

Chapter 78

ת"ח כד אתקדש יומא במעלי שבתא, סוכת שלום שריא, ואתפריסת בעלמא, מאן סוכת שלום, דא שבתא, וכל רוחין ועלעולין ושדין, וכל סטרא דמסאבי כלהו טמירין, ועאלין בעינא דריחייא דנוקבא דתהומא רבא, דהא כיון דאתער קדושתא על עלמא, רוח מסאבא לא אתער בהדיה, ודא עריק מקמיה דדא.

וכדין עלמא בנטירו עלאה. ולא בעינן לצלאה על נטירו, כגון שומר את עמו ישראל לעד אמן, דהא דא ביומא דחול אתתקן, דעלמא בעיא נטירו, אבל בשבת, סוכת שלום אתפריסא על עלמא, ואתנטיר בכל סטרין, ואפילו חייבי גיהנם נטירין אינון, וכלא בשלמא אשתכחא, עלאין ותתאין, ובג"כ בקדושא דיומא מברכינן הפורס סכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלם.

אמאי על ירושלם, אלא דא היא מדורא דההיא סכה, ובעינא לזמנא לההיא סכה, דאתפרסת עלנא, ולמשרא עמנא, ולמהוי עלנא כאמא דשרייא על בנין, ובג"ד לא דחלין מכל סטרין, וע"ד הפורס סוכת שלום עלינו.

ת"ח, בשעתא דישראל מברכין ומזמנין להאי סכת שלום, אושפיזא קדישא, ואמרי הפורס סכת שלום, כדין קדושתא עלאה נחתא, ופריסת גדפהא עלייהו דישראל, ומכסיא לון כאמא על בנין, וכל זינין בישין, אתכנישו מעלמא, ויתבי ישראל תחות קדושתא דמאריהון, וכדין דא סכת שלום, יהיב נשמתין חדתין לבנהא, מאי טעמא בגין דביה נשמתין שריין, ומניה נפקין וכיון דשריא, ופריסת גדפהא על בנהא, אריקת נשמתין חדתין לכל חד וחד.

תו, אמר רבי שמעון, על דא תנינן שבת, דוגמא דעלמא דאתי איהו, הכי הוא ודאי, ועל דא, שמיטה ויובל, דוגמא דא בדא, ושבת ועלמא דאתי הכי הוא, וההוא תוספת דנשמתא, מרזא דזכור קא אתיא, על האי סכת שלום, דנטיל מעלמא דאתי, ודא תוספת יהבת לעמא קדישא, ובההוא תוספת, חדאן, ויתנשי מנייהו כל מלין דחול, וכל צערין, וכל עאקין, כד"א ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומן העבדה הקשה וגו'.

ובליליא דשבתא, בעי ב"נ לאטעמא מכלא, בגין לאחזאה, דהאי סכת שלום, מכלא אתכלילת, ובלבד דלא יפגים, מיכלא חדא ליומא, ואית דאמרי תרין, לתרין סעודתי אחרנין דיומא, ושפיר, וכל שכן אי סליק יתיר ליומא, ויכיל למטעם ממיכלין אחרנין, ולזעירי בתרי תבשילין סגיא, ואוקמוה חבריא.

נר של שבת, לנשי עמא קדישא אתייהיבת לאדלקא, וחברייא הא אמרו, דאיהי כבתה בוצינא דעלמא, ואחשיכת ליה כו' ושפיר. אבל רזא דמלה, האי סכת שלום מטרוניתא דעלמא היא, ונשמתין דאינון בוצינא עלאה, בה שריין, ועל דא מטרוניתא בעיא לאדלקא, דהא בדוכתהא אתאחדת ועבדת עובדא.

ואתתא בעיא בחדוה דלבה ורעותא, לאדלקא בוצינא דשבת, דהא יקרא עלאה היא לה, וזכו רב לגרמה, למזכי לבנין קדישין, דיהון בוצינא דעלמא, באורייתא, ובדחלתא, ויסגון שלמא בארעא, ויהיבת לבעלה אורכא דחיין, בגין כך בעיא לאזדהרא בה.

ת"ח, שבת, ליליא ויומא, זכור ושמור, איהו כחדא, ועל דא כתיב זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב שמור את יום השבת, זכור לדכורא שמור לנוקבא, וכלא חד. זכאין אינון ישראל, חולקיה דקב"ה, עדביה ואחסנתיה, עלייהו כתיב אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלקיו.

Chapter 79

ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם וגו', א"ר שמעון כתיב אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה. האי קרא גוונין סגיאין אית ביה, אלא מהו אלקים הבין דרכה, כד"א ויבן ה' אלקים את הצלע, דא תורה שבע"פ, דאית בה דרך, כד"א הנותן בים דרך, בגיני כך אלקים הבין דרכה.

והוא ידע את מקומה, מאן מקומה, דא תורה שבכתב, דאית בה דעת. ה' אלקים, שם מלא, לאתקנא לה בכלא, וע"ד אתקריאת חכמה, ואתקריאת בינה, בגין דהוה בשם מלא, ה' אלקים, בכלא בשלימו בתרי שמהן.

את הצלע, דא אספקלריאה דלא נהרא, כד"א ובצלעי שמחו ונאספו. אשר לקח מן האדם, בגין דהא מתורה שבכתב נפקת. לאשה, לאתקשרא בשלהובא דסטר שמאלא, דהא אורייתא מסטרא דגבורה אתיהיבת. לאשה, למהוי אש ה' קטיר כחדא.

ויבאה אל האדם, בגין דלא בעיא לאשתכחא בלחודהא, אלא לאתכללא ולאתחברא בתורה שבכתב, כיון דאתחברת בהדיה, הוא יזון לה, ויתקן לה, ויתן לה מה דאצטריך, היינו דכתיב, ואת הארץ, והא אוקימנא.

מכאן אוליפנא, מאן דאנסיב ברתיה, עד לא תיעול לבעלה, אבוה ואמה מתקנין לה, ויהבין לה כל מה דאצטריך, כיון דאתחברת בבעלה, הוא יזון לה, והוא יתן לה מה דבעיא. ת"ח, בקדמיתא כתיב, ויבן ה' אלקים את הצלע, דאבא ואמא אתקינו לה, ולבתר, ויבאה אל האדם, לאתקשרא כלא כחדא, ולאתחברא חד בחד, והוא יהיב לה מה דאצטריך.

ד"א, אלקים הבין דרכה, כד ברתא בבי אמא, היא אסתכלא בכל יומא, בכל מה דבעיא ברתה, דכתיב אלקים הבין דרכה, כיון דחברת לה בבעלה הוא יהיב לה כל מה דבעיא, ויתקן עובדהא, הדא הוא דכתיב, והוא ידע את מקומה.

Chapter 80

כתיב וייצר ה' אלקים את האדם. הכא אשתכלל בכלא, בימינא ובשמאלא, והא אוקימנא דאתכליל ביצר הטוב, אבל וייצר ה' אלקים, ביצר טוב וביצר רע, אמאי, אלא יצר טוב ליה לגרמיה, יצר הרע, לאתערא לגבי נוקבי. רזא דמלה, מכאן אוליפנא דצפון אתער תדיר לגבי נוקבא, ואתקשר בהדה, ובגין כך אתקריאת אשה.

ות"ח יצר טוב ויצר הרע, בגין דאתייהבת נוקבא בינייהו ואתקשרא בהדייהו, ולא מתקשרא עד דיצר הרע אתער לגבה. ומתקשרן דא בדא, וכיון דמתקשרן דא בדא, כדין אתער יצר טוב, דאיהו חדוה, ואייתי לה לגביה.

Chapter 81

את האדם, הא אוקימנא. אבל דכר ונוקבא כחדא, מתפרשן למהוי אפין באפין. מה כתיב עפר מן האדמה. השתא קיימא לאתקנא. ת"ח, אתתא כד אתחברת בבעלה, אתקריאת על שם בעלה, איש אשה, צדיק צדק, איהו עופר, ואיהי עפר, איהו צבי ואיהי צביה, צבי היא לכל הארצות.

כתיב לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך אשר תעשה לך. אצל מזבח, וכי לעילא מניה, או באתר אחרא מאן שרייה, אלא הא אוקימנא, אשר, דא בעלה, דאתתא אתקריאת על שום בעלה, אשרה, ועל דא כתיב לבעל ולאשרה, בגין כך כתיב לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלקיך, לקבל אתר דההוא מזבח ה', דהא מזבח ה' איהו קיימא על דא, ועל דא לקבלה, לא תטע לך אשרה אחרא.

ת"ח, בכל אתר, כל אינון פלחי שמשא, אקרון עובדין לבעל, ואינון דפלחין לסיהרא איקרון עובדי אשרה, ועל דא, לבעל ולאשרה, ואשרה אתקרי על שום בעלה אשר. אי הכי אמאי אתעבר שמא דא, אלא אשרה על שום דכתיב באשרי כי אשרוני בנות, והוא דלא אשרוה שאר עמין, וקיימא אחרא תחותה, ולא עוד, אלא דכתיב כל מכבדיה הזילוה ובג"כ אתעבר שמא דא, ובגין דלא יתתקפון אינון דעבדי שאר עמין עעכו"ם, וקרינן מזבח, דאיהו מאדמה, דכתיב מזבח אדמה וגו', בגיני כך עפר מן האדמה.

ויפח באפיו נשמת חיים, אתכליל נשמת חיים בההוא עפר כנוקבא דמתעברא מן דכורא דהא מתחברן, ואתמליא האי עפר מכלא, ומאי איהו רוחין ונשמתין, ויהי האדם לנפש חיה, השתא אתתקן וקיים אדם לאתקנא ולמיזן לנפש חיה.

Chapter 82

ויבן ה' אלהים, אוף הכי נמי בשם מלא, דהא אבא ואמא אתקינו לה, עד לא אתת לבעלה. את הצלע, כד"א שחורה אני ונאוה בנות ירושלם, אספקלריאה דלא נהרא, אבל אבא ואמא אתקינו לה, לאתפייסא בעלה בהדה.

ויבאה אל האדם, מהכא אוליפנא דבעאן אבא ואמא דכלה, לאעלה ברשותיה דחתן, כד"א את בתי נתתי לאיש הזה וגו', מכאן ואילך בעלה ייתי לגבה, דהא ביתא דילה הוא, דכתיב ויבא אליה, ויבא גם אל רחל, בקדמיתא ויבאה אל האדם, דעד הכא אית לאבא ולאמא למעבד, לבתר איהו ייתי לגבה, וכל ביתא דילה הוא, ויטול רשות מינה.

וע"ד אתערנא, דכתיב ויפגע במקום וילן שם, דנטיל רשו בקדמיתא, מכאן אוליפנא, דמאן דמתחבר באנתתיה, בעי למפגע לה, ולבסמא לה במלין, ואי לאו לא יבית לגבה בגין דיהא רעותא דלהון כחדא בדלא אניסו.

וילן שם כי בא השמש, לאחזאה, דאסיר ליה לבר נש, לשמשא ערסיה ביממא. ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, הכא אוליפנא, דאפילו יהון למלכא ערסי דדהבא, ולבושי יקר למיבת בהו, ומטרוניתא תתקין ליה ערסא, מתתקן באבנין, ישבוק דיליה, ויבית במה דאיהי תתקין, דכתיב וישכב במקום ההוא.

ת"ח, מה כתיב הכא, ויאמר האדם זאת הפעם וגו', הא בסימו דמלין, לאמשכא עמה חביבותא, ולאמשכא לה לרעותיה, לאתערא עמה רחימותא, חמי כמה בסימין אינון מלין, כמה מלי דרחימותא אינון, עצם מעצמי ובשר מבשרי, בגין לאחזאה לה דאינון חד, ולא אית פרודא בינייהו בכלא.

השתא שרי לשבחא לה, לזאת יקרא אשה, דא היא דלא ישתכח כוותה, דא היא יקרא דביתא, כלהון נשין גבה כקופא בפני בני נשא, אבל לזאת יקרא אשה, שלימו דכלא, לזאת ולא לאחרא, כלא הוא מלי רחימותא, כמא דאת אמר רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה.

על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד כלא לאמשכא לה ברחימו, ולאתדבקא בהדה, כיון דאתער לגבה כל מלין אלין, מה כתיב, והנחש היה ערום וגו', הא אתער יצר הרע לאחדא בה, בגין לקשרא לה בתיאובתא דגופא, ולאתערא לגבה מלין אחרנין דיצר הרע אתענג בהו.

עד לבתר מה כתיב, ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים, ותקח מפריו ותאכל. קבילת ליה ברעותא, ותתן גם לאישה עמה, הא כדין היא אתערא לגביה בתיאובתא לאתערא ליה רעותא ורחימו, דא מלה לאחזאה עובדא לבני נשא כגוונא דלעילא.

אמר רבי אלעזר, אי הכי, במאי נוקים ליה לעילא, יצר הרע דאחיד בה בנוקבא. אמר ליה, הא אתערא, אלין לעילא ואלין לתתא, יצר טוב ויצר רע, יצר טוב מימינא, ויצר רע משמאלא, ושמאלא לעילא, אחיד בנוקבא, לקשרא לה כחדא בגופא, כד"א שמאלו תחת לראשי וגו', ועל דא, מלין אתפרשן לעילא ותתא, עד הכא, מכאן ולהלאה מלין בזוטרא דזיפתא לזעיריה דטינקין לפרשא מלה. והא אתערו ביה חברייא.

Chapter 83

ר"ש הוה אזיל לטבריה, והוו עמיה ר' יוסי ורבי יהודה ור' חייא, אדהכי חמו ליה לרבי פנחס דהוה אתי, כיון דאתחברו כחדא, נחתו ויתבו תחות אילנא חד, מאילני טורא, אמר רבי פנחס, הא יתיבנא, מאלין מלי מעלייתא דאת אמר בכל יומא בעינא למשמע.

פתח רבי שמעון ואמר, וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה בין בית אל ובין העי. וילך למסעיו, למסעו מבעי ליה, מאי למסעיו, אלא תרין מטלנין אינון, חד דידיה, וחד דשכינתא, דהא כל בר נש בעי לאשתכחא דכר ונוקבא, בגין לאתקפא מהימנותא, וכדין שכינתא לא אתפרשא מניה לעלמין.

ואי תימא, מאן דנפיק לאורחא, דלא אשתכח דכר ונוקבא, שכינתא אתפרשא מניה, תא חזי, האי מאן דנפיק לארחא, יסדר צלותא קמי קב"ה, בגין לאמשכא עליה שכינתא דמריה עד לא יפוק לארחא, בזמנא דאשתכח דכר ונוקבא. כיון דסדר צלותיה ושבחיה, ושכינתא שרייא עליה, יפוק, דהא שכינתא אזדווגת בהדיה, בגין דישתכח דכר ונוקבא, דכר ונוקבא במתא, דכר ונוקבא בחקלא, הה"ד צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו.

ת"ח, כל זמנא דבר נש אתעכב באורחא, בעי לנטרא עובדוי, בגין דזווגא עלאה לא יתפרש מניה, וישתכח פגים בלא דכר ונוקבא, במתא אצטריך כד נוקביה עמיה, כ"ש הכא דזווגא עלאה אתקשרת ביה, ולא עוד, אלא דהא זווגא עלאה נטיר ליה בארחא, ולא מתפרשא מניה, עד דיתוב לביתיה.

בשעתא דעאל לביתיה, בעא לחדתא דביתהו, בגין דדביתהו גרמא ליה, ההוא זווגא עלאה, כיון דאתא לגבה, בעי לחדתא לה, בגין תרין גווני, חד בגין חדותא דההיא זווגא, חדוותא דמצוה היא, וחדוותא דמצוה, חדוותא דשכינתא איהו.

ולא עוד אלא דאסגי שלום סתם, הה"ד וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. וכי אי לא פקיד לאתתיה, חטא איהו, הכי הוא ודאי, בגין דגרע יקר זווגא עלאה, דאזדווגת ביה ודביתהו גרמא ליה.

וחד דאי מתעברא אתתיה, זווגא עלאה אריקת בה, נשמתא קדישא, דהאי ברית אקרי ברית דקב"ה, ועל דא בעי לכוונא, בחדוותא דא כמה דבעי בחדוותא דשבת, דאיהו זווגא דחכימין, ועל דא, וידעת כי שלום אהלך, דהא שכינתא אתיא עמך, ושריא בביתך, וע"ד ופקדת נוך ולא תחטא, מאי ולא תחטא, לשמשא קמי שכינתא, חדוותא דמצוה.

כגוונא דא, תלמידי חכמים, דמתפרשן מנשייהו, כל אינון יומין דשבתא, בגין לאתעסקא באורייתא, זווגא עלאה אזדווג בהו, ולא מתפרשא מנייהו, בגין דישתכח דכר ונוקבא. כיון דעאל שבת, בעיין תלמידי חכמים, לחדתא לדביתהו, בגין יקר זווגא עלאה, ולכוונא לבייהו, ברעותא דמאריהון כמה דאתמר.

כגוונא דא, האי מאן דאתתיה ביומי מסאבו דילה, ונטיר לה כדקא יאות, כל אינון יומין, זווגא עלאה אזדווג בהדיה, דישתכח דכר ונוקבא, כיון דאתדכיאת אתתיה, בעי לחדתא לה, חדוה דמצוה, חדוה עלאה, וכלהו טעמי דקא אמרן בחד דרגא סלקין. סתמא דמלה כל אינון בני מהימנותא, בעיין לכוונא, לבא ורעותא בהאי.

ואי תימא, אי הכי, שבחא הוא דבר נש, כד נפיק לארחא, יתיר מן ביתיה, בגין זווגא עלאה דאזדווגת בהדיה. תא חזי, בזמנא דבר נש הוא בביתיה, עקרא דביתא דביתהו, בגין דשכינתא לא אתעדי מן ביתא, בגין דביתהו, כמה דתנינן, דכתיב ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, דשרגא אתדלקת, מאי טעמא, בגין דשכינתא אתת לביתא.

רזא דמלה, אמא עלאה לא אשתכחת גבי דכורא, אלא בזמנא דאתתקנת ביתא, ואתחברו דכר ונוקבא, כדין אמא עלאה, אריקת ברכאן, לברוכי לון. כגוונא דא אמא תתאה, לא אשתכחת לגבי דכורא, אלא בזמנא דאתתקנת ביתא, ואתי דכר לגבה דנוקביה, ואתחברו כחדא, כדין אמא תתאה, אריקת ברכאן לברכא לון.

וע"ד בתרי נוקבין, אתעטר דכורא בביתיה, כגוונא דלעילא. והיינו רזא דכתיב, עד תאות גבעות עולם, האי ע"ד, תיאובתא דגבעות עולם ביה, נוקבא עלאה, לאתקנא ליה, ולאעטרא ליה, ולברכא ליה. נוקבא תתאה, לאתחברא ביה, ולאתזנא מניה.

וכגוונא דא לתתא, כד דכורא אנסיב, תאות גבעות עולם לגביה, ואתעטר בתרי נוקבי, חד עלאה וחד תתאה, עלאה לארקא עליה ברכאן, תתאה לאתזנא מניה, ולאתחברא בהדיה, וב"נ בביתיה, תאות גבעות עולם לגביה, ואתעטר בהו.

כד נפיק בארחא, לאו הכי, אימא עלאה אתחברת בהדיה, ותתאה אשתארת. כד תב לביתיה, בעי לאתעטרא בתרי נוקבי כדקאמרן. אמר ר' פנחס אפילו בקליפי סנפורי קטרא לא פתחי עטרא קמך.

Chapter 84

א"ר שמעון, כגוונא דא אורייתא קאים בין תרי בתים, כמה דכתיב לשני בתי ישראל וגו'. חד סתימא עלאה, וחד אתגליא יתיר, עלאה, קול גדול, דכתיב קול גדול ולא יסף.

והאי קול פנימאה איהו, דלא אשתמע, ולא אתגליא, ודא הוא, כד נביע בי גרון, אפיק ה' בחשאי, ונביע תדיר ולא פסק, ואיהו דקה פנימאה, דלא אשתמע לעלמין.

ומהכא נפקא אורייתא, דאיהו קול יעקב, והאי אשתמע, דנפקא מההיא דלא אשתמע, ולבתר אתאחיד דבור בהדיה, ונפק לבר, מחיליה ומתקפיה, וקול דיעקב דאיהו אורייתא, אחיד בין תרי נקבי, אחיד בהאי פנימאה דלא אשתמע, ואחיד בהאי דלבר דאשתמע.

תרין אינון דלא אשתמעו, ותרין אינון דאשתמעו. תרין דלא אשתמעו, דא הוא חכמה עלאה סתימאה, דקיימא במחשבה, דלא אתגליא ולא אשתמע. לבתר נפקא ואתגליא זעיר בחשאי, דלא אשתמע, ההוא דאקרי קול גדול, דהוא דק ונפיק בחשאי.

תרין אינון דאשתמעו, אינון דנפקי מהכא, קול דיעקב, ודבור דאתאחיד בהדיה. האי קול גדול, דאיהו בחשאי ולא אשתמע, איהי בית לחכמה עלאה, וכל נוקבא בית אקרי, והאי דבור בתראה, איהו בית לקול דיעקב, דאיהו אורייתא. ועל דא אורייתא שריא בבי"ת, בי"ת ראשית.

פתח ואמר, בראשית ברא אלקים, היינו דכתיב ויבן ה' אלקים את הצלע. את השמים, היינו דכתיב ויביאה אל האדם. ואת הארץ, כד"א ועצם מעצמי, ודאי האי איהי ארץ החיים.

Chapter 85

תו, פתח ר' שמעון ואמר נאם ה' לאדוני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך. נאם ה' לאדוני, דרגא עלאה, לדרגא תתאה קאמר, שב לימיני, לאתקשרא מערבית בדרומית, שמאלא בימינא, בגין לתברא חיליהון, דשאר עמין עעכו"ם. נאם ה' לאדוני, נאם ה', דא יעקב. לאדוני, דא ארון הברית אדון כל הארץ.

ד"א נאם ה', דא יובלא. לאדוני, דא שמיטה. דכתיב בה אהבתי את אדוני. שב לימיני, דהא ימינא ביובלא שריא, ושמיטה בעי לאתקשרא בימינא.

ת"ח, שמיטה דא, לא אתקשר בקיומא שלים, בימינא ובשמאלא, מיומא דאשתכחת, כד בעיא לאתקשרא, אושיט דרועא שמאלא לקבלה, וברא עלמא דין, ובגין דהוא מסטרא דשמאלא, לית ביה קיומא, עד זמנא דאלף שביעאה, דבההוא יומא לחוד, אתקשר כדין בימינא, וכדין תהוי בין ימינא ושמאלא, בקיומא שלים, וישתכחון שמים חדשים, וארץ חדשה, וכדין לא תעדי מתמן לעלמין.

אי הכי במאי נוקים שב לימיני, אלא עד זמנא ידיעא, דכתיב עד אשית אויביך הדום לרגליך, ולא תדיר. אבל בההוא זמנא, לא תעדי מתמן לעלמין, דכתיב כי ימין ושמאל תפרוצי, למהוי כלא חד.

Chapter 86

תא חזי, את השמים, דא שכינתא עלאה. ואת הארץ, דא שכינתא דלתתא, באתחברותא דדכר ונוקבא כחדא. והא אתמר כמה דאתערו ביה חברייא עד כען.

בעו למיזל, קמו, אמר ר"ש, מלה הכא גבן, פתח רבי שמעון ואמר, תרי קראי כתיבי, כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא. וכתיב התם ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום. הני קראי אוקימנא להו, בכמה אתר, ואתערו בהו חברייא. תא חזי, כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, הא אתמר, מלה דא, בגו חברייא, דאית אשא אכלא אשא, ואכיל לה ושצי לה, בגין דאית אשא תקיפא מאשא, ואוקמוה.

אבל תא חזי, מאן דבעי למנדע חכמתא דיחודא קדישא, יסתכל בשלהובא דסלקא מגו גחלתא, או מגו בוצינא דדליק, דהא שלהובא לא סלקא אלא כד אתאחיד במלה גסה.

תא חזי, בשלהובא דסלקא, אית תרין נהורין, חד נהורא חוורא, דנהיר, וחד נהורא דאתאחיד בה, אוכמא או תכלא. ההוא נהורא חוורא איהו לעילא, וסלקא באורח מישור. ותחותיה, ההוא נהורא תכלא או אוכמא, דאיהו כרסיא לההוא חוורא.

וההוא נהורא חוורא, שארי עלויה, ואתאחידו דא בדא, למהוי כלא חד, וההוא נהורא אוכמא, או גוון תכלא, דאיהו לתתא, הוא כרסיא דיקר, לההוא חוורא. ועל דא רזא דתכלתא.

והאי כרסיא תכלא אוכמא, אתאחד במלה אחרא לאתדלקא, דהוא מתתא, וההוא אתער ליה, לאתאחדא בנהורא חוורא.

ודא תכלא אוכמא, לזמנין אתהדר סומקא, וההוא נהורא חוורא דעליה, לא אשתני לעלמין, דהא חוורא הוא תדיר. אבל האי תכלא אשתני לגוונין אלין, לזמנין תכלא או אוכמא, ולזמנין סומקא.

והאי אתאחיד לתרין סטרין, אתאחיד לעילא, בההוא נהורא חוורא. אתאחיד לתתא, בההוא מלה דתחותוי, דמתקנא ביה לאנהרא ולאתאחדא ביה.

ודא אכלא תדיר, ושצי לההוא מלה דשויין ליה, דהא בכל מה דאתדבק ביה לתתא, ושריא עלוי ההוא נהורא תכלא, שצי ליה, ואכיל ליה, בגין דאורחוי הוא לשיצאה, ולמהוי אכיל, דהא ביה תליא שצו דכלא, מותא דכלא, ובגיני כך איהי אכיל, כל מה דאתדבק ביה לתתא.

וההוא נהורא חוורא דשריא עלוי, לא אכיל ולא שצי לעלמין, ולא אשתני נהוריה. וע"ד אמר משה, כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, אוכלה ודאי, אכיל ושצי כל מה דשריא תחותוי. ועל דא אמר ה' אלהיך, ולא אלקינו, בגין דמשה, בההוא נהורא חוורא דלעילא הוה, דלא שצי ולא אכיל.

ת"ח, לית ליה אתערותא, לאתדלקא האי נהורא תכלא, לאתאחדא בנהורא חוורא, אלא על ידי ישראל, דאינון מתדבקן ביה תחותוי.

ות"ח, אע"ג דאורחיה דהאי נהורא תכלא אוכמא, לשיצאה כל מה דאתדבק ביה תחותוי, ישראל מתדבקן ביה תחותוי, וקיימן בקיומא, הה"ד ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים. בה' אלקיכם, ולא אלקינו, בההוא נהורא תכלא אוכמא, דאכיל ושצי, כל מה דאתדבק ביה תחותיה, ואתון מתדבקן ביה וקיימי, דכתיב חיים כלכם היום.

ועל נהורא חוורא, שרייא לעילא נהורא סתימא דאקיף ליה. ורזא עלאה הכא. וכלא תשכח בשלהובא דסליק, וחכמתין דעליונין ביה. אתא רבי פנחס ונשקיה, אמר בריך רחמנא דאיערענא הכא, אזלו עמיה דרבי פנחס תלת מילין.

אהדרו רבי שמעון וחברייא. אמר רבי שמעון, הא דאמרן רזא דחכמתא איהו ביחודא קדישא, דבג"כ ה"א בתראה דשמא קדישא, איהו נהורא תכלא אוכמא, דאתאחיד ביה"ו, דהוא נהורא חוורא דנהיר.

ת"ח, לזמנין האי נהורא תכלא ד', ולזמנין ה', אלא בזמנא דלא מתדבקן ביה ישראל לתתא, לאדלקא ליה, לאתאחדא בנהורא חוורא, איהו ד' ה' ד' ה' ד'. ולזמנא דמתערי ליה, לאתחברא עם נהורא חוורא, כדין אקרי ה'.

מנלן, דכתיב כי יהיה נערה בתולה, נער כתיב, בלא ה', מ"ט בגין דלא אתחברת בדכורא, ובכל אתר דלא אשתכחו דכר ונוקבא, ה"א לא אשתכח, וסלקא מתמן, ואשתאר ד'.

דהא איהי כל זמנא דאתחבר בנהורא חוורא דנהיר, אקרי ה'. דהא כדין כלא אתחבר כחדא, איהי אתדבקת בנהורא חוורא, וישראל מתדבקן בה, וקיימא תחותה, לאדלקא לה, וכדין כלא חד.

ודא הוא רזא דקרבנא, דתננא דסליק, אתער ליה, להאי נהורא תכלא לאדלקא, וכד אתדלק, אתחבר בנהורא חוורא, ושרגא דליק ביחודא חד.

ובגין דארחיה דהאי נהורא תכלא לשיצאה, ולמהוי אכיל כל מה ה' ד' ה' דאתדבק ביה תחותיה, כד רעוא אשתכח, ושרגא דליק בחבורא חד, כדין כתיב ותפול אש ה' ותאכל את העולה וגו'. וכדין אתיידע, דההיא שרגא דליק בחבורא חד, וקשורא חד. נהורא תכלא אתדבק בנהורא חוורא, ואיהו חד. אכיל תחותיה תרבין ועלוון, דמשמע דהא לא אכיל תחותיה, אלא בזמנא דאיהו סליק, וכלא אתקשר ואתחבר בנהורא חוורא, וכדין שלמא דעלמין כלהו, וכלא אתקשר ביחודא חד.

ולבתר דסיים לשיצאה תחותיה, האי נהורא תכלא. מתדבקן ביה תחותיה, כהני וליואי וישראל. אלין בחדוה דשיר, ואלין ברעותא דלבא, ואלין בצלותא. ושרגא דליק עלייהו, ואתדבקו נהורין כחד, ונהירין עלמין, ומתברכין עלאין ותתאין.

וכדין ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום. ואתם, אתם מבעי ליה, אלא ו' לאוספא, על תרבין ועלוון, דאינון מתדבקין ביה, ואכלין ושצאן. ואתון מתדבקן ביה, בההוא נהורא תכלא אוכמא דאכלא, ואתון קיימין, הדא הוא דכתיב חיים כלכם היום.

כל גוונין טבין לחלמא, בר מתכלא, דאיהו אכיל ושצי תדיר, ואיהו אילנא דביה מותא, ושריא על עלמא תתאה, ובגין דכלא שריא תחותיה, איהו אכיל ושצי.

ואי תימא, הכי נמי שריא, בשמיא לעילא, וכמה חילין אינון לעילא, וכלהו קיימי. תא חזי, כל אינון דלעילא בההוא נהורא תכלא אתכללן. אבל תתאי לאו הכי, דאינון מלה גסה, עלמא דקיימא ושריא עליה, ובג"כ אכיל ושצי לון, ולית לה מלה אחרא לתתא בעלמא, דלא אשתצי, בגין דנהורא תכלא שצי, לכל מה דקיימא עליה.

Chapter 87

בארבעין וחמש גווני זיני נהורין, אתפליג עלמא, שבעה מתפלגין, לשבעה תהומין. כל חד בטש בתהומא דיליה, ואבנין מתגלגלין בגו תהומא. ועייל ההוא נהורא, באינון אבנין, ונקב לון, ומיא נפקו בהו, ושקעין כל חד וחד, על תהומא, וחפייא לתרין סטרין.

נפקו מיא באינון נוקבין, ועאל נהורא ובטש לארבע סטרי תהומא, מתגלגלא נהורא בחברתה, ואערעו בחד. ופלגין מיין.

ואחידן כל אינון שבעה בשבעה תהומי, וכראן בחשוכי תהומא. וחשוכי אינון אתערבי בהון, וסלקין מיא ונחתין, ומתגלגלין באינון נהורין, ואתערבו כחדא. נהורין, וחשוכין, ומיין. ואתעבידו מנייהו נהורין דלא אתחזאן, חשוכאן.

בטש כל חד בחבריה, ומתפלגין לשבעין וחמש צנורי תהומא, ובהו נגדן מיא. כל צנורא וצנורא סליק בקליה, ואזדעזען תהומין, וכד ההוא קלא אשתמע, כל תהומא קרי לחבריה ואמר, פליג מימך ואעול בך. הדא הוא דכתיב תהום אל תהום קורא לקול צנוריך.

תחות אלין, תלת מאה ושתין וחמשה גידין, מנהון חוורין, מנהון אוכמין, מנהון סומקין, אתכלילו דא בדא, ואתעבידו גוון חד. אינון גידין אתרקימו בשבע עשרה רשתות. וכל חד, רשת גידין אקרי, אתרקימו דא בדא, ונחתין בשפולי תהומי. תחות אלין, תרין רשתין קיימין, כחיזו דפרזלא, ותרין רשתין אחרנין כחיזו דנחשא.

תרין כרסוון קיימי עלייהו, חד מימינא, וחד משמאלא, כל אינון רשתין מתחברן כחדא, ומיין נחתין מאינון צנורין, ועאלין באלין רשתין. אינון תרין כרסוון, חד כרסייא דרקיעא אוכמא, וחד כרסייא דרקיעא ססגונא.

אלין תרין כרסוון, כד אינון סלקין, סלקין בההוא כרסייא דרקיעא אוכמא, וכד נחתין, נחתין בההוא כרסייא דרקיעא ססגונא.

אלין תרין כרסוון, חד מימינא, וחד משמאלא. וההוא כרסייא דרקיעא אוכמא, מימינא. וההוא כרסייא דרקיעא ססגונא, משמאלא. כד סלקין בכרסייא דרקיעא אוכמא, מאיך כרסייא דרקיעא שמאלא, ונחתין ביה.

מתגלגלין כרסוון, חד בחד. נקטין כל אינון רשתין בגווייהו, ועאלין לון, בשפולא דתהומא תתאה, קאים חד כרסייא, וסליק לעילא מכל אינון תהומי, וקאים כרסייא אחרא, לתתא דכל תהומי. בין תרין כרסוון אלין, מתגלגלין כל אינון תהומי, וכל אינון צנורין אתנעצו בין תרין כרסוון אלין.

שבעין וחמש צנורין אינון, שבעה, אינון עלאי דכלא, וכל אינון אחרנין אחידן בהו. וכלהו נעיצי בגלגלוי דהאי כרסייא, בסטרא דא ונעיצין בגלגלוי דהאי כרסייא, בסטרא דא.

בהון מיין סלקין ונחתין, אינון דנחתין כראן בתהומי, ובקעי לון. אינון דסלקין עאלין, באינון נוקבי אבנין, וסלקין ומליין לשבע ימין, עד כאן שבעה גווני נהורין ברזא עלאה.

שבעה נהורין אחרנין, מתפלגין לשבעה ימים. וימא חד כליל לון, ההוא ימא חד, איהו ימא עלאה, דכלהו שבע ימין כלילן ביה.

שבעה נהורין אלין, עאלין לגו ההוא ימא, ומחאן ליה לימא, לשבעה סטרין. וכל סטרא וסטרא אתפלג לשבעה נחלין. כדכתיב והכהו לשבעה נחלים וגו', וכל נחלא ונחלא אתפלג לשבעה נהרין. וכל נהרא ונהרא אתפלג לשבעה ארחין. וכל אורחא ואורחא אתפלג לשבעה שבילין. וכל מימוי דימא כלהון עאלין לגווייהו.

שבעה נהורין סלקין ונחתין לשבעה סטרין, שבעה נהורין עלאין, עאלין לגו ימא. שתא אינון, ומחד עלאה נפקי. כמה דנטיל ימא, הכי פליג מימוי לכל אינון ימין, לכל אינון נהרין.

חד תנינא לתתא, בסטר שמאלא, שאט בכל אינון נהרין. אתי בסטר, קשקשוי כלהון תקיפין כפרזלא. ומטי לשאבא, ושאיב אתרה. וכל אינון נהורין אתחשכן קמיה, פומיה ולישניה מלהטא אשא חדוד לישניה, כחרבא תקיפא.

עד דמטי למיעל למקדשא, גו ימא. וכדין סאיב מקדשא, ואתחשכן נהורין. ונהורין עלאין סלקין מן ימא, כדין ימא מתפלגין מימוי, בסטר שמאלא, וימא קאפי, ולא נגדין מימוי.

ועל דא רזא דמלה, כמה דכתיב, והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלקים. רזא דחויא בישא, נחית מעילא לתתא, והוא שאט על אפי מיין מרירן, ונחית לאפתי לתתא, עד דיפלון גו רשתוי.

האי חויא היא מותא דעלמא. והוא עאל במעוי דסתים דבר נש, הוא לסטר שמאלא, ואית חויא אתרא דחיי, בסטר ימינא, תרוייהו אזלי עמיה דבר נש. כמה דאוקמוה.

[א] מכל חית השדה, דהא כל שאר חיון דחקלא, לית בהו חכים לאבאשא כהאי, בגין דאיהו זוהמא דדהבא. ווי למאן דאתמשיך אבתריה. דאיהו גרים ליה מותא, ולכל דאתיין אבתריה, והא אוקמוה. [ב] אדם, אתמשיך אבתריה לתתא, ונחית למנדע, בכל מה דלתתא, כמה דנחית הכי אתמשיך רעותיה, וארחוי אבתרייהו, עד דמטין להאי חויא, וחמו תיאובתיה דעלמא, ושטו אורחוי באתר דא. כדין קם ואתמשיך איהו אבתרייהו דאדם ואתתיה, ואתדבק בהו, וגרים להו מותא, ובכל דרי דאתו אבתריה. עד דמטו ישראל, לטורא דסיני, לא פסק זוהמא דיליה מעלמא, והא אתמר.

Chapter 88

כיון דחטו, ואתדבקו באילנא דשריא ביה מותא לתתא. מה כתיב, וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן. מהלך אין כתיב כאן, אלא מתהלך ת"ח, עד לא חטא אדם, הוה סליק וקאים בחכמה דנהירו עלאה. ולא הוה מתפרש מאילנא דחיי. כיון דאסגי תיאובתא למנדע, ולנחתא לתתא, אתמשך אבתרייהו, עד דאתפרש מאילנא דחיי, וידע רע ושבק טוב, ועל דא כתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. מאן דאתמשך בתר רע, לית ליה דירה, עם אילנא דחיי.

ועד לא חטאו, הוו שמעין קלא מלעילא, והוו ידעי חכמתא עלאה, וקיימי בקיומא דזיהרא עלאה, ולא דחלי. כיון דחטאו, אפילו קלא דלתתא, לא הוי יכלין למיקם ביה.

כגוונא דא, עד לא חבו ישראל, בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני, אתעבר מנייהו זוהמא, דהאי חיויא, דהא כדין בטול יצר הרע הוה מעלמא, ודחו ליה מנייהו. וכדין אתאחידו באילנא דחיי, וסלקו לעילא, ולא נחתו לתתא.

כדין הוו ידעין וחמאן אספקלריאן עלאין, ואתנהרין עינייהו, וחדאן למנדע ולמשמע, וכדין חגר לון קב"ה חגורין דאתוון דשמיה קדישא, דלא ייכול לשלטאה עלייהו, האי חויא, ולא יסאב לון כקדמיתא.

כיון דחטאו בעגל, אתעבר מנייהו כל אינון דרגין, ונהורין עלאין, ואתעברו מנייהו אינון חגירו מזיינין, דאתעטרו משמא עלאה קדישא, ואמשיכו עלייהו חויא בישא, כמלקדמין, וגרמו מותא, לכל עלמא.

ולבתר מה כתיב וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו. ת"ח, מה כתיב בקדמיתא, וירא ישראל את היד הגדולה. וכלהו חמאן זהרין עלאין, ומתנהרין באספקלריא דנהרא, דכתיב וכל העם רואים את הקולות, ועל ימא הוו חמאן ולא דחלין, דכתיב זה אלי ואנוהו, לבתר דחטו פני הסרסור לא הוו יכלין למחמי, דכתיב וייראו מגשת אליו.

Chapter 89

ת"ח, מה כתיב בהו, ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. דאתעבר מנייהו אינון מזיינן, דאתחגרו בהון בטורא דסיני. בגין דלא ישלוט בהו ההוא חויא בישא, כיון דאתעבר מנייהו, מה כתיב ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה.

אמר רבי אלעזר, מאי האי קרא, לגבי האי, אלא, כיון דידע משה דאתעברו מנייהו דישראל אינון זיינין עלאין, אמר, הא ודאי מכאן ולהלאה חויא בישא ייתי לדיירא בינייהו, ואי יקום מקדשא הכא בינייהו, יסתאב. מיד ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה. בגין דחמא משה, דהא כדין ישלוט חויא בישא, מה דלא הוה מקדמת דנא.

וקרא לו אהל מועד, וכי לא הוה בקדמיתא אהל מועד. אלא, בקדמיתא אהל סתם, השתא אהל מועד. מאי מועד, ר' אלעזר אמר לטב ורבי אבא אמר לביש. ר' אלעזר אמר לטב: מה מועד דאיהו יום חדוה, דסיהרא דאתוספא ביה קדושה, לא שלטא ביה פגימותא. אוף הכא, קרא לה, בשמא דא, לאחזאה דהא אתרחיק אהל מבינייהו, ולא אתפגים. וע"ד וקרא לו אהל מועד כתיב.

ורבי אבא אמר לביש: דהא בקדמיתא הוה אהל סתם, כד"א אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח. והשתא אהל מועד. בקדמיתא, למיהב חיין ארוכין לעלמין, דלא ישלוט בהו מותא. מכאן ולהלאה אהל מועד, כד"א ובית מועד לכל חי, השתא אתייהיב ביה זמנא וחיין קצובין לעלמא, בקדמיתא לא אתפגים, והשתא אתפגים. בקדמיתא, חברותא וזווגא דסיהרא בשמשא דלא יעדון. השתא, אהל מועד זווגא דלהון מזמן לזמן, ובגיני כך, וקרא לו אהל מועד, מה דלא הוה קודם.

רבי שמעון הוה יתיב ליליא חד ולעי באורייתא, והוו יתבי קמיה רבי יהודה, ורבי יצחק, ורבי יוסי. אמר רבי יהודה, הא כתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, וקאמרינן דגרמו מותא עלייהו, מההוא זמנא ולעילא, ושליט בהו ההוא חויא בישא, דאעדו ליה מנייהו בקדמיתא. ישראל תינח. יהושע דלא חטא אעדי מניה ההוא זיינא עלאה דקבל עמהון בטורא דסיני או לא.

אי תימא דלא אעדי מניה, אי הכי אמאי מית כשאר בני נשא. אי תימא דאתעדי מניה, אמאי. והא לא חטא, דהא איהו עם משה הוה, בשעתא דחבו ישראל. ואי תימא דלא קביל ההוא עטרא בטורא דסיני, כמה דקבילו ישראל, אמאי.

פתח ואמר, כי צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזו פנימו. האי קרא אמרו ביה חברייא מאי דקאמרו. אבל כי צדיק ה', צדיק הוא, ושמיה צדיק ובגיני כך, צדקות אהב.

ישר: איהו ישר כד"א צדיק וישר. ועל דא, יחזו פנימו, כל בני עלמא, ויתקנו ארחייהו, למיהך בארח מישר, כדקא יאות. ת"ח, כד דאין קודשא בריך הוא עלמא, לא דן ליה אלא לפום רובן דבני נשא.

ות"ח, כד חב אדם באילנא דאכל מניה, גרם לההוא אילנא, דשרי ביה מותא לכל עלמא. וגרים פגימו לאפרשא אתתא מבעלה. וקאים חובה דפגימו דא בסיהרא, עד דקיימו ישראל בטורא דסיני. כיון דקיימו ישראל בטורא דסיני, אתעבר ההוא פגימו דסיהרא, וקיימא לאנהרא תדיר.

כיון דחבו ישראל בעגלא, תבת כמלקדמין סיהרא לאתפגמא, ושלטא חויא בישא, ואחיד בה, ומשיך לה לגביה. וכד ידע משה דחבו ישראל, ואתעבר מנייהו אינון זיינין קדישין עלאין, ידע ודאי דהא חויא אחיד בה בסיהרא, לאמשכא לה לגביה, ואתפגימת, כדין אפיק לה לבר.

וכיון דקיימא לאתפגמא, אע"ג דיהושע קאים בעטרא דזיינין דיליה כיון דפגימו שריא בה, ואתהדרת כמה דאתפגימת בחובא דאדם, לא יכיל ב"נ לאתקיימא בר משה, דהוה שליט בה, ומותיה הוה בסטרא אחרא עלאה. ועל דא, לא הוה רשו בה, לקיימא ליהושע תדיר, ולא לאחרא, ועל כך, אהל מועד קרי ליה, אהל דהא שריא ביה, זמן קציב לכל עלמא.

ועל דא רזא דמלה, אית ימינא לעילא, ואית ימינא לתתא. אית שמאלא לעילא, ואית שמאלא לתתא. אית ימינא לעילא, בקדושה עלאה. ואית ימינא לתתא, דאיהו בסטרא אחרא.

אית שמאלא לעילא, בקדושה עלאה, לאתערא רחימותא, לאתקשרא סיהרא באתר קדישא לעילא לאתנהרא. ואית שמאלא לתתא, דאפריש רחימותא דלעילא, ואפריש לה מלאנהרא בשמשא, ולאתקרבא בהדיה. ודא הוא סטרא דחויא בישא.

דכד שמאלא דא דלתתא אתערת, כדין משיך לה לסיהרא, ואפריש לה מלעילא, ואתחשכת נהוראה, ואתדבקת בחויא בישא. וכדין שאיבת מותא לתתא לכלא, ואתדבקת בחויא ואתרחקת מאילנא דחייא.

וע"ד גרים מותא לכל עלמא, ודא הוא, דכדין אסתאבת מקדשא, עד זמן קציב, דאתקנת סיהרא ותבת לאנהרא, ודא הוא אהל מועד. ועל דא, יהושע לא מית, אלא בעיטא של נחש דא דקריב ופגים משכנא, כדקדמיתא.

ודא הוא רזא, דכתיב ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. דאע"ג דאיהו נער לתתא, לקבלא נהורא, לא ימיש מתוך האהל. כמה דאתפגים דא, הכי נמי אתפגים דא. אע"ג דזיינא קדישא הוה ליה, כיון דאתפגים סיהרא, הכי הוא ודאי, לא אשתזיב בלחודוי מניה, מההוא גוונא ממש.

ת"ח, כגוונא דא כיון דחב אדם, נטל קב"ה מניה אינון זייני אתוון, נהירין קדישין, דאעטר ליה קב"ה. וכדין דחלו, וידעו דהא אתפשטו מנייהו, הה"ד וידעו כי ערומים הם. בקדמיתא הוו מתלבשן באינון כתרי יקר מזיינין, דאינון חירו מכלא. כיון דחבו, אתפשטו מנייהו. וכדין ידע, דהא מותא קרי לון, וידעו דאתפשיטו מחירו דכלא, וגרמו מותא לון ולכל עלמא.

Chapter 90

ויתפרו עלה תאנה. הא אוקימנא, דאוליפו כל זייני חרשין וקוסמין, ואחידו בהאי דלתתא. כמה דאתמר. וההיא שעתא אתגרע זקיפו וקומה דאדם מאה אמין. וכדין אתעביד פרודא, וקאים אדם בדינא, ואתלטיא ארעא. והא אוקימנא.

Chapter 91

ויגרש את האדם, א"ר אלעזר לא ידענא מאן עביד תרוכין למאן, אי קב"ה עבד תרוכין לאדם, אי לא. אבל מלה אתהפיך, ויגרש את, את דייקא. ומאן גרש את, האדם. האדם ודאי גרש את.

ובגין דא כתיב, וישלחהו ה' אלהים מג"ע, אמאי וישלחהו, בגין דגרש אדם את, כדקאמרן. וישכן: איהו אשרי לון באתר דא, דאיהו גרים, וסתים אורחין ושבילין, ואשרי דינין על עלמא, ואמשיך לווטין, מההוא יומא ולעילא.

ואת להט החרב המתהפכת. כל אינון דשריין בקוזפי דינין על עלמא, דמתהפכין לגוונין סגיאין, בגין לאתפרעא מעלמא. לזמנין גוברין, לזמנין נשין, לזמנין אשא מלהטא, ולזמנין רוחין, דלית מאן דקאים בהו. וכל דא, לשמור את דרך עץ החיים, דלא יוסיפון לאבאשא כקדמיתא.

להט החרב. אינון דמלהטאן אשא וקוסטירי על ראשיהון דרשיעיא וחייביא, ומתהפכין גוונין לכמה זיינין, לפום ארחייהו דבני נשא. ועל דא להט, כמא דאת אמר ולהט אותם היום הבא וגו'. והא אתמר.

החרב: דא חרב לה'. כד"א חרב לה' מלאה דם וגו'. א"ר יהודה, להט החרב, כל אינון קסטרין דלתתא, דמתהפכין מדיוקנא לדיוקנא, כלהון ממנן על עלמא לאבאשא, ולאסטאה לון לחייבי עלמא, דעברין על פקודי דמאריהון.

ת"ח, כיון דחב אדם, אמשיך עליה כמה זיינין בישין, וכמה גרדיני נמוסין, ודחיל מכלהו, ולא יכיל לקיימא עלייהו. שלמה ידע חכמתא עלאה, ושוי ליה קב"ה עטרא דמלכותא, והוו דחלי מניה כל עלמא. כיון דחב אמשיך עליה כמה זיינין בישין, וכמה גרדיני נמוסין ודחיל מכלהו, וכדין יכילו לאבאשא ליה, ומה דהוה בידיה נטלו מניה.

ועל דא במה דאזיל ב"נ, ובההוא ארחא דאתדבק ביה, הכי משיך עליה, חילא ממנא, דאזיל לקבליה. כך אדם הוה משיך עליה חילא אחרא מסאב דסאיב ליה ולכל בני עלמא.

ת"ח כד חב אדם, משיך עליה חילא מסאבא, וסאיב ליה ולכל בני עלמא, והאי הוא חויא בישא, דאיהו מסאב וסאיב עלמא. דתנינן כד אפיק נשמתין מבני נשא, אשתאר מניה גופא מסאב, וסאיב ביתא, וסאיב לכל אינון דמקרבין ביה. הדא הוא דכתיב הנוגע במת וגו'.

וע"ד, כיון דאיהו נטיל נשמתא, וסאיב גופא, כדין אתייהיב רשו, לכל אינון סטרי מסאבן לשריא עלוי. דהא ההוא גופא אסתאב, מסטרא דההוא חויא בישא, דשריא עלוי. וע"ד, בכל אתר דההוא חויא בישא שארי מסאב ליה, ואסתאב.

ות"ח, כל בני עלמא בשעתא דניימי על ערסייהו בליליא, וליליא פריש גדפהא על כל בני עלמא, טעמי טעמא דמותא, ומגו דטעמי טעמא דמותא, האי רוחא מסאבא שטיא על עלמא, וסאיב עלמא ושריא על ידוי דבר נש ואסתאב.

וכד אתער, ואתהדר ליה נשמתיה, בכל מה דיקרב בידוי, כלהו מסאבי, בגין דשריא עלייהו רוח מסאבא, וע"ד לא יסב ב"נ מנוי לאלבשא, ממאן דלא נטיל ידוי, דהא אמשיך עליה ההוא רוח מסאבא, ואסתאב, ואית ליה רשו, להאי רוח מסאבא, לשריא בכל אתר, דאשתכח רשימו מסטריה.

ועל דא, לא יטול ידוי, ב"נ, ממאן דלא נטיל ידוי. בגין דאמשיך עליה ההוא רוח מסאבא, וקביל ליה האי דנטל מיא מניה. ואית ליה רשו לשריא עלוי דבר נש. בגין כך בעי בר נש לאסתמרא בכל סטרוי, מסטרא דהאי חויא בישא, דלא ישלוט עלוי. וזמין קב"ה לעלמא דאתי לאעברא ליה מעלמא, הה"ד ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. וכתיב בלע המות לנצח וגו'.

Chapter 92

והאדם ידע את חוה אשתו וגו'. רבי אבא פתח מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. האי קרא, כמה גוונין אית ביה, והכי הוא כל מלוי דאורייתא, כמה גוונין בכל חד וחד, וכלהו יאות.

והכי אינון, וכל אורייתא מתפרשא בשבעין אנפין, לקביל שבעין סטרין, ושבעין אנפין, והכי הוא בכל מלה ומלה דאורייתא, וכל מאי דנפיק מכל מלה ומלה, כמה גוונין אתפרשן מניה לכל סטרין.

ת"ח כד ב"נ אזיל בארח קשוט, הוא אזיל לימינא, ואמשיך עליה, רוחא קדישא עלאה מעילא. והאי רוח סליק ברעותא קדישא, לאתאחדא לעילא, ולאתדבקא בקדושה עלאה, דלא אתעדי מניה.

וכד בר נש אזיל באורח ביש, וסטי אורחוי, הוא אמשיך עליה רוח מסאבא דלסטר שמאלא, וסאיב ליה, ואסתאב ביה, כד"א ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. אתא לאסתאבא מסאבין ליה.

ות"ח, בשעתא דבר נש אזיל בארח קשוט, ואמשיך עליה רוחא קדישא עלאה ואתדביק ביה, ברא דיוליד ויפוק מניה לעלמא, הוא משיך עליה קדושה עלאה, ויהא קדיש בקדושה דמאריה, כמה דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים וגו'.

וכד איהו אזיל בסטר שמאלא, ואמשיך עליה רוח מסאבא, ואתדבק ביה, ברא דיפוק מניה לעלמא, הוא אמשיך עליה רוח מסאבו, ויסתאב במסאבו דההוא סטרא.

וע"ד כתיב, מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה. כד איהו באתדבקות ימינא, סלקא היא לעילא. וכד איהו באתדבקות שמאלא, ההוא סטר שמאלא, דאיהו רוח מסאבו, נחית מעילא לתתא, ושוי דיוריה בבר נש, ולא אעדי מניה. וברא דאוליד בההוא מסאבו איהו הוי בריה, מההוא רוח מסאב, איהו ההוא ברא.

אדם אתדבק בההוא רוח מסאב, ואתתיה אתדבקא ביה בקדמיתא, ונטלת וקבילת ההוא זוהמא מניה. אוליד בר, האי ברא, ברא דרוח מסאבא איהו. ועל דא, תרין בנין הוו, חד מההוא רוח מסאב, וחד כד תב אדם בתיובתא, ובגיני כך, האי מסטרא מסאבא, והאי מסטרא דכייא.

רבי אלעזר אמר, בשעתא דאטיל נחש ההוא זוהמא בה בחוה, קבילת ליה, וכד אשתמש עמה אדם, אולידת תרין בנין, חד מההוא סטרא מסאבא, וחד מסטרא דאדם. והוי דמי הבל, בדיוקנא דלעילא, וקין בדיוקנא דלתתא. ובגין כך אתפרשו ארחייהו דא מן דא.

ודאי קין, ברא דרוח מסאבא הוה, דאיהו חויא בישא הוה. ובגין דקין אתא מסטרא דמלאך המות, קטיל ליה לאחוי. והוא בסטרא דיליה, ומניה כל מדורין בישין, ומזיקין ושדין ורוחין אתיין לעלמא.

אמר רבי יוסי, קין קינא דמדורין בישין, דאתו מסטרא דמסאבא לעלמא. ולבתר אייתיאו קרבנא. דא אקריב מסטרא דיליה, ודא אקריב מסטרא דיליה. הה"ד ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה וגו'. ר' שמעון אמר, ויהי מקץ ימים, מאי מקץ ימים, דא הוא קץ כל בשר. ומאן איהו דא מלאך המות.

וקין מההוא קץ ימים אייתי קרבנא, דייקא דקאמר מקץ ימים, ולא אמר מקץ ימין. ובג"כ כתוב בדניאל ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך. א"ל לקץ הימים או לקץ הימין. א"ל לקץ הימין. וקין מקץ הימים אייתי.

ויבא קין מפרי האדמה. כד"א ומפרי העץ. אמר ר' אלעזר, מפרי האדמה, כד"א אוי לרשע רע כי גמול ידיו וגו'. גמול ידיו. דא מלאך המות. יעשה לו, דאתמשך עלייהו, ויתדבק בהו לקטלא לון ולסאבא לון. ועל דא קין אקריב מסטרא דיליה.

והבל הביא גם הוא מבכורות. לאסגאה סטרא עלאה, דאתיא מסטר קדושתא. ובגיני כך, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. לא קביל ליה קב"ה. ועל דא ויחר לקין מאד ויפלו פניו. דהא לא אתקבילו אנפוי, אינון אנפין דסטרוי, וקביל ליה להבל.

ובגיני כך כתוב, ויהי בהיותם בשדה. בשדה דא אתתא, כד"א כי בשדה מצאה, וקין קני על נוקבא יתירה, דאתילידת עם הבל. דכתיב, ותוסף ללדת והא אתמר.

Chapter 93

הלא אם תיטיב שאת, כמה דאתמר. אבל שאת, כדאמר רבי אבא, שאת: תסתלק לעילא, ולא תיחות לתתא. אמר רבי יוסי האי מלה השתא אתמר, ויאות הוא. אבל הכי שמענא, שאת: יסלק מינך, וישבוק לך, אתדבקותא דא, דרוח מסאבא.

ואי לא, לפתח חטאת רובץ. מאי לפתח, דא דינא עלאה, דאיהו פתחא דכלא. כד"א פתחו לי שערי צדק. חטאת רובץ. ההוא סטרא דאתדבקת ביה, ואתמשכת עלך, יהא נטיר לך, לאתפרעא מנך, כתרגומא.

Chapter 94

א"ר יצחק, ת"ח, בשעתא דקטיל קין להבל, לא הוה ידע היך יפיק נשמתיה מניה, והוה נשיך ליה בשיניה כחויא. והא אוקמוה חבריא. ביה שעתא לייט ליה קב"ה, והוה אזיל לכל סטרי עלמא, ולא הוה אתר דמקבל ליה, עד דאטפח על רישיה ותב קמי מאריה. וקבילת ליה ארעא, במדורא לתתא.

ר' יוסי אמר, ארעא קבילת ליה, למיהך בה. דכתיב, וישם ה' לקין אות. ר' יצחק אמר, לאו הכי, אלא, לתתא קבילת ליה ארעא, במדורא חדא דתחותה. דכתיב, הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה. מעל פני האדמה גורש, אבל לתתא לא גורש.

ובאן אתר קבילת ליה ארעא, בארקא. וכל אינון דדיירי תמן. עליהון כתיב יאבדו מארעא ומתחות שמיא אלה. ותמן שוי מדוריה, והיינו דכתיב, וישב בארץ נוד קדמת עדן.

(תוספתא) כיון דאמר קין, גדול עוני מנשא. מחל ליה קב"ה, פלגו מעונשיה. בגין דגזר עליה בקדמיתא, ואמר ליה, נע ונד תהיה בארץ. והשתא, אשתאר בנוד בלחודוי. הה"ד ויצא קין מלפני ה' וגו'. כלומר, דכד נפק מן קדם ה' הוה, בגין למהוי נד בארעא, ולא נע.

ועוד אמרו, כד נפק קין, מן קדם ה', אמר לו אדם, ברי, מה אתעביד על דינך. אמר לו קין, אבא, כבר אתבשרית, דמחל לי קב"ה, בנוד בלחודוי. אמר לו, היאך הוא. אמר לו, בגין דתבית, ואודית קמיה. אמר אדם, וכי דין הוא רב ותקיף חילא דתשובה, ואנא לא ידיעת. שרא לשבחא למריה, ולאודאה ליה, פתח ואמר, מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'. כלומר, טוב לשבחא ולאתבא ולאודאה קמיה קב"ה (ע"כ תוספתא).

ואמר רבי יצחק, מההיא שעתא דקטיל קין להבל, אתפרש אדם מאתתיה. תרין רוחין נוקבין, הוו אתיין ומזדווגן עמיה, ואוליד רוחין ושדין דשאטן בעלמא.

ולא תקשי לך האי, דהא בר נש, כד איהו בחלמיה, אתיין רוחין נוקבין וחייכן עמיה, ומתחממן מניה, ואולידין לבתר. ואלין אקרון נגעי בני אדם. ולא מתהפכן, אלא לדיוקני בני נשא ולית לון שערין ברישא. ועל דא כתיב בשלמה, והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם. ואפילו כהאי גוונא, רוחין דכורין אתיין לנשי עלמא, ומתעברן מנייהו, ואולידן רוחין, וכלהון נגעי בני אדם אקרון.

בתר מאה ותלתין שנין, אתלבש אדם בקינויא, ואתחבר באתתיה, ואוליד בר, וקרא שמו שת. רזא, דסופא דאתוון בקיטרי גליפן. רבי יהודה אמר, רזא דרוחא דאתאביד, דאתלבש בגופא אחרא בעלמא. הדא הוא דכתיב כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל.

ואמר רבי יהודה, כתיב ויולד בדמותו כצלמו, משמע דבנין אחרנין לא הוו בדיוקנא דיליה, ודא בדמותו כצלמו, בתיקונא דגופא, ובתיקונא דנפשא, בארח מישר. כמה דאמר ר"ש, משמיה דרב ייבא סבא. בנין אחרנין, באתדבקותא דזוהמא דנחש, וההוא דרכיב ביה דאיהו סמא"ל הוו, ובגיני כך לא הוה בדיוקנא דאדם. ואי תימא, הא אמרת, דהבל מסטרא אחרא הוה. הכי הוא. אבל תרווייהו, לא הוו בדיוקנא דלתתא.

אמר ר' יוסי, והא כתיב, והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין. ולא כתיב ויולד את קין. ואפילו בהבל לא כתיב ויולד, אלא ותוסף ללדת את אחיו את הבל. ודא הוא רזא דמלה. אבל בהאי מה כתיב ויולד בדמותו כצלמו.

רבי שמעון אמר, מאה ותלתין שנין, אתפרש אדם מאתתיה. וכל אינון מאה ותלתין שנין, הוה אוליד רוחין ושדין בעלמא. בגין ההוא חילא דזוהמא, דהוה שאיב ביה. כיון דחסיל מניה ההוא זוהמא, תב וקני לאנתתיה, ואוליד בר. כדין כתיב, ויולד בדמותו כצלמו.

ת"ח, כל ב"נ דאזיל לסטר שמאלא וסאיב ארחוי, כל רוחי מסאבי, משיך על גרמיה. ורוח מסאב אתדבק ביה, ולא אעדי מניה. ואתדבקותא דההוא רוחא מסאב, הוי בהאי ב"נ, ולא באחרא, ובגיני כך, אתדבקותא דלהון לאו איהו, אלא באינון דמתדבקין בהו. זכאין אינון צדיקיא, דאזלי בארח מישר, ואינון זכאי קשוט. ובניהון זכאין בעלמא. ועלייהו כתיב כי ישרים ישכנו ארץ.

אמר ר' חייא, מאי דכתיב, ואחות תובל קין נעמה. מאי איריא הכא, דקאמר קרא דשמה נעמה. אלא, בגין דטעיין בני נשא אבתרה, ואפילו רוחין ושדין. רבי יצחק אמר, אינון בני האלהים עזא ועזאל, טעו בתרה.

רבי שמעון אמר, אמן של שדים הות, דמסטרא דקין נפקת, והיא אתמנת עם לילית באסכרה דרביי. אמר ליה רבי אבא, והא אמר מר, דהיא אתמנת לחייכא בבני נשא. א"ל, הכי הוא ודאי, דהא איהי אתיית וחייכאת בהו בבני נשא. ולזמנין דאולידת רוחין בעלמא מנייהו. ועד כאן איהי קיימת לחייכא בהו בבני נשא.

א"ל רבי אבא, והא אינון מתין כבני נשא, מאי טעמא, איהי קיימת עד השתא. א"ל, הכי הוא. אבל לילית ונעמה, ואגרת בת מחלת דנפקת מסטרא דלהון כלהו קיימות עד דיבער קב"ה, רוח מסאבא מעלמא. דכתיב ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ.

אמר ר"ש, ווי לון לבני נשא, אינון דלא ידעין ולא משגיחין, ולא מסתכלין, וכלהו אטימין, דלא ידעין כמה מלייא עלמא מבריין משניין, דלא אתחזון, וממלין סתימין, דאלמלא אתייהב רשו לעינא למחזי, יתמהון בני נשא, היך יכלין לאתקיימא בעלמא.

ת"ח, האי נעמה, אימא דשדין הות, ומסטרה אתיין, כל אינון שדין, דמתחממן מבני נשא, ונטלי רוח תיאובתא מנייהו, וחייכת בהון, דעבדי לון בעלי קריין. ובגין דבעל קרי, אתי מסטרא דרוח מסאבא, בעי לאסחאה גרמיה, לאתדכאה מניה, והא אוקמוה חבריא.

זה ספר תולדות אדם: לדיוקני. א"ר יצחק, אחמי קב"ה לאדם, דיוקני דכל אינון דרין דייתון לעלמא. וכל חכימי עלמא, ומלכי עלמא, דזמינין לקיימא עלייהו דישראל. מטא למחמי, דוד מלכא דישראל. דאתייליד ומית. א"ל, משנין דילי, אוזיף ליה ע' שנין. וגרעו מאדם ע' שנין, וסליק לון קודשא בריך הוא לדוד.

ועל דא שבח דוד ואמר, כי שמחתני ה' בפעלך במעשי ידיך ארנן. מאן גרם לי חדוה בעלמא, פעלך. דא הוא אדם קדמאה, דאיהו פעלו דקב"ה, ולא פעלו דבשר ודם. מעשה ידיו דקב"ה ולא מבני נשא. ועל דא, גרעו אינון שבעין שנין מאדם, מאלף שנין דהוה ליה לאתקיימא בהו.

ואחמי ליה קב"ה, כל חכימי דרא ודרא, עד דמטא לדריה דרבי עקיבא, וחמי אורייתא דידיה וחדי. חמי מיתתיה ועציב, פתח ואמר ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם.

זה ספר, ספר ודאי. והא אוקימנא, דכד הוה אדם בגנתא דעדן, נחית ליה קב"ה ספרא, על ידא דרזיא"ל, מלאכא קדישא, ממנא על רזי עלאין קדישין. וביה גליפין, גלופי עלאין, וחכמה קדישא, ושבעין ותרין זיני דחכמתא, הוו מתפרשן מניה, לשית מאה ושבעין גליפין דרזי עלאה.

באמצעיתא דספרא, גליפא דחכמתא, למנדע אלף וחמש מאה מפתחן, דלא אתמסרן לעלאי קדישי. וכלהו אסתימו ביה בספרא, עד דמטא לגבי דאדם, הוו מתכנשי מלאכי עלאי, למנדע ולמשמע, והוו אמרי, רומה על השמים אלקים על כל הארץ כבודך.

בה שעתא, אתרמיז לגביה הדרניא"ל מלאכא קדישא, ואמר ליה: אדם אדם, הוי גניז יקרא דמארך, דלא אתייהיב רשותא לעלאי, למנדע ביקרא דמרך, בר אנת. והוה עמיה טמיר וגניז, ההוא ספרא, עד דנפק אדם מגנתא דעדן.

דהא בקדמיתא, הוה מעיין ביה, ומשתמש כל יומא בגינזיא דמריה, ואתגליין ליה רזין עלאין, מה דלא ידעו שמשי עלאין. כיון דחטא, ועבר על פקודא דמאריה, פרח ההוא ספרא מניה. והוה אדם טפח על רישוי, ובכי, ועאל במי גיחון עד קדליה, ומיא עבדין גופיה חלדין חלדין, ואשתני זיויה.

בשעתא ההיא, רמז קב"ה לרפאל, ואתיב ליה ההוא ספרא. וביה הוה משתדל אדם, ואנח ליה לשת בריה. וכן לכל אינון תולדות. עד דמטא לאברהם, וביה הוה ידע לאסתכלא ביקרא דמאריה. והא אתמר. וכן לחנוך, אתייהב ליה ספרא, ואסתכל מניה, ביקרא עלאה.

Chapter 95

זכר ונקבה בראם. רבי שמעון אמר, רזין עלאין, אתגליין בהני תרי קראי. זכר ונקבה בראם, למנדע יקרא עלאה, רזא דמהימנותא, דמגו רזא דנא אתברי אדם.

ת"ח, ברזא דאתבריאו שמים וארץ, אתברי אדם. בהו כתיב, אלה תולדות השמים והארץ. באדם כתיב, זה ספר תולדות אדם. בהו כתיב בהבראם, באדם כתיב, ביום הבראם.

זכר ונקבה בראם. מהכא, כל דיוקנא דלא אשתכח ביה, דכר ונוקבא, לאו איהו דיוקנא עלאה כדקא חזי. וברזא דמתניתין אוקימנא.

ת"ח, בכל אתר דלא אשתכחו, דכר ונוקבא כחדא, קב"ה לא שוי מדוריה בההוא אתר. וברכאן לא אשתכחו, אלא באתר דאשתכח דכר ונוקבא. דכתיב, ויברך אותם ויקרא את שמם אדם, ביום הבראם, ולא כתיב ויברך אותו, ויקרא את שמו אדם, דאפילו אדם, לא אקרי, אלא דכר ונוקבא כחדא.

רבי יהודה אמר, מיומא דאתחרב בי מקדשא, ברכאן לא אשתכחו בעלמא, ואתאבידו בכל יומא. דכתיב הצדיק אבד. מאי אבד, אבד ברכאן דהוו שריין ביה, כמה דכתיב ברכות לראש צדיק. וכתיב אבדה האמונה. כגוונא דא כתיב, ויברך אותם, וכתיב ויברך אותם אלקים.

משת אתייחסו כל דרי עלמא וכל אינון צדיקי קשוט, דהוו בעלמא. אמר רבי יוסי, אלין אתוון בתראין דהוו באורייתא, אשתכחו בתר דעבר אדם על אתוון דאורייתא כלהו. ובתיובתיה לקמי מאריה, אחיד באלין תרין. ומכדין, אתהדרו אתוון למפרע, בסדר תשר"ק.

ובג"ד, קרא לההוא ברא דאתיליד ליה, דאיהו בדמותו כצלמו, שת. דאינון סיומא דאתוון, ולא אתתקנו אתוון, עד דקיימו ישראל על טורא דסיני, וכדין אהדרו אתוון על תקונייהו, כיומא דאתבריאו שמים וארץ. ואתבסם עלמא, וקיימא על קיומיה.

ר' אבא אמר, יומא דעבר אדם על פקודא דמאריה, בעיין שמים וארץ, לאתעקרא מאתרייהו. מ"ט, בגין דאינון לא קיימו, אלא על ברית דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ואדם עבר ברית, שנאמר והמה כאדם עברו ברית.

ואלמלא דגלי קמי קב"ה, דזמינין ישראל לקיימא על טורא דסיני, לקיימא האי ברית, לא אתקיים עלמא. רבי חזקיה אמר, כל מאן דאודי על חטאיה, קודשא בריך הוא שביק ליה, ומחיל על חוביה.

ת"ח, כד ברא קב"ה עלמא, עבד האי ברית, וקיימא עליה עלמא. מנלן, דכתיב ברא שית, דא ברית דעלמא קימא עליה. שית, דמניה, נגידין ונפקי ברכאן לעלמא, ועליה אתברי עלמא. ואדם עבר על האי ברית, ואעבר ליה מאתריה.

האי ברית, אתרמיזת באת יו"ד, את זעירא, עקרא ויסודא דעלמא. כד אוליד בר, אודי על חטאו, וקרא שמיה ש"ת, ולא אדכר ביה יו"ד, למהוי שית, בגין דעבר עליה. ובג"כ, קב"ה מניה אשתיל עלמא, ואתייחסו כל דרא זכאה דעלמא.

ות"ח, כד קיימו ישראל על טורא דסיני, עאל בין תרין אתוון אלין, רזא דברית. ומאן איהו, בי"ת. ועאל בין תרין אתוון דאשתארו, ויהיב ליה לישראל. וכד עאל בי"ת, רזא דברית, בין תרין אתוון אלין, דאינון שי"ן תי"ו, ואתעבידו שבת, כד"א ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, כמה דהוה שירותא דעלמא, לאתייחסו בהו כל דרי עלמא, מאלין תרין אתוון ש"ת. הוו תליין, עד דאשתכלל עלמא, כדקא יאות, ועאל בינייהו ברית קדישא, ואשתכלל בשלימו, ואתעבידו שבת.

א"ר יוסי, אלין תרין אתוון, אשתכללו באת בי"ת. וכד אתהדר אתוון למפרע, מן יומא דאתייליד שת, אהדרו אתוון בכל דרא ודרא, עד דמטי ישראל לטורא דסיני, ואתתקנו.

אמר רבי יהודה, לתתא אתהדרו, וכל דרא ודרא הוה גפיף עלמא באתוון, ולא מתיישבין בדוכתייהו. כד אתייהבת אורייתא לישראל, אתתקן כלא. ר' אלעזר אומר, ביומי אנוש, הוו חכימין בני נשא, בחכמה דחרשין וקוסמין, ובחכמתא למעצר לחילי דשמיא. ולא הוה בר נש מיומא דנפק אדם מגנתא דעדן, ואפיק עמיה חכמתא דטרפי אילנא, דאשתדל בה, דהא אדם ואתתיה, ואינון דנפקו מניה, עד דאתא אנוש, שביקו לה.

כד אתא אנוש, חמא לון, וחמא חכמתהון משניין עלאין, ואשתדלו בהון, ועבדין עבידתין, וחרשין וקוסמין, ואוליפו מנהון, עד דאתפשטת ההיא חכמתא, בדרא דמבול. וכלהו הוו עבדי עבידתייהו לאבאשא.

והוו מתתקפי לגבי נח, באינון חכמתן, ואמרי דלא יכיל דינא דעלמא לאשראה עלייהו, דהא אינון עבדי חכמתא, לדחייא לכל אינון מארי דדינא. ומאנוש שריאו כלהו לאשתדלו באלין חכמתן. הה"ד אז הוחל לקרא בשם ה'.

ר' יצחק אמר, כל אינון זכאין דהוו בהו לבתר, בההוא דרא, כלהו הוו משתדלי למחאה בהו, כמו ירד מתושלח וחנוך, ולא יכילו, עד דאתפשטו חייבין, מרדי במאריהון, ואמרי מה שדי כי נעבדנו.

וכי האי טפשותא הוו קא אמרי. אלא, בגין דהוו ידעי כל אינון חכמתן, וכלהו ממנן דעלמא, דאתפקדן עלייהו, והוו מרחצן בהו. עד דאתיב קב"ה עלמא כדקא הוה, דהא בקדמיתא הוה מים במים. ולבתר אתיב ליה לעלמא כדקדמיתא, ולא אתחריב מכלא, דהא ברחמין אשגח עלייהו, דכתיב ה' למבול ישב, ולא כתיב אלקים.

ביומוי דאנוש, אפילו ינוקי דההוא דרא, כלהו הוו משגחן בחכמתאן עלאין, והוי מסתכלן בהו. א"ר ייסא, אי הכי טפשין הוו, דלא הוו ידעין דזמין קודשא בריך הוא לאיתאה עלייהו מי טופנא, וימותון בהו.

א"ר יצחק, מנדע ידעי, אבל אחידו טפשותא בלבייהו, דאינון הוו ידעי ההוא מלאכא דממנא על אשא, וההוא דממנא על מיא, והוו ידעין למעצר לון, דלא יכלין למעבד דינא עלייהו. ואינון לא הוו ידעין דקודשא בריך הוא שליט על ארעא, ומניה ייתי דינא על עלמא.

אלא הוו חמאן, דעלמא אתפקד בידא דאינון ממנן, ובהו כל מלי עלמא. ובגיני כך, לא הוו מסתכלן ביה בקב"ה, ולא משגיחין בעבידתיה, עד דארעא אתחבלת. ורוח קודשא אכריז בכל יומא, ואמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם.

ואוריך קב"ה לון כל ההוא זמנא, דאינון זכאין: ירד ומתושלח וחנוך קיימין בעלמא. כיון דאסתלקו מעלמא, וכדין אנחית קודשא בריך הוא דינא עלייהו ואתאבידו. כמא דאת אמר וימחו מן הארץ.

Chapter 96

ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו כי לקח אותו אלקים. ר' יוסי פתח עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. האי קרא אתמר. אבל תא חזי, כך ארחוי דקב"ה, בשעתא דבר נש אתדבק ביה, והוא אשרי דיוריה עליה, וידע דלבתר יומין יסרח, אקדים ולקיט ריחיה טב מניה, וסליק ליה מעלמא.

הה"ד עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. עד שהמלך: דא קב"ה. במסבו: דא ההוא בר נש דאתדבק ביה, ואזיל בארחוי. נרדי נתן ריחו: אינון עובדין טבין דביה, דבגינהון יסתלק מעלמא, עד דלא מטא זמניה.

ועל דא הוה שלמה מלכא אמר, יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים וגו'. יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים, כמה דאוקימנא, דבגין דעובדיהון טבין, קב"ה סליק לון מעלמא, עד לא מטא זמנייהו, ועביד בהון דינין. ויש רשעים אשר מגיע אליהם כמעשה הצדיקים, דקב"ה אוריך לון יומין, ואוריך רוגזיה בהו. וכל דא, כמה דאתמר, אלין בגין דלא יסרחון, ואלין בגין דלהדרו לגביה, או בגין דיפוק מנייהו בנין דמעלי.

תא חזי, חנוך זכאה הוה, וקב"ה חמא ליה דיסרח לבתר, ולקיט ליה עד לא יסרח, הה"ד וללקוט שושנים. בגין דיהבי ריחא טב, לקיט לון קב"ה עד לא יסרחו. ואיננו כי לקח אותו אלקים. ואיננו: לארכא יומין כשאר בני נשא, דהוו אורכי יומין. מ"ט, בגין דלקח ליה קב"ה, עד לא מטי זמניה.

ר"א אמר, חנוך נטיל ליה קב"ה מארעא, ואסקיה לשמי מרומים ואמסר בידיה כל גנזי עלאין. ומ"ה מפתחן סתרי גליפין, דבהו משתמשי מלאכי עלאי. וכלהו אתמסרו בידיה. והא אוקימנא.

Chapter 97

וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו, רבי יהודה פתח, כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. האי קרא אתמר ואוקמוה. אבל ת"ח, מאן דאתדבק ביצר הרע ואתמשיך אבתריה, ויסתאב הוא, ויסאבון ליה, כמה דאתמר.

כי רבה רעת האדם. כל בישין הוו עבדי, ולא אשתלים חובייהו, עד דהוו אושדין דמין למגנא על ארעא. ומאן אינון. דהוו מחבלין ארחייהו על ארעא. הה"ד רק רע כל היום. כתיב הכא רק רע, וכתיב התם ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'.

אמר רבי יוסי, וכי רע לאו איהו רשע. א"ל לא. רשע: אפילו ארים ידיה לגבי חבריה. אע"ג דלא עביד ליה מידי, אקרי רשע. כמה דכתיב ויאמר לרשע למה תכה רעך. הכית לא כתיב, אלא תכה.

אבל רע לא אקרי אלא מאן דמחבל ארחיה, וסאיב גרמיה, וסאיב ארעא, ויהיב חילא ותוקפא לרוח מסאבא דאקרי רע. דכתיב, רק רע כל היום. ולא עאל בפלטרין, ולא חמי אפי שכינתא. בגין דבהאי אסתלק שכינתא מעלמא.

מנלן, מיעקב. דכד אסתלק שכינתא מניה, חשיב דבנוהי הוה פיסול, דבגינייהו אתתקף בעלמא רוחא מסאבא, וגרע נהורא מן סיהרא, ופגים לה. ואי תימא, אמאי. בגין דדא סאיב מקדשא, ואסתלקא שכינתא מעלוי דיעקב. כל שכן ההוא דמסאב ארחיה, וסאיב גרמיה, דהוא אתקיף ליה לרוחא מסאבא, ובגין כך, כד אסתאב, אקרי רע.

ת"ח, כד בר נש אסתאב, לא יתפקד מעם קב"ה לטב. ובכל זמנא אתפקיד מההוא דאתקרי רע, לביש. הה"ד ושבע ילין בל יפקד רע. כד אזיל בארח מישר, כדין בל יפקד רע. ועל דא כתיב, רק רע כל היום. וכתיב לא יגורך רע. ודא אקרי רע, ולא אקרי רשע. וכתיב גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי.

Chapter 98

וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ר' יוסי פתח, הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. הוי מושכי העון: אלין בני נשא דחטאן קמי מאריהון, בכל יומא, ואתדמן בעינייהו אינון חובין, דאינון כחבלי השוא. וחשבין דההוא עובדא דעבדין, וההוא חובא דעבדין, דלאו איהו כלום, ולא אשגח בהו קב"ה, עד דעבדין לההוא חובא תקיף ורבי, כעבות העגלה, דאיהו תקיף, דלא יכיל לאשתצאה.

ותא חזי, כד עביד קב"ה דינא בחייבי עלמא, אע"ג דאינון חטאן קמי קב"ה, וארגזין ליה כל יומא, לא בעי לאובדא להו מעלמא. וכד אשגח בעובדיהון, אתנחם עלייהו, על דאינון עובדי ידוי, ואוריך לון בעלמא.

ובגין דאינון עובדי ידוי, נטיל נחמה, ואתנחם עלייהו, וחייס עלייהו. וכד בעי למעבד בהו דינא, כביכול עציב. דכיון דעובדי ידוי אינון, עציב עלייהו. כמא דאת אמר ודחוון לא הנעל קדמוהי.

כתיב הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו. אמר רבי יוסי, תא חזי, ויתעצב אל לבו כתיב. אל לבו עציב, ולא לאתר אחרא. לבו: כד"א כאשר בלבבי ובנפשי יעשה. רבי יצחק אמר, וינחם ה', כד"א וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו.

ר' ייסא אמר, לטב. רבי חזקיה אמר, לביש. ר' ייסא אמר לטב: כמה דאתמר, דקב"ה נחים על דאינון עובדי ידוי, וחייס עלייהו. ויתעצב: בגין דאינון חטאן קמיה.

ורבי חזקיה אמר, לביש: דכד קב"ה בעי לאובדא לחייבי עלמא, נטיל נחומין עלייהו, וקביל ניחומין כביכול, כמאן דמקבל ניחומין על מה דאביד. כיון דקבל ניחומין, ודאי דינא אתעבד, ולא תליא מלתא בתשובה.

אימתי תליא בתשובה, עד לא קביל תנחומין עלייהו, הא קביל תנחומין עלייהו, לא תלייא מלתא בתשובה כלל. ודינא אתעביד. וכדין אוסיף דינא על דינא, ואתקיף לההוא אתר דדינא, למעבד דינא, ואוביד לון לחייביא מן עלמא. וכלא בקרא, דכתיב וינחם ה', קבל תנחומין. ולבתר ויתעצב אל לבו. יהב תוקפא לדינא, למעבד דינא.

רבי חייא אמר, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. נטל תנחומין וחדוה, כד עבד קב"ה לאדם בארעא, דאיהו כגוונא עלאה, וכל מלאכי עלאי, משבחן ליה לקודשא בריך הוא, כד חמי ליה, בדיוקנא עלאה. ואמרו ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו.

לבתר, כד חטא אדם, אתעצב קב"ה על דחטא, דיהב פתחון פה, למלאכי השרת, דאמרו קמיה בקדמיתא, כד בעא למברי ליה. מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו.

אמר רבי יהודה, ויתעצב אל לבו. בגין דבעי למעבד בהו דינא, שנאמר בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו. ואמר רבי יצחק, אמאי לא כתיב הכא כי טוב, אלא, בגין דאוביד עובדי ידוי, קמייהו דישראל.

כגוונא דא, כד הוו ישראל עברין ימא. אתו מלאכי עלאי למימר שירה קמיה קב"ה, בההוא ליליא. א"ל קב"ה, ומה עובדי ידי טבעין בימא, ואתון אמרין שירה. כדין ולא קרב זה אל זה כל הלילה. אוף הכא, בכל זמנין, דאיבוד רשיעיא איהו מעלמא, כדין עציבו אשתכח עלייהו.

רבי אבא אמר, בשעתא דחב קמי קב"ה אדם, ועבר על פקודוי, כדין אשתכח עציבו קמיה. אמר ליה קב"ה, אדם, ווי דחלשת חילא עלאה. בהאי שעתא אתחשכת נהורא חד. מיד תריך ליה מגנתא דעדן.

אמר ליה, אנא אעלית לך לגנתא דעדן, לקרבא קרבנא, ואת פגימת מדבחא, דלא אתקרב קרבנא. מכאן ולהלאה, לעבוד את האדמה. וגזר עליה מיתה. וחס עליה קב"ה, וגניז ליה בשעתא דמית סמיך לגנתא.

מה עבד אדם, עבד מערתא חדא, ואתטמר בה, הוא ואתתיה. מנא ידע. אלא, חמא חד נהורא דקיק, עייל בההוא אתר, דנפיק מגנתא דעדן, ותאב תיאובתיה לקבריה. ותמן הוא אתר, סמוך לתרע דגנתא דעדן.

תא חזי, לא אסתלק בר נש מעלמא, עד דחמי ליה לאדם הראשון. שאיל ליה, על מה אזיל מעלמא, והיך נפיק. הוא אמר ליה, ווי, דבגינך נפקנא מעלמא. והוא אתיב ליה, ברי, אנא עברית על פקודא חדא, ואתענשית בגינה. חמי את, כמה חובין, וכמה פקודין דמארך עברת.

אמר רבי חייא, עד כדו יומא, קאים אדם הראשון וחזי באבהן, תרין זמנין ביומא. ואודי על חובוי, ואחמי לון ההוא אתר דהוה ביה, ביקרא עלאה, ואזיל וחמי כל אינון צדיקייא, וחסידי דנפקו מניה. וירתו לההוא יקרא עלאה דבגנתא דעדן. ואבהן כלהון, אודן ואמרין, מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון.

רבי ייסא אמר, כלהו בני עלמא, חמאן ליה לאדם הראשון, בשעתא דמסתלקי מן עלמא, לאחזאה סהדותא, דבגין חובוי דבר נש, איהו אסתלק מעלמא, ולא בגיניה דאדם. כמה דתנינן אין מיתה בלא חטא.

בר אינון תלתא, דאסתלקו בגין ההוא עיטא דנחש הקדמוני. ואלין אינון: עמרם, לוי ובנימין. ואית דאמרי, אוף נמי ישי. דלא חבו, ולא אשתכח עלייהו חובא דימותון ביה, בר דאדכר עלייהו ההוא עיטא דנחש. כדאמרן.

תא חזי, כלהון דרין דהוו ביומוי דנח, כלהו אפשיטו חובין, על עלמא באתגליא, לעיניהון דכלא. רבי שמעון, הוה אזיל יומא חד, בפילי דטבריה. חמא בני נשא דהוי מקטרי בקיטרא דקשתא בקולפא דקנסיר. אמר, ומה חובא דא באתגליא, לארגזא למריהון. יהיב עינוי בהו, ואתרמיו לגו ימא, ומיתו.

תא חזי, כל חובא דאתעביד באתגליא, דחי לה לשכינתא מארעא, וסליקת דיורה מעלמא. אלין הוו אזלין ברישא זקיף, ועבדי חובייהו באתגלייא, ודחו לה לשכינתא מעלמא, עד דקב"ה דחא לון, ואעביר לון מניה. ועל דא כתיב הגו רשע לפני מלך וגו'. הגו סגים מכסף וגו'.

Chapter 99

ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר וגו'. אמר רבי אלעזר ת"ח, כד ברא קב"ה עלמא, עבד להאי עלמא, לאשתמשא כגוונא דלעילא. וכד בני עלמא אינון זכאין, דאזלי בארח מישר, קב"ה אתער רוחא דחיי דלעילא עד דמטו, אינון חיין, לאתר דיעקב שריא ביה.

ומתמן נגדי אינון חיין, עד דאתמשיך ההוא רוחא, להאי עולם, דדוד מלכא שריא ביה. ומתמן נגדי ברכאן לכלהו אינון תתאי. וההוא רוחא עלאה, אתנגיד ואתמשיך לתתא. ויכלין לאתקיימא בעלמא.

ובגיני כך, לעולם חסדו. דא הוא עולם, דדוד מלכא. ובג"כ כתיב לעלם בלא וא"ו. דהא כד ההוא רוחא אתנגיד לההוא עולם. מתמן נפקי ברכאן וחיין לכלא, לאתקיימא. השתא דחבו בני נשא, אסתלק כלא. בגין דלא ימטי ההוא רוחא דחיי להאי עולם, לאתהנאה מניה תתאי, ולאתקיימא ביה.

בשגם הוא בשר. בגין דלא יתרק האי רוחא להאי עולם. מ"ט, דלא לאסגאה נחש, תתאה דדרגין, דיתתקף ביה רוחא דקדושא דלא יתערב ברוח מסאב. בשגם הוא בשר, דא נחש קדמאה דיתברך. בג"כ הוא בשר: כד"א קץ כל בשר בא לפני, ואמר ר"ש, דא מלאך המות. והיו ימיו מאה ועשרים שנה. אוריכו דקוסטירא דקיטרא.

Chapter 100

הנפילים היו בארץ. תני רבי יוסי, אלין עזא ועזאל. כמה דאתמר, דאפיק לון קב"ה מקדושתא דלעילא. ואי תימא והיך יכלו לאתקיימא בהאי עלמא. אמר רבי חייא, אלין הוו מאינון דכתיב ועוף יעופף על הארץ. והא אתמר, דאלין אתחזו לבני נשא, כחזו דלהון. ואי תימא, היך יכלין לאתהפכא. הא אתמר דאתהפכן לכמה גוונין. ובשעתא דנחתי אגלימו באוירא דעלמא, ואתחזון כבני נשא.

והני, עזא ועזאל, דמרדו לעילא, ואפיל לון קב"ה, ואגלימו בארעא, ואתקיימו ביה, ולא יכילו לאתפשטא מניה. ולבתר טעו בתר נשי עלמא. ועד כען יומא דא, אינון קיימי ואולפי חרשין לבני נשא. ואולידו בנין, וקרו להו ענקים, גברין. ואינון נפילים, אקרון בני אלהים. והא אתמר.

Chapter 101

ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה. רבי יוסי פתח, כי לא מחשבותי מחשבותיכם. ת"ח כד בר נש בעי לנקמא מאחרא, שתיק ולא אמר מידי, דאילו אודעיה, יסתמר, ולא יכיל ליה.

אבל קב"ה לאו הכי עביד. לא עביד דינא בעלמא, עד דאכריז ואודע להו, זמנא, תרין ותלתא. בגין, דלא איתאי דימחי בידיה, דיימא ליה מה עבדת, ולא יסתמר מניה, ולא יכיל לקיימא קמיה.

ת"ח ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה. אודע לון, על ידא דנח, ואתרי בהון כמה זמנין, ולא שמעי. בתר דלא שמעו, אייתי עליהון דינא, ואוביד לון מעל אפי ארעא.

ת"ח, מה כתיב ביה בנח, ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו. מנא הוה ידע. אלא, בשעתא דלייט קב"ה עלמא, דכתיב, ארורה האדמה בעבורך. אמר אדם קמי קב"ה, רבונו של עולם: עד מתי יהא עלמא בלטיותא. אמר ליה עד דיתיליד לך בן מהול, כגוונא דילך.

והוו מחכאן, עד שעתא דאתיליד נח. וכיון דאתייליד, חמא ליה גזיר, רשים באת קדישא. וחמא שכינתא מתדבקא בהדיה. כדין קרא שמיה על מה דעביד לבתר.

בקדמיתא, לא הוו ידעי למזרע, ולמחצד, ולמחרש. והוו עבדי פולחנא דארעא בידייהו. כיון דאתא נח, אתקין אומנותא להו, וכל מאנין דצריכין לתקנא ארעא, למעבד פירין. הדא הוא דכתיב זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה. דאיהו, אפיק ארעא, ממה דאתלטייא. דהוו זרעין חטין, וקצרין גובין ודרדרין. ובגיני כך, כתיב, איש האדמה.

רבי יהודה אמר, איש האדמה, כד"א איש נעמי. בגין, דאקרי צדיק, ואפיק לה לארעא, בקרבנא דעבד, ממה דאתלטייא. דכתיב לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. ובגין דא, אקרי איש האדמה. ועל דא קרא ליה שמא, על מה דייתי.

Chapter 102

רבי יהודה פתח, לכו חזו מפעלות אלקים אשר שם שמות בארץ. האי קרא אוקמוה ואתמר. אבל, לכו חזו וגו'. דאלו הוו מפעלות יוד הא ואו הא, שם קיום בארץ, אבל בגין דהוו מפעלות שמא דאלקים, שם שמות בארץ.

א"ל רבי חייא, השתא אתערת להאי, לאו אנא הכי אמינא ליה, בגין דבין שמא דא, ובין שמא דא, כלא הוא שבחא. אבל, אנא אמינא ליה, כמה דאתערו חבריא. דשוי שמהן שמות בארץ, שמות ממש.

ר' יצחק אמר, כלא הוא ואפילו מה דא"ר יהודה, שפיר קאמר. דאלו יהא עלמא בשמא דרחמי, יתקיים עלמא, אבל, בגין דאתברי עלמא על דינא, וקימא על דינא, שם שמות בארץ. ושפיר הוא, דאלמלא כך, לא יכיל עלמא לאתקיימא, מקמי חוביהון דבני נשא.

ת"ח, נח כד אתייליד, קרון ליה על שמא דנחמה. ולהוי שמא גרים. אבל קב"ה לאו הכי. נח בהפוך אתוון, חן. כד"א ונח מצא חן. א"ר יוסי, חן, היינו נח. בצדיקייא, שמיהון גרים לטב. בחייביא, שמיהון גרים לביש. בנח, כתיב ונח מצא חן בעיני ה'. בער בכור יהודה, אתהפכו אתווי לביש, ער רע. רע בעיני ה'.

ת"ח, כיון דאתייליד נח, חמא עובדיהון דבני נשא, דאינון חטאן קמי קב"ה, והוה גניז גרמיה, ואשתדל בפולחנא דמאריה. בגין דלא למהך באורחייהו. וכ"ת, במה אשתדל. בההוא ספרא דאדם. וספרא דחנוך. והוה אשתדל בהו למפלח למריה.

ת"ח, דהכי הוא, דהא נח, מנא הוה ידע, לקרב קרבנא למריה. אלא, בגין דאשכח חכמתא, על מה מתקיים עלמא, וידע דעל קרבנא מתקיים. ואלמלא קרבנא, לא הוו קיימי עלאי ותתאי.

רבי שמעון הוה אזיל בארחא, והוו עמיה רבי אלעזר בריה, ורבי יוסי, ורבי חייא. עד דהוה אזלי, א"ר אלעזר לאבוהי, ארחא מתקנא קמן, בעינן למשמע מלי דאורייתא.

פתח ר"ש ואמר, גם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר וגו'. כד ב"נ בעי לאתקנא ארחיה קמי קב"ה. עד לא יפוק לארחא, בעי לאמלכא ביה, ולצלי קמיה על ארחיה. כמה דתנינן, דכתיב צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. דהא שכינתא לא אתפרשא מניה.

ומאן דאיהו לא מהימנא במריה, מה כתיב ביה, וגם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר, מאן לבו, דא קב"ה, דלא יהך עמיה בארחא, וגרע מן סייעתיה בארחיה. בגין דההוא בר נש, דלא מהימן ביה במאריה, עד לא יפוק בארחא, לא בעי סיעתא דמאריה.

ואפילו בארחא, כד איהו אזיל, לא אשתדל במלי דאורייתא. ובגיני כך, לבו חסר, דלא אזיל בהדיה דמריה, ולא אשתכח בארחיה. ואמר לכל סכל הוא. אפילו כד שמע מלה דמהימנותא דמאריה, הוא אמר, דטפשותא הוא, לאשתדלא ביה.

כהאי דשאילו לבר נש, על את קיימא, דרשימו בבשריה דבר נש, ואמר לאו איהו מהימנותא. שמע רב ייבא סבא, ואסתכל ביה, ואתעביד תלא דגרמי. ואנן בהאי אורחא, בסייעתא דקב"ה, בעינן למימר מלי דאורייתא.

פתח ואמר, הורני ה' דרכך אהלך באמתך יחד לבבי ליראה שמך. האי קרא קשיא, דהא תנינן, כלא היא בידא דקב"ה, בר למהוי זכאה, או חייבא. ודוד היך תבע דא מעם קודשא בריך הוא.

אלא, דוד הכי קאמר, הורני ה' דרכך. ההוא ארח מישור, ומתקנא, לגלאה עיני, ולמנדע ליה, ולבתר, אהלך באמתך. איהך בארח קשוט, ולא אסטי לימינא ולשמאלא. יחד לבבי. מאן לבבי. כד"א צור לבבי וחלקי. וכל דא, אנא תבע, ליראה את שמך, לאתדבקא בדחלתך, לאסתמרא אורחי כדקא יאות. ליראה שמך. אתר חולקי, דביה שריא דחלתא למדחל.

ת"ח, כל בר נש, דדחיל ליה לקב"ה, שריא עמיה מהימנותא כדקא יאות. דהא ההוא ב"נ שלים בפולחנא דמריה. ומאן דלא שריא ביה דחלא דמריה, לא שרייא עמיה מהימנותא. ולאו איהו כדאי למהוי ליה חולקא, בעלמא דאתי.

תו, פתח ואמר, וארח צדיקים כאור נוגה הולך ואור, עד נכון היום. זכאין אינון צדיקיא, בעלמא דין ובעלמא דאתי, דקב"ה בעי ביקריהון. ת"ח, מה כתיב, וארח צדיקים כאור נוגה, מאי כאור נוגה כההוא נהורא דנהיר, דברא קב"ה, בעובדא דבראשית, דא הוא דגניז לון לצדיקיא לעלמא דאתי. הולך ואור, דאיהו סליק בנהוריה תדיר, ולא גרע מניה.

אבל, בחייביא מה כתיב, דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו. לא ידעו, וכי לא ידעין. אלא חייביא, אזלי בעקימו דארחא, בהאי עלמא, ולא בעאן לאסתכלא, דזמין קב"ה למידן להו בההוא עלמא ולאעלאה לון, בדינא דגיהנם, ואינון צווחין ואמרין ווי לן: דלא אוריכנא אודנין, ולא אציתנא, בההוא עלמא. ובכל יומא, אמרי ווי דא.

ת"ח, זמין קב"ה לאנהרא לון לצדיקיא לעלמא דאתי, ולמיהב לון, אגר חולקהון, אתר דעינא לא שלטא, למיקם עליה. כד"א עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו. וכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. וכתיב ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. זכאין אינון צדיקיא, בעלמא דין ובעלמא דאתי. עלייהו כתיב צדיקים לעולם יירשו ארץ. וכתיב אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך. ברוך ה' לעולם אמן ואמן. ברוך ה' לעולם אמן ואמן. סליק פרשת בראשית