Zohar Noach

Capítulo 1: O Fundamento Justo do Mundo (Versículos 1-14)

1 → Rabbi Ḥiyya abriu [o discurso] citando: “E o teu povo, todos são justos; para sempre herdarão a terra, renovo do meu plantio, obra das minhas mãos, para eu me gloriar” (Isaías 60:21). Afortunados são aqueles de Israel (zaka’in inun Yisra’el), que se ocupam com a Torá (mishtadlei be-Orayta), e conhecem os caminhos da Torá, pois por meio dela herdarão o Mundo Vindouro (le-alma de-atei).

2 → Vinde e vede (ta ḥazei): Todo Israel tem uma porção no Mundo Vindouro (ḥulqa le-alma de-atei). Qual é a razão? Porque eles guardam a Aliança (naṭrin brit) sobre a qual o mundo se sustenta, como está dito: “Se não fosse a Minha aliança dia e noite, Eu não teria estabelecido as leis dos céus e da terra” (Jeremias 33:25). E por isso, Israel, que guarda a Aliança (Brit) e a aceitou, tem uma porção no Mundo Vindouro.

3 → E não apenas isso, mas por essa razão são chamados justos (tzadiqim). Daqui aprendemos: todo aquele que guarda esta Aliança, sobre a qual o mundo se sustenta, é chamado justo (tzadiq). De onde sabemos isso? De José (Yosef), pois porque ele guardou a Aliança (naṭar leih li-vrit) do mundo, mereceu ser chamado de justo (tzadiq); e sobre isso está escrito: “E o teu povo, todos são justos; para sempre herdarão a terra”.

4 → Rabbi El’azar disse: “Estas (elleh)” em todo lugar desqualifica os primeiros. Aprendemos etc. O que está escrito acima na Parashá de Bereshit? “E um rio saía do Éden para regar o jardim, e dali se dividia...” (Gênesis 2:10). Aquele rio que flui e sai, e entra no jardim (ginta), e o rega com as águas superiores (mashqaya de-le’eila), e lhe traz descanso (nayaḥa), e produz frutos, e faz crescer sementes; e ele é, então, um descanso para tudo. E isso é um descanso para o jardim, e isso produz nele descanso, como está dito: “Pois nele descansou (ki vo shavat)”, e está escrito: “E descansou no sétimo dia”. E este é o segredo da palavra: este produz gerações (toledot), e não outro.

5 → Vinde e vede: Da mesma forma, Noé (Noaḥ) abaixo era uma aliança santa (qayama qadisha), um exemplo do que está acima. E por isso ele é chamado “homem da terra” (ish ha-adamah). E um segredo aprendemos: pois Noé necessitava da Arca (Tevah) para se unir a ela, e para preservar a semente de tudo, como está escrito: “para conservar viva a semente” (Gênesis 7:3).

6 → O que é a Arca (Tevah)? Esta é a Arca da Aliança (Aron HaBrit). E Noé e a Arca embaixo eram assim, como o exemplo de cima. Sobre Noé está escrito “Aliança” (Brit), como está escrito: “E estabelecerei a Minha aliança contigo...” (Gênesis 6:18). E até que a Aliança fosse estabelecida nele, ele não entrou na Arca, como está escrito: “E estabelecerei a Minha aliança contigo e entrarás na Arca”. E então a Arca se tornou a Arca da Aliança (Aron HaBrit).

7 → A Arca e Noé, tudo é conforme o modelo superior (ke-gavna de-le’eila). E porque esta Aliança acima produz gerações (avid toledot), da mesma forma Noé, ele produz gerações. Por isso [está escrito]: “Estas são as gerações de Noé” (Elleh toledot Noaḥ).

8 → “Noé, homem justo” (Noaḥ ish tzadiq). Assim é certamente, conforme o modelo superior. E sobre isso está escrito: “E o justo é o fundamento do mundo” (ve-tzadiq yesod olam – Provérbios 10:25); e a terra se sustenta sobre isso, pois ele é o pilar sobre o qual o mundo permanece. E quem é ele? É o Justo (Tzadiq). E Noé foi chamado Justo embaixo.

9 → E o segredo de tudo: “Com Deus caminhou Noé” (et ha-Elohim hithalekh Noaḥ) – precisamente, pois não se separou Dele jamais, para que ele estivesse na terra (be-ar’a) conforme o modelo superior: “Homem Justo” (Ish Tzadiq), fundamento do mundo (yesoda de-alma), Aliança de Paz (Brit Shalom), a paz do mundo, “Homem da Terra” (Ish HaAdamah) verdadeiramente. E por isso: “E Noé achou graça aos olhos de Hashem”.

10 → “Era íntegro em suas gerações” (tamim hayah be-dorotav). O que significa “em suas gerações”? Estes são aqueles que saíram dele; ele aperfeiçoou a todos (ashlim le-khulhu), e ele era mais perfeito que todos eles. “Era íntegro” (tamim hayah) – pois nasceu circuncidado (mahul), como está escrito: “Anda diante de mim e sê íntegro” (tamim). “Em suas gerações”, e não nas gerações do mundo [em geral], pois dele saíram as gerações do mundo.

11 → Vinde e vede: Noé estava destinado, desde o dia em que o mundo foi criado, a estar na Arca em uma união única (be-ḥibbura ḥad), e a entrar nela. E até que se unissem como um, o mundo não estava como deveria. Depois, o que está escrito? “E a partir destes se espalhou [a população de] toda a terra” (u-me-elleh naftzah khol ha-aretz). O que significa “se espalhou” (naftzah)? Como tu dizes: “e dali se dividia” (u-mi-sham yipared), pois de lá se encontrava a separação, e as gerações se espalharam para todos os lados.

12 → E tudo é um (khola ḥad), como um único modelo. Por isso: “Estas são as gerações de Noé”. “Estas” (elleh) certamente, pois ele é o fundamento do mundo, que produz gerações para sustentar a terra. Veio Rabbi Abba e o beijou. Disse: “O leão com sua força perfurou e quebrou a rocha”. Assim é certamente. E vinde e vede, a partir das medidas da Arca, também é assim.

13 → (Tosafota/Adendo) Por que “Noé, Noé” (Noaḥ Noaḥ) duas vezes? Senão que todo e cada justo (tzadiq ve-tzadiq) que há no mundo possui dois espíritos (terein ruḥin): um espírito neste mundo (ruḥa ḥad be-alma dein), e um espírito no Mundo Vindouro (ve-ruḥa ḥad be-alma de-atei). E assim encontrarás em todos os justos: “Moisés, Moisés” (Mosheh Mosheh); “Jacó, Jacó” (Ya’aqov Ya’aqov); “Abraão, Abraão” (Avraham Avraham); “Samuel, Samuel” (Shemu’el Shemu’el); “Sem, Sem” (Shem Shem). Exceto Isaac, sobre quem não está escrito assim, como está escrito neles. Pois Isaac, na hora em que foi oferecido sobre o altar, saiu dele sua alma (nishmateih) que estava nele neste mundo; e visto que foi dito sobre ele, através de Abraão, “Bendito Aquele que ressuscita os mortos”, retornou a ele sua alma do Mundo Vindouro (nishmateih de-alma de-atei). Por isso encontrarás que o Santo, Bendito Seja Ele (Qudsha Brikh Hu), não unificou Seu Nome senão sobre Isaac, porque ele foi considerado como morto. E sobre isso a Escritura alude e diz: “Eis que nos Seus santos Ele não confia...” (Jó 15:15).

14 → Outra interpretação: “Estas são as gerações”. Porque ele era justo, louvou-o duas vezes. “Era íntegro em suas gerações”, mas em outras gerações ele não seria considerado nada, como na geração de Abraão, na geração de Moisés e na geração de Davi. Outra interpretação: Vê o que ele fez em uma geração onde todos eram perversos (ḥayyavim); quanto mais [faria] se estivesse em uma geração onde todos fossem justos. (Até aqui).

Capítulo 2: O Poder dos Nomes Divinos (Versículos 15-17)

15 → Rabbi El’azar abriu [o discurso]: “Vinde, contemplai as obras de Hashem, que fez desolações na terra” (Salmos 46:9). Este versículo, eis que já foi explicado e estabelecido; mas “Vinde, contemplai” (lekhu ḥazu) – o que é “contemplai” (ḥazu)? Como está dito: “Dura visão (ḥazut) me foi anunciada” (Isaías 21:2). Pelas Suas obras, que o Santo, Bendito Seja Ele, faz, revela-se a profecia superior aos filhos dos homens. “Que fez desolações (shamot)”: nomes (shemot) certamente, pois o nome é a causa de tudo (shema garim le-khola).

16 → Está escrito: “E chamou seu nome Noé, dizendo: Este...” (Gênesis 5:29). Por que aqui “dizendo” (lemor), e por que “este” (zeh)? Senão que “dizendo” (lemor) refere-se à Mulher [aspecto feminino, Nukva], e “este” (zeh) refere-se ao Justo (Tzadiq). Está escrito aqui: “Este nos consolará” (zeh yenaḥamenu), e está escrito lá: “Este é Hashem, a quem aguardávamos” (Isaías 25:9). Afortunados são os justos (zaka’in inun tzadiqayya) que estão marcados com a marca do anel do Rei (gushpanqa de-malka), para estarem marcados em Seu Nome; e Ele colocou nomes na terra como convém.

17 → Está escrito: “E chamou seu nome Noé” (va-yiqra et shemo Noaḥ), e está escrito: “E chamou seu nome Jacó” (va-yiqra shemo Ya’aqov) – por que [lá] não está escrito “et” (at)? Senão que lá é um grau diferente (darga aḥra), e aqui é outro grau. Como está escrito: “E vi a Hashem” (va-er’eh et Hashem), e não está escrito “E vi Hashem” (va-er’eh Hashem), mas sim “et Hashem”. Também aqui em Noé: “E chamou seu nome (et shemo) Noé”; “E chamou seu nome Jacó” – Seu próprio grau, o Santo, Bendito Seja Ele, Ele mesmo, chamou-o Jacó; mas aqui “et”, para incluir a Shechiná (le-itkhalela Shekhinta).

Capítulo 3: O Homem Bom e a Geração das Almas (Versículos 18-21)

18 → “Estas são as gerações de Noé etc.” Rabbi Yehudah abriu: “O homem bom se compadece e empresta; conduzirá os seus negócios com juízo” (Salmos 112:5). “O homem bom” (ṭov ish) – este é o Santo, Bendito Seja Ele, que é chamado Bom, como está escrito: “Hashem é bom para com todos” (Salmos 145:9), e está escrito: “Hashem é homem de guerra” (Hashem ish milḥamah). Para este “todos” (khol), Ele “se compadece e empresta” (ḥonen u-malveh), para o lugar que não tem nada de si mesmo (le-atar de-leit leih mi-dileih), e aquele lugar é alimentado por Ele. “Conduzirá os seus negócios com juízo” (yekhalkel devarav be-mishpaṭ) – pois aquela “palavra” (davar) não é alimentada senão com juízo (be-mishpaṭ), como tu dizes: “Justiça e Juízo (tzedeq u-mishpaṭ) são a base do Teu trono” (Salmos 89:15).

19 → Outra interpretação: “O homem bom” (ṭov ish) – este é o Justo (Tzadiq), como está escrito: “Dizei do justo que ele é bom, pois comerão do fruto das suas obras” (Isaías 3:10). Rabbi Yosi disse: Este é Noé, como está escrito: “Noé, homem justo” (Noaḥ ish tzadiq). Rabbi Yitzḥaq disse: Este é o louvor do Shabat, com o qual se inicia “Bom”, como está escrito: “Bom é louvar a Hashem” (Salmos 92:2).

20 → Rabbi Ḥiyya disse: Tudo é um (khola ḥad), e todos disseram uma única coisa. E este produz gerações no mundo (avid toledot be-alma). Quem são as gerações do mundo? Estas são as almas dos justos (nishmatehon de-tzadiqayya), que são o fruto das obras do Santo, Bendito Seja Ele.

21 → Rabbi Shim’on disse: Na hora em que o Santo, Bendito Seja Ele, se coroa com Suas coroas, Ele se coroa de cima e de baixo (mit’aṭar me-eila u-mi-tata). De cima, do lugar da profundidade de tudo (me-atar de-amiqa de-khola); Ele se coroa de baixo – com o quê? Com as almas dos justos. Então acrescenta-se vida de cima e de baixo, e o lugar do Santuário (atar miqdasha) é incluído de todos os lados, e a cisterna (beira) se enche, e o mar se completa, e então Ele dá a tudo.

Capítulo 4: A Cisterna e o Poço da União Divina (Versículos 22-27)

22 → Está escrito: “Bebe água da tua cisterna (mi-borekha), e das correntes do meio do teu poço (be’erekha)” (Provérbios 5:15). Por que “tua cisterna” (borekha) primeiro, e depois “teu poço” (be’erekha)? Pois “cisterna” (bor) não é chamada senão [quando está] vazia, que não jorra; “poço” (be’er): águas que jorram. Mas tudo é um só lugar; porém, o lugar onde a pobreza se agarra (atar de-miskenei aḥidan beih) chama-se cisterna (bor), pois não tem nada de si mesmo, exceto o que lhe dão dentro, e quem é? É Dalet (Dali"t).

23 → Depois se torna poço (be’er), pois ele jorra, e se enche de todos os lados. E quem é? É Hé (He’), que se enche de cima e jorra de baixo. Enche-se de cima como dissemos, e jorra de baixo, das almas dos justos.

24 → Outra interpretação: “Bebe água da tua cisterna” (mi-borekha): este é o Rei Davi, sobre quem está escrito: “Quem me dera beber da água da cisterna (mi-bor) de Belém” (II Samuel 23:15). “E das correntes” (ve-nozlim): este é Abraão. “Do meio” (mi-tokh): este é Jacó, que está no meio. “Do teu poço” (be’erekha): este é Isaac, que é chamado “poço de águas vivas” (be’er mayim ḥayyim). Eis que neste versículo encontra-se a Carruagem Santa Superior (retikha qadisha ila’ah) dos Patriarcas, e o Rei Davi unindo-se a eles.

25 → O desejo da Fêmea (ti’uvta de-nukva) em relação ao Macho (dakhura) não existe senão quando entra nela o espírito (ruḥa), e ela derrama águas para receber as águas superiores masculinas. Assim a Assembleia de Israel (Kneset Yisra’el) não desperta o desejo em relação ao Santo, Bendito Seja Ele, senão pelo espírito dos justos (ruḥa de-tzadiqayya) que entram nela; e então jorram águas de dentro dela, para receber as águas do Macho (mayin de-dakhura), e tudo se torna um único desejo (ti’uvta ḥada), e um único vínculo (tzerura ḥada), e um único nó (qishura ḥada). E esta é a vontade de tudo, e o passeio que o Santo, Bendito Seja Ele, passeia nas almas dos justos.

26 → Vinde e vede: Todas aquelas gerações do Jardim do Éden não saem do Justo (Tzadiq), senão quando ele entra nesta Arca (Tevah) em uma união única, e todas ficam ocultas (genizin) nela. E depois dela saem. Também aqui: “Noé, homem justo”, não produziu gerações para frutificar no mundo, até que entrou na Arca, e tudo se reuniu nela, e ficaram ocultos nela; e depois dela saíram para frutificar no mundo, e para se sustentarem na terra. E se não tivessem saído de dentro da Arca, não teriam se sustentado no mundo.

27 → E tudo é conforme o modelo superior: de dentro da Arca saem em cima (mi-go tevah nafqi le-eila), de dentro da Arca saem em baixo. Isto é conforme o modelo disto. E aqui se sustentou o mundo, e não antes disso; pois por isso está escrito: “e correntes do meio do teu poço”. E está escrito: “E gerou Noé três filhos”.

Capítulo 5: As Gerações de Adão vs. As Gerações de Noé (Versículos 28-34)

28 → “E corrompeu-se a terra diante de Deus” (va-tishaḥet ha-aretz lifnei ha-Elohim). Disse Rabbi Yehudah: Visto que está escrito “E corrompeu-se a terra”, por que “diante de Deus”? Senão porque, visto que cometeram seus pecados abertamente (be-itgalya), aos olhos de todos, então está escrito “diante de Deus”.

29 → Rabbi Yosi disse: Eu digo o contrário. “E corrompeu-se a terra diante de Deus”: primeiramente “diante de Deus”, pois não faziam abertamente; faziam “diante de Deus” [em segredo], e não diante dos homens. E, finalmente, fizeram abertamente, como está escrito: “E encheu-se a terra de violência” (ḥamas) – pois não havia lugar em toda a terra onde não fosse [feito] abertamente. E por isso, de duas maneiras falou a Escritura.

30 → “Estas são as gerações de Noé”. Rabbi Abba disse: Desde o dia em que Adão transgrediu o mandamento de seu Senhor, todos os habitantes do mundo que nasceram depois foram chamados “filhos de Adão” (benei ha-adam), e não foram chamados assim para louvor, mas sim como quem diz: “filhos daquele que transgrediu o mandamento de seu Senhor”.

31 → Visto que veio Noé, os habitantes do mundo foram chamados pelo nome de Noé: “gerações de Noé”, para louvor. Pois ele os sustentou no mundo, e não “gerações de Adão”, que os removeu do mundo e causou a morte a todos eles.

32 → Disse-lhe Rabbi Yosi: Se é assim, eis que está escrito depois: “E desceu Hashem para ver a cidade e a torre que edificaram os filhos de Adão (benei ha-adam)”; está escrito “filhos de Adão”, e não está escrito “filhos de Noé”. Disse-lhe: Porque Adão pecou diante de seu Senhor, teria sido melhor para ele não ter sido criado, e que este versículo não fosse escrito sobre ele.

33 → Mas vinde e vede: Está escrito: “O filho sábio alegra o pai” (Provérbios 10:1). Quando o filho é bom, todo o mundo o menciona [relacionando-o] ao seu pai para o bem; e quando ele é mau, todos o mencionam [relacionando-o] ao seu pai para o mal. Adão, porque pecou e transgrediu o mandamento de seu Senhor – quando vieram aqueles que se rebelaram contra seu Senhor, o que está escrito? “Que edificaram os filhos de Adão” (asher banu benei ha-adam) – os filhos de Adão, o primeiro, que se rebelou contra seu Senhor e transgrediu Seu mandamento.

34 → E por isso: “Estas são as gerações de Noé” – “Estas” (elleh), e não as primeiras; “Estas” que saíram e entraram dentro da Arca e produziram gerações para os mundos, e não as gerações de Adão, que saiu do Jardim do Éden e não as produziu de lá.

Capítulo 6: A Semente do Éden e a Semente do Exílio (Versículos 35-38)

35 → Vinde e vede: Se Adão tivesse produzido gerações do Jardim do Éden, elas não teriam sido destruídas por todas as gerações (le-darei darin), e a luz da lua não teria sido escurecida para sempre, e todos eles existiriam para sempre; e até os anjos superiores (mal’akhei ila’ei) não se manteriam diante deles em luz, esplendor e sabedoria, como está dito: “À imagem de Deus o criou”. Mas visto que o pecado causou [isso], e ele saiu do Jardim do Éden, e produziu gerações fora, elas não se sustentaram no mundo, e não foram como convinha.

36 → Disse Rabbi Ḥizqiyah: E como poderiam produzir gerações lá [no Éden]? Pois se não tivesse sido atraída sobre ele a Inclinação ao Mal (Yetzer HaRa) e ele não tivesse pecado, ele teria permanecido no mundo sozinho (be-lḥudoi), e não teria produzido gerações. Da mesma forma, se Israel não tivesse pecado com o Bezerro e atraído sobre si a Inclinação ao Mal, não teriam produzido gerações para sempre, e não viriam outras gerações ao mundo.

37 → Disse-lhe: Se Adão não tivesse pecado, não teria produzido gerações desta maneira, do lado da Inclinação ao Mal (mi-sitra de-yetzer hara), mas teria produzido gerações do lado do Espírito Santo (mi-sitra de-ruḥa qadisha); pois agora ele não produz gerações senão do lado da Inclinação ao Mal, e porque todas as gerações dos filhos dos homens são todas do lado da Inclinação ao Mal, por isso não têm permanência (qiyyum), e é impossível que se sustentem, pois o Outro Lado (Sitra Aḥra) se misturou neles.

38 → Mas se Adão não tivesse pecado e não tivesse sido expulso do Jardim do Éden, teria produzido gerações do lado do Espírito Santo dos santos (mi-sitra de-ruḥ ha-qodesh de-qadishin), como anjos superiores que existem por todas as gerações, conforme o modelo superior. Visto que pecou e gerou filhos fora do Jardim do Éden, e não mereceu produzi-los do Jardim, eles não se sustentaram, nem mesmo para criar raízes neste mundo, até que veio Noé, que é justo (tzadiq), e entrou na Arca, e da Arca saíram todas as gerações do mundo, e de lá se espalharam para os quatro ventos do mundo.

Capítulo 7: A Terra Corrompida e a Ausência da Shechiná (Versículos 39-45)

39 → “E viu Deus a terra, e eis que estava corrompida” (ve-hineh nishḥatah). Por que “estava corrompida”? Porque “toda a carne havia corrompido o seu caminho”, como foi dito. Rabbi Ḥiyya abriu o versículo e disse: “E viu Deus as suas obras, que se converteram do seu mau caminho” (Jonas 3:10). Vinde e vede: Na hora em que os filhos dos homens são justos (zaka’in) e guardam os mandamentos da Torá, então a terra se fortalece, e toda alegria é encontrada nela. Qual a razão? Porque a Shechiná habita sobre a terra (Shekhinta sharya al ar’a), e então todos, superiores e inferiores, estão em alegria.

40 → E quando os filhos dos homens corrompem seus caminhos e não guardam os mandamentos da Torá, e pecam diante de seu Senhor, então, por assim dizer (kivyakhol), empurram a Shechiná para fora do mundo, e a terra permanece corrompida (meḥabbala), pois a Shechiná foi empurrada e não habita sobre ela; e então ela é corrompida. Qual a razão de ser corrompida? Porque habita sobre ela um outro espírito (ruḥa aḥra) que corrompe o mundo. E sobre isso dizemos que Israel dá força a Deus (yahavei oz le-Elohim), pois sustentam o mundo – “Elohim” aqui é a Shechiná. E se, Deus nos livre (ḥas ve-shalom), Israel se encontrarem culpados (ḥayyavim), o que está escrito? “Exalta-Te sobre os céus, ó Deus (Elohim)...” (Salmos 57:6 e 12). [Nota: O texto original cita fragmentos obscuros ou corrompidos aqui: “mishum darashet hakhinu li-fe’amei etc.”, referindo-se a Salmos 57:7 “Preparam uma rede para os meus passos...”]. “A minha alma está abatida”, por causa da violência e do ódio gratuito; “cavaram uma cova diante de mim etc.”, à semelhança da Geração do Dilúvio (Dor HaMabul), que por causa da violência (ḥamas) que havia entre eles, havia entre eles ódio e inimizade.

41 → Poderias pensar que também a Terra de Israel é assim? Mas aprendemos: sobre a Terra de Israel não habita um espírito estranho (ruḥa aḥra), nem um encarregado estranho (memannah aḥra), exceto o Santo, Bendito Seja Ele, somente. Vinde e vede que a Terra de Israel é assim, que não habita sobre ela encarregado nem emissário estranho, exceto o Santo, Bendito Seja Ele, somente. Mas, por uma hora (sha’ata ḥada), habita sobre ela para destruir os filhos dos homens. De onde sabemos? De Davi, como está escrito: “E viu Davi o anjo de Hashem... e a sua espada desembainhada na sua mão, estendida sobre Jerusalém” (I Crônicas 21:16), e então a terra foi corrompida.

42 → Disse Rabbi El’azar: Mesmo naquela hora, era o Santo, Bendito Seja Ele. Está escrito aqui “Anjo de Hashem” (Mal’akh Hashem), e está escrito lá “O Anjo que me redime” (HaMal’akh HaGo’el oti - Gênesis 48:16), e está escrito “E moveu-se o anjo de Deus (Mal’akh HaElohim)” (Êxodo 14:19). Seja para o bem ou para o mal, o Santo, Bendito Seja Ele, governa sobre ela. Para o bem: para que não seja entregue sob outros encarregados (memannan), e todos os habitantes do mundo se envergonhem de suas obras. Para o mal: para que eles [os outros encarregados] não se alegrem em governar sobre ela.

43 → E se disseres: “Eis que está escrito: ‘Pois viu que as nações entraram no seu santuário’ (Lamentações 1:10), e destruíram a Casa (beita); e se esses encarregados não governassem, o Santuário não teria sido destruído”. Vinde e vede, está escrito: “Pois Tu o fizeste” (Lamentações 1:21), e está escrito: “Fez Hashem o que intentou” (Lamentações 2:17).

44 → Vinde e vede: Está escrito “E viu Deus a terra, e eis que estava corrompida”. “Corrompida” (nishḥatah) certamente, como foi dito. Assim também: “E viu Deus as suas obras, que se converteram do seu mau caminho” – pois então a terra clama para cima (ar’a qarat le-eila), e sobe em uma ascensão superior (u-salqa bi-sliqu ila’ah), e adorna sua face, como a Fêmea que se adorna para o Macho (ke-nukva de-mitqashṭa le-gabei dakhura); assim também a terra, pois criou filhos justos para o Rei.

45 → Mas aqui, onde a Geração do Dilúvio não se arrependeu, o que está escrito? “E viu Deus a terra, e eis que estava corrompida etc.”, como a mulher que se tornou impura (ke-itteta de-ista’avat) e escondeu sua face de seu marido. E no tempo em que os pecados dos homens aumentaram abertamente (be-itgalya), a terra desnudou sua face como a Fêmea que não tem vergonha de nada (ke-nukva de-leit lah kissufa mi-khola), como tu dizes: “E a terra profanou-se sob os seus moradores” (Isaías 24:5). E por isso: “E viu que estava corrompida” certamente. Qual a razão? “Porque toda a carne havia corrompido o seu caminho sobre a terra”.

Capítulo 8: O Lamento Divino e o Manto Púrpura Rasgado (Versículos 46-54)

46 → Rabbi El’azar foi até Rabbi Yosi, filho de Rabbi Shim’on ben Laqunya, seu sogro. Quando o viu, preparou para ele um estrado de veludo (tofsita de-qumra), sob uma cobertura de tecido (be-maṭon de-qulpa), e sentaram-se. Disse-lhe seu sogro: “Talvez tenhas ouvido de teu pai o que significa o que está escrito: ‘Fez Hashem o que intentou, cumpriu (bitza) a Sua palavra, que ordenou desde os dias da antiguidade’ (Lamentações 2:17)?”

47 → Disse-lhe: “Eis que os companheiros explicaram: ‘Cumpriu (bitza) a Sua palavra’ – que rasgou (baza) o Seu manto púrpura (porpira dileih). ‘Que ordenou desde os dias da antiguidade’ – pois Ele ordenou a púrpura desde aqueles dias primeiros superiores, e no dia em que o Templo foi destruído, Ele a rasgou (baza lah), porque esta púrpura é a Sua glória (yeqara dileih) e o Seu ornamento (tiquna dileih), e Ele a rasgou.”

48 → Disse-lhe: “‘Fez Hashem o que intentou’ (zamam). Acaso o Rei planeja (ḥashiv) fazer mal aos Seus filhos, antes que venham a pecar?” Disse-lhe: “[É comparável] a um rei que tinha um vaso precioso, e a cada dia temia por ele, que se quebrasse; e olhava para ele, e o examinava com seus olhos. Com o tempo, veio seu filho e irritou o rei. Tomou o rei aquele vaso precioso e o quebrou. Isto é o que está escrito: ‘Fez Hashem o que intentou’.”

49 → Vinde e vede: Desde o dia em que o Templo foi construído, o Santo, Bendito Seja Ele, olhava para ele, e era-Lhe muito querido, e Ele temia por Israel que pecassem e o Templo fosse destruído. E assim, em todo tempo que Ele vinha ao Templo, Ele vestia aquela púrpura (porpira). Depois que os pecados causaram [o mal], e irritaram o Rei, o Templo foi destruído, e Ele rasgou aquela púrpura. Isto é o que está escrito: “Fez Hashem o que intentou, cumpriu (bitza - rasgou) a Sua palavra”.

50 → Esta “Sua palavra” (imrato): primeiramente ela habitava no “início da fala” (be-rosh amir), e coroaram-se coroas para a Cabeça, e “uma árvore bela diante d’Ele”, e ela é “desde os dias da antiguidade” (mimei qedem) certamente. E então houve tristeza diante d’Ele, nas casas exteriores certamente, “e eis que os heróis clamaram fora” (Isaías 33:7).

51 → “E chamou o Senhor, Hashem dos Exércitos, naquele dia...” (Isaías 22:12). Isto foi no tempo em que o Templo foi destruído. Mas em outro tempo, não há alegria diante do Santo, Bendito Seja Ele, como no tempo em que os ímpios do mundo são destruídos, aqueles que O irritaram. É o que está escrito: “E na destruição dos ímpios há cântico” (Provérbios 11:10). E assim em cada geração e geração, quando Ele faz justiça (dina) nos ímpios do mundo, há alegria e louvor diante do Santo, Bendito Seja Ele.

52 → E se disseres: “Eis que aprendemos que não há alegria diante do Santo, Bendito Seja Ele, quando Ele faz justiça nos ímpios”. Mas vinde e vede: Na hora em que a justiça é feita nos ímpios, há alegrias e louvores diante d’Ele, porque eles foram eliminados do mundo. E estas palavras [aplicam-se] quando chega aquele tempo em que Ele esperou por eles, e eles não retornaram a Ele de seus pecados. Mas se a justiça é feita neles antes de chegar o seu tempo, quando seus pecados ainda não se completaram – como se diz: “Pois ainda não se completou a iniquidade do amorreu” (Gênesis 15:16) – então não há alegria diante d’Ele, e dói-Lhe (ba’ish qameih) que tenham sido destruídos.

53 → E se disseres: “Ele, antes que chegue o tempo deles, por que faz justiça neles?” Senão que eles causam mal a si mesmos; pois o Santo, Bendito Seja Ele, não faz justiça neles antes que chegue o seu tempo, exceto porque se associam para fazer mal a Israel. E por isso Ele faz justiça neles e os destrói do mundo fora do tempo (be-la zimna), e isto é o que Lhe dói. E por isso Ele fez os egípcios passarem pelo mar, e destruiu os inimigos de Israel nos dias de Josafá. E assim todos eles, pois por causa de Israel foram destruídos fora do tempo.

54 → Mas quando se completa o tempo em que Ele esperou por eles, e não retornaram, então há alegria e louvor diante d’Ele por terem sido eliminados do mundo. Exceto no tempo em que o Templo foi destruído, que embora o tempo deles tivesse se completado, pois O irritaram, não houve alegria diante d’Ele, e desde aquele tempo não houve alegria em cima e em baixo.

Capítulo 9: A Natureza Aquática do Pecado e do Juízo (Versículos 55-60)

55 → “Porque passados ainda sete dias, farei chover sobre a terra quarenta dias e quarenta noites etc.” (Gênesis 7:4). Rabbi Yehudah disse: Estes quarenta dias e quarenta noites, qual é o propósito deles? Senão que quarenta dias para castigar (le-alqa’ah) os ímpios do mundo. E está escrito: “Quarenta [açoitamentos] o ferirá, não mais” (Deuteronômio 25:3), correspondendo aos quatro lados do mundo (arba siṭrei alma), para cada um dez; porque o ser humano foi criado dos quatro lados do mundo. E sobre isso: “E destruirei toda a substância...”; e foram necessários quarenta para castigar e para que o mundo fosse apagado (le-itmaḥa).

56 → Rabbi Yitzḥaq estava presente diante de Rabbi Shim’on. Disse-lhe: “Este versículo que diz: ‘E corrompeu-se a terra diante de Deus’ – se os filhos dos homens pecaram, em que [pecou] a terra?” Disse-lhe: “Porque está escrito: ‘Pois toda a carne havia corrompido o seu caminho’, como foi dito. À semelhança disto: ‘E a terra se contaminou, e visitei sobre ela a sua iniquidade’ (Levítico 18:25). Mas os filhos dos homens pecaram, e se disseres ‘em que a terra [pecou]?’, senão que a essência da terra são os filhos dos homens (iqqara de-ar’a benei nasha inun), e eles corrompem a terra, e ela é corrompida. E a Escritura prova, pois está escrito: ‘E viu Deus a terra e eis que estava corrompida, pois toda a carne havia corrompido o seu caminho sobre a terra’.”

57 → Vinde e vede: Todos os pecados do homem, todos eles são a sua própria corrupção, e dependem do arrependimento (teshuvah). Mas o pecado daquele que derrama a semente sobre a terra (oshid zar’a al ar’a), e corrompe o seu caminho, e emite semente sobre a terra, corrompe a si mesmo e corrompe a terra. E sobre ele está escrito: “A tua iniquidade está manchada (nikhtam) diante de mim”, e está escrito nele: “Pois tu não és um Deus que tenha prazer na impiedade, nem contigo habitará o mal” (Salmos 5:5) – exceto com grande arrependimento (bar bi-tshuvah sagi). E está escrito: “E Er, o primogênito de Judá, era mau aos olhos de Hashem, e Hashem o matou” (Gênesis 38:7); e eis que já foi explicado.

58 → Disse-lhe: “Por que o Santo, Bendito Seja Ele, julgou o mundo com água, e não com fogo ou com outra coisa?” Disse-lhe: “É um segredo (raza hu), pois eles corromperam seus caminhos, porque as águas superiores e as águas inferiores não se uniram, macho e fêmea, como convinha. Quem são aqueles que corromperam seus caminhos? À semelhança disto: águas masculinas e femininas (mayin de-khorin u-nuqvin). E por isso foram julgados com água, naquilo em que pecaram.”

59 → “E as águas estavam fervendo (retiḥan) e arrancaram a pele deles (u-fashtu mashkha mineiyhu), da mesma forma que corromperam seus caminhos com águas ferventes [paixão], julgamento correspondendo a julgamento (dina li-qval dina). É o que está escrito: ‘Romperam-se todas as fontes do grande abismo’ (Gênesis 7:11) – estas são as águas inferiores. ‘E as comportas dos céus se abriram’ – estas são as águas superiores. Águas superiores e inferiores.”

60 → Rabbi Ḥiyya e Rabbi Yehudah estavam caminhando pela estrada, e chegaram a grandes montanhas, e encontraram entre as montanhas ossos de seres humanos (garmei benei nasha), que eram daqueles da Geração do Dilúvio, e mediram trezentos passos em um único osso. Maravilharam-se. Disseram: “Isto é o que disseram nossos companheiros, que eles não temiam o julgamento do Santo, Bendito Seja Ele, como está escrito: ‘E disseram a Deus: Retira-Te de nós, e não desejamos o conhecimento dos Teus caminhos’ (Jó 21:14). O que fizeram? Tapavam com seus pés as fontes do abismo, e as águas saíam fervendo, e não puderam suportá-las, até que a carne se desprendia (mitshamṭin) e caíam na terra e morriam.”

Capítulo 10: A Alma Tripartida e os Portões do Gehenna (Versículos 61-68)

61 → “E gerou Noé três filhos etc.” Disse Rabbi Ḥiyya a Rabbi Yehudah: “Vem e eu te direi palavras que ouvi sobre isso. Uma parábola: [comparável] a um homem que introduz na fêmea o fruto de suas entranhas de uma só vez, e saem dois ou três filhos; um separa-se do outro em seus caminhos, em suas obras – este é justo, este é ímpio, e este é mediano. Também aqui assim [ocorre]: três nós do espírito (tlat qiṭrei de-ruḥa) vão e vagam, e se incluem em três mundos.”

62 → Vinde e vede: A Alma Superior (Neshamah) sai, e entra entre as montanhas da separação (ṭurei peruda), e une-se o Espírito (Ruḥa) à Alma Superior, e desce para baixo; une-se a Alma Vital (Nefesh) ao Espírito, e todos vão e se unem um com o outro. Disse Rabbi Yehudah: Nefesh e Ruḥa estão incluídos um no outro; a Neshamah habita nos caminhos do homem (be-orḥoi de-var nash), e ela é uma morada oculta cujo lugar não é conhecido.

63 → Se o homem vem para se purificar, ajudam-no com a Alma Santa (bi-neshamata qadisha), e purificam-no, e santificam-no, e ele é chamado santo. Se não merece, e não vem para se purificar, dois graus abrem-se [atuam], que são Nefesh e Ruḥa nele; a Alma Santa (Neshamah Qadisha) não está nele. E não apenas isso, mas se ele se impurifica, impurificam-no, e a ajuda de cima é removida dele. Daqui em diante, cada um conforme o seu caminho.

64 → (Tosafota/Adendo) Nós, nós enganosos dos atracadores daquele lado (qiṭurei rama’ei de-qasṭorei de-hahu sitra), temos os olhos abertos, os ouvidos abertos. Uma voz dentre as vozes desce de cima para baixo, quebra montanhas e rochas. Quem são aqueles que veem e não veem, têm os ouvidos surdos, os olhos fechados? Não veem e não ouvem, não sabem com entendimento; um que está incluído em dois dentro deles, empurram-no para fora.

65 → Eles se apegam a ele naqueles dois. Um, a forma da forma (umna de-umna), não habita neles; não entram entre os livros sagrados. Todos aqueles em quem esta forma não habita, não são escritos nos livros de memória (sifrei dokhrana’aya); são apagados do Livro da Vida, como está dito: “Sejam riscados do livro da vida e com os justos não sejam escritos” (Salmos 69:29).

66 → Ai deles quando saírem deste mundo! Ai deles! Quem intercederá por eles (man yitba lon), quando forem entregues na mão de Dumah, e queimarem no fogo que arde e não sairão dele, exceto na Cabeça do Mês (Rosh Ḥodesh) e no Shabat, como está escrito: “E acontecerá que de lua nova em lua nova, e de sábado em sábado, virá toda a carne a adorar perante mim, diz Hashem” (Isaías 66:23). Depois, o arauto que está no lado Norte proclama sobre eles e diz: “Voltem os ímpios para o Sheol etc.” (Salmos 9:18). Quantos exércitos de destruidores (ḥavilei ṭariqin) se reúnem sobre eles; nos quatro lados o fogo inflama no vale de Ben Hinom.

67 → Três vezes ao dia são visitados (mitpaqdan). E não apenas isso, mas na hora em que Israel responde em voz alta “Amém, que Seu grande Nome seja abençoado” (Amen Yehei Shemeih Rabba Mevarakh), o Santo, Bendito Seja Ele, enche-se de misericórdia, e compadece-se de tudo, e faz um sinal ao anjo encarregado sobre os portões do Gehenna, cujo nome é Samri’el, e três chaves estão em sua mão; e ele abre três portões no lado do deserto, e [eles] veem a luz deste mundo; vem a fumaça do fogo e fecha os caminhos.

68 → Então três encarregados, que têm sob suas mãos três forcados (magrofin), sopram com suas mãos, e devolvem a fumaça aos seus lugares. E dão-lhes alívio (revvaḥin lon) por uma hora e meia; e depois retornam ao seu fogo. E assim três vezes ao dia; e em todas as vezes que Israel diz “Amém, Yehei Shemeih Rabba Mevarakh etc.”, eles lhes dão alívio. Afortunados são os justos cujos caminhos brilham naquele mundo, para todos os lados, como está dito: “E a vereda dos justos é como a luz da aurora, que vai brilhando mais e mais até ser dia perfeito” (Provérbios 4:18). (Até aqui as palavras da Tosafota).

Capítulo 11: Os Níveis da Perdição e o Recomeço do Mundo (Versículos 69-74)

69 → Rabbi Abba disse: No Gehenna há moradas sobre moradas (madorin al madorin), segundas, terceiras, até sete; e eis que os companheiros estabeleceram isso. E afortunados são os justos, que se guardam dos pecados dos ímpios, e não andam em seus caminhos, e não se impurificam com eles; e todo aquele que se impurifica, quando vai para aquele mundo, desce ao Gehenna, e desce até a morada inferior.

70 → E duas moradas são próximas uma da outra: Sheol e Abadon. Aquele que desce ao Sheol, julgam-no lá, e recebe seu castigo, e sobem-no para outra morada superior; e assim grau após grau, até que o façam subir. Mas aquele que desce ao Abadon, não o fazem subir jamais; e por isso chama-se Abadon (Perdição), pois está perdido de tudo.

71 → Vinde e vede: Noé, o justo, advertiu os filhos de sua geração, e não o ouviram, até que o Santo, Bendito Seja Ele, trouxe sobre eles o julgamento do Gehenna. Qual é o julgamento do Gehenna? Fogo e neve (isha ve-talga), água e fogo; este frio e este fervente. E todos foram julgados com o julgamento do Gehenna, e foram destruídos do mundo.

72 → E depois, o mundo foi estabelecido como convinha, e Noé entrou na Arca, e introduziu nela toda espécie e espécie do mundo (khol zina ve-zina de-alma). Certamente Noé era a “árvore que dá fruto” (eṭz oseh peri), e saíram da Arca todas as espécies do mundo, conforme o modelo superior.

73 → Vinde e vede: Quando esta “árvore que dá fruto” se uniu à “árvore de fruto” (etz peri), todas aquelas espécies de cima, animais grandes e pequenos, e quantas espécies, e cada um segundo a sua espécie [saíram], como está escrito: “animais pequenos com grandes” (Salmos 104:25). De forma semelhante, Noé na Arca; e todos saíram da Arca, e o mundo foi estabelecido conforme o modelo superior. E por isso foi chamado “Noé, homem da terra”. Foi chamado “Noé, homem justo”, e eis que foi explicado.

74 → Rabbi Ḥiyya disse: Trezentos anos antes que viesse o Dilúvio, Noé os advertia sobre suas obras, e não o ouviam, até que o Santo, Bendito Seja Ele, completou o tempo em que esperou por eles, e foram destruídos do mundo. Vinde e vede, o que está escrito acima? “E aconteceu que, como os homens começaram a multiplicar-se sobre a face da terra, e lhes nasceram filhas...” (Gênesis 6:1), e andavam nus diante de todos. O que está escrito? “E viram os filhos de Deus as filhas dos homens etc.”; e isso foi o fundamento e a raiz para se ligarem em seus pecados, até que causou que fossem exterminados do mundo. E por isso foram atraídos após a Inclinação ao Mal, e em seus ramos e raízes, e empurraram a fé santa de entre eles, e se impurificaram, como foi dito. Por isso: “O fim de toda a carne veio diante de Mim” – para levantar acusação (qaṭegorya) contra eles.

Capítulo 12: Os Dois Fins e o Ocultamento do Justo (Versículos 75-83)

75 → “E disse Deus a Noé: O fim de toda a carne veio diante de Mim” (Gênesis 6:13). Rabbi Yehudah abriu: “Faze-me saber, Hashem, o meu fim, e a medida dos meus dias qual é, para que eu saiba quão frágil sou” (Salmos 39:5). Davi disse diante do Santo, Bendito Seja Ele: “Há dois ‘fins’ (terein qitzin): um à direita e um à esquerda; e são dois caminhos pelos quais os filhos dos homens andam para aquele mundo. Um ‘fim’ à direita, como está escrito: ‘ao fim da direita’ (le-qeitz ha-yamin - Daniel 12:13); e um ‘fim’ à esquerda, como está escrito: ‘Pôs fim às trevas, e a toda a extremidade ele esquadrinha, a pedra da escuridão e da sombra da morte’ (Jó 28:3).” O que é “e a toda a extremidade ele esquadrinha”? Quem é que esquadrinha? Senão aquele Fim da Esquerda (Qeitz li-Smala), que escurece a face das criaturas.

76 → “Fim à direita”, como dissemos, pois está escrito: “ao fim da direita”. Disse o Santo, Bendito Seja Ele, a Daniel: “E tu, vai até o fim; e descansarás”. Disse-lhe: “Descanso neste mundo, ou naquele mundo?” Disse-lhe: “Naquele mundo, como está escrito: ‘descansarão em suas camas’ (Isaías 57:2).” Disse-lhe: “No tempo em que se levantarem do pó, levantar-me-ei entre eles, ou não?” Disse-lhe: “E estarás de pé (ve-ta’amod)”. Disse-lhe: “Eis que sei que se levantarão grupos por grupos (kittot kittot), alguns de justos verdadeiros, e alguns de ímpios do mundo, e não sei com qual deles me levantarei”. Disse-lhe: “na tua sorte (le-goralekha)”. Disse-lhe: “Eis que disseste: ‘E tu, vai até o fim’ (la-qeitz); há um fim à direita, e há um fim à esquerda, e não sei para qual fim: para o fim da direita (le-qeitz ha-yamin), ou para o fim dos dias (le-qeitz ha-yamim)?” Disse-lhe: “Para o fim da direita” (la-qeitz ha-yamin).

77 → Também aqui, Davi disse ao Santo, Bendito Seja Ele: “Faze-me saber, Hashem, o meu fim”; qual é a parte da minha herança? E seu espírito não descansou até que foi anunciado que seria à direita, como está escrito: “Assenta-te à minha direita” (Salmos 110:1). Vinde e vede: Também o Santo, Bendito Seja Ele, disse a Noé: “O fim de toda a carne veio diante de Mim”. Quem é ele? Este é o Fim que escureceu a face das criaturas (qeitz de-aḥshikh apeihu de-viryata), que é o “fim de toda a carne”.

78 → “Veio diante de Mim” (ba le-fanai). Daqui aprendemos: os ímpios do mundo o antecipam (maqdimin leih), e o atraem sobre si mesmos para escurecê-los; pois, uma vez que lhe dão permissão, ele toma a alma, e não toma até que lhe deem permissão. E por isso “veio diante de Mim”: para tomar permissão para escurecer a face dos habitantes do mundo. E por isso: “E eis que os destruirei com a terra”. E por isso: “Faze para ti uma arca de madeira de Gofer” – para escapar, e ele não poderá governar sobre ti.

79 → Vinde e vede, aprendemos: No tempo em que a morte está na cidade ou no mundo, não deve o homem ser visto no mercado, porque foi dada permissão ao Destruidor (Meḥabbala) para destruir tudo. Por isso disse o Santo, Bendito Seja Ele, a Noé: “Deves guardar-te, e não mostres a ti mesmo diante do Destruidor, para que ele não domine sobre ti”.

80 → E se disseres: “Quem colocou aqui o Destruidor? Pois eis que eram águas, e elas prevaleceram”. Vinde e vede: Não há julgamento no mundo, ou quando [o mundo] é ferido, ou quando o mundo é entregue ao julgamento, em que não se encontre aquele Destruidor, que vai no meio daqueles julgamentos que são feitos no mundo. Também assim aqui: era o Dilúvio, e o Destruidor ia no meio do Dilúvio, e ele é chamado assim porque se inclui neste nome [Mabul/Dilúvio, associado à destruição]. E por isso, disse o Santo, Bendito Seja Ele, a Noé, para esconder a si mesmo, e não ser visto no mundo.

81 → E se disseres: “Esta Arca foi vista dentro deste mundo, e o Destruidor andava no meio dele [do mundo]”. Todo o tempo em que a face do homem não é vista diante do Destruidor, ele não pode dominar sobre ele. De onde sabemos? Do Egito, pois está escrito: “E vós não saireis, ninguém da porta de sua casa, até pela manhã” (Êxodo 12:22). Qual a razão? Porque ele [o Destruidor] se encontrava [lá], e podia destruir, e não se devia ser visto diante dele. Por isso Noé estava escondido (ganiz), e todos os que estavam com ele na Arca, e o Destruidor não pôde dominar sobre eles.

82 → Rabbi Ḥiyya e Rabbi Yosi estavam caminhando pela estrada, e passaram por aquelas montanhas de Ararat (ṭurei de-Qardu). Viram marcas de fendas na rocha (reshimin beqi’in), que eram dos dias do Dilúvio. Disse Rabbi Ḥiyya a Rabbi Yosi: “Estas fendas, que eram dos dias do Dilúvio, o Santo, Bendito Seja Ele, deixou-as para todas as gerações, para que não sejam esquecidos os pecados dos ímpios diante d’Ele.”

83 → Pois assim são os caminhos do Santo, Bendito Seja Ele: para os justos que fazem a Sua vontade, Ele quer que sejam lembrados em cima e em baixo, e que sua memória não seja esquecida por todas as gerações, para o bem. Da mesma forma, para os ímpios que não fazem a Sua vontade, [Ele quer] que seus pecados não sejam esquecidos, e para lembrar seu castigo e sua memória para o mal por todas as gerações. É o que está escrito: “A tua iniquidade está manchada diante de mim etc.” (Jeremias 2:22).

Capítulo 13: A Pureza do Sinai e a Impureza da Serpente (Versículos 84-93)

84 → Abriu Rabbi Yosi e disse: “Clama com a tua voz, ó filha de Galim; ouve, ó Laís; pobre Anatote” (Isaías 10:30). Este versículo, os companheiros o explicaram; mas este versículo foi dito sobre a Assembleia de Israel (Kneset Yisra’el). “Clama com a tua voz, ó filha de Galim” – a filha de Abraão, nosso pai. Assim explicaram: “Filha de Galim” (Bat Gallim), como está escrito “fonte fechada” (gal na’ul - Cântico 4:12). “Galim” (Ondas/Fontes) são luzes que se reúnem e vão e entram nela, e a enchem, como está escrito: “os teus renovos são um pomar de romãs” (Cântico 4:13).

85 → “Ouve, ó Laís” (haqshivi Layish). Como está dito: “O leão (layish) perece por falta de presa” (Jó 4:11). Layish é o macho, Layishah é a fêmea. Por que é chamado Layish? Seria porque está escrito “O leão (layish), o mais forte entre os animais” (Provérbios 30:30), ou porque está escrito “O leão (layish) perece por falta de presa”? Senão que tudo é Layish: a Gevurah Inferior (Gevurah Tata’ah), e que vem da Gevurah Superior; “O leão perece por falta de presa”: na hora em que aqueles rios se retiram e não entram nela, então ela é chamada Layishah, que perece por falta de presa (avidat mi-beli ṭeref), como está escrito: “O leão perece por falta de presa, e os filhos da leoa se dispersam”.

86 → E o que diz: “Layishah”, isto é “pobre Anatote” (aniyah Anatot), a pobre da pobreza (miskena de-miskenuta), como está dito: “dos sacerdotes que estavam em Anatote” (Jeremias 1:1), e está escrito: “vai para Anatote, para os teus campos” (I Reis 2:26). Por que isso? Senão que todo o tempo em que o Rei Davi estava vivo, Eviatár estava elevado em riqueza e em tudo; depois disse-lhe Salomão: “Anatote, para os teus campos”.

87 → Por que Salomão o chamou assim? Senão que lhe disse: “No teu dia [de glória], meu pai estava em sua pobreza (be-miskeno), e agora vai para os teus campos”. Agora pode-se dizer: por que Eviatár foi chamado Anatote? Se disseres que era de Anatote, eis que aprendemos que está escrito: “E escapou um dos filhos de Aimeleque, filho de Aitube, cujo nome era Eviatár” (I Samuel 22:20), e ele era de Nob, pois Nob era a cidade dos sacerdotes. E ainda que disseram que Nob é Anatote, por que foi chamada Anatote? Porque desceu à pobreza (miskeno), e a cidade foi destruída pela mão de Saul, e os sacerdotes foram destruídos. Mas Anatote era uma aldeia, e não é Nob; e por isso chamou Eviatár de Anatote, porque disse: “E porque te afligiste (hit’anita) em tudo em que meu pai se afligiu” (I Reis 2:26), e ele era da cidade de Nob; e pela pobreza de Davi que houve em seus dias, chamou-o assim.

88 → Disse Rabbi Ḥiyya: O mundo estava na pobreza (be-miskenuta), desde o dia em que Adão transgrediu os mandamentos do Santo, Bendito Seja Ele, até que veio Noé, e ofereceu um sacrifício, e o mundo se assentou. Disse Rabbi Yosi: O mundo não se assentou, e a terra não saiu da impureza (zohama) da Serpente, até que Israel esteve de pé no Monte Sinai, e se agarraram à Árvore da Vida (ilana de-ḥayyei); então o mundo se assentou.

89 → E se não fosse que Israel voltou atrás e pecou diante do Santo, Bendito Seja Ele, não teriam morrido jamais, pois a impureza da Serpente (zohama de-ḥivya) havia cessado neles. Visto que pecaram, então quebraram-se as primeiras Tábuas, nas quais havia a liberdade de tudo (ḥeiru de-khola), a liberdade daquela Serpente, que é o “fim de toda a carne”.

90 → E quando os Levitas se levantaram para matar [os pecadores], então despertou a Serpente má, e ia diante deles, e não podia dominar sobre eles, porque todos os de Israel estavam cingidos com armaduras [espirituais] (ḥagiru mi-zaynan), e aquela Serpente não podia dominar sobre eles. E visto que [Deus] disse a Moisés: “E agora, tira os teus atavios de ti” (Êxodo 33:5), foi dada permissão a esta Serpente para dominar sobre eles.

91 → Vinde e vede, o que está escrito: “E os filhos de Israel se despojaram (va-yitnatzlu) dos seus atavios do Monte Horebe” (Êxodo 33:6). Deveria ser “e foram despojados” (va-yunatzlu). Senão que “se despojaram” (va-yitnatzlu) – pela mão do Outro [Lado], porque foi dada permissão à Serpente para dominar. “Dos seus atavios do Monte Horebe”: que receberam do Monte Horebe, quando a Torá foi dada a Israel.

92 → Disse Rabbi Ḥiyya: Noé, que era justo, por que não anulou a morte do mundo? Senão porque a impureza (zohama) ainda não havia sido removida do mundo. E também porque eles não tinham fé (meheimenin) no Santo, Bendito Seja Ele, e todos se agarravam às folhas da árvore em baixo, e vestiam-se com o espírito impuro.

93 → E mais: depois continuaram a pecar e a ir atrás da Inclinação ao Mal, como antes; e a Torá Santa, que é a Árvore da Vida, ainda não a havia feito descer o Santo, Bendito Seja Ele, na terra. E mais: ele [Noé] atraiu [o mal] sobre si no mundo depois, como está escrito: “E bebeu do vinho, e embriagou-se, e descobriu-se dentro de sua tenda”. E eis que foi explicado.

Capítulo 14: Os Segredos dos Festivais e a Diplomacia Celestial (Versículos 94-117)

94 → Enquanto caminhavam, viram um judeu que vinha. Disse Rabbi Yosi: “Este homem é judeu (yuda’i), e parece que sim”. Quando chegou perto deles, perguntaram-lhe. Disse-lhes: “Sou um mensageiro de preceito (shliḥa de-mitzvah); pois habitamos na aldeia de Ramin, e chegou o tempo da Festa [Sukkot], e necessitamos de Lulav e as espécies que o acompanham, e eu vou cortá-los para o preceito”. Foram juntos.

95 → Disse-lhes aquele judeu: “Estas quatro espécies do Lulav, com as quais todos vêm apaziguar o mundo — ouvistes por que necessitamos delas na Festa? Disse-lhe: “Os companheiros já explicaram isso; mas se tens uma palavra nova sob tua mão, dize-a”.

96 → Disse-lhes: “Certamente, aquele lugar onde habitamos é pequeno, e todos se ocupam com a Torá. E temos sobre nós um estudante dos rabinos (tzurva me-rabanan), Rabbi Yitzḥaq bar Yosi de Meḥoza é o seu nome; e a cada dia ele nos diz palavras novas na Torá. E disse que na Festa é o tempo de dominar: ‘Então teriam passado sobre a nossa alma as águas insolentes (ha-mayim ha-zeidonim). Bendito seja Hashem, que não nos deu por presa aos seus dentes’ (Salmos 124:5-6). E acaso há dentes para as águas? Senão que estes são os outros povos. Eles são os grandes encarregados (memannan) sobre os outros povos idólatras e são abençoados do lado de Israel; e chamamo-los ‘águas insolentes’, como tu dizes: ‘as águas insolentes’.”

97 → “E para dominar sobre eles, vimos com o segredo do Nome Santo (raza de-shma qadisha), com estas quatro espécies que estão no Lulav, para apaziguar o Santo, Bendito Seja Ele, e para dominar sobre eles com o segredo do Nome Santo, e para despertar sobre nós águas santas, para derramar sobre o altar.”

98 → Disse-lhes mais: “Em Rosh Hashaná é o primeiro despertar no mundo. O que é o primeiro despertar? Este é o Tribunal de Baixo (Bei Dina de-letata), que desperta para julgar o mundo; e o Santo, Bendito Seja Ele, assenta-se sobre o mundo em julgamento, e julga o mundo.”

99 → “E este Tribunal domina, para julgar o mundo, até o Dia da Expiação (Yoma de-Kippurei), quando a Sua face brilha, e não se encontra a Serpente delatora (ḥivya dilṭora) no mundo, pois ela se ocupa com aquilo que lhe trazem, aquele bode (se’ir), que é do lado do espírito impuro, como lhe convém. E porque ela se ocupa com aquele bode, não se aproxima do Santuário.”

100 → “E este bode é como aquele bode de Rosh Ḥodesh com o qual se ocupa, e a face do Santuário se ilumina. E por isso todo o Israel encontra misericórdia diante do Santo, Bendito Seja Ele, e seus pecados são removidos. E um segredo ele nos disse, e não foi dada permissão para revelá-lo, exceto aos piedosos santos supremos sábios.” Disse Rabbi Yosi: “Quem é ele?” Disse-lhes: “Ainda não vos examinei.”

101 → Caminharam. Depois disse-lhes: “Quando a Lua se aproxima do Sol, o Santo, Bendito Seja Ele, desperta o lado do Norte (siṭra de-tzafon), e agarra-a com amor, e atrai-a para Si; e o Sul desperta do outro lado, e a Lua sobe e se une no Oriente, e então ela mama dos dois lados, e recebe bênçãos em silêncio (ve-naṭil birkhan ba-ḥashai); e então a Lua é abençoada e se enche. E aqui a Mulher se aproxima de seu Marido.”

102 → “Assim como há o segredo da forma dos membros de Adão e seus reparos (tiqqunoi), assim também há o segredo das formas dos membros da Fêmea (Nukva), e os reparos da Fêmea. E tudo se explica nas cores. Assim também há em cima: Ele a agarra e desperta diante dela com amor; assim também há em baixo, o segredo e o reparo de Adão inferior, outro, sob a Lua.”

103 → “Assim como o Braço Esquerdo em cima a agarra e desperta diante dela com amor, assim também há em baixo: esta Serpente, ela é o braço esquerdo do espírito impuro (dru’a smala de-ruḥa mesaba), e agarra nela aquele que cavalga nela, e aproxima-se da Lua, e atrai-a entre eles, do 'corte' (qoṭfa), e ela se impurifica.”

104 → “E então Israel em baixo aproxima o bode. E aquela Serpente é atraída atrás daquele bode, e a Lua se purifica, e sobe para cima, e liga-se em cima, para ser abençoada, e sua face brilha, daquilo que foi escurecido em baixo.”

105 → “Então aqui, no Dia da Expiação, visto que aquela Serpente má se ocupa com aquele bode, a Lua separa-se dele, e ocupa-se em ensinar defesa (sanigorya) sobre eles [Israel], e protege-os como uma mãe sobre os filhos; e o Santo, Bendito Seja Ele, abençoa-os de cima, e perdoa-lhes.”

106 → “Depois, quando Israel chega à Festa [Sukkot], desperta o lado da Direita em cima, para que a Lua se ligue a ele, e sua face se ilumine como convém. E então reparte-se uma porção de bênçãos para todos aqueles encarregados de baixo, para que se ocupem com sua porção, e não venham a mamar e a aproximar-se no lado da porção de Israel.”

107 → “Da mesma forma em baixo: quando os outros povos são abençoados, todos eles se ocupam com a posse de sua porção, e não vêm misturar-se com Israel, nem cobiçar a porção de sua herança. E por isso Israel atrai bênçãos para todos aqueles encarregados, para que se ocupem com sua porção e não se misturem com eles.”

108 → “E quando a Lua se enche de bênçãos em cima, como convém, Israel vem e mama dela sozinhos. E sobre isso está escrito: ‘No oitavo dia tereis assembleia (atzeret)’ (Números 29:35). O que é atzeret? Como sua tradução [em aramaico]: reunião (kenishu). Tudo o que reuniram daquelas bênçãos superiores, outros povos não mamam delas, exceto Israel apenas; e por isso está escrito: ‘assembleia tereis para vós (lakhem)’ – para vós e não para os outros povos; para vós e não para os outros encarregados.”

109 → “E por isso eles apaziguam sobre as águas (mratzin al ha-mayim), para dar-lhes uma porção de bênçãos, para que se ocupem com ela e não se misturem depois na alegria de Israel, quando mamam as bênçãos superiores. E sobre aquele dia está escrito: ‘O meu amado é meu, e eu sou dele’ (Cântico 2:16) – pois nenhum outro se misturou conosco.”

110 → “[Comparável] a um rei que convidou seu amigo para uma refeição superior, que fez para ele num dia marcado. Eis que o amigo do rei sabia que o rei se comprazia nele. Disse: ‘O rei agora quer alegrar-se comigo, seu amigo, e temo que, quando eu estiver na refeição com meu amigo, entrem todos aqueles governadores encarregados (qasṭorei memannan), e sentem-se conosco à mesa, para comer a refeição de alegria com meu amigo’. O que fez? Antecipou aquele amigo [e trouxe] guisados de vegetais e carne de bois, e ofereceu diante daqueles governadores encarregados para comerem. Depois, o rei sentou-se com seu amigo para aquela refeição superior, de todas as delícias do mundo. E enquanto ele estava sozinho com o rei, pediu-lhe todas as suas necessidades, e Ele deu-lhe. E o rei alegrou-se com seu amigo, a sós, e estranhos não se misturaram entre eles. Assim é Israel com o Santo, Bendito Seja Ele; por isso está escrito: ‘No oitavo dia tereis assembleia (atzeret) para vós’.”

111 → Disseram Rabbi Yosi e Rabbi Ḥiyya: “O Santo, Bendito Seja Ele, preparou o caminho diante de nós. Afortunados são aqueles que se ocupam com a Torá”. Vieram e beijaram-no. Recitou sobre ele Rabbi Yosi: “E todos os teus filhos serão discípulos de Hashem, e grande será a paz de teus filhos” (Isaías 54:13). Quando chegaram ao campo, sentaram-se. Disse aquele homem: “Por que é diferente o que está escrito: ‘E Hashem (ve-Hashem) fez chover sobre Sodoma e sobre Gomorra etc.’ (Gênesis 19:24)? E por que é diferente no Dilúvio, que está escrito ‘Elohim’, ‘Elohim’ em todo lugar, e não está escrito ‘ve-Hashem’?”

112 → “Senão que aprendemos: em todo lugar que está escrito ‘ve-Hashem’ (e Hashem), é Ele e Seu Tribunal (Hu u-veit dino). ‘Elohim’ simples é julgamento (dina) sozinho. Mas em Sodoma foi feito julgamento, e não para exterminar o mundo, e por isso Ele se misturou com o julgamento. Mas no Dilúvio, todo o mundo foi exterminado, e todos os que se encontravam no mundo.

113 → “E se disseres: ‘Noé e os que estavam com ele?’ – ele era uma fonte fechada (setim ma’yuna), que não era vista; e por isso, tudo o que se encontrava no mundo, Ele o exterminou, e por isso ‘ve-Hashem’ [em Sodoma] foi abertamente (be-itgalya), e não exterminou tudo. ‘Elohim’ [no Dilúvio] requer ocultação (setimu), e requer guardar-se, pois eis que tudo foi exterminado, e por isso foi ‘Elohim’ apenas.”

114 → “E este segredo: ‘Hashem presidiu ao dilúvio’ (Salmos 29:10). O que é ‘presidiu’ (yashav)? Se não fosse que a Escritura escreveu, não poderíamos dizer: ‘sentou-se’ sozinho, que não veio com o julgamento. Está escrito aqui ‘yashav’ (sentou-se/presidiu), e está escrito lá ‘sentará solitário’ (badad yeshev - Levítico 13:46) – sozinho.”

115 → “E porque Noé era uma fonte fechada, depois que o julgamento foi feito e o mundo exterminado, e a Sua ira repousou, o que está escrito? ‘E lembrou-se Deus (Elohim) de Noé etc.’. Pois quando o mundo foi exterminado, não se mencionou que ele era uma fonte fechada.”

116 → “E um segredo aprendemos: o Santo, Bendito Seja Ele, é oculto e revelado (setim ve-galya). Revelado: é o Tribunal de Baixo. Oculto: é o lugar de onde saem todas as bênçãos. E por isso, todas as palavras do homem que são em oculto, as bênçãos repousam sobre elas. E todas as que são abertas (be-itgalya), aquele lugar do Tribunal repousa sobre elas, porque é um lugar aberto; e aquele que é chamado ‘olho mau’ (ra ayin) domina sobre isso. E tudo é um segredo superior, conforme o modelo superior.”

117 → Chorou Rabbi Yosi e disse: “Afortunada é a geração em que Rabbi Shim’on habita, pois o mérito dele nos preparou nas montanhas palavras superiores como estas.” Disse Rabbi Yosi: “Este homem veio para nos informar estas palavras, e o Santo, Bendito Seja Ele, enviou-o para nós.” Quando vieram e ordenaram as palavras diante de Rabbi Shim’on, ele disse: “Certamente, ele falou bem.”

Capítulo 15: A Função Dupla dos Sacrifícios (Versículos 118-121)

118 → Rabbi El’azar estava sentado um dia diante de Rabbi Shim’on, seu pai. Disse-lhe: “Este ‘fim de toda a carne’ (qeitz khol basar), beneficia-se daqueles sacrifícios que Israel oferecia sobre o altar ou não?” Disse-lhe: “Todos se satisfaziam juntos (mitstapqi ke-ḥada), em cima e em baixo.”

119 → “E vinde e vede: Sacerdotes, Levitas e Israel são chamados ‘Homem’ (Adam), na união daquelas vontades santas que sobem de dentro deles. Aquele cordeiro ou ovelha, ou aquele animal que oferecem, deve, antes de ser oferecido sobre o altar, ter confessado sobre ele todos os pecados e todas as vontades más, para confessar sobre ele. E então aquele animal é chamado ‘animal em tudo’, dentro daqueles pecados e maldades e pensamentos.”

120 → “Da mesma forma no sacrifício de Azazel, como está escrito: ‘E confessará sobre ele todas as iniquidades dos filhos de Israel etc.’ (Levítico 16:21). Assim também aqui; e quando sobe sobre o altar, alcançam-na sobre um dois (matu lah al ḥad terein). E por isso, este sobe para o seu lugar, e este sobe para o seu lugar: este no segredo de ‘Homem’, e este no segredo de ‘Animal’, como tu dizes: ‘Homens e animais Tu salvas, ó Hashem’ (Salmos 36:7).”

121 → “As ofertas de farinha (ḥavitin), e todas as outras ofertas de cereais, [são] para despertar o Espírito Santo (ruḥa qadisha), com a vontade dos Sacerdotes e o canto dos Levitas, e com a oração de Israel. E com aquela fumaça e azeite e farinha que sobem, saciam-se e satisfazem-se todos os outros donos de julgamentos (marei de-dinin), que não podem dominar com aquele julgamento que lhes foi entregue; e tudo num só tempo. Vinde e vede: Tudo é feito no segredo da Fé (raza de-meheimenuta) para satisfazer um ao outro, e para elevar para cima aquele que necessita, até o Infinito (Ein Sof).”

Capítulo 16: A Anatomia do Infinito (Versículos 122-133)

122 → Disse Rabbi Shim’on: “Levantei minhas mãos em orações para cima, pois quando a Vontade Superior (Re’uta Ila’ah), acima de tudo, paira sobre aquela Vontade que não é conhecida, e não é captada de modo algum pelos mundos – a Cabeça que é a mais oculta em cima – e aquela Cabeça produz o que produz, e não se sabe, e ilumina o que ilumina, tudo em ocultação.”

123 → “O desejo do Pensamento Superior (maḥshavah ila’ah) é perseguir atrás dela, e iluminar-se dela. Uma cortina se estende (ḥad parisu itparis), e de dentro daquela cortina, na perseguição daquele Pensamento Superior, chega e não chega. Até aquela cortina, ilumina o que ilumina. E então ele, o Pensamento Superior, ilumina com uma luz oculta que não é conhecida, e aquele Pensamento não sabe.”

124 → “Então esta luz do Pensamento desconhecido golpeia na luz da cortina que está de pé, que ilumina a partir daquilo que não se sabe e não é conhecido, e não se revela. E então esta luz do Pensamento desconhecido golpeia na luz da cortina, e iluminam juntas, e fazem-se nove palácios (tisha heikhalin).”

125 → “E os palácios não são luzes, e não são espíritos, e não são almas, e não há quem esteja neles. A Vontade (Re’uta) – de todas as nove luzes, que estão todas no Pensamento, que é uma delas na contagem – todas perseguem atrás delas, na hora em que estão no Pensamento e não se apegam e não são conhecidas; e estas não estão nem na Vontade, nem no Pensamento Superior elas se fixam, e não se fixam. Nestas estão todos os segredos da Fé (razei de-meheimenuta), e todas aquelas luzes do segredo do Pensamento Superior, todas são chamadas Infinito (Ein Sof). Até aqui as luzes chegaram e não chegaram, e não são conhecidas; não há aqui Vontade, nem Pensamento.”

126 → “Quando o Pensamento ilumina, e não se sabe de quem ilumina, então se veste e se oculta dentro de Binah, e ilumina para quem ilumina, e introduz um no outro, até que todos se incluam como um.”

127 → “E no segredo do sacrifício (qorbana), quando sobe, tudo se liga um ao outro, e ilumina um no outro; então todos estão em ascensão, e o Pensamento se coroa no Infinito (Ein Sof). Aquela luz que foi iluminada pelo Pensamento Superior chama-se Infinito. E dele se encontra e existe e ilumina para quem ilumina, e sobre isso tudo se sustenta. Afortunada é a porção dos justos neste mundo e no Mundo Vindouro.”

128 → “Vinde e vede: Este ‘fim de toda a carne’, assim como o vínculo se encontra em cima em alegria, também assim em baixo, em alegria e vontade, para satisfazer a tudo em cima e em baixo, e a Mãe (Imma) paira sobre Israel como convém.”

129 → “Vinde e vede: Em todas as Cabeças de Mês (rashei yarḥa), quando a Lua se renova, dão a este ‘fim de toda a carne’ uma porção extra sobre os sacrifícios, para que se ocupe com ela, e use sua porção, e o lado de Israel esteja só para eles, para que se unam ao seu Rei. E este é o bode (se’ir), porque ele é na porção de Esaú, sobre quem está escrito ‘peludo/bode’ (sa’ir): ‘Eis que Esaú meu irmão é um homem peludo (ish sa’ir)’ (Gênesis 27:11). E por isso ele usa a sua porção. E Israel usa a sua porção, e por isso está escrito: ‘Pois Jacó escolheu para si a Yah, Israel para seu tesouro pessoal’ (Salmos 135:4).”

130 → “Vinde e vede: Este ‘fim de toda a carne’, toda a sua vontade não é senão na carne sempre, e por isso o reparo da carne é sempre para ele; e sobre isso é chamado ‘fim de toda a carne’. E quando ele domina, domina sobre o corpo e não sobre a alma (nishmata); a alma sobe para o seu lugar e a carne é dada para este lugar. De forma semelhante, no sacrifício: a vontade (re’uta) sobe para um lugar, e a carne para um lugar.”

131 → “E o homem que é justo, ele é um sacrifício realmente para expiação; e o outro que não é justo, não é um sacrifício, porque nele há defeito, como está escrito: ‘Pois não será para agrado etc.’. E por isso os justos são a expiação do mundo (kapparah inun de-alma), e são o sacrifício no mundo. Vinde e vede: ‘E disse Deus a Noé: O fim de toda a carne veio diante de Mim’ – para tomar permissão para escurecer a face dos habitantes do mundo, e por isso: ‘Eis que os destruirei com a terra’.”

132 → “Vinde e vede: O que está escrito? ‘E Noé era da idade de seiscentos anos etc.’ (Gênesis 7:6). E por que veio esta contagem para enumerar? Senão que, se Noé não tivesse seiscentos anos, não teria entrado na Arca, e não se teria unido a ela; visto que se completou em seiscentos anos, então se uniu a ela.”

133 → “E por isso, desde o dia em que se completaram os pecados dos habitantes do mundo, o Santo, Bendito Seja Ele, esperou por eles, até que Noé se completasse em seiscentos anos, e seu grau se completasse como convém, e ele fosse um justo perfeito (tzadiq shalim). E então entrou na Arca, e tudo conforme o modelo superior. ‘E Noé era da idade de seiscentos anos’, como dissemos. E por isso não foi dito ‘como um filho de seiscentos anos’ (ke-ven shesh me’ot).”

Capítulo 17: O "Eu" Divino e a Chegada do Dilúvio (Versículos 134-137)

134 → Abriu mais e disse: “E Eu, eis que trago o dilúvio de águas” (Gênesis 6:17). “Qual é a razão de ‘Eis que Eu’ (hineni), visto que disse ‘E Eu’ (va-ani)? Senão que ‘Eu, eis que Eu’ (ani hineni), tudo é uma única palavra. Vinde e vede: Em todo lugar ‘Eu’ (Ani) torna-se corpo para a alma, certamente, pois recebe daquilo que está acima; e por isso, é aludido no sinal da aliança, como está escrito: ‘Eu (Ani), eis a Minha aliança contigo’ (Gênesis 17:4) – ‘Eu’ que existo abertamente, preparada para conhecer. ‘Eu’, trono para o que está acima. ‘Eu’, que faço vinganças por todas as gerações. E ‘Eu’ (Va-Ani) inclui macho e fêmea juntos; depois é marcado sozinho, que está preparado para fazer julgamento. ‘Eis que trago o dilúvio de águas’.”

135 → “Visto que disse ‘trago o dilúvio’, não saberia que é ‘águas’? Senão que ‘o dilúvio’ (et ha-mabul) – para aumentar o Anjo da Morte (Mal’akh HaMavet), que embora fossem águas, o Destruidor ia no mundo, para exterminar naquelas águas.”

136 → “‘Eu sou Hashem’ (Ani Hashem). Assim aprendemos: Eu sou fiel para pagar boa recompensa aos justos, e para punir os ímpios. E por isso, a Escritura assegurou aos justos com ‘Eu’, para pagar sua boa recompensa no Mundo Vindouro. E ameaçou os ímpios, para puni-los no Mundo Vindouro, com ‘Eu’.”

137 → “‘Para destruir toda a carne’ – como estabelecemos, que este é o Destruidor do mundo. E sobre isso está escrito: ‘E não permitirá ao destruidor entrar em vossas casas para ferir’ (Êxodo 12:23). E este é ‘para destruir toda a carne’, do lado de ‘o fim de toda a carne veio diante de Mim’. Pois, visto que chegou o tempo em que o Santo, Bendito Seja Ele, esperou por eles, até que Noé se completou aos seiscentos anos, então ‘para destruir toda a carne’. Assim ele disse: ‘Assim aprendemos em nome de Rabbi Yitzḥaq que nos disse’.”

Capítulo 18: A Vestimenta da Alma e a Visão do Éden (Versículos 138-147)

138 → Abriu e disse: “Eu disse: Não verei a Yah, Yah na terra dos viventes; não contemplarei mais o homem com os moradores do mundo (yoshvei ḥadel)” (Isaías 38:11). “Eu disse: Não verei a Yah” – quão obtusos são os filhos dos homens, que não sabem e não prestam atenção nas palavras da Torá, mas olham para as palavras do mundo, e o espírito de sabedoria é esquecido deles.

139 → Pois quando o homem parte deste mundo e presta contas ao seu Senhor de tudo o que fez neste mundo, enquanto o espírito e o corpo estão juntos, e vê o que vê – até que vai para aquele mundo, e encontra Adão, o Primeiro, sentado à porta do Jardim do Éden, para ver todos aqueles que guardaram os mandamentos de seu Senhor, e alegra-se com eles.

140 → E quantos justos estão ao redor de Adão, aqueles que se abstiveram do caminho do Gehenna e desviaram-se para o caminho do Jardim do Éden. E estes são chamados “moradores da cessação” (yoshvei ḥadel). E não está escrito “moradores do mundo” (yoshvei ḥaled), porque não eram como a doninha (ḥuldah) que arrasta e deposita, e não sabe para quem deixa; mas sim “moradores da cessação” (yoshvei ḥadel). Como tu dizes: “Cessai de vós o homem etc.” (Isaías 2:22). Pois o caminho do Gehenna cessou para eles, e eles se fortaleceram para entrar no Jardim do Éden.

141 → Outra interpretação: “Moradores da cessação” (yoshvei ḥadel) são os donos do arrependimento (mareihon de-tshuvah), que abstiveram a si mesmos daqueles pecados dos ímpios; e porque Adão, o Primeiro, retornou em arrependimento diante de seu Senhor, ele senta-se com aqueles que se abstiveram de seus pecados, e eles são “filhos da cessação” (benei ḥadel), como está dito: “Para que eu saiba quão frágil (meh ḥadel) sou” (Salmos 39:5). E por isso ele senta-se à porta do Jardim do Éden, e alegra-se com os justos que vêm naquele caminho do Jardim do Éden.

142 → Vinde e vede, o que está escrito: “Eu disse: Não verei a Yah” – e quem pode ver a Yah? Senão que o fim do versículo prova, pois está escrito: “Yah na terra dos viventes”. Vinde e vede: Quando as almas sobem para o lugar do Vínculo da Vida (tzrora de-ḥayyei), lá elas se deleitam no brilho do Espelho que Ilumina (aspaqlaryah de-nahara), que ilumina do lugar superior de tudo; e se a alma não se vestisse no brilho de outra vestimenta, não poderia aproximar-se para ver aquela luz.

143 → E o segredo da palavra: assim como dão à alma uma vestimenta com a qual se veste para estar neste mundo, assim também dão a ela uma vestimenta de brilho superior, para estar com ela naquele mundo, e para olhar dentro daquele Espelho que Ilumina, de dentro daquela Terra dos Viventes.

144 → Vinde e vede: Moisés não pôde aproximar-se para olhar no que olhou, senão quando se vestiu em outra vestimenta, como tu dizes: “E entrou Moisés no meio da nuvem e subiu ao monte” (Êxodo 24:18). E a tradução [Targum]: “no meio da nuvem”. E vestiu-se nela, como quem se veste numa roupa; e por isso: “E Moisés aproximou-se da escuridão onde estava Deus” (Êxodo 20:21), e está escrito: “E entrou Moisés no meio da nuvem etc.”. “E esteve Moisés no monte quarenta dias e quarenta noites”. E pôde olhar no que olhou.

145 → De forma semelhante, vestem-se as almas dos justos naquele mundo, em uma vestimenta, à semelhança daquele mundo, que não se conduz senão com vestimenta, à semelhança disto. E ficam de pé para olhar na luz que ilumina, naquela Terra dos Viventes. E isto é “Yah, Yah na terra dos viventes”. Pois ele [Ezequias] pensava que não mereceria aquela luz e aquele olhar, porque o rio que flui cessou para ele, e não gerou filhos. “Não contemplarei mais o homem” – este é Adão, o Primeiro, como foi dito.

146 → E tudo isso por quê? Porque o profeta lhe disse: “Pois morrerás” – neste mundo, “e não viverás” – para aquele mundo; porque aquele que não gera filhos neste mundo, quando sai dele, expulsam-no de tudo o que dissemos, e não lhe é permitido olhar naquela luz que ilumina. E se Ezequias, que tinha o mérito dos pais e era justo, piedoso e tal, [temia] assim, quanto mais aquele que não tem mérito dos pais e peca diante de seu Senhor.

147 → Esta vestimenta que dissemos é o que os companheiros chamaram de “Manto dos Rabinos” (Ḥaluka de-Rabanan), com o qual se vestem naquele mundo. Afortunada é a porção dos justos, para os quais o Santo, Bendito Seja Ele, escondeu tantos bens e delícias para aquele mundo; sobre eles está escrito: “O olho não viu, ó Deus, além de Ti, o que farás para aquele que Te espera” (Isaías 64:3).

Capítulo 19: As Águas da Contenda e o Juízo sem Retorno (Versículos 148-152)

148 → “E Eu, eis que trago o dilúvio de águas sobre a terra”. Rabbi Yehudah abriu: “Estas são as águas de Meribá (Mei Merivah), onde os filhos de Israel contenderam com Hashem, e Ele foi santificado neles” (Números 20:13). E em outro lugar os filhos de Israel não contenderam com Hashem? O que é diferente aqui que diz “Estas são as águas de Meribá”, e não outras? Senão que estas foram águas de contenda verdadeiramente, que deram força e poder aos donos do julgamento (mareihon de-dina) para se fortalecerem. Porque há águas doces e há águas amargas; há águas claras e há águas turvas; há águas de paz e há águas de contenda. E por isso: “Estas são as águas de Meribá, onde os filhos de Israel contenderam com Hashem”, pois atraíram sobre si aquele que não precisavam, e se impurificaram nele; isto é o que está escrito: “E Ele foi santificado neles”.

149 → Disse-lhe Rabbi Ḥizqiyah: “Se é assim, o que é ‘e Ele foi santificado’ (va-yiqqadesh)? Deveria ser ‘e foram santificados’ (va-yiqqadshu). Senão que a palavra elevou-se: ‘E Ele foi santificado’ – foi danificado aquele que não deveria, por assim dizer, pois a Lua foi danificada. ‘E Ele foi santificado’ não é para louvor aqui. ‘E Eu, eis que trago o dilúvio’, como estabelecemos, para trazer o Destruidor sobre eles, conforme eles se impurificaram nele.”

150 → Disse Rabbi Yosi: “Ai dos ímpios que não querem retornar diante do Santo, Bendito Seja Ele, de seus pecados enquanto estão neste mundo; pois quando o homem retorna, e se arrepende de seus pecados, o Santo, Bendito Seja Ele, perdoa-lhe. E todos aqueles que se fortalecem em seus pecados, e não querem retornar diante do Santo, Bendito Seja Ele, de seus pecados, depois cairão no Gehenna e não subirão dele jamais.”

151 → “Vinde e vede: Porque endureceram seus corações, todos aqueles da geração de Noé, e quiseram mostrar seus pecados abertamente, o Santo, Bendito Seja Ele, trouxe julgamento sobre eles da mesma maneira.” Disse Rabbi Yitzḥaq: “E mesmo quando o homem peca em segredo, o Santo, Bendito Seja Ele, é misericordioso; e se o homem retorna a Ele, Ele o cobre, e perdoa-lhe e deixa-o; e se não, revela-o aos olhos de todos. De onde sabemos? Da Sotah.”

152 → “E assim também foram exterminados estes ímpios da terra abertamente. E como foram exterminados? Senão que saíam águas, e eram ferventes (retiḥan), do abismo, e subiam e removiam deles a pele; e uma vez que a pele foi removida deles, assim também a carne, e não restaram senão em seus ossos apenas, para cumprir o que está escrito: ‘E foram exterminados da terra’. E todos aqueles ossos separaram-se um do outro, e não restaram juntos, e foram removidos de tudo do mundo.” Rabbi Yitzḥaq disse: “‘E foram exterminados (va-yimmaḥu) da terra’ – o que é ‘va-yimmaḥu’? Como tu dizes: ‘Sejam riscados (yimmaḥu) do livro da vida’ (Salmos 69:29). Daqui aprendemos que não têm ressurreição jamais, e não se levantarão no Juízo.”

Capítulo 20: A Aliança e o Despertar do Desejo Divino (Versículos 153-156)

153 → “E estabelecerei a Minha aliança contigo” (Gênesis 6:18). Disse Rabbi El’azar: “Daqui [vemos que] o estabelecimento da Aliança em cima é como o estabelecimento da Aliança em baixo, pois está escrito ‘contigo’ (itakh). E disse Rabbi El’azar: Daqui aprendemos que quando há justos no mundo, o mundo se estabelece em cima e em baixo.”

154 → Disse Rabbi Shim’on: “É uma palavra oculta: como o despertar do Macho para a Fêmea, quando ele tem ciúmes dela (maqnei lah). Vinde e vede, o segredo da palavra: quando o Justo está no mundo, imediatamente a Shechiná não se afasta dele, e o desejo dela é nele; então o desejo de cima é para ela com amor, como o desejo do macho para a sua fêmea quando tem ciúmes dela. E por isso: ‘E estabelecerei a Minha aliança contigo’. Despertou o desejo por tua causa. De forma semelhante: ‘E a Minha aliança estabelecerei com Isaac’ (Gênesis 17:21).”

155 → “‘E estabelecerei a Minha aliança contigo’ – para que a Aliança esteja no mundo; e depois: ‘e entrarás na Arca’. Pois se ele não fosse justo, não teria entrado na Arca, pois não se une à Arca senão o justo. E por isso: ‘e entrarás na Arca’; e eis que foi explicado.”

156 → Disse Rabbi El’azar: “Em todo tempo em que os filhos dos homens se agarrarem a esta Aliança e não a abandonarem, não há povo nem língua no mundo que possa fazer-lhes mal. E Noé fortaleceu-se nesta Aliança e guardou-a; por isso o Santo, Bendito Seja Ele, guardou-o. E todos os filhos de sua geração não a guardaram; por isso o Santo, Bendito Seja Ele, removeu-os do mundo. E eis que foi explicado: naquele pecado mesmo em que pecaram, daquela maneira foram exterminados do mundo.”

Capítulo 21: A Reparação do Altar Quebrado (Versículos 157-163)

157 → Rabbi Yehudah estava presente diante de Rabbi Shim’on, e ocupavam-se com este versículo que está escrito: “E reparou o altar de Hashem que estava em ruínas” (I Reis 18:30). “O que é ‘e reparou’ (va-yerappe)? Vinde e vede: Nos dias de Elias, todo o Israel abandonou o Santo, Bendito Seja Ele, e abandonou a Aliança Santa deles. Quando Elias veio e viu que os filhos de Israel haviam abandonado esta Aliança Santa e removido de si esta Aliança...”

158 → “Visto que Elias viu isso, veio para consertar a coisa no seu lugar. Uma vez que aproximou a coisa ao seu lugar, tudo foi curado. É o que está escrito: ‘E reparou o altar de Hashem que estava em ruínas’ – esta é a Aliança Santa (Brit Qayama), que fora abandonada do mundo. E está escrito: ‘E tomou Elias doze pedras, conforme o número das tribos dos filhos de Jacó’ – este é o reparo do altar de Hashem.”

159 → “‘Ao qual veio a palavra de Hashem, dizendo: Israel será o teu nome’. Qual a razão de mencionar aqui Israel? Senão que, certamente, ‘Israel será o teu nome’ – certamente para elevar para cima, e para retornar a Aliança Santa ao seu lugar. E isto é o que está escrito: ‘Porque os filhos de Israel deixaram a Tua aliança’ (I Reis 19:10), e por isso: ‘derrubaram os Teus altares’.”

160 → “Vinde e vede: Todo o tempo em que Israel guarda a Aliança Santa, então fazem a existência (qiyuma) em cima e em baixo. E quando abandonam esta Aliança, então não se encontra existência em cima e em baixo. Como está escrito: ‘Se não fosse a Minha aliança dia e noite, Eu não teria estabelecido as leis dos céus e da terra’. E por isso: ‘E reparou o altar de Hashem que estava em ruínas’. Acaso é ‘cura’ (refu’ah)? Assim é certamente, pois sustenta aquele lugar do qual a Fé depende.”

161 → “Vinde e vede: Também assim Fineias (Pinḥas); na hora em que teve zelo pelo ato de Zinri, consertou esta Aliança no seu lugar, e por isso está escrito: ‘Eis que lhe dou a Minha aliança de paz’ (Números 25:12). E acaso pensarias que foi por causa de Fineias? E que contenda tinha Fineias com esta Aliança? Senão que aqui a coisa se ligou no seu lugar: ‘Eis que lhe dou a Minha aliança’. E o que [dou]? ‘Paz’ (Shalom) – para unir a Aliança no seu lugar. E sobre isso: ‘Eis que lhe dou a Minha aliança’. E o que? ‘Paz’, pois é o seu lugar unir-se a ela; o que se separou dela pelos pecados deles, por causa dele uniu-se a ela. E por isso: ‘visto que ele consertou a coisa no seu lugar, daqui em diante: e será para ele e para a sua descendência depois dele aliança de sacerdócio perpétuo, porquanto teve zelo pelo seu Deus etc.’.”

162 → Disse Rabbi Shim’on: “Não há coisa no mundo pela qual o Santo, Bendito Seja Ele, tenha zelo como pelo pecado da Aliança, como tu dizes: ‘espada que vinga a vingança da aliança’ (Levítico 26:25). E vinde e vede: O pecado da Geração do Dilúvio não se completou senão porque pecaram na corrupção de seus caminhos sobre a terra. E ainda que roubassem uns aos outros, como está escrito: ‘E a terra encheu-se de violência’, e está escrito: ‘Pois a terra está cheia de violência por causa deles’, de qualquer modo: ‘E corrompeu-se a terra diante de Deus’, e ‘Eis que os destruirei’: medida por medida, ‘Eis que os destruirei’ pelo pecado da corrupção.”

163 → “E há quem diga que a medida deles não se completou senão pelo pecado da violência (ḥamas), pois roubavam uns aos outros e eram maus para com o Céu e para com as criaturas. Vinde e vede quantos encarregados há de cima, que são designados sobre as vozes daqueles que entregam julgamento sobre seus companheiros, sobre o que lhes fazem; e sobre isso está escrito: ‘Pois a terra está cheia de violência por causa deles’. E por isso está escrito: ‘E eis que os destruirei com a terra’.”

Capítulo 22: A Etiqueta Celestial e a Permissão de Entrada (Versículos 164-167)

164 → “E disse Hashem a Noé: Entra tu e toda a tua casa...” (Gênesis 7:1). Disse Rabbi Shim’on: “Por que em todos [os versículos anteriores] é ‘Elohim’ e aqui é ‘Hashem’? O que é diferente aqui que foi dito ‘Hashem’, o Nome Superior de Misericórdia? Senão que é um segredo que aprendemos: não é o costume da terra receber a mulher como hóspede com ela senão com a permissão de seu marido.”

165 → “Também assim Noé: queria entrar na Arca, para unir-se a ela, e não era adequado até que o Marido da Arca (Ba’alah de-Tevah) lhe desse permissão para entrar, como está escrito: ‘Entra tu e toda a tua casa na Arca’. E por isso chamou-se aqui ‘Hashem’, o Marido da Arca; e então Noé entrou e uniu-se a ela. E assim aprendemos, que não há permissão para o hóspede entrar na casa, senão com a permissão do marido, o dono da casa. Isto é o que está escrito depois: ‘E entrou Noé etc.’.”

166 → “Vinde e vede, o que está escrito: ‘Porque a ti te vi justo diante de Mim nesta geração’. Daqui aprendemos que o homem não deve receber hóspede em sua casa se suspeita que ele é ímpio, mas sim se ele está confirmado aos seus olhos como justo, que não é suspeito aos seus olhos de modo algum. É o que está escrito: ‘Entra tu e toda a tua casa na Arca’. Qual a razão? ‘Porque a ti te vi justo diante de Mim nesta geração’.”

167 → “E aprendemos que se lhe dá permissão a ele sozinho, e não dá permissão a todos os que vêm com ele, não deve introduzi-los na casa. É o que está escrito: ‘Entra tu e toda a tua casa na Arca’ – a todos Ele deu permissão para entrar. E deste versículo aprendemos o segredo dos costumes da terra.”

Capítulo 23: A Terra Superior e seus Sete Pilares (Versículos 168-173)

168 → Rabbi Yehudah abriu: “Salmo de Davi. De Hashem é a terra e a sua plenitude, o mundo e os que nele habitam” (Salmos 24:1). Eis que aprendemos: “A Davi um Salmo” (Le-David Mizmor) – que ele recitou um cântico, e depois repousou sobre ele o Espírito Santo. “Salmo de Davi” (Mizmor Le-David) – que repousou sobre ele o Espírito Santo, e depois recitou o cântico.

169 → “De Hashem é a terra e a sua plenitude” (La-Hashem ha-aretz u-mlo’ah). Este versículo foi dito sobre a Terra de Israel, que é a Terra Santa. “E a sua plenitude” – esta é a Shechiná, como tu dizes: “Pois a glória de Hashem encheu a Casa de Hashem” (I Reis 8:11), e está escrito: “E a glória de Hashem encheu o Tabernáculo”. O que é “encheu” (male) e não “encheu” (mille) [forma intensiva]? Senão que “cheio” (male) certamente, que se encheu de tudo, que se encheu do Sol; a Lua está cheia em todos os lados. “Cheia”, de todo o bem de cima, como este limiar que se enche de todo o bem do mundo. E por isso está escrito: “De Hashem é a terra e a sua plenitude”. “O mundo e os que nele habitam” (tevel ve-yoshvei vah) – estas são as outras terras.

170 → Outra interpretação: “De Hashem é a terra e a sua plenitude”. Esta é a Terra Santa Superior, que o Santo, Bendito Seja Ele, desejou. “E a sua plenitude” – estas são as almas dos justos; ela se enche delas, da força de um Pilar sobre o qual o mundo se sustenta.

171 → E se disseres que sobre um [pilar] ela se sustenta, vinde e vede o que está escrito: “Porque Ele a fundou sobre os mares” (Salmos 24:2). “Porque Ele” (Ki Hu) – quem é Ele? Este é o Santo, Bendito Seja Ele, como tu dizes: “Ele nos fez” (Hu asanu). E está escrito: “Pois Ele olha para as extremidades da terra” (Jó 28:24).

172 → “Sobre os mares a fundou, e sobre os rios a estabeleceu”. Estes são os sete pilares sobre os quais ela se sustenta, e a enchem. Ela se enche deles; como se enche deles? Na hora em que os justos aumentam no mundo, então esta Terra produz frutos e se enche de tudo.

173 → E na hora em que os ímpios aumentam no mundo, então está escrito: “As águas desapareceram do mar, e o rio se secará e se esgotará” (Jó 14:11). “As águas desapareceram do mar” – esta é a Terra Santa, que dissemos que é regada pela irrigação superior. “E o rio se secará e se esgotará” – aquele pilar único, que está sobre ela para iluminá-la. “E o rio se secará e se esgotará”, como tu dizes: “O justo perece” (Isaías 57:1).

Capítulo 24: Os Limites do Mérito e o Refúgio da Ira (Versículos 174-178)

174 → E disse Rabbi Yehudah: “Naquele tempo em que os ímpios foram destruídos do mundo, o Santo, Bendito Seja Ele, olhou para o mundo e não viu quem protegesse sobre ele. E se disseres: ‘Eis Noé, que deveria proteger sua geração e produzir dela gerações para o mundo’ – é o que está escrito: ‘Porque a ti te vi justo diante de Mim nesta geração’. ‘Nesta geração’ (ba-dor ha-zeh) especificamente.”

175 → Rabbi Yosi disse: “‘Nesta geração’ – isto é o seu louvor: que ele estava naquela geração ímpia, e se encontrava tudo isso, ‘homem justo e íntegro’, e [seria assim] até na geração de Moisés. Mas não podia proteger o mundo, porque não se encontravam dez no mundo, como tu dizes: ‘Talvez se achem ali dez’ (Gênesis 18:32), e não se encontraram lá. Também aqui, não se encontraram dez, mas apenas ele, e seus três filhos, e suas esposas, e não eram dez.”

176 → Rabbi El’azar perguntou a Rabbi Shim’on, seu pai: “Eis que aprendemos: na hora em que o mundo se enche de pecados dos filhos dos homens e o julgamento sai, ai daquele justo que se encontra no mundo, pois ele é apanhado pelos pecados dos ímpios primeiramente. Noé, como escapou, que não foi apanhado pelos pecados deles?” Disse-lhe: “Eis que foi dito que o Santo, Bendito Seja Ele, queria produzir dele gerações para o mundo de dentro da Arca. E mais, que o julgamento não podia dominar sobre ele, porque estava escondido e oculto na Arca, e coberto do olho.”

177 → “E vinde e vede, está escrito: ‘Buscai a justiça, buscai a mansidão; porventura sereis escondidos no dia da ira de Hashem’ (Sofonias 2:3). E Noé buscou a justiça, e entrou dentro da Arca, e escondeu-se no dia da ira de Hashem. E por isso, o julgamento não pôde dominar, nem acusá-lo.”

178 → “Aqui há uma alusão para os santos supremos (qadishei elyonei), para conhecer o segredo das letras santas superiores, a inversão das 22 letras para apagar aqueles ímpios. E por isso: ‘E foram exterminados (va-yimmaḥu) da terra’. E está escrito: ‘Entra tu e toda a tua casa’.”

Capítulo 25: O Pastor do Povo: Um Contraste entre Noé e Moisés (Versículos 179-193)

179 → Rabbi Yitzḥaq abriu: “Aquele que fez o Seu braço glorioso andar à mão direita de Moisés, que fendeu as águas diante deles, para fazer para Si um nome eterno” (Isaías 63:12). Este é o mérito de Abraão, que é a Direita (Yemina), de Moisés, a Tiferet de Moisés. E por isso “que fendeu as águas diante deles”. Pois o mérito de Abraão fendeu as águas. E tudo isso por quê? “Para fazer para Si um nome eterno”.

180 → Vinde e vede: Qual a diferença entre Moisés e os outros filhos do mundo? Na hora em que o Santo, Bendito Seja Ele, disse a Moisés: “Agora, pois, deixa-Me etc. e far-te-ei uma grande nação etc.” (Êxodo 32:10). Imediatamente disse Moisés: “Acaso abandonarei o julgamento de Israel por minha causa? Agora dirão todos aqueles habitantes do mundo que eu os matei, a Israel, como fez Noé.”

181 → Pois visto que o Santo, Bendito Seja Ele, disse-lhe que o salvaria na Arca, como está escrito: “E Eu, eis que trago o dilúvio de águas etc.”, e está escrito: “E destruirei toda a substância que fiz de sobre a face da terra”. “E Eu, eis que estabeleço a Minha aliança etc.”. “E entrarás na Arca”. Visto que lhe disse que ele e seus filhos seriam salvos, ele não pediu misericórdia pelo mundo, e foram destruídos. E por isso as águas do Dilúvio são chamadas pelo seu nome. Como tu dizes: “Porque isto é para mim como as águas de Noé (mei Noaḥ); como jurei que as águas de Noé não passariam mais” (Isaías 54:9).

182 → Disse Moisés: “Agora dirão os habitantes do mundo que eu os matei, porque Ele me disse: ‘e far-te-ei uma grande nação’. Agora é melhor para mim morrer, e que Israel não seja destruído”. Imediatamente: “E Moisés suplicou à face de Hashem seu Deus”. Pediu misericórdia por eles, e despertou misericórdia sobre o mundo.

183 → E disse Rabbi Yitzḥaq: “O início de seu pedido de misericórdia por eles, o que ele disse? ‘Por que, Hashem, se acende a Tua ira contra o Teu povo?’ (Êxodo 32:11). E como Moisés pôde dizer esta palavra ‘Por que’, visto que eles fizeram tal e tal, como tu dizes: ‘Fizeram para si um bezerro de fundição, e adoraram-no, e disseram: Estes etc.’? E Moisés disse ‘Por que’? Senão que assim aprendemos: Aquele que apazigua o outro não deve fazer aquele pecado grande, mas deve diminuí-lo diante dele. E depois o outro o aumentará diante dele, como está escrito: ‘Vós pecastes um grande pecado’ (Êxodo 32:30).”

184 → “E não deixou o Santo, Bendito Seja Ele, até que entregou a si mesmo à morte. Como está escrito: ‘Agora, pois, se perdoares o seu pecado... e se não, risca-me, peço-Te, do Teu livro que escreveste’ (Êxodo 32:32). E o Santo, Bendito Seja Ele, perdoou-lhes, como está escrito: ‘E Hashem arrependeu-se do mal etc.’. E Noé não fez assim, mas pediu para ser salvo, e deixou todo o mundo.”

185 → “E em todo tempo que o julgamento repousa sobre o mundo, o Espírito Santo diz: ‘Ai, que não se encontra como Moisés’. Como está escrito: ‘E lembrou-se etc. Onde está Aquele que os fez subir do mar etc.?’ (Isaías 63:11). Como está escrito: ‘E disse Hashem a Moisés: Por que clamas a Mim?’ (Êxodo 14:15). Pois ele, com a oração, fê-los subir do mar. E porque ele colocou a si mesmo em oração por Israel no mar, é chamado ‘Aquele que os fez subir do mar’ (ha-ma’alem me-yam), pois ele os fez subir do mar.”

186 → “‘Onde está Aquele que pôs no meio dele o Seu Espírito Santo?’ Este é Moisés, que fez a Shechiná habitar entre Israel. ‘Aquele que os guiou pelos abismos’. Quando as águas se fenderam, e andaram no meio dos abismos em terra seca, pois as águas congelaram, porque ele entregou a si mesmo por Israel.”

187 → Disse Rabbi Yehudah: “Ainda que Noé fosse justo, não era digno de que o Santo, Bendito Seja Ele, protegesse o mundo por causa dele. Vinde e vede: Moisés não dependurou a coisa em seu mérito, mas no mérito dos Patriarcas antigos; mas Noé não tinha em quem dependurar o mérito, como Moisés.”

188 → Disse Rabbi Yitzḥaq: “E com tudo isso, visto que o Santo, Bendito Seja Ele, lhe disse: ‘E estabelecerei a Minha aliança contigo’, ele deveria ter pedido misericórdia por eles; e o sacrifício que ofereceu depois, deveria tê-lo oferecido antes, talvez a ira se acalmasse do mundo.”

189 → Disse Rabbi Yehudah: “O que ele poderia fazer? Pois eis que os ímpios do mundo irritavam diante do Santo, Bendito Seja Ele, e ele ofereceria sacrifício? Senão que, certamente, Noé temia por si mesmo, para que a morte não o encontrasse no meio dos ímpios do mundo, pois via as obras más deles todo dia, e como irritavam diante do Santo, Bendito Seja Ele, todo dia.”

190 → Rabbi Yitzḥaq disse: “Todo o tempo em que os ímpios do mundo aumentam, o justo que se encontra entre eles é apanhado primeiramente. Como está escrito: ‘e começai pelo meu santuário (umi-miqdashi taḥelu)’ (Ezequiel 9:6). E aprendemos: não leias ‘pelo meu santuário’ (mi-miqdashi), mas sim ‘pelos meus santificados’ (mi-mequdashai). E Noé, como o Santo, Bendito Seja Ele, o salvou entre todos aqueles ímpios? Senão para que saíssem dele gerações no mundo, pois ele era justo como convém.”

191 → “E mais: ele os advertia todo dia e dia, e não aceitavam dele; e cumpriu em sua alma o versículo que está escrito: ‘Mas se tu avisares o ímpio etc.’. E está escrito: ‘mas tu livraste a tua alma’ (Ezequiel 3:19). Daqui [aprendemos]: todo aquele que avisa o ímpio, ainda que ele não aceite dele, ele salvou a si mesmo, e aquele ímpio é apanhado em seu pecado. E até quanto deve avisá-lo? Até que o golpeie (ad de-yimḥe leih). Eis que os companheiros explicaram.”

192 → Rabbi Yosi estava presente diante de Rabbi Shim’on um dia. Disse-lhe: “O que viu o Santo, Bendito Seja Ele, para exterminar todos os animais do campo e as aves do céu com os ímpios? Se os filhos dos homens pecaram, os animais e as aves do céu e as outras criaturas, o que pecaram?” Disse-lhe: “Porque está escrito: ‘Pois toda a carne havia corrompido o seu caminho sobre a terra’. Todos eles corromperam seus caminhos; abandonaram sua espécie e apegaram-se a outra espécie.”

193 → “Vinde e vede: Aqueles ímpios do mundo causaram isso a todas as criaturas, e quiseram negar a Obra da Criação (uvda de-vereshit); e eles causaram a todas as criaturas que corrompessem seus caminhos, como eles corromperam. Disse o Santo, Bendito Seja Ele: ‘Vós quisestes negar a obra das Minhas mãos; Eu cumprirei a vossa vontade, e destruirei toda a substância que fiz de sobre a face da terra’. Retornou o mundo para a água, como era no princípio, água em água; e eis que foi explicado. Daqui em diante, farei outras criaturas no mundo, como convém.”

Capítulo 26: O Olho do Destruidor e os Doze Meses de Juízo (Versículos 194-203)

194 → “E entrou Noé, e seus filhos, e sua mulher, e as mulheres de seus filhos com ele”. Rabbi Ḥiyya abriu e disse: “Se alguém se esconder em esconderijos, e Eu não o verei? diz Hashem” (Jeremias 23:24). Quão obtusos de coração são os filhos dos homens, fechados de olhos, que não prestam atenção e não sabem, na glória de seu Senhor, sobre quem está escrito: “Acaso não encho Eu os céus e a terra?”. Como querem os filhos dos homens esconder-se de seus pecados, e dizem: “Quem nos vê, e quem nos conhece?”. E está escrito: “E as obras deles são na escuridão” (Isaías 29:15). Onde se esconderão diante d’Ele?

195 → [Comparável] a um rei que construiu um palácio, e fez debaixo da terra esconderijos fortificados (temirin petzirin). Com o tempo, rebelaram-se os habitantes do palácio contra o rei. O rei cercou-os com seus exércitos. O que fizeram? Entraram e esconderam-se debaixo das cavidades dos esconderijos. Disse o rei: “Eu os fiz, e diante de mim vós quereis vos esconder?” É o que está escrito: “Se alguém se esconder em esconderijos, e Eu não o verei? diz Hashem”. “Eu sou Aquele que fiz as cavidades dos esconderijos e fiz a escuridão e a luz, e vós, como podeis vos esconder diante de Mim?”

196 → Vinde e vede: Quando o homem peca diante de seu Senhor e se esconde para se cobrir, o Santo, Bendito Seja Ele, faz nele julgamento abertamente. E quando o homem purifica a si mesmo, o Santo, Bendito Seja Ele, quer escondê-lo, para que não seja visto no dia da ira de Hashem. Pois certamente deve o homem não ser visto diante do Destruidor quando ele repousa sobre o mundo, para que não olhe para ele; pois eis que todos aqueles que são vistos diante dele, ele tem permissão para destruir.

197 → E isto é o que disse Rabbi Shim’on: Todo homem que tem olho mau (eineih bisha), o olho do Destruidor repousa sobre ele, e ele é chamado destruidor do mundo. E deve o homem guardar-se dele, e não se aproximar dele, para que não seja danificado; e é proibido aproximar-se dele abertamente. E por isso, do homem de “olho mau” deve-se guardar; diante do Anjo da Morte, quanto mais.

198 → O que está escrito sobre Balaão? “E oráculo do homem de olho aberto (shetum ha-ayin)”. Pois tinha olho mau, e em todo lugar em que olhava, atraía sobre ele o espírito destruidor. E por isso queria olhar para Israel, para exterminar em todo lugar que seu olho olhasse. O que está escrito? “E levantou Balaão os seus olhos”. Pois levantava um olho e abaixava um olho, para olhar para Israel com o olho mau.

199 → Vinde e vede, o que está escrito: “E viu a Israel habitando segundo as suas tribos” (Números 24:2). E viu que a Shechiná pairava sobre eles, e repousava sobre eles, estabelecida em doze tribos debaixo dela, e seu olho não pôde dominar sobre eles. Disse: “Como poderei com eles? Pois eis que o Espírito Santo superior repousa sobre eles e cobre-os com Suas asas”. É o que está escrito: “Encurvou-se, deitou-se como leão, e como leoa, quem o despertará?” (Números 24:9). Quem o levantará de cima deles, para que sejam revelados e o olho domine sobre eles?

200 → E por isso o Santo, Bendito Seja Ele, quis cobrir a Noé, escondê-lo do olho, para que o espírito impuro não pudesse dominar sobre ele, para que não fosse destruído. E eis que foi dito. “E entrou Noé”, como foi dito, para esconder-se do olho. “Por causa das águas do dilúvio” – pois as águas o empurraram. Disse Rabbi Yosi: “Viu o Anjo da Morte que vinha, e por isso entrou na Arca.”

201 → E guardou-se nela doze meses. E por que doze meses? Dividiram-se sobre isso Rabbi Yitzḥaq e Rabbi Yehudah. Um disse: “Doze meses, porque assim é o julgamento dos ímpios [no Gehenna]”. E um disse: “Para completar o Justo doze graus, e os outros graus que deviam sair da Arca.”

202 → Rabbi Yehudah disse: “Seis meses eram em água, e seis meses em fogo.” “E eis que aqui eram águas, por que doze meses?” Disse Rabbi Yosi: “Com os dois julgamentos do Gehenna foram julgados: com água e fogo. Com água: pois as águas que desceram sobre eles de cima eram frias como a neve. Com fogo: pois as águas que saíam de baixo eram ferventes como fogo. E por isso foram julgados com o julgamento do Gehenna, com fogo e água, até que foram exterminados do mundo. E Noé estava escondido na Arca, e coberto do olho, e o Destruidor não se aproximou dele; e a Arca flutuava sobre a face das águas. Como tu dizes: ‘E elevaram a arca, e ela se alçou sobre a terra’.”

203 → “Quarenta dias foram açoitados (laqu). Como está escrito: ‘E houve o dilúvio quarenta dias sobre a terra etc.’. E todo o resto do tempo foram apagados do mundo. É o que está escrito: ‘E foram exterminados (va-yimmaḥu) da terra’. Ai deles, daqueles ímpios, pois não se levantarão para reviver no mundo, para estarem de pé no Juízo. É o que está escrito: ‘E foram exterminados’. Como tu dizes: ‘o nome deles apagaste para todo o sempre’ (Salmos 9:6). Pois nem mesmo para estarem de pé no Juízo se levantarão.”

Capítulo 27: O Exílio da Shechiná e a Ressurreição na Terra Santa (Versículos 204-210)

204 → “E elevaram a arca, e ela se alçou sobre a terra”. Rabbi Abba abriu: “Exalta-Te sobre os céus, ó Deus (Elohim); sobre toda a terra seja a Tua glória” (Salmos 57:6). Ai dos ímpios! Pois eles pecam e irritam seu Senhor a cada dia, e com seus pecados empurram a Shechiná da terra, e causam que Ela se retire do mundo. E a Shechiná é chamada “Elohim”, e sobre Ela está escrito: “Exalta-Te sobre os céus, ó Deus”.

205 → Vinde e vede, o que está escrito: “E elevaram a arca” – pois a empurraram para fora. “E ela se alçou sobre a terra” – que não habitava no mundo, e retirou-se dele. E quando Ela se retirou do mundo, eis que não havia quem cuidasse do mundo; e o julgamento dominou então sobre ele. E quando os ímpios do mundo foram exterminados e retirados dele, a Shechiná retornou a sua morada no mundo.

206 → Disse-lhe Rabbi Yeisa: “Se é assim, eis que a Terra de Israel, da qual os ímpios foram exterminados, que estavam naquele tempo, por que a Shechiná não retornou ao seu lugar, como antes?” Disse-lhe: “Porque não restaram nela o restante dos justos do mundo. Mas em todo lugar que foram, Ela desceu e colocou Sua morada com eles. E se em terra estrangeira, outra, Ela não se separou deles, quanto mais se tivessem restado na Terra Santa.”

207 → “E eis que foi dito: com todos os pecados dos ímpios do mundo, empurram a Shechiná, um deles sendo aquele que corrompe seu caminho sobre a terra, como dissemos. E por isso, não vê a face da Shechiná, e não entra no Palácio. E sobre isso está escrito nestes: ‘E foram exterminados da terra’ (va-yimmaḥu min ha-aretz). Foram exterminados de tudo.”

208 → Vinde e vede: Naquele tempo em que o Santo, Bendito Seja Ele, está destinado a ressuscitar os mortos, todos os mortos que se encontrarem fora, em outras terras estrangeiras, o Santo, Bendito Seja Ele, criará para eles seus corpos, como convém. Pois há um osso (garma ḥad) que resta no ser humano debaixo da terra. Aquele osso tornar-se-á como o fermento na massa, e sobre ele o Santo, Bendito Seja Ele, construirá todo o corpo.

209 → E o Santo, Bendito Seja Ele, não lhes dará almas (nishmatin), senão na Terra de Israel. Como está escrito: “Eis que abrirei as vossas sepulturas, e vos farei subir das vossas sepulturas, povo Meu, e vos trarei à terra de Israel” (Ezequiel 37:12) – pois rolarão (yitgalgelun) debaixo da terra; e depois, o que está escrito? “E porei em vós o Meu espírito e vivereis etc.”. Pois na Terra de Israel receberão almas, todos aqueles habitantes do mundo. Exceto aqueles que se impurificaram e impurificaram a terra; sobre estes está escrito: “E foram exterminados da terra” (min ha-aretz). “Da terra” especificamente [não terão parte na Terra]. E ainda que os antigos tenham dificultado e divergido sobre isso. “Foram exterminados”, como tu dizes: “Sejam riscados do livro da vida”.

210 → Disse-lhe Rabbi Shim’on: “Certamente não têm porção no Mundo Vindouro, como está escrito: ‘E foram exterminados da terra’. E está escrito: ‘os justos herdarão a terra’. Mas levantar-se-ão no Juízo, e sobre eles está escrito: ‘E muitos dos que dormem no pó da terra despertarão, uns para a vida eterna, e outros para vergonha e desprezo eterno’ (Daniel 12:2). E há divergência nisto, mas tudo é como os companheiros estabeleceram.”

Capítulo 28: O Juízo das Hostes Celestiais (Versículos 211-212)

211 → “E desfez toda a substância que havia sobre a face da terra” (Gênesis 7:23). Rabbi Abba disse: “Para incluir todos os governantes que governam, encarregados sobre a terra; e isto é ‘a substância (ha-yequm) que havia sobre a face da terra’. Pois quando o Santo, Bendito Seja Ele, faz julgamento nos filhos do mundo, remove aqueles governantes que são encarregados sobre eles primeiramente, e depois aqueles que habitam sob suas asas, como está escrito: ‘Hashem visitará sobre o exército do alto nas alturas’. E depois: ‘e sobre os reis da terra na terra’ (Isaías 24:21).”

212 → “E como são removidos diante d’Ele? Senão que Ele os remove com fogo que arde, é o que está escrito: ‘Pois Hashem teu Deus é um fogo que consome, um Deus zeloso’ (Deuteronômio 4:24). Fogo que come fogo. Aquele ‘yequm’ (substância) que está sobre eles com fogo. E aqueles que habitam debaixo deles com água. E por isso: ‘E desfez toda a substância que havia sobre a face da terra’. E depois: ‘desde o homem até o animal, até o réptil, e até a ave dos céus, e foram exterminados da terra’. Todos estes de baixo. ‘E ficou somente Noé’. ‘Somente’ (akh) para excluir, pois não restaram no mundo exceto Noé e os que estavam com ele na Arca.” Rabbi Yosi diz: “Ele ficou manco, pois o leão o mordeu. E eis que explicaram.”

Capítulo 29: A Memória Divina e o Silêncio Durante o Juízo (Versículos 213-224)

213 → “E lembrou-se Deus de Noé, e de todo o animal, e de toda a rês, que com ele estavam na arca” (Gênesis 8:1). Rabbi Ḥiyya abriu: “O prudente vê o mal e esconde-se” (Provérbios 22:3). Este versículo foi dito sobre Noé, que entrou na Arca e escondeu-se nela. E entrou dentro da Arca no tempo em que as águas o empurraram. E eis que foi dito, que antes que entrasse na Arca, viu o Anjo da Morte que ia entre eles e os cercava. Visto que o viu, entrou na Arca e escondeu-se nela. É o que está escrito: “O prudente vê o mal e esconde-se”. “Vê o mal” – este é o Anjo da Morte; “e esconde-se” dele. É o que está escrito: “diante das águas do dilúvio”.

214 → Rabbi Yosi disse: “‘O prudente vê o mal e esconde-se’. Refere-se ao que foi dito: no tempo em que a morte repousa sobre o mundo, o homem sábio deve esconder-se, e não ficar fora, e não ser visto diante do Destruidor. Porque, visto que lhe foi dada permissão, ele destrói todos os que se encontram diante dele e passam diante dele abertamente. E o fim do versículo: ‘mas os simples passam e sofrem a pena’. Passam diante dele, e são vistos diante dele, e sofrem a pena. Outra interpretação: ‘passam’ – transgridem o mandamento de seu Senhor, e sofrem a pena. Outra interpretação: ‘O prudente vê o mal e esconde-se’ – este é Noé. ‘Mas os simples passam e sofrem a pena’ – estes são os filhos de sua geração.”

215 → “Visto que se escondeu e demorou-se lá todo aquele tempo, depois: ‘E lembrou-se Deus de Noé’. Disse Rabbi Shim’on: Vinde e vede, na hora em que o julgamento foi feito, não está escrita nele ‘lembrança’ (zekhirah); visto que o julgamento foi feito, e os ímpios do mundo foram destruídos, então está escrita nele ‘lembrança’. Pois quando o julgamento repousa sobre o mundo, a união não se encontra, e o Destruidor repousa sobre o mundo.”

216 → “Visto que o julgamento passou, e a ira se acalmou, tudo retornou ao seu lugar. E por isso está escrito aqui: ‘E lembrou-se Deus de Noé’. Pois nele repousa ‘Lembra’ (Zakhor), pois em Noé está escrito ‘homem justo’ (ish tzadiq).”

217 → “Está escrito: ‘Tu dominas o orgulho do mar; quando as suas ondas se levantam, Tu as fazes aquietar’ (Salmos 89:10). Na hora em que o mar salta em suas ondas, e os abismos sobem e descem, o Santo, Bendito Seja Ele, envia um fio (ḥuṭa) do lado da Direita, e atrai suas ondas, e acalma sua fúria, e não há quem o saiba.”

218 → “Jonas desceu ao mar, e foi-lhe preparado aquele peixe, e engoliu-o; como não saiu dele sua alma, e não voou imediatamente? Senão porque o Santo, Bendito Seja Ele, domina sobre aquele orgulho do mar.”

219 → “E aquele orgulho do mar é um fio da Esquerda, que eleva o mar para cima, e nele se eleva. E se não fosse aquele fio que chega a ele do lado da Direita, não subiria jamais; pois visto que aquele fio desce ao mar, e o mar se agarra nele, então despertam-se suas ondas, e rugem para apanhar a presa. Até que o Santo, Bendito Seja Ele, o faz voltar para trás. E retornam aos seus lugares.”

220 → “É o que está escrito: ‘quando as suas ondas se levantam (be-so galav), Tu as fazes aquietar (teshabḥem)’. ‘Teshabḥem’ – Tu as quebras, para retornarem aos seus lugares. Outra interpretação: ‘Teshabḥem’ (Tu as louvas) literalmente; é um louvor para elas, porque sobem com desejo de ver. Daqui [aprendemos]: todo aquele que anseia olhar e conhecer, ainda que não possa, é um louvor para ele, e todos o louvam.”

221 → Disse Rabbi Yehudah: “Noé, quando estava na Arca, estava com medo de que o Santo, Bendito Seja Ele, não se lembrasse dele jamais. E visto que o julgamento foi feito, e os ímpios do mundo foram removidos, então o que está escrito? ‘E lembrou-se Deus de Noé’.”

222 → Rabbi El’azar disse: “Vinde e vede: Na hora em que o julgamento repousa sobre o mundo, não deve o homem querer que seu nome seja lembrado em cima, pois se seu nome for lembrado, lembrarão seus pecados, e virão a examinar sobre ele.”

223 → “De onde sabemos? Da Sunamita (II Reis 4). Pois aquele dia era o dia festivo de Rosh Hashaná, e o Santo, Bendito Seja Ele, julgava o mundo. E então disse-lhe Eliseu: ‘Há alguma coisa de que se fale por ti ao rei?’ (v. 13). Este é o Santo, Bendito Seja Ele. Pois então Ele é chamado Rei, o Rei Santo, o Rei do Juízo. ‘E ela disse: Eu habito no meio do meu povo’. Não quero que se lembrem de mim e examinem sobre mim, mas sim ‘no meio do meu povo’. Aquele que introduz sua cabeça entre o povo, não examinarão sobre ele, para julgá-lo para o mal; por isso ela disse ‘no meio do meu povo’.”

224 → “Vinde e vede: Noé, na hora em que a ira repousava sobre o mundo, não foi lembrado; visto que o julgamento passou, o que está escrito? ‘E lembrou-se Deus de Noé’. Agora seu nome foi lembrado. Outra interpretação: ‘E lembrou-se Deus de Noé’. Como tu dizes: ‘E lembrarei a Minha aliança’ (Levítico 26:42).”

Capítulo 30: A Oferta pelo Pensamento do Coração (Versículos 225-232)

225 → Rabbi Ḥizqiyah estava indo de Capadócia para Lod. Encontrou-o Rabbi Yeisa. Disse-lhe: “Estou maravilhado contigo, que estás sozinho. Pois aprendemos que o homem não deve sair sozinho na estrada.” Disse-lhe: “Um jovem (ravya ḥad) vai comigo, e ele vem atrás de mim.” Disse-lhe: “E sobre isso estou maravilhado: como vai contigo alguém com quem não conversas palavras de Torá? Pois aprendemos: todo aquele que vai na estrada e não tem consigo palavras de Torá, põe em perigo a sua alma.” Disse-lhe: “Assim é certamente.”

226 → Enquanto isso, chegou aquele jovem. Disse-lhe Rabbi Yeisa: “Meu filho, de que lugar és tu?” Disse-lhe: “Da cidade de Lod; e ouvi que este homem sábio ia para lá, e preparei-me para o seu serviço, e para ir com ele.”

227 → Disse-lhe: “Meu filho, sabes palavras de Torá?” Disse-lhe: “Sei; pois meu pai me ensinava na Porção dos Sacrifícios, e eu inclinava meus ouvidos para o que ele dizia, com meu irmão, que é mais velho que eu.” Disse-lhe Rabbi Yeisa: “Meu filho, dize-me.”

228 → Abriu e disse: “E edificou Noé um altar a Hashem; e tomou de todo animal puro e de toda ave pura, e ofereceu holocaustos no altar” (Gênesis 8:20). “‘E edificou Noé um altar’ – este é o altar no qual Adão, o Primeiro, ofereceu sacrifício. Noé, por que ofereceu holocausto (olah)? Pois o holocausto não sobe senão por causa de pensamento do coração (hirhur ha-lev); e Noé, em que pecou? Senão que Noé pensou e disse: ‘Eis que o Santo, Bendito Seja Ele, decretou julgamento sobre o mundo para ser destruído; talvez, porque Ele me salvou, todo o meu mérito se esgotou, e não me restará mérito no mundo’. Imediatamente: ‘E edificou Noé um altar a Hashem’.”

229 → “Aquele altar em que Adão, o Primeiro, ofereceu [era]. Se é assim, por que ‘E edificou’ (va-yiven)? Senão porque os ímpios do mundo causaram que ele não permanecesse no seu lugar; visto que veio Noé, está escrito nele ‘E edificou’.”

230 → “‘E ofereceu holocaustos’ (va-ya’al olot). ‘Olat’ (holocausto) está escrito [no singular], uma. Está escrito: ‘é holocausto, uma oferta queimada (isheh), de cheiro suave a Hashem’ (Levítico 1:17). O holocausto sobe macho (selqa dekhar), e não sobe fêmea, como está escrito: ‘macho sem defeito o oferecerá’. Por que está escrito ‘isheh’ (oferta queimada/mulher)? Pois o fogo (esh) deve encontrar-se lá.”

231 → “Senão que, ainda que o holocausto seja oferecido macho, e oferecido ao seu lugar, a Fêmea não deve separar-se dele, mas nela é oferecido, para unir um ao outro. Pois a Fêmea sobe para o Macho, para unirem-se como um. E ainda que ‘isheh’ seja por causa dos fogos (ishim).”

232 → “Noé precisava oferecer holocausto, pois ele, no lugar do macho o fez o Santo, Bendito Seja Ele, para unir-se e entrar na Arca. E por isso ofereceu holocausto (olah). ‘Holocausto é uma oferta queimada (isheh)’. ‘Fogo de Hashem’ (Esh Hashem), que uniu a Esquerda na Fêmea, pois a Fêmea vem do lado da Esquerda, para que se apegue um ao outro; e por isso a Fêmea é chamada ‘Isheh’. ‘Isheh’: nó de amor, que a Esquerda agarra nela, para elevá-la para cima, e para ligarem-se como um. E por isso, ‘Holocausto é isheh’ (olah hu isheh), nó de macho e fêmea, um com o outro.”

Capítulo 31: O Aroma Suave que Acalma a Ira (Versículos 233-247)

233 → “E aspirou Hashem o cheiro suave” (Gênesis 8:21). “E está escrito: ‘oferta queimada de cheiro suave’. ‘Isheh’: assim ouvimos que fumaça e fogo unem-se como um, pois não há fumaça sem fogo, como está escrito: ‘E o monte Sinai fumegava todo, porque Hashem descera sobre ele em fogo’ (Êxodo 19:18).”

234 → “Vinde e vede: O fogo sai de dentro, e ele é fino, e agarra-se em outra coisa fora, que não é fina assim. E agarram-se um no outro, e então a fumaça sobe. Qual a razão? Porque o fogo agarrou-se em algo sensível. E o sinal disto é o nariz (ḥoṭama), no qual sai a fumaça, de dentro do fogo.”

235 → “E por isso está escrito: ‘porão incenso no Teu nariz’ (Deuteronômio 33:10). Para que o fogo retorne ao seu lugar, e o nariz recolha, naquele cheiro, para dentro, para dentro, até que tudo se agarre, e retorne ao seu lugar, e tudo se aproxime para dentro do Pensamento, e se faça uma única vontade. E então ‘cheiro suave’ (reaḥ niḥoaḥ): a ira repousa (naḥ rugza) e faz-se o descanso (nayaḥa).”

236 → “Pois a fumaça se recolhe, e entra e dobra-se no fogo, e o fogo agarra-se na fumaça, e ambos entram para dentro, para dentro, até que a ira repousa. E quando tudo se agarra um no outro, e a ira repousa, então é o descanso (nayaḥa), e um único nó, e chama-se ‘descanso’. Descanso do espírito. Alegria de tudo como um. Iluminação das lâmpadas (nehiroy de-votzinin). Iluminação das faces. E por isso está escrito: ‘E aspirou Hashem o cheiro suave’ (et reaḥ ha-niḥoaḥ). Como quem cheira e recolhe tudo, para dentro do seu lugar.”

237 → Veio Rabbi Yeisa e o beijou. Disse: “E todo esse bem está sob tua mão e eu não sabia!” Disse: “Retornarei do caminho, e nos uniremos contigo.” Foram. Disse Rabbi Ḥizqiyah: “Este caminho, com a Shechiná vamos, pois eis que está preparada diante de nós.” Agarrou na mão daquele jovem, e foram. Disseram-lhe: “Dize-nos um versículo, daqueles que teu pai te disse.”

238 → Abriu aquele jovem e disse: “‘Beije-me com os beijos da sua boca’ (Cântico 1:2). Este é o desejo superior, que a vontade saia da boca. E não sai do nariz, quando o fogo sai, pois quando a boca se une para beijar, sai o fogo no desejo, na iluminação das faces, na alegria de tudo, no apego do descanso.”

239 → “E por isso: ‘Pois melhores são os teus amores do que o vinho’. Daquele vinho que alegra e ilumina a face, e os olhos sorriem, e faz a vontade. E não vinho que embriaga e faz ira, e escurece a face e inflama os olhos – vinho de ira.”

240 → “E por isso, porque este vinho é bom, ilumina a face e alegra os olhos, e faz o desejo de amor, oferecem-no todo dia sobre o altar. A medida daquele que o bebe, alegra-o, e faz-lhe descanso; como está escrito: ‘e a libação será a quarta parte de um him’ (Números 28:7). E por isso: ‘Pois melhores são os teus amores do que o vinho’. Daquele vinho que desperta o amor e o desejo.”

241 → “E tudo, como em baixo, desperta o amor de cima. Duas lâmpadas (terein sheragin): quando a luz de cima se apaga, com a fumaça que sobe daquela de baixo, acende-se aquela de cima.” Disse Rabbi Ḥizqiyah: “Assim é certamente, que o mundo superior depende do inferior, e o inferior do superior; e desde o tempo em que o Templo foi destruído, bênçãos não se encontram em cima e em baixo. Para mostrar que isto depende disto.”

242 → E disse Rabbi Yosi: “Bênçãos não se encontram, e maldições se encontram, pois a sustentação de tudo sai naquele lado. Qual a razão? Porque Israel não habita na Terra, e não presta o serviço que é necessário, para acender as lâmpadas e para que se encontrem bênçãos; e por isso não se encontram em cima e em baixo, e o mundo não se assenta em sua existência como convém.”

243 → E disse Rabbi Ḥizqiyah: “‘Não tornarei mais a amaldiçoar a terra por causa do homem’ (Gênesis 8:21). O que é isso?” Disse Rabbi Yeisa: “Assim ouvi de Rabbi Shim’on, que disse: Todo o tempo em que o fogo de cima continua a fortalecer-se, a fumaça que é o julgamento de baixo, fortalece a ira, e extermina tudo. Porque quando o fogo sai, não tem interrupção, até que o julgamento se complete. E quando o julgamento de baixo não continua a fortalecer-se com o julgamento de cima, faz o julgamento e cessa, e o julgamento não se completa para exterminar. E por isso está escrito ‘Não tornarei mais’ (lo osif) – para dar acréscimo, para fortalecer o julgamento de baixo.”

244 → Disse aquele jovem: “Eu ouvi, porque está escrito: ‘Maldita é a terra por tua causa’ (Gênesis 3:17). Pois naquela hora em que a terra foi amaldiçoada, pelo pecado de Adão, foi dada permissão para dominar sobre ela àquela Serpente má, que é o Destruidor do mundo, e extermina os filhos do mundo. Desde aquele dia em que Noé ofereceu sacrifício, e o Santo, Bendito Seja Ele, o cheirou, foi dada permissão à terra para sair debaixo daquela Serpente, e sair da impureza. E por isso Israel oferece sacrifício ao Santo, Bendito Seja Ele, para iluminar a face da terra.” Disse Rabbi Ḥizqiyah: “É correto; e isto ficou pendente até que Israel esteve de pé no Monte Sinai.”

245 → Disse Rabbi Yeisa: “O Santo, Bendito Seja Ele, diminuiu a Lua, e dominou aquela Serpente; mas por causa do pecado de Adão, ela foi amaldiçoada, para amaldiçoar o mundo. Naquele dia, a terra saiu daquela maldição, e a Lua permanece naquela diminuição, exceto na hora em que sacrifícios se encontravam no mundo, e Israel habitava em sua terra.” Disse Rabbi Yeisa àquele jovem: “Qual é o teu nome?” Disse-lhe: “Abba”. Disse-lhe: “Abba (Pai) serás em tudo, em sabedoria e em anos”. Recitou sobre ele: “Alegre-se teu pai e tua mãe, e regozije-se a que te deu à luz” (Provérbios 23:25).

246 → Disse Rabbi Ḥizqiyah: “O Santo, Bendito Seja Ele, está destinado a remover o espírito impuro do mundo, como está escrito: ‘e também farei passar da terra o espírito imundo’ (Zacarias 13:2). E está escrito: ‘Tragará a morte para sempre, e o Senhor Hashem enxugará as lágrimas de todos os rostos; e o opróbrio do Seu povo Ele tirará de sobre toda a terra; porque Hashem o falou’ (Isaías 25:8).”

247 → “E o Santo, Bendito Seja Ele, está destinado a iluminar a Lua, e a tirá-la da escuridão, por causa daquela Serpente má. Como está escrito: ‘E a luz da lua será como a luz do sol, e a luz do sol será sete vezes maior, como a luz dos sete dias’ (Isaías 30:26). O que é ‘luz’? Aquela luz que o Santo, Bendito Seja Ele, escondeu na Obra da Criação.”

Capítulo 32: A Bênção da Anfitriã Divina (Versículos 248-251)

248 → “E abençoou Deus a Noé e a seus filhos, e disse-lhes: Frutificai e multiplicai-vos etc.” (Gênesis 9:1). Rabbi Abba abriu e disse: “A bênção de Hashem é que enriquece; e não acrescenta dores com ela” (Provérbios 10:22). “A bênção de Hashem” – esta é a Shechiná, que é encarregada sobre as bênçãos do mundo, e dela saem bênçãos para tudo.

249 → Vinde e vede o que está escrito primeiro: “E disse Hashem a Noé: Entra tu e toda a tua casa na Arca etc.”. Como foi dito, que o Dono da Casa deu-lhe permissão para entrar. Depois, a Esposa disse-lhe para sair. Primeiro entrou com a permissão de seu Marido; ao final saiu com a permissão da Esposa. Daqui aprendemos: o Dono da Casa introduz, e a Esposa faz sair. É o que está escrito: “E falou Deus (Elohim) a Noé, dizendo: Sai da Arca”. Pois a permissão estava na mão Dela, para fazer sair o hóspede, e não para fazê-lo entrar.

250 → Visto que saiu, deu-lhe presentes, porque Ela está na casa, e a casa está na mão Dela. E esses presentes que lhe deu, foram para aumentar para Ela o amor em seu Marido. Daqui aprendemos o costume da terra para o hóspede. E por isso, depois que lhe deu presentes, para aumentar para Ela o amor em seu Marido, Ele o abençoou, como está escrito: “E abençoou Deus a Noé e a seus filhos, e disse-lhes: Frutificai e multiplicai-vos etc.”. E por isso está escrito: “A bênção de Hashem é que enriquece”. Certamente, como foi dito.

251 → “E não acrescenta dores com ela” (ve-lo yosif etzev immah). Um segredo: como está escrito “em dor (be-itzavon) comerás dela” (Gênesis 3:17). “Itzavon”: tristeza e ira sem iluminação das faces. Quando a Lua foi escurecida, e bênçãos não se encontravam. “Em dor”: o lado do espírito estranho, que impede as bênçãos do mundo; e por isso “e não acrescenta dores com ela”. E este é o segredo do que está escrito: “Não tornarei mais a amaldiçoar a terra”.

Capítulo 33: A Restauração da Imagem Divina no Homem (Versículos 252-260)

252 → “E o temor de vós e o pavor de vós será...” (Gênesis 9:2). Daqui em diante, tereis formas de seres humanos (dyuqnin de-vnei nasha), pois no início não havia formas de seres humanos. Vinde e vede: No princípio está escrito: “À imagem de Deus fez o homem”. E está escrito: “À semelhança de Deus o fez”. Visto que pecaram, suas formas mudaram, daquela forma superior, e transformaram-se para temer diante dos animais do campo.

253 → No princípio, todas as criaturas do mundo levantavam os olhos e viam a forma santa superior, e tremiam e temiam diante dela. Visto que pecaram, transformou-se a forma deles, de seus olhos, para outra forma; e transformou-se [a situação] para que os seres humanos tremessem e temessem diante das outras criaturas.

254 → Vinde e vede: Todos aqueles seres humanos que não pecam diante de seu Senhor e não transgridem os mandamentos da Torá, o brilho da forma deles (ziv dyuqna dilhon) não muda do aspecto da forma superior; e todas as criaturas do mundo tremem e temem diante dele. E na hora em que os seres humanos transgridem as palavras da Torá, troca-se a forma deles, e todos tremem e temem diante das outras criaturas, porque a forma superior trocou-se e retirou-se deles; e então os animais do campo dominam sobre eles, pois não veem neles aquela forma superior como convém.

255 → E por isso, agora que o mundo se renovou como antes, abençoou-os, com esta bênção, e fê-los dominar sobre tudo, como tu dizes: “e todos os peixes do mar; na vossa mão são entregues”. E até os peixes do mar. Rabbi Ḥiyya disse: “‘Na vossa mão são entregues’ – desde antes. Pois quando o Santo, Bendito Seja Ele, criou o mundo, entregou tudo na mão deles, como está escrito: ‘e dominai sobre os peixes do mar e sobre as aves dos céus etc.’ (Gênesis 1:28).”

256 → “E abençoou Deus a Noé”. Rabbi Ḥizqiyah abriu: “Salmo de Davi. Maschil (Maskil). Bem-aventurado aquele cuja transgressão é perdoada (nesui pesha), cujo pecado é coberto” (Salmos 32:1). Este versículo, já o explicaram; mas este versículo foi dito no segredo da sabedoria. Pois aprendemos: com dez tipos de louvor Davi louvou o Santo, Bendito Seja Ele, e um deles é Maskil. E é um grau, um daqueles dez. E Davi preparou a si mesmo até que este grau repousasse sobre ele.

257 → “Bem-aventurado aquele cuja transgressão é perdoada (nesui pesha)”: pois na hora em que o Santo, Bendito Seja Ele, pesa os pecados e os méritos dos filhos dos homens, aquela balança do lado dos pecados sobe (mistalqin), e os outros, os méritos que estão na outra balança, pesam para baixo; este é “cuja transgressão é levantada/perdoada” (nesui pesha - levantado).

258 → “Cujo pecado é coberto” (kesui ḥata’ah): na hora em que o julgamento repousa sobre o mundo, que ele esteja coberto, para que o Destruidor não domine sobre ele; como aconteceu a Noé, que o Santo, Bendito Seja Ele, o cobriu, daquele pecado que Adão atraiu sobre o mundo. Pois visto que Adão atraiu este pecado sobre o mundo, as outras criaturas dominaram, e o homem temia delas, e o mundo não se estabeleceu em seu reparo. E por isso, quando Noé saiu da Arca, o Santo, Bendito Seja Ele, abençoou-o. Como está escrito: “E abençoou Deus a Noé e a seus filhos etc.”.

259 → “E vós, frutificai e multiplicai-vos” (Gênesis 9:7). Nestas bênçãos não se encontram as fêmeas, mas “a Noé e a seus filhos”, mas as fêmeas o versículo não mencionou. Disse Rabbi Shim’on: “‘E vós’ (ve-atem) é a generalidade de machos e fêmeas juntos. E mais: ‘a Noé’ – para aumentar sua fêmea. ‘E a seus filhos’ – para aumentar as fêmeas deles.”

260 → “E por isso está escrito: ‘E vós, frutificai e multiplicai-vos’ – para produzir gerações. ‘Daqui em diante povoai a terra’. E aqui o Santo, Bendito Seja Ele, deu-lhes sete mandamentos da Torá (sheva piqudei Orayta); a eles e a todos que vieram depois deles, até que Israel esteve de pé no Monte Sinai, e foram-lhes dados todos os mandamentos da Torá juntos.”

Capítulo 34: A Aliança do Arco-Íris e a Visão da Carruagem (Versículos 261-272)

261 → “E disse Deus a Noé etc. Este é o sinal da aliança que ponho entre Mim e vós etc. O Meu arco tenho posto na nuvem” (Gênesis 9:12-13). “Tenho posto” (natati) – desde antes. Rabbi Shim’on abriu: “E por cima do firmamento, que estava por cima das suas cabeças, havia algo semelhante a uma pedra de safira, à semelhança de um trono” (Ezequiel 1:26). O que está escrito acima? “E ouvi o ruído das suas asas, como o ruído de muitas águas, como a voz do Onipotente (Shaddai), quando andavam” (Ezequiel 1:24). Estes são os quatro Animais (Ḥayvot) grandes, superiores, santos, sobre os quais aquele firmamento está estabelecido. E as asas de todos eles se unem umas às outras, para cobrir seus corpos.

262 → E na hora em que estendem suas asas, ouve-se o som das asas de todos eles, que dizem um cântico. É o que está escrito: “como a voz do Onipotente” (ke-qol Shaddai). Que não silencia jamais. Como está escrito: “Para que a glória te cante louvor e não se cale” (Salmos 30:13). E o que dizem? “Fez Hashem notória a Sua salvação, manifestou a Sua justiça perante os olhos das nações” (Salmos 98:2).

263 → “A voz da palavra como a voz de um exército” (qol hamulah ke-qol maḥaneh). Como a voz do acampamento santo, quando se unem todos os exércitos superiores em cima. E o que dizem? “Santo, Santo, Santo é Hashem dos Exércitos; toda a terra está cheia da Sua glória” (Isaías 6:3). Viram-se para o Sul, dizem “Santo”; viram-se para o Norte, dizem “Santo”. Viram-se para o Oriente, dizem “Santo”. Viram-se para o Ocidente, dizem “Bendito” (Barukh).

264 → E este firmamento está sobre as cabeças deles. E em todo lugar que ela [a Shechiná/Carruagem] vai, as faces se viram para aquele lado, pois as faces estão incluídas nela. As faces se viram para os quatro cantos, e todos giram para baixo.

265 → No seu quadrado (bi-revu’a dileih), está gravada com quatro faces: face de Leão, face de Águia, face de Boi, face de Homem. Gravado em todos, Homem (Adam). Face de Leão é Homem; face de Águia é Homem; face de Boi é Homem. Todos estão incluídos nele. E por isso está escrito: “E a semelhança dos seus rostos era rosto de homem” (Ezequiel 1:10).

266 → E este firmamento que é quadrado, todas as cores estão incluídas nele; quatro cores são vistas nele, gravadas em quatro quatros. Em quatro gravuras, marcas brilhantes, superiores e inferiores. Quando se separam as cores que são quatro, somam doze. Cor verde (yaroq), cor vermelha (sumaq), cor branca (ḥivvar), cor de safira (sapir), que se incluem de todas as cores. É o que está escrito: “Como o aspecto do arco que aparece na nuvem no dia da chuva, assim era o aspecto do resplendor em redor. Este era o aspecto da semelhança da glória de Hashem” (Ezequiel 1:28). Visão das cores de tudo. E por isso: “O Meu arco tenho posto na nuvem”.

267 → O que é “Meu arco” (qashti)? Como foi dito em José, que está escrito: “O seu arco porém susteve-se no forte” (Gênesis 49:24). Porque José é chamado Justo (Tzadiq); e por isso, “seu arco”: esta é a Aliança do Arco, que está incluída no Justo; pois Aliança, um se agarra no outro. E porque Noé era justo, o sinal dele (qayama dileih) era o arco.

268 → “E os braços de suas mãos foram fortalecidos (va-yafozu)” (Gênesis 49:24). O que é “foram fortalecidos” (va-yafozu)? Iluminaram com o desejo de tudo. Como tu dizes: “Mais desejáveis são do que o ouro, sim, do que muito ouro fino (u-mi-paz rav)” (Salmos 19:11). Iluminaram com a luz superior, porque ele guardou a Aliança. E por isso, é chamado José, o Justo. Sobre isso, o Arco é chamado Aliança, incluído um no outro.

269 → E este é o brilho da glória superior, visão de todas as visões. Visão como a visão oculta, cores ocultas. Cores que não se revelam. E não há permissão para olhar com o olho no arco, quando aparece no mundo, para que não se mostre desrespeito (qalana) na Shechiná. E assim as cores do arco são uma visão de um reflexo ligado (sosti’pa qeṭira), como a visão da glória superior, que não é para se olhar.

270 → E uma vez que a terra viu este arco, a aliança santa, foi estabelecida em existência. E sobre isso: “E será por sinal de aliança entre Deus etc.”. Isto que dissemos, que estas três cores, e uma que está incluída entre elas, todas são um segredo único. E dentro da nuvem ela sobe para ser vista.

271 → “E por cima do firmamento, que estava por cima das suas cabeças, havia algo semelhante a uma pedra de safira”. Esta é a Pedra Fundamental (Even Shetiyah), que é um ponto único (nequdah ḥada) de todo o mundo. E sobre ela está o Santo dos Santos (Qodesh HaQodashim). E o que é? O Trono Santo Superior, que é encarregado sobre estes quatro. “Semelhança de um trono”, em quatro suportes; e esta é a Torá Oral (Torah she-be-al peh).

272 → “E sobre a semelhança do trono havia uma semelhança como o aspecto de um homem sobre ele, em cima”. Esta é a Torá Escrita (Torah she-bi-khtav). Daqui [vemos] que a Torá Escrita deve ser colocada sobre a Torá Oral. Porque este Trono é para Este, “como o aspecto de um homem”. Que é a forma de Jacó, que está sentado sobre ele.

Capítulo 35: A Pedra Fundamental e o Arco-Íris Messiânico (Versículos 273-291)

273 → Rabbi Yehudah levantou-se uma noite para estudar a Torá, à meia-noite, na estalagem, na cidade de Maḥasya. E estava lá na casa um judeu, que veio atrás de dois fardos de tecido (qesira de-qaṭpira). Abriu Rabbi Yehudah e disse: “E esta pedra, que tenho posto por coluna, será casa de Deus” (Gênesis 28:22). Esta é a Pedra Fundamental (Even Shetiyah), da qual o mundo foi plantado (ishtil), e sobre ela foi construído o Templo.

274 → Levantou sua cabeça aquele judeu e disse-lhe: “Esta palavra, como é possível? Pois a Pedra Fundamental existia antes que o mundo fosse criado, e dela o mundo foi plantado; e tu dizes: ‘E esta pedra, que tenho posto por coluna’ – o que implica que Jacó a colocou agora, pois está escrito: ‘E tomou a pedra que pusera por sua cabeceira’. E mais: Jacó estava em Betel, e esta pedra estava em Jerusalém.”

275 → Rabbi Yehudah não virou a cabeça para ele. Abriu e disse: “Prepara-te, ó Israel, para te encontrares com o teu Deus” (Amós 4:12). E está escrito: “Inclina os ouvidos e ouve, ó Israel” (Deuteronômio 27:9). As palavras da Torá requerem intenção (kavvanah). E as palavras da Torá requerem ser preparadas no corpo e na vontade juntos. Levantou-se aquele judeu, e vestiu-se, e sentou-se ao lado de Rabbi Yehudah, e disse: “Afortunados sois vós, justos, que vos ocupais com a Torá dia e noite.”

276 → Disse-lhe Rabbi Yehudah: “Agora que preparaste a ti mesmo, dize tua palavra, e nos uniremos juntos. Pois as palavras da Torá requerem preparo do corpo e preparo do coração. E se não, na minha cama eu estava deitado e no meu coração eu dizia as palavras. Mas eis que aprendemos, que até um que senta e estuda a Torá, a Shechiná une-se a ele; e se a Shechiná está aqui, e eu estou deitado na minha cama? E não apenas isso, mas requerem clareza (tzaḥuta).”

277 → “E mais: todo homem que se levanta para estudar a Torá à meia-noite, quando desperta o Vento Norte (ruḥ tzafon), o Santo, Bendito Seja Ele, vem para deleitar-se com os justos no Jardim do Éden. E Ele e todos os justos no Jardim, todos escutam estas palavras que saem de sua boca. E se o Santo, Bendito Seja Ele, e todos os justos, deleitam-se em ouvir palavras de Torá nesta hora, eu estaria deitado na minha cama?” Disse-lhe: “Agora dize tua palavra.”

278 → Disse-lhe: “Perguntei sobre o que disseste no versículo: ‘E esta pedra, que tenho posto por coluna, será casa de Deus’ – que esta é a Pedra Fundamental. Como é possível? Pois a Pedra Fundamental existia antes que o mundo fosse criado, e dela o mundo foi plantado, e tu disseste: ‘que tenho posto’, o que implica que Jacó a colocou agora. E está escrito: ‘E tomou a pedra que pusera por sua cabeceira’. E mais: Jacó estava em Betel, e esta pedra estava em Jerusalém.” Disse-lhe: “Toda a Terra de Israel dobrou-se debaixo dele, e aquela pedra estava debaixo dele.” Disse-lhe: “‘Que pusera’ (asher sam) está escrito. E está escrito: ‘E esta pedra que tenho posto por coluna’. Disse-lhe: ‘Se sabes uma palavra, dize-a’.”

279 → Abriu e disse: “Quanto a mim, contemplarei a Tua face na justiça; satisfar-me-ei da Tua semelhança quando acordar” (Salmos 17:15). O Rei Davi, seu amor e seu apego eram nesta pedra sempre. E sobre ela disse: “A pedra que os edificadores rejeitaram tornou-se cabeça de esquina” (Salmos 118:22). E quando queria olhar na visão da glória de seu Senhor, tomava esta pedra em sua mão, primeiramente, e depois entrava.

280 → “Porque todo aquele que quer ser visto diante de seu Senhor não entra senão com esta pedra. Como está escrito: ‘Com isto (be-zot) entrará Arão no santuário’ (Levítico 16:3). E Davi louva a si mesmo e diz: ‘Quanto a mim, contemplarei a Tua face na justiça (be-tzedeq)’ [que é a pedra/Zot]. E todo o esforço de Davi era ser visto com esta pedra, como convém, diante do Alto.”

281 → “Vinde e vede: Abraão instituiu a oração da manhã (tzelota de-tzafra) e fez conhecida a bondade de seu Senhor no mundo. E preparou aquela hora, com seu reparo como convém. Como está escrito: ‘E levantou-se Abraão de manhã’ (Gênesis 22:3). Isaac instituiu a oração da tarde (tzelota de-minḥah), e fez conhecido no mundo que há Julgamento e há Juiz, que pode salvar e julgar o mundo.”

282 → “Jacó instituiu a oração da noite (tzelota de-arvit), e por causa desta oração, que instituiu o que nenhum homem instituiu antes dele, como convém. Por isso, louvou a si mesmo e disse: ‘E esta pedra, que tenho posto por coluna’. Pois até aquela hora, outro não a havia colocado como ele.”

283 → “E por isso: ‘E tomou a pedra que pusera por sua cabeceira, e a pôs por coluna’. O que é ‘coluna’ (matzevah)? Que estava caída, e ele a levantou. ‘E derramou azeite sobre a sua cabeça’. Pois em Jacó dependia a coisa, para fazer mais do que todos os filhos do mundo.”

284 → Veio Rabbi Yehudah e o beijou. Disse-lhe: “E tu sabes tudo isso e te ocupas com comércio, e deixas a vida eterna?” Disse-lhe: “Porque a hora me aperta, e tenho dois filhos, e estão todo o dia na casa de estudo (bei rav), e eu me esforço pelo sustento deles, e para dar-lhes pagamento aos seus professores, para que se ocupem com a Torá.”

285 → Abriu e disse: “E Salomão assentou-se no trono de Davi seu pai, e o seu reino firmou-se muito” (I Reis 2:12). “Qual é este louvor? Senão que ele preparou a Pedra Fundamental, e colocou sobre ela o Santo dos Santos, e então: ‘e o seu reino firmou-se muito’.”

286 → “E está escrito: ‘E a verei, para me lembrar da aliança eterna’ (Gênesis 9:16). Pois o Santo, Bendito Seja Ele, o Seu desejo está nela sempre; e aquele que não é visto nela, não entra diante de seu Senhor. E por isso está escrito: ‘E a verei, para me lembrar da aliança eterna’.”

287 → “‘E a verei’ (u-re’itiha). O que é ‘E a verei’? É um segredo, como tu dizes: ‘e marca um sinal (tav) sobre as testas etc.’ (Ezequiel 9:4). Para ser vista sobre eles. E há quem diga: esta é a marca da letra santa, que está na carne.”

288 → Disse Rabbi Yehudah: “Certamente tudo é [verdade]. Mas este arco que é visto no mundo, num segredo superior existe. E quando Israel sair do exílio, este arco está destinado a se adornar com suas cores, como uma noiva que se adorna para seu marido.”

289 → Disse-lhe aquele judeu: “Assim me disse meu pai, quando estava partindo do mundo: ‘Não esperes pelos pés do Messias, até que se veja este arco no mundo, adornado em cores brilhantes, e ilumine o mundo. E então espera pelo Messias’.”

290 → “De onde sabemos? Pois está escrito: ‘E a verei, para me lembrar da aliança eterna’. E agora que é vista em cores escuras, é vista para memória, de que não virá o Dilúvio. Mas naquele tempo será vista em cores brilhantes, e adornar-se-á em reparo como a noiva que se adorna para seu marido. E então ‘para me lembrar da aliança eterna’. E o Santo, Bendito Seja Ele, lembrará desta Aliança, que está no exílio, e levantá-la-á do pó. É o que está escrito: ‘e buscarão a Hashem seu Deus, e a Davi seu rei’ (Oséias 3:5). E está escrito: ‘e servirão a Hashem seu Deus, e a Davi seu rei, que lhes levantarei’ (Jeremias 30:9) – ‘que levantarei’ do pó, como tu dizes: ‘levantarei o tabernáculo de Davi que está caído’ (Amós 9:11). E por isso: ‘E a verei, para me lembrar da aliança eterna’, e para levantá-la do pó.”

291 → “E assim disse meu pai: Por isso é lembrada na Torá a redenção de Israel e a memória dela. E isto é o que está escrito: ‘Porque isto é para mim como as águas de Noé; como jurei que as águas de Noé não passariam mais sobre a terra, assim jurei que não Me irarei mais contra ti, nem te repreenderei’ (Isaías 54:9).”

Capítulo 36: As Raízes Celestiais dos Filhos de Noé (Versículos 292-300)

292 → “E os filhos de Noé, que saíram da arca” (Gênesis 9:18). Rabbi El’azar disse: “Visto que está escrito ‘E os filhos de Noé’, por que diz ‘que saíram da arca’? Acaso ele teve outros filhos que não saíram da Arca?”

293 → Disse-lhe Rabbi Abba: “Sim. Pois eis que depois seus filhos geraram filhos. Como está escrito: ‘E estas são as gerações de Sem etc.’. E eles não saíram de dentro da Arca. E por isso está escrito: ‘que saíram da Arca, Sem, Cam e Jafé’.”

294 → Rabbi Shim’on disse: “Se eu estivesse presente no mundo quando o Santo, Bendito Seja Ele, deu o Livro de Enoque ao mundo, e o Livro de Adão, eu me esforçaria para que não se encontrassem entre os homens; porque nem todos os sábios se preocupam em olhar neles [corretamente], e erram com palavras estranhas, para tirar da autoridade superior para uma autoridade estranha. E agora, eis que os sábios do mundo sabem as palavras, e as ocultam, e se fortalecem no serviço de seu Senhor.”

295 → “E este versículo, encontrei-o no segredo dos segredos. Pois quando despertou a alegria de todas as alegrias (ḥedva de-khol ḥedvan), oculta e escondida, a Causa das Causas (sibbata de-sibbtin), iluminou dela uma luz fina. A alegria de todas as alegrias iluminou à direita, com óleo da unção superior. E iluminou à esquerda, com a alegria do vinho bom. Iluminou ao meio, com a alegria dos dois lados. O espírito despertou, e o espírito subiu, e foi dado no espírito.”

296 → “Apegaram-se um ao outro. Três entraram em três. De dentro dos três saiu uma aliança (brit), e apegou-se na aliança. O espírito que subia foi concebido (it’abrat), foi concebido dele. Quando foi dada nos dois lados, apegaram-se espírito em espírito, e foram concebidas de três filhos. E Noé e a Arca, saíram deles três, conforme o modelo dos três superiores. E estes são os que saíram de dentro da Arca: Sem, Cam e Jafé. Sem: que é no lado da Direita. Cam: que é no lado da Esquerda. Jafé: a púrpura (argvana) que os inclui.”

297 → “‘E Cam é o pai de Canaã’. A impureza do ouro (zohama de-dahava), debaixo das escórias. O despertar do espírito impuro, da Serpente antiga. E por isso, marcou e disse: ‘E Cam é o pai de Canaã’. Que trouxe maldições sobre o mundo. Aquele Canaã que foi amaldiçoado. Aquele Canaã que escureceu a face das criaturas.”

298 → “E por isso, não saiu da generalidade de todos eles senão este. Pois está escrito: ‘E Cam é o pai de Canaã’. Aquele que escureceu o mundo. E não está escrito na generalidade disto: ‘E Sem é o pai de fulano’, ou ‘Jafé é o pai de fulano’; mas imediatamente saltou e disse: ‘E Cam é o pai de Canaã’. Certamente.”

299 → “E sobre isso, quando veio Abraão, o que está escrito? ‘E passou Abrão pela terra’ (Gênesis 12:6). Pois antes que houvesse o estabelecimento dos Patriarcas, e não tivesse vindo a semente de Israel ao mundo, para que saísse este nome, e entrasse o Nome Superior Santo, quando Israel era justo, a terra era chamada pelo nome disto: Terra de Israel. Quando não mereceram, a terra era chamada pelo outro nome: Terra de Canaã.”

300 → “E sobre isso está escrito: ‘E disse: Maldito seja Canaã; servo dos servos será de seus irmãos’ (Gênesis 9:25). Pois ele trouxe maldições sobre o mundo. E na Serpente, o que está escrito? ‘Maldita és tu mais que toda a besta’. Isto é o que está escrito: ‘servo dos servos’. E sobre isso está escrito: ‘Sem, Cam e Jafé’. Três, estes filhos de Noé que saíram da Arca, como dissemos.”

Capítulo 37: A Dispersão das Três Cores Primordiais (Versículos 301-305)

301 → “Estes três são os filhos de Noé” (Gênesis 9:19). A existência de todo o mundo, a existência do segredo superior. “E a partir destes se espalhou toda a terra”. Isto é o segredo das três cores superiores. Pois quando aquele rio que flui e sai, rega o Jardim, com a força destes três superiores. E de lá se separam as cores de baixo, cada uma incluída em sua companheira, para mostrar que a glória do Santo, Bendito Seja Ele, estendeu-se em cima e em baixo, e Ele é um, nos superiores e nos inferiores.

302 → Disse Rabbi El’azar: “Estas três cores, em todos aqueles que vêm do lado da santidade; e da visão destas três cores separam-se todos aqueles que vêm do lado do espírito estranho. E quando olhares no segredo dos graus, encontrarás como se separam as cores, para todos aqueles lados, até que entram em baixo, no segredo daqueles vinte e sete canais, que pisam (de-dashi), que cobrem os abismos.”

303 → “E tudo é conhecido pelos sábios supremos. Afortunada é a porção dos justos, que o Santo, Bendito Seja Ele, deseja a sua glória, e revela-lhes os segredos superiores da sabedoria. Sobre eles está escrito: ‘O segredo de Hashem é para os que O temem; e Ele lhes fará saber a Sua aliança’ (Salmos 25:14).”

304 → Abriu Rabbi El’azar e disse: “Hashem, Tu és o meu Deus, exaltar-Te-ei, e louvarei o Teu nome, porque fizeste maravilhas; os Teus conselhos antigos são verdade e firmeza” (Isaías 25:1). Quanto têm os filhos dos homens de olhar na glória do Santo, Bendito Seja Ele, e louvar a Sua glória. Porque todo aquele que sabe louvar o seu Senhor, como convém, o Santo, Bendito Seja Ele, faz-lhe a sua vontade. E não apenas isso, mas aumenta bênçãos em cima e em baixo.

305 → E sobre isso, aquele que sabe louvar o seu Senhor e unificar o Seu Nome, é querido em cima e desejado em baixo. E o Santo, Bendito Seja Ele, gloria-se nele. E sobre ele está escrito: “E disse-me: Tu és meu servo, és Israel, por quem Me glorificarei” (Isaías 49:3).

Capítulo 38: A Vinha de Noé e a Brecha do Mundo (Versículos 306-310)

306 → “E começou Noé, o lavrador da terra, e plantou uma vinha” (Gênesis 9:20). Rabbi Yehudah e Rabbi Yosi. Um disse: “Do Jardim do Éden foi expulsa, e ele a plantou aqui”. E um disse: “Na terra estava, e ele a arrancou, e a plantou; e naquele dia produziu frutos e brotou flores e uvas, e ele a espremeu, e bebeu do vinho e embriagou-se.”

307 → Rabbi Shim’on disse: “Um segredo de sabedoria está aqui, neste versículo. Quando Noé quis investigar naquele pecado que Adão, o Primeiro, investigou. Não para se apegar a ele, mas para conhecer, e para consertar o mundo, e não pôde. Espremeu uvas para investigar naquela vinha. Visto que chegou a isto: ‘E bebeu do vinho, e embriagou-se, e descobriu-se (va-yitgal)’. E não tinha força para ficar de pé. E por isso, ‘e descobriu-se’: revelou a brecha do mundo, que estava fechada. ‘Dentro de sua tenda’ (be-tokh oholoh), está escrito com Hé. E sobre isso está escrito: ‘e não te aproximes da porta da sua casa’ (Provérbios 5:8). ‘Dentro de sua tenda’, daquela vinha.”

308 → “De forma semelhante, os filhos de Arão, que aprendemos que estavam embriagados de vinho. E quem lhes deu vinho naquele lugar para beber? Se pensares que eram insolentes e beberam vinho... não é assim; mas certamente, daquele vinho se embriagaram. Como está escrito: ‘E ofereceram estranho fogo diante de Hashem’ (Levítico 10:1). Está escrito aqui ‘fogo estranho’, e está escrito lá ‘para te guardar da mulher estranha’ (Provérbios 7:5). E tudo é uma única palavra.”

309 → “E assim de forma semelhante: ‘E bebeu do vinho, e embriagou-se, e descobriu-se’. E sobre isso, despertou Cam, pai de Canaã, como foi dito. E foi dado lugar a Canaã para dominar; e o que era este justo, no segredo da Aliança, castrou-o. E aprendemos que removeu dele aquela existência [o órgão da aliança].”

310 → “E por isso disse: ‘Maldito’. Pois eis que as maldições despertaram primeiramente, por sua mão, no mundo. ‘Servo dos servos será’. Como tu dizes: ‘Maldita és tu mais que toda a besta etc.’. Isto é o que está escrito ‘servo dos servos’. Tudo será consertado no tempo vindouro, e ele não será consertado. E tudo sairá para a liberdade, e ele não sairá. E é um segredo para aqueles que conhecem os caminhos e as veredas da Torá.”

Capítulo 39: A Mancha do Pecado e o Destino de Israel (Versículos 311-318)

311 → Abriu e disse: “Porque eu conheço as minhas transgressões, e o meu pecado está sempre diante de mim” (Salmos 51:5). Quanto devem os filhos dos homens guardar-se de seus pecados, diante do Santo, Bendito Seja Ele. Pois eis que depois que o homem peca, marcado está o seu pecado em cima, e não é apagado, exceto com força de grande arrependimento. Como tu dizes: “Ainda que te laves com salitre, e amontoes sabão, a tua iniquidade está manchada (nikhtam) diante de mim” (Jeremias 2:22).

312 → Vinde e vede: Visto que o homem peca diante do Santo, Bendito Seja Ele, uma vez, faz uma marca. E quando peca uma segunda vez, fortalece-se aquela marca. Peca uma terceira vez, espalha-se aquela mancha (ketama), de um lado a outro; então está escrito: “A tua iniquidade está manchada diante de mim”.

313 → Vinde e vede: O Rei Davi, visto que pecou diante do Santo, Bendito Seja Ele, no assunto de Bate-Seba, pensou que aquele pecado estava marcado sobre ele para sempre. O que está escrito? “Também Hashem perdoou o teu pecado, não morrerás” (II Samuel 12:13). Passou aquela marca de diante d’Ele.

314 → Disse-lhe Rabbi Abba: “E eis que aprendemos que Bate-Seba era destinada ao Rei Davi desde o dia em que o mundo foi criado; por que o Santo, Bendito Seja Ele, a deu a Urias, o heteu, antes disso?”

315 → Disse-lhe: “Assim são os caminhos do Santo, Bendito Seja Ele: ainda que a mulher esteja destinada ao homem, para ser dele, outro antecipa e a toma, até que chegue o tempo deste. Visto que chegou o tempo dele, é empurrado este que a tomou, diante deste outro que vem depois, e é removido do mundo. E é difícil diante do Santo, Bendito Seja Ele, removê-lo do mundo antes que chegue o seu tempo, diante deste outro.”

316 → “E o segredo de Bate-Seba, que foi dada a Urias, o heteu, primeiramente: sai e examina por que foi dada a Terra Santa a Canaã, antes que viessem Israel. E encontrarás esta palavra. E tudo é um segredo único, e uma palavra única.”

317 → “Vinde e vede: Davi, ainda que confessou seu pecado e retornou em arrependimento, não removeu seu coração e sua vontade daqueles pecados que pecou, e daquele pecado de Bate-Seba, porque temia por eles sempre, que talvez um deles causasse e o acusasse na hora do perigo. E por isso, não os esqueceu, de si e de sua vontade.”

318 → “Outra interpretação: ‘Porque eu conheço as minhas transgressões’. Todos os graus, nos quais os pecados dos homens dependem, ‘eu conheço’. ‘E o meu pecado está sempre diante de mim’. Este é o defeito da Lua, que não saiu da impureza, até que veio Salomão, e ela iluminou-se em perfeição. E então o mundo se perfumou, e Israel habitou em segurança. Como está escrito: ‘E Judá e Israel habitavam seguros, cada um debaixo da sua videira e debaixo da sua figueira’ (I Reis 5:5). E com tudo isso: ‘e o meu pecado está sempre diante de mim’. E não cessou do mundo. Até que venha o Rei Messias, no tempo vindouro. Como foi dito: ‘e também farei passar da terra o espírito imundo’.”

Capítulo 40: Ninrode e o Poder das Vestes de Adão (Versículos 319-321)

319 → “Este foi poderoso caçador diante de Hashem; por isso se diz: Como Ninrode, poderoso caçador diante de Hashem” (Gênesis 10:9). Vinde e vede: Ele era um homem forte. Vestia as vestes de Adão, o Primeiro, e sabia caçar a caça das criaturas com elas.

320 → Disse Rabbi El’azar: “Ninrode seduzia as criaturas a irem atrás do culto da idolatria. E dominava com aquelas vestes, e vencia os filhos do mundo. E dizia que ele era o governante do mundo, e os filhos dos homens o adoravam. E por que seu nome foi chamado Ninrode? Porque rebelou-se (marad) contra o Rei Superior. De cima. Que rebelou-se contra os superiores, e rebelou-se contra os inferiores.”

321 → “Com aquelas vestes, dominou sobre todos os filhos do mundo, e reinou neles. E rebelou-se contra seu Senhor. E disse que ele era o governante do mundo, e seduzia as criaturas atrás dele, até que atraiu os filhos dos homens para saírem de trás do culto do Senhor do Mundo. Disse Rabbi Shim’on: Nestas vestes, os companheiros conhecem nelas um segredo superior.”

Capítulo 41: O Templo que se Constrói a si Mesmo (Versículos 322-333)

322 → Mishná. “E era toda a terra de uma mesma língua e de uma mesma fala” (Gênesis 11:1). Rabbi Shim’on abriu: “E a casa, quando estava em construção, edificava-se de pedras preparadas na pedreira (even shelemah massa nivnah); de maneira que nem martelo nem machado nem qualquer ferramenta de ferro se ouviu na casa quando a edificavam” (I Reis 6:7). “E a casa, quando estava em construção (be-hibanoto)”. Acaso não a construía Salomão, e todos os artesãos que estavam lá? O que é “em sua construção” [passiva/reflexiva]?

323 → “Senão que assim é, como está escrito: ‘De uma só peça (miqshah) se fará o candelabro’ (Êxodo 25:31). Se é de uma só peça, o que é ‘se fará’ (te’aseh - passivo)? Senão que, certamente, tudo veio e um milagre foi feito, ela por si mesma. Visto que começaram a fazer a obra, [ela] ensinava aos artesãos a fazer nela o que não sabiam antes.”

324 → “Qual a razão? Por causa da bênção do Santo, Bendito Seja Ele, que repousava sobre as mãos deles. E por isso está escrito ‘em sua construção’ (be-hibanoto); ela se construía por si mesma, pois ela ensinava o ensinamento aos artesãos, como começar a fazer, e não se retirava dos olhos deles a impressão daquela obra propriamente, e olhavam nela e faziam, até que toda a casa foi construída.”

325 → “‘De pedras preparadas (even shelemah)’. ‘Shelomo’ (Salomão) está escrito, faltando o Yod [leitura possível: Even Shelomo - Pedra de Salomão], ‘pedra inteira/de Salomão’ certamente. ‘Transportada’ (massa): que se transportava e vinha e repousava sobre eles, e a obra era feita. ‘Massa’: que se movia a mão para fazer, sem o conhecimento deles. Está escrito aqui ‘massa’. E está escrito lá: ‘e segundo a partida (u-le-massa) dos arraiais’ (Números 10:2).”

326 → “‘Nem martelo nem machado nem qualquer ferramenta de ferro se ouviu’. Porque o Shamir cortava tudo, e não se ouvia palavra, pois não necessitavam de outras ferramentas para fazer. E tudo veio e um milagre foi.”

327 → Disse Rabbi Shim’on: “Quão queridas são estas palavras da Torá. Afortunada é a porção daquele que se ocupa com elas, e sabe andar no caminho da verdade. ‘E a casa, quando estava em construção’ (Ve-ha-bayit be-hibanoto). Quando sobe na Vontade do Santo, Bendito Seja Ele, fazer glória para a Sua Glória, sobe de dentro do Pensamento uma Vontade, para se estender, e estende-se do lugar onde é Pensamento oculto, que não é conhecido.”

328 → “Até que se estende e repousa na Garganta, lugar que é uma fonte constante, no segredo que é o Espírito da Vida (Ruḥa de-Ḥayyei). E então, quando se estende aquele Pensamento, e repousa neste lugar, chama-se aquele Pensamento ‘Deus Vivo’ (Elohim Ḥayyim). Como está escrito: ‘Ele é o Deus Vivo’ (Jeremias 10:10).”

329 → “Ainda queria estender-se e revelar-se; de lá saíram fogo e vento e água, incluídos como um; e saiu Jacó, homem perfeito, e ele é uma voz única que sai e é ouvida. Daqui, o Pensamento que estava oculto em silêncio, é ouvido para revelar-se.”

330 → “Ainda, estendeu-se este Pensamento, para revelar-se. E golpeou esta Voz e bateu nos lábios; e então saiu a Palavra (Dibbur), que completou tudo, e revelou tudo. Ouviu-se que tudo é aquele Pensamento oculto que estava dentro, e tudo é um.”

331 → “Visto que chegou a esta extensão, e fez-se a Palavra na força daquela Voz, então: ‘E a casa, quando estava em construção’. ‘Quando foi construída’ (Ka’asher nivnah) não está escrito, mas sim ‘em sua construção’ (be-hibanoto), em todo tempo e tempo. ‘Pedra inteira/de Salomão’ (Even Shelemah), como foi dito. E está escrito: ‘com a coroa com que sua mãe o coroou’ (Cântico 3:11).”

332 → “‘Transportada’ (Massa): que sai de dentro, e repousa e move-se para fora; sai de cima, e repousa e move-se para baixo. ‘Nem martelo nem machado nem qualquer ferramenta de ferro’: estes são os outros graus inferiores, que todos dependem dele, e não foram ouvidos, e não foram aceitos dentro, quando ela sobe para unir-se em cima, e para mamar de lá. E isto é ‘em sua construção’.”

333 → “E então, quando ela mama, todos estão em alegria, e mamam e enchem-se de bênçãos. E então, os mundos todos se sustentam, em um segredo único, em uma unidade única, e não há em todos os mundos separação. Depois que tomam sua porção cada um e um, todos se estendem e se separam para os seus lados, para o que foram designados.”

Capítulo 42: A Torre de Babel e a Sabedoria da Klipa (Versículos 334-356)

334 → Vinde e vede: “E era toda a terra de uma mesma língua etc.”. Depois, o que está escrito? “E aconteceu que, partindo eles do Oriente (mi-qedem)” (Gênesis 11:2). Daquele Antigo (Qadma’ah) do mundo. “Acharam um vale na terra de Sinar”. Pois eis que de lá se separam para todos os lados, e é o início do reino para se espalhar.

335 → E se disseres: “Eis que está escrito: ‘E um rio saía do Éden para regar o jardim, e dali se dividia’. Certamente é assim, pois visto que se movem de lá, há separação; mas quando estão reunidos lá para mamar, não há separação. E quando se movem, há separação, como está escrito: ‘E aconteceu que, partindo eles do Oriente, acharam um vale’. Como foi dito.”

336 → “E era toda a terra de uma mesma língua e de uma mesma fala”. Pois então o mundo, no fundamento e na raiz e na base, era um, e a fé era uma, n’Ele, no Santo, Bendito Seja Ele. O que está escrito? “E aconteceu que, partindo eles do Oriente”. Do Antigo, a raiz do mundo, a fé de tudo. “Acharam um vale”. Um achado (metzi’ah) encontraram, e saíram nele de debaixo da fé superior.

337 → Vinde e vede: Nimrode, o que está escrito nele? “E o princípio do seu reino foi Babel” (Gênesis 10:10). Pois eis que de lá moveu-se para apegar-se a uma autoridade estranha. E aqui: “Acharam um vale na terra de Sinar”. De lá moveram-se em seus corações, para sair da autoridade superior, para uma autoridade estranha.

338 → “E disseram: Vinde (Hava), edifiquemos nós uma cidade e uma torre, cujo cume toque nos céus, e façamo-nos um nome”. Rabbi Ḥiyya abriu: “Mas os ímpios são como o mar agitado (nigras) etc.” (Isaías 57:20). Acaso há mar “expulso/agitado”? Sim. Pois quando o mar sai de seu limite, e vai sem corda (ḥavla), então é expulso (nigras) e banido de seu lugar, como quem bebe vinho e não assenta em sua sanidade, e sobe e desce. Qual a razão? Porque “não se pode aquietar, e as suas águas lançam de si lama e lodo”. Pois suas águas expõem toda aquela lama do mar, e toda sujeira para suas margens.

339 → De forma semelhante, aqueles ímpios, que saem do caminho da retidão, e andam como bêbados de vinho, sem conserto, que saem do caminho reto para o caminho tortuoso. Qual a razão? Porque “não se pode aquietar”. Pois a tortuosidade de seus caminhos causa-lhes andar sem conserto, e sem tranquilidade.

340 → E não apenas isso, mas toda a ira deles, na hora em que dizem uma palavra de suas bocas, aquela palavra é “lama e lodo”. Todos eles expõem sujeira e imundície de suas bocas para fora, até que se impurificam, e impurificam-se a si mesmos.

341 → Vinde e vede: “E disseram: Vinde (Hava), edifiquemos nós uma cidade e uma torre, cujo cume toque nos céus”. Não há “Hava” senão preparação (hazmana) apenas. “Edifiquemos nós uma cidade e uma torre, cujo cume toque nos céus”. Todos com um mau conselho (be-eiṭa bisha) vieram para rebelar-se contra Ele, contra o Santo, Bendito Seja Ele. Com loucura vieram, com estupidez de coração.

342 → Disse Rabbi Abba: “Loucura tomaram em seus corações. Mas com sabedoria de impiedade vieram, para sair da autoridade superior para uma autoridade estranha, e para trocar a Sua Glória por uma glória estranha. E em tudo há um segredo de sabedoria superior.”

343 → “‘Hava’, edifiquemos nós uma cidade e uma torre”. Vinde e vede: Quando chegaram a este vale, que é uma autoridade estranha, e revelou-se a eles um lugar de domínio que está fincado dentro dos peixes do mar. Disseram: “Eis um lugar para habitar e para fortalecer o coração, para deleitar nele os inferiores”. Imediatamente: “Vinde, edifiquemos nós uma cidade”. Preparemos neste lugar, uma cidade e uma torre.

344 → “‘E façamo-nos um nome’. Este lugar será para nós para temor, e não outro; e construiremos para este lugar uma cidade e uma torre. Por que subiríamos para cima, onde não poderíamos deleitar-nos? Eis aqui um lugar preparado. ‘E façamo-nos um nome’. Um temor para cultuar lá. ‘Para que não sejamos espalhados’: para outros graus, e nos espalhemos para os lados do mundo.”

345 → (Sitrei Torah/Segredos da Torá) Os administradores do decreto (qumṭora de-harmana) falavam na Língua Santa (Lashon HaQodesh), com a qual os Anjos Ministeriais se comunicam, e não falavam em outra língua. Por isso está escrito: “E agora não se lhes haverá de restringir etc.”. Pois se falassem em outra língua que os anjos superiores não conhecem, teria diminuído a importância do que planejavam fazer. Porque a obra dos demônios não é senão num momento, para a visão dos filhos dos homens, e não mais.

346 → “E de uma mesma fala (u-dvarim aḥadim)”. Pois conheciam os graus superiores, cada um e um, em sua clareza, e não se trocava para eles o grau. E por isso está escrito: “E de uma mesma fala”. E por isso, aconselharam-se com um mau conselho, um conselho de sabedoria, pois está escrito: “Vinde, edifiquemos nós uma cidade e uma torre”.

347 → Tudo é no segredo da sabedoria, e queriam fortalecer na terra o Outro Lado (Sitra Aḥra), e cultuar o seu culto. Pois sabiam que todos os julgamentos maus descem de lá para os mundos. E queriam empurrar o grau da santidade.

348 → “Cidade e torre”: esta é a sabedoria superior. Sabiam que o Nome Santo não se fortalece na terra senão com “cidade e torre”. Cidade: como está escrito “Cidade de Davi, que é Sião etc.”. Torre: como está escrito “Como a torre de Davi é o teu pescoço”. E com sabedoria fizeram, para haver domínio do Outro Lado na terra, que empurra o Senhor de toda a terra de Seu lugar. E para haver uma morada para o Outro Lado na terra.

349 → “‘E façamo-nos um nome’. Assim como o Nome está unido em cima, fortificaremos a construção, para haver um nome na terra. ‘Para que não sejamos espalhados’. Conhecido era para eles que seriam espalhados sobre a face da terra. E por isso, uniram-se para fazer esta obra com sabedoria.”

350 → “O Outro Lado é macho e fêmea, a força da impureza do julgamento duro. E assim como Adão pecou neles, e fortaleceram-se por causa dele sobre o mundo; também assim estes fazem com que se fortaleça mais, pois está escrito: ‘que edificaram os filhos de Adão’. Os filhos de Adão, o Primeiro, que trouxe e fez dominar o Outro Lado sobre o mundo, o lado mau. Assim como o lado da santidade, seu domínio neste mundo não é senão com cidade e torre. Também assim planejaram eles, construir cidade e torre, para fazer dominar este lado mau no mundo.”

351 → “‘E desceu Hashem para ver’. Desceu este Nome Santo, para ver as obras da construção que construíram. E eles falavam na Língua Santa, em relação a todos aqueles graus santos, e tinham sucesso. Visto que a santidade desceu, confundiram-se todos aqueles graus; superiores desceram, e inferiores subiram, e não permaneceram no caminho reto, como estavam. E depois confundiu a língua deles em setenta línguas, e espalharam-se para todos os lados do mundo.”

352 → “Um encarregado (memanna) está no firmamento, e nele estão todas as chaves das obras do mundo. E ele está preparado, nas horas e momentos do dia. E eles conheciam, no segredo da sabedoria, o tesouro deste encarregado. E abriam e fechavam, e tinham sucesso em suas obras, com a palavra de sua boca. Visto que a fala deles foi confundida, tudo foi impedido deles.”

353 → “E um lugar preparado encontraram, naquele vale. O esconderijo dos esconderijos. ‘Acharam um vale’. Um lugar preparado para este lado mau que eles queriam fortalecer, e foram impedidos. A força daquele lado ficou pendente para ser punida naquele vale, até que tomou lá exércitos e acampamentos, à semelhança daqueles que construíram a cidade e a torre. E foram entregues todos na mão dela, e foram mortos lá.”

354 → “Aqueles que não quiseram sair no Fim da Direita (Qeitz ha-Yamin), apressaram-se e caíram no Fim dos Dias (Qeitz ha-Yamim). Naquele lugar, onde a força foi enfraquecida primeiramente, naquele vale. E sobre isso está escrito: ‘e ele estava cheio de ossos’ (Ezequiel 37:1).”

355 → “E fortaleceu-se naquela imagem (tzulma) que Nabucodonosor levantou. E a força foi quebrada depois, naqueles ossos, e naquela imagem que aqueles primeiros estabeleceram, e levantaram-se sobre seus pés. E aquela imagem foi quebrada.”

356 → “E então souberam todos os povos do mundo que não há Deus exceto o Santo, Bendito Seja Ele, somente. E mais, que o Seu Nome foi santificado pela mão de Hananias, Misael e Azarias. E tudo num só dia; e sobre isso está escrito: ‘e santificarão o Santo de Jacó etc.’ (Isaías 29:23).” (Até aqui os Segredos da Torá).

357 → “E desceu Hashem para ver a cidade e a torre”. Esta é uma daquelas dez vezes que a Shechiná desceu à terra. E acaso o que é “para ver”? Ele não sabia antes? Senão que “para ver”: para examinar em julgamento. Como tu dizes: “Hashem olhe sobre vós e julgue” (Êxodo 5:21).

358 → “A cidade e a torre”. Aqui há que se observar, pois eis que não está escrito: “para ver os filhos dos homens”, mas sim: “para ver a cidade e a torre”. Por que? Senão que, na hora em que o Santo, Bendito Seja Ele, examina em julgamento, primeiramente examina no grau de cima, e depois no grau de baixo. Primeiramente nos superiores, e depois nos inferiores. E porque esta palavra chegou em cima, o exame de cima foi nela primeiramente. Pois está escrito: “para ver a cidade e a torre”.

359 → “Que edificaram os filhos de Adão”. O que é “filhos de Adão”? Filhos de Adão, o Primeiro. Que se rebelou contra seu Senhor, e causou a morte ao mundo. “Que edificaram os filhos de Adão” – construção certamente; disseram e quiseram construir em cima.

Capítulo 43: A Descida Divina para o Julgamento (Versículos 357-366)

360 → Rabbi Shim’on abriu: “Assim diz o Senhor Hashem: A porta do átrio interior que olha para o oriente estará fechada durante os seis dias de trabalho; mas no dia de sábado se abrirá, e no dia da lua nova se abrirá” (Ezequiel 46:1). Este versículo deve ser observado, e ele é um segredo, como foi dito. “Estará fechada durante os seis dias de trabalho”. Por que?

361 → Senão que estes são os dias profanos (yemei ḥol), e esta porta estará fechada. Para que não se use o profano com o sagrado. “Mas no dia de sábado se abrirá, e no dia da lua nova se abrirá”. Pois eis que então é o uso do sagrado com o sagrado. E então a Lua se ilumina para unir-se ao Sol.

362 → Vinde e vede: Esta porta não se abre naqueles seis dias profanos. Porque eis que naqueles dias profanos o mundo inferior é alimentado, e dominam todos aqueles seis dias profanos sobre o mundo. Exceto na Terra de Israel.

363 → E aqueles que dominam não dominam na Terra Santa. Porque “esta porta” é fechada. Mas no dia de sábado e no dia da lua nova, todos são removidos e não dominam. Porque “esta porta” é aberta, e o mundo está em alegria, e é alimentado de lá, e o mundo não é entregue a uma autoridade estranha.

364 → E se disseres que todos aqueles seis dias eles dominam sozinhos? Vinde e vede. “Que olha para o oriente”: antes que se levantem para dominar, Ele olha sempre para o mundo. Mas não se abre para alimentar o mundo do sagrado, exceto no dia de sábado e no dia da lua nova. E todos os dias, todos se apegam no dia de sábado, e são alimentados de lá. Pois no dia de sábado todas as portas estão abertas, e o descanso é encontrado para tudo, para superiores e inferiores. Vinde e vede: “E desceu Hashem para ver”. Desceu do sagrado para o profano, para examinar o que construíram, e estabeleceram uma existência para despertar sobre o mundo, para aterrorizá-los.

365 → Rabbi Yitzḥaq estava sentado diante de Rabbi Shim’on. Disse-lhe: “O que viram estes, que fizeram esta loucura, para rebelar-se contra o Santo, Bendito Seja Ele? E todos, num único conselho, estabeleceram-se nisso.” Disse-lhe: “Eis que foi dito, pois está escrito: ‘E aconteceu que, partindo eles do Oriente’. Moveram-se de cima para baixo. Moveram-se da Terra de Israel, e desceram para Babel. Disseram: ‘Eis aqui um lugar para se apegar’.”

366 → “‘E façamo-nos um nome etc.’. E se apegará a ajuda de baixo, neste lugar. Porque quando o julgamento vier para repousar no mundo, eis que este lugar está oposto a ele. E daqui o mundo se beneficiará e será alimentado. Pois eis que em cima é apertado (deḥiqu) para o mundo ser alimentado dele. E não apenas isso, mas nós subiremos ao firmamento e travaremos guerra com Ele, para que o Dilúvio não desça ao mundo, como antes.”

Capítulo 44: A Confusão da Língua Sagrada e a Promessa de Unidade (Versículos 367-387)

367 → “E disse Hashem: Eis que o povo é um, e todos têm uma mesma língua”. Porque todos estão como um, em uma unidade de todos eles farão e terão sucesso em suas obras. Dispersar-se-ão os graus, cada um para o seu lado. E por isso, dispersar-se-ão todos estes de baixo. O que está escrito? “E Hashem os espalhou dali”.

368 → E se disseres: “A língua deles, por que foi confundida?” Senão porque todos falavam na Língua Santa. Aquela língua fazia-lhes uma ajuda; pois na obra e na fala da boca dependem estas coisas, para apegar a intenção do coração, e com isso faziam ajuda para aquele lugar que queriam levantar.

369 → E por isso a língua deles foi confundida, para que não pudessem fortalecer a vontade deles com a Língua Santa. Visto que a língua deles foi trocada, não tiveram sucesso na obra. Porque a força de cima eles não conheciam, e não se familiarizavam senão com a Língua Santa. E quando a língua deles foi confundida, a força deles enfraqueceu, e a firmeza deles foi quebrada.

370 → Vinde e vede: Pois eis que a palavra que os inferiores dizem na Língua Santa, todos os exércitos do céu a conhecem, e se fortalecem nela. E língua estranha não conhecem, e não se familiarizam com ela. E por isso, estes, visto que a língua deles foi confundida, imediatamente “cessaram de edificar a cidade”. Pois a força deles foi quebrada, e não puderam fazer nada, na vontade deles.

371 → “Seja o nome de Deus bendito de eternidade a eternidade, porque dele são a sabedoria e a força” (Daniel 2:20). Pois porque o Santo, Bendito Seja Ele, fez descer os segredos da sabedoria ao mundo, os filhos dos homens corromperam-se nela, e quiseram provocar com ela.

372 → Deu sabedoria superior a Adão, o Primeiro, e com aquela sabedoria que lhe foi revelada, conheceu graus, e apegou-se à Inclinação ao Mal, até que se retiraram dele as fontes da sabedoria. E depois retornou diante de seu Senhor. E revelaram-se a ele [partes] delas, mas não como antes. Depois, naquele livro dele, conheceu sabedorias; e depois vieram os filhos dos homens e irritaram diante d’Ele.

373 → Deu sabedoria a Noé, e serviu com ela ao Santo, Bendito Seja Ele; depois, o que está escrito? “E bebeu do vinho, e embriagou-se, e descobriu-se”. Como foi dito. Deu sabedoria a Abraão, e serviu com ela ao Santo, Bendito Seja Ele. Depois, saiu dele Ismael, que irritou diante do Santo, Bendito Seja Ele. E assim Isaac, saiu dele Esaú. Jacó tomou duas irmãs.

374 → Deu sabedoria a Moisés; o que está escrito nele? “Fiel em toda a minha casa”. E não houve como Moisés, servo fiel, em todos os graus; e não desviou seu coração no desejo de um deles, mas permaneceu na fé superior, como convém.

375 → Deu sabedoria superior ao Rei Salomão. Depois, o que está escrito nele em Provérbios de Salomão? “A palavra do homem a Itiel, a Itiel e Ucal” (Provérbios 30:1). Disse Salomão: “Comigo está Deus (itti el), e a sabedoria é Sua. E poderei (ve-ukhal) fazer minha vontade”. Depois: “E levantou Hashem um adversário a Salomão etc.” (I Reis 11:14).

376 → Vinde e vede: Por causa da pequenez da sabedoria, que estes acharam daquela sabedoria dos antigos, provocaram com ela o Santo, Bendito Seja Ele, e construíram uma torre, e fizeram tudo o que fizeram, até que foram dispersos da face da terra, e não restou neles sabedoria para fazer nada.

377 → Mas no tempo vindouro, o Santo, Bendito Seja Ele, despertará a sabedoria no mundo, e servi-Lo-ão com ela. É o que está escrito: “E porei o Meu espírito no meio de vós, e farei”. Não como os primeiros, que corromperam com ela o mundo. Mas sim: “e farei que andeis nos Meus estatutos, e guardeis os Meus juízos, e os observeis” (Ezequiel 36:27).

378 → Rabbi Yosi e Rabbi Ḥiyya estavam caminhando pela estrada. Disse Rabbi Yosi a Rabbi Ḥiyya: “Abramos com a Torá e digamos uma palavra”. Abriu Rabbi Yosi e disse: “Pois Hashem teu Deus anda no meio do teu arraial, para te livrar, e entregar a ti os teus inimigos; pelo que o teu arraial será santo, para que Ele não veja em ti coisa nua, e se desvie de ti” (Deuteronômio 23:14). “Pois Hashem teu Deus anda (mithalekh)” – deveria ser “anda” (molek). Senão, como tu dizes: “Passeando (mithalekh) no jardim ao frescor do dia” (Gênesis 3:8). E esta é a árvore da qual comeu Adão, o Primeiro. “Mithalekh” (Passeando/Andando) [forma reflexiva]: a Fêmea. “Molek” (Andando): o Macho.

379 → “E este é Aquele que ia diante de Israel, quando andavam no deserto. Como está escrito: ‘E Hashem ia adiante deles de dia etc.’ (Êxodo 13:21). É Ele que vai diante do homem quando anda no caminho, como está escrito: ‘A justiça irá adiante dele, e porá os seus passos no caminho’ (Salmos 85:14). E este é Aquele que vai diante do homem na hora em que ele é meritório. E para que? ‘Para te livrar, e entregar a ti os teus inimigos’. Para salvar o homem no caminho, para que o Outro não domine sobre ele.”

380 → “E por isso deve o homem guardar-se de seus pecados, e purificar a si mesmo. O que é a sua purificação? É o que está escrito: ‘pelo que o teu arraial será santo’. O que é ‘santo’? ‘Santos’ (qedoshim) deveria ser. Senão que ‘teu arraial santo’: estes são os membros do corpo. Pois o corpo se une e se conserta neles. E por isso: ‘pelo que o teu arraial será santo’. ‘Para que Ele não veja em ti coisa nua’ (ervat davar).”

381 → “O que é ‘coisa nua’ (ervat davar)? Esta é a palavra de obscenidade (millta de-arayin); pois esta é a coisa que o Santo, Bendito Seja Ele, detesta mais que tudo. Visto que disse ‘para que Ele não veja em ti nudez’, por que ‘coisa/palavra’ (davar)? Senão que estes ímpios do mundo, que sujam e impurificam a si mesmos com a palavra deles que sai de suas bocas – e eis que isso é ‘nudez da palavra’.”

382 → “E tudo isso por que? Porque Ele vai diante de ti; e se tu fazes assim, imediatamente ‘e se desvie de ti’ (ve-shav me-aḥarekha). Para que não vá contigo, e retorne de trás de ti. E nós, eis que vamos diante d’Ele, no caminho, ocupemo-nos com palavras de Torá. Pois eis que a Torá coroa-se sobre a cabeça do homem, e a Shechiná não se afasta dele.”

383 → Abriu Rabbi Ḥiyya e disse: “‘E disse Hashem: Eis que o povo é um, e todos têm uma mesma língua etc.’ (Gênesis 11:6). Vinde e vede, o que está escrito: ‘E aconteceu que, partindo eles do Oriente (mi-qedem)’. O que é ‘do Oriente’? Do Antigo do Mundo (mi-qadmono shel olam). ‘Acharam’ (va-yimtze’u). ‘Viram’ (va-yir’u) deveria ser; o que é ‘acharam’? Senão que um achado encontraram lá, dos segredos da sabedoria dos antigos, que foi deixado lá pelos filhos do Dilúvio; e nela esforçaram-se para fazer, naquela obra que fizeram, para rebelar-se contra Ele, contra o Santo, Bendito Seja Ele; e diziam com a boca, e faziam a obra.”

384 → “Vê o que está escrito: ‘Eis que o povo é um, e todos têm uma mesma língua’. Porque eles estão com um coração único e uma vontade única, e falam na Língua Santa. ‘E agora não se lhes haverá de restringir tudo o que intentarem fazer’. E não há quem impeça a obra deles. Mas o que farei? Confundirei os graus de cima, e a língua deles em baixo. E então será impedida a obra deles.”

385 → “E o que? Porque estavam com vontade e coração únicos, e falavam na Língua Santa, está escrito: ‘não se lhes haverá de restringir tudo o que intentarem fazer’, e o julgamento de cima não pôde dominar sobre eles. Nós, ou os companheiros que se ocupam com a Torá, e nós com um coração único e uma vontade única – quanto mais!”

386 → Disse Rabbi Yosi: “Daqui [se vê] que os donos da discórdia (marei de-maḥloqet) não têm permanência. Pois eis que todo o tempo em que os filhos do mundo, estes com estes, estavam com uma vontade única e um coração único, ainda que se rebelassem contra o Santo, Bendito Seja Ele, o julgamento de cima não dominou sobre eles. Visto que se dividiram, imediatamente: ‘E Hashem os espalhou dali etc.’.”

387 → Disse Rabbi Ḥiyya: “Entende-se que tudo depende da palavra da boca. Pois eis que, uma vez que foi confundida, imediatamente ‘E Hashem os espalhou dali’. Mas no tempo vindouro, o que está escrito? ‘Porque então darei lábios puros aos povos, para que todos invoquem o nome de Hashem, e o sirvam com um mesmo espírito’ (Sofonias 3:9). E está escrito: ‘E Hashem será rei sobre toda a terra; naquele dia Hashem será um, e o Seu nome um’ (Zacarias 14:9). Bendito seja Hashem para sempre. Amém e Amém.”

Sulam Edition Hebrew, Jerusalem 1945

→ Texto base hebraico: Sulam, Edição de Jerusalém (1945).

→ Fonte: Biblioteca Nacional de Israel www.nli.org.il

נח

Chapter 1

רבי חייא פתח, ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. זכאין אינון ישראל, דמשתדלי באורייתא, וידעי ארחין דאורייתא, דבגינה יזכון לעלמא דאתי.

ת"ח, כל ישראל אית לון חולקא לעלמא דאתי. מאי טעמא, בגין דנטרין ברית דעלמא אתקיים עליה, כד"א אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ועל דא, ישראל דנטרי ברית, וקבילו ליה, אית לון חולקא בעלמא דאתי.

ולא עוד, אלא בגין כך אקרון צדיקים, מכאן אוליפנא, כל מאן דנטיר האי ברית, דעלמא אתקיים עליה, אקרי צדיק. מנא לן, מיוסף, בגין דנטר ליה לברית עלמא, זכה דאקרי צדיק, ועל כך, ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ.

רבי אלעזר אמר, אלה בכל אתר פסל את הראשונים. תנינן וכו', מה כתיב לעילא בפרשתא דבראשית, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד וגו'. ההוא נהר דנגיד ונפיק, ועייל לגנתא, ואשקי ליה משקיו דלעילא, ועביד ליה נייחא, ועביד איבין, ורבי זרעין, והוא כדין נייחא לכלא, ודא נייחא ליה לגנתא, ודא עביד נייחא ביה, כד"א כי בו שבת, וכתיב וישבות ביום השביעי, ודא רזא דמלה, דא עביד תולדות ולא אחרא.

ת"ח, כגוונא דא, נח לתתא, קיימא קדישא הוה, דוגמא דלעילא, וע"ד אקרי איש האדמה, ורזא אוליפנא, דהא נח אצטריך לתיבה, לאתחברא בה, ולקיימא זרעא דכולא, דכתיב לחיות זרע.

מאן תיבה, דא ארון הברית. ונח ותיבה לתתא, הכי הוו, כדוגמא דלעילא. נח כתיב ביה ברית, דכתיב והקימותי את בריתי אתך וגו', ועד דאתקיים ביה ברית, לא עייל לתיבותא, דכתיב והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה, וכדין הוה תיבה ארון הברית.

תיבה ונח, כלא כגוונא דלעילא, ובגין דהאי ברית לעילא הוא עביד תולדות, כגוונא דא נח, איהו עביד תולדות. בגיני כך אלה תולדות נח.

נח איש צדיק, הכי הוא ודאי, כגוונא דלעילא, ועל דא וצדיק יסוד עולם כתיב, וארעא על דא אתקיימת, דהא איהו, עמודא דעלמא קיימא עליה. ומאן איהו, דא צדיק, ונח אקרי צדיק לתתא.

ורזא דכלא, את האלהים התהלך נח דייקא, דלא אתפרש מניה לעלמין, ולמהוי הוא בארעא, כגוונא דלעילא, איש צדיק, יסודא דעלמא, ברית שלום שלמא דעלמא, איש האדמה ודאי, ועל דא, ונח מצא חן בעיני ה'.

תמים היה בדורותיו, מאי בדורותיו, אלין אינון דנפקו מניה, הוא אשלים לכלהו, והוא הוה שלים מכלהו, תמים היה דאתייליד מהול, דכתיב התהלך לפני והיה תמים. בדורותיו, ולא בדרין דעלמא, דהא מניה נפקו תולדות בעלמא.

ת"ח, נח אתחזי מיומא דאתברי עלמא, למהוי בתיבה בחבורא חד, ולמיעל בה. ועד לא אתחברו כחדא, לא הוה עלמא כדקא יאות, לבתר מה כתיב ומאלה נפצה כל הארץ, מהו נפצה, כמה דאת אמר ומשם יפרד, דמתמן אשתכח פרודא, ואתבדרו תולדות לכל סטרין.

וכלא חד, כדוגמא חדא, בגיני כך, אלה תולדות נח, אלה ודאי, דהא יסודא דעלמא איהו, דעביד תולדות, לקיימא בארעא. אתא רבי אבא ונשקיה, אמר אריא בחיליה טינרא נקיב ותבר. כך הוא ודאי. ות"ח משיעורא דתיבותא, אוף נמי הכי הוא.

(תוספתא) למה נח נח תרי זמני, אלא כל צדיק וצדיק די בעלמא אית ליה תרין רוחין, רוחא חד בעלמא דין, ורוחא חד בעלמא דאתי והכי תשכח בכלהו צדיקי, משה משה. יעקב יעקב. אברהם אברהם. שמואל שמואל. שם שם. בר מיצחק דלא כתיב ביה, כמה דכתיב בהו, בגין דיצחק בשעתא דאתקרב על גבי מדבחא, נפקת נשמתיה דהות ביה בהאי עלמא, וכיון דאתמר ביה באברהם ברוך מחיה המתים, תבת ביה נשמתיה דעלמא דאתי. בגין דא תשכח דלא ייחד קב"ה שמיה אלא על יצחק, בגין דאתחשב כמת, ועל דא רמז קרא ואמר הן בקדושיו לא יאמין וגו'.

ד"א אלה תולדות, בגין דהוה צדיק שבח ליה תרי זמני. תמים היה בדורותיו, אבל בדרין אחרנין אינו נחשב לכלום, כמו דרא דאברהם, ודרא דמשה ודרא דדוד. דבר אחר חמי מאי עבד בדרא דכלהו חייבים, קל וחומר אלו היה בדרא דכולהו צדיקים. (עד כאן).

Chapter 2

רבי אלעזר פתח, לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ, האי קרא, הא אתמר ואוקמוה, אבל לכו חזו, מאי חזו כד"א חזות קשה הוגד לי, בעובדוי, דקב"ה עביד, אתגלי נבואה עלאה לבני נשא. אשר שם שמות, שמות ודאי, דהא שמא גרים לכלא.

כתיב ויקרא את שמו נח לאמר זה וגו', אמאי הכא לאמר, ואמאי זה, אלא לאמר, דא אתתא, זה, דא צדיק, כתיב הכא זה ינחמנו, וכתיב התם זה ה' קוינו לו. זכאין אינון צדיקיא דרשימין ברשימו דגושפנקא דמלכא, למהוי בשמיה רשימין, ואיהו שוי שמהן בארעא כדקא יאות.

כתיב ויקרא את שמו נח, וכתיב ויקרא שמו יעקב, אמאי לא כתיב את. אלא התם דרגא אחרא, והכא דרגא אוחרא, כדכתיב ואראה את ה', ואראה ה' לא כתיב, אלא את ה', אוף הכא בנח, ויקרא את שמו נח, ויקרא שמו יעקב, דרגא דיליה, קב"ה ממש, קרא ליה יעקב, אבל הכא את, לאתכללא שכינתא.

Chapter 3

אלה תולדות נח וגו', רבי יהודה פתח טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט. טוב איש דא קודשא בריך הוא, דאקרי טוב כמה דכתיב טוב ה' לכל, וכתיב ה' איש מלחמה, להאי כל חונן ומלוה, לאתר דלית ליה מדיליה, וההוא אתר מניה אתזן. יכלכל דבריו במשפט, דהא ההוא דבר לא אתזן, אלא במשפט, כמה דאת אמר צדק ומשפט מכון כסאך.

דבר אחר טוב איש, דא צדיק, דכתיב אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. רבי יוסי אמר דא נח, דכתיב נח איש צדיק. רבי יצחק אמר דא שבחא דשבת, דביה פתח טוב, דכתיב טוב להודות לה'.

רבי חייא אמר כלא חד וכלהו מלה חדא אמרו, ודא עביד תולדות בעלמא, תולדות דעלמא מאן אינון, אלין נשמתהון דצדיקיא דאינון איבא דעובדוי דקודשא בריך הוא.

רבי שמעון אמר, בשעתא דקב"ה מתעטר בעטרוי, מתעטר מעילא ומתתא, מעילא, מאתר דעמיקא דכלא, מתעטר מתתא, במה, בנשמתהון דצדיקיא, כדין אתוסף חיים מעילא ומתתא, ואתכלל אתר מקדשא מכל סטרין, ובירא אתמליא, וימא אשתלים, וכדין יהב לכלא.

Chapter 4

כתיב שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך, אמאי בורך בקדמיתא, ולבתר בארך, דהא בור לא אקרי אלא ריקניא דלא נביע, באר: מיין דנבעין, אלא כלא אתר חד הוא, אלא אתר דמסכני אחידן ביה, אקרי בור, דלית ליה מדיליה, אלא מה דיהבין בגויה, ומאן איהו דלי"ת.

לבתר אתעביד באר, דאיהו נביע, ומליא מכל סטרין, ומאן איהו ה"א אתמליא מעילא, ונביע מתתא, אתמליא מעילא כמה דאמרן, ונביע מתתא, מנשמתהון דצדיקיא.

דבר אחר, שתה מים מבורך: דא דוד מלכא, דכתיב ביה מי ישקני מים מבור בית לחם. ונוזלים: דא אברהם. מתוך: דא יעקב, דאיהו באמצעיתא. בארך: דא יצחק, דאקרי באר מים חיים. הא בהאי קרא אשתכח רתיכא קדישא עלאה מאבהן, ודוד מלכא אתחבר עמהון.

תיאובתא דנוקבא לגבי דכורא, לאו איהו, אלא כד עייל רוחא בה, ואשדת מייא לקבלא, מיין עלאין דכורין, כך כנסת ישראל, לא אתערת תיאובתא לגבי קודשא בריך הוא, אלא ברוחא דצדיקיא דעאלין בגווה, וכדין נבעין מייא מגווה, לקבלא מיין דדכורא וכלא אתעביד תיאובתא חדא, וצרורא חדא, וקשורא חדא, ודא הוא רעוא דכלא, וטיולא דמטייל קודשא בריך הוא בנשמתהון דצדיקייא.

תא חזי, כל אינון תולדות דגנתא דעדן, לא נפקין מצדיק, אלא כד עייל בהאי תבה בחבורא חדא, וכלא גניזין בה. ולבתר מינה נפקין. אוף הכא נח איש צדיק, לא אפיק תולדות למפרי בעלמא, עד דעאל לתיבה, ואתכנש כלא בה, והוו גניזין בה, ולבתר מנה נפקו למפרי בעלמא, ולאתקיימא בארעא, ואלמלא דנפקו מגו תיבה, לא אתקיימו בעלמא.

וכלא כגוונא דלעילא, מגו תיבה נפקי לעילא, מגו תיבה נפקי לתתא, דא כגוונא דא והכא אתקיים עלמא ולא מקדמת דנא, דבגיני כך כתיב ונוזלים מתוך בארך. וכתיב ויולד נח שלשה בנים.

Chapter 5

ותשחת הארץ לפני האלקים, אמר רבי יהודה, כיון דכתיב ותשחת הארץ, אמאי לפני האלקים, אלא כיון דעבדו חוביהון באתגליא, לעיניהון דכלא, כדין לפני האלקים כתיב.

רבי יוסי אמר, אנא אפכא אמרית, ותשחת הארץ לפני האלקים, בקדמיתא לפני האלקים, דלא הוו עבדי באתגלייא, לפני האלקים עבדו, ולא לפני בני נשא, ולבסוף עבדו באתגליא, הה"ד ותמלא הארץ חמס, דלא הוה אתר בכל ארעא, דלא הוה באתגליא, ובגין כך, בתרי גווני אמר קרא.

אלה תולדות נח, רבי אבא אמר, מיומא דעבר אדם על פקודא דמריה, כל בני עלמא דאתילידו לבתר, אקרון בני האדם, ולא לשבחא אקרון הכי, אלא כמאן דאמר, בנוי דההוא דעבר על פקודא דמריה.

כיון דאתא נח, אקרון בני עלמא על שמיה דנח, תולדות נח, לשבחא. דקאים לון בעלמא, ולא תולדות דאדם, דאעבר לון מעלמא, וגרים מותא לכלהו.

אמר ליה רבי יוסי, אי הכי, הא כתיב לבתר וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם, בני האדם כתיב, ולא כתיב בני נח, אמר ליה, בגין דאדם חטא קמי מריה, טב ליה דלא אברי, ולא יכתוב עליה האי קרא.

אלא תא חזי, כתיב בן חכם ישמח אב, כד ברא טב, כל בני עלמא דכרין ליה לאבוי לטב, וכד איהו ביש, כלא דכרין ליה לאבוי לביש. אדם בגין דחטא ועבר על פקודא דמריה, כד אתו אינון דמרדו במריהון, מה כתיב, אשר בנו בני האדם, בנוי דאדם קדמאה, דמרד במריה, ועבר על פקודיה.

ובגיני כך, אלה תולדות נח, אלה ולא קדמאי, אלה דנפקו ועאלו גו תיבה ואפיקו תולדין לעלמין, ולא תולדות אדם דנפק מגנתא דעדן, ולא אפיק לון מתמן.

Chapter 6

תא חזי, אלו אפיק אדם תולדות, מגנתא דעדן, לא ישתצון לדרי דרין, ולא אתחשך נהורא דסיהרא לעלמין, וכלהו הוו קיימין לעלמין, ואפילו מלאכי עלאי, לא קיימי קמייהו, בנהורא וזיוא וחכמתא, כמא דאת אמר בצלם אלקים ברא אותו, אבל כיון דגרים חטאה, ונפק איהו מגנתא דעדן, ועבד תולדות לבר, לא אתקיימו בעלמא, ולא הוי כדקא חזי.

אמר רבי חזקיה, וכי היך יכלין למעבד תולדות תמן, דהא אלמלא לא אתמשיך עליה יצר הרע וחטא, אתקיים איהו בעלמא בלחודוי, ולא יעביד תולדות. כגוונא דא, אלמלא דחבו ישראל בעגלא, ואמשיכו עלייהו יצר הרע, לא עבדו תולדות לעלמין, ולא ייתון דרין אחרנין לעלמא.

אמר ליה אלמלא לא חטא אדם, לא עביד תולדות כגוונא דא מסטרא דיצר הרע, אבל עביד תולדות מסטרא דרוחא קדישא, דהשתא לא עביד תולדות אלא מסטרא דיצר הרע, ובגין דכל תולדות דבני נשא, כלהו מסטרא דיצר הרע, בגין כך לית לון קיום, ואי אפשר לון לאתקיימא, דסטרא אחרא אתערב בהו.

אבל אלמלא לא חטא אדם, ולא אתתרך מגנתא דעדן, הוה עביד תולדות מסטרא דרוח קודשא דקדישין, כמלאכי עלאין קיימין לדרי דרין כגוונא דלעילא, כיון דחטא ואוליד בנין לבר מגנתא דעדן, ולא זכה לאפקא לון מגנתא, לא אתקיימו, אפילו לאשתרשא בעלמא דא, עד דאתא נח דאיהו צדיק, ועאל בתיבה, ומן תיבה נפקו כל דרין דעלמא, ומתמן אתבדרו לכל ארבע רוחי עלמא.

Chapter 7

וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה. אמאי נשחתה, בגין כי השחית כל בשר את דרכו, כמה דאתמר. רבי חייא פתח קרא ואמר, וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, תא חזי, בשעתא דבני נשא זכאן, ונטרי פקודי דאורייתא, כדין ארעא אתתקפת, וכל חידו אשתכחת בה, מאי טעמא בגין דשכינתא שריא על ארעא, וכדין כלא עלאי ותתאי בחדוה.

וכד בני נשא מחבלן ארחייהו, ולא נטרי פקודי אורייתא, וחטאן קמי מאריהון, וכדין כביכול דחיין לה לשכינתא מעלמא, ואשתארת ארעא מחבלא, דהא שכינתא אתדחייא, ולא שריא עלה, וכדין אתחבלת, מאי טעמא אתחבלת, בגין דשריא רוחא אחרא עלה דמחבלא עלמא ועל דא אמרינן דישראל יהבי עוז לאלקים, דמקיימין עלמא, אלקים דא שכינתא, ואם חס ושלום אי ישראל ישתכחו חייבין, מה כתיב רומה על השמים אלקים וגו' משום דרשת הכינו לפעמי. כפף נפשי בסבת חמס ושנאת חנם, כרו לפני שוחה וגו', כגוונא דדור המבול, דבגין חמס דהות ביניהון, הוה ביניהון שנאה ודבבו.

יכול אף דארעא דישראל כן, והא תנינן, ארעא דישראל לא שריא עלה רוחא אחרא, ולא ממנא אחרא, בר קודשא בריך הוא בלחודוי. תא חזי דארעא דישראל הכי הוא, דלא שריא עלה ממנא ולא שליחא אחרא, בר קודשא בריך הוא בלחודוי. אבל שעתא חדא שריא עלה, לחבלא בני נשא, מנלן מדוד, דכתיב וירא דוד את מלאך ה' וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים, וכדין אתחבלת ארעא.

אמר רבי אלעזר, אפילו בההיא שעתא, קודשא בריך הוא הוה, כתיב הכא מלאך ה', וכתיב התם המלאך הגואל אותי, וכתיב ויסע מלאך האלקים, הן לטב והן לביש, קודשא בריך הוא שליט עלה, לטב: בגין דלא אתמסרא תחות שאר ממנן, וכל דיירי עלמא יכספון מן עובדייהו. לביש בגין דלא יחדון אינון לשלטאה עלה.

ואי תימא והא כתיב כי ראתה גוים באו מקדשה, וחריבו ביתא, ואי לאו שלטין אינון ממנן, לא אתחרב מקדשא, תא חזי כתיב כי אתה עשית, וכתיב עשה ה' את אשר זמם.

תא חזי, כתיב וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה. נשחתה ודאי, כמה דאתמר. הכי נמי וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, דהא כדין ארעא קראת לעילא, וסלקא בסליקו עלאה, ומקשטא אנפהא, כנוקבא דמקשטא לגבי דכורא, הכי נמי ארעא, דהא גדילת בנין זכאין למלכא.

והכא דלא תבו דרא דטופנא, מה כתיב, וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה וגו', כאתתא דאסתאבת ואסתירת אנפהא מבעלה, ובזמנא דאסגיאו חובי בני נשא באתגליא, ארעא שויתא אנפהא כנוקבא דלית לה כסופא מכלא, כמה דאת אמר והארץ חנפה תחת יושביה, ועל דא וירא כי נשחתה ודאי, מאי טעמא בגין כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ.

Chapter 8

רבי אלעזר אזל לגביה דרבי יוסי ב"ר שמעון בן לקוניא חמוי, כיון דחמא ליה, אתקין ליה תופסיתא דקומרא, במטון דקולפא, ויתיבו. א"ל חמוי, אפשר דשמעת מאבוך, האי דכתיב עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם.

אמר ליה הא אוקמוה חבריא, בצע אמרתו דבזע פורפירא דיליה, אשר צוה מימי קדם, דהא פורפירא פקיד לה, מאינון יומי קדמאי עלאי, וביומא דאתחריב בי מקדשא, בזע לה, בגין דהאי פורפירא איהי יקרא דיליה, ותיקונא דיליה, ובזע ליה.

אמר ליה עשה ה' אשר זמם, וכי מלכא חשיב לאבאשא לבנוי, עד לא ייתון למחטי. אמר ליה, למלכא דהוה ליה, מאן יקר, ובכל יומא הוה דחיל עליה, דלא יתבר, והוה מסתכל ביה, ותקין בעינוי, ליומין אתא בריה, וארגיז ליה למלכא, נטל מלכא ההוא מאן יקר, ותבר ליה, הדא הוא דכתיב עשה ה' אשר זמם.

תא חזי, מן יומא דאתבני בי מקדשא, הוה קב"ה מסתכל ביה, וחביב עליה סגי, והוה דחיל עלייהו דישראל דיחטון, ויחרב בי מקדשא, וכן בכל זמנא דהוה אתי לגבי בי מקדשא, הוה לביש ההוא פורפירא, לבתר דגרמו חובין, וארגיזו קמי מלכא, אתחרב בי מקדשא, ובזע ההיא פורפירא, היינו דכתיב עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו.

האי אמרתו, בקדמיתא יתבא בראש אמיר, והא אתעטרו עטרא לרישא, ואילן נאה לפניו, ואיהי מימי קדם ודאי. וכדין עציבו קמיה, בבתי בראי ודאי, והן אראלם צעקו חוצה.

ויקרא ה' צבאות ביום ההוא וגו'. היינו בזמנא דאתחריב בי מקדשא, אבל בזמנא אחרא, לית חדוה קמי קב"ה כזמנא דאתאבידו חייבי עלמא, ואינון דארגיזו קמיה, הה"ד ובאבוד רשעים רנה. וכן בכל דרא ודרא, דעביד דינא בחייבי עלמא, חדוה ותושבחתא קמי קב"ה.

ואי תימא, הא תנינן, דלית חדוה קמי קב"ה, כד איהו עביד דינא בחייביא. אלא תא חזי, בשעתא דאתעביד דינא בחייביא, חדוון ותושבחן קמיה, על דאתאבידו מעלמא, והני מילי, כד מטא ההוא זמנא, דאוריך לון, ולא תאבן לגביה מחובייהו, אבל אי אתעביד בהו דינא, עד לא מטא זמנייהו, דלא אשתלים חובייהו, כד"א כי לא שלם עון האמורי עד הנה, כדין לית חדוה קמיה, ובאיש קמיה על דאתאבידו.

ואי תימא, איהו, עד לא מטו זמנייהו, אמאי עביד בהו דינא. אלא אינון גרמין בישא לגרמייהו, דהא קב"ה לא עביד בהו דינא, עד לא מטא זמנייהו, אלא, בגין דמשתתפי בהדייהו דישראל, לאבאשא לון, ובגין כך עביד בהו דינא, ואוביד לון מעלמא בלא זמנא, ודא הוא דאבאיש קמיה. ובג"כ אעבר מצראי בימא, ואוביד שנאיהון דישראל בימי יהושפט. וכן כלהו, דהא בגיניהון דישראל אתאבידו בלא זמנא.

אבל כד אשתלים זמנא דאוריך לון, ולא תבו, כדין חדוה ותושבחתא קמיה על דאתאבידו מעלמא. בר בזמנא דאתחריב בי מקדשא, דאף על גב דאשתלים זמנא דלהון, דארגיזו קמיה, לא הוה חדוה קמיה, ומההוא זמנא, לא הוה חדוה לעילא ותתא.

Chapter 9

כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה וגו'. רבי יהודה אמר הני ארבעים יום וארבעים לילה, מאי עבידתייהו, אלא, ארבעים יום לאלקאה חייבי עלמא, וכתיב ארבעים יכנו לא יוסיף, לקבל ארבע סטרי עלמא, לכל חד עשרה, בגין דב"נ מארבע סטרי עלמא אתברי, ועל דא ומחיתי את כל היקום, ואצטריך ארבעים לאלקאה ולאתמחי עלמא.

רבי יצחק הוה שכיח קמיה דר"ש, א"ל האי קרא דכתיב ותשחת הארץ לפני האלקים, אי בני נשא חטאן, ארעא במה. א"ל, בגין דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו, כמה דאתמר, כגוונא דא, ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה. אלא בני נשא חטאן, ואי תימא ארעא במה, אלא עקרא דארעא בני נשא אינון, ואינון מחבלין ארעא, והיא אתחבלת, וקרא אוכח, דכתיב וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ.

תא חזי, כל חטאוי דבר נש, כלהו חבלותא דיליה, תליין בתשובה, וחטאה דאושיד זרעא על ארעא, ומחבלא ארחיה, ואפיק זרעא על ארעא, מחביל ליה, ומחביל ארעא. ועליה כתיב נכתם עונך לפני, וכתיב ביה כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, בר בתשובה סגי. וכתיב ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימיתהו ה', והא אתמר.

א"ל אמאי דאין קב"ה עלמא במיא, ולא באשא, ולא במלה אחרא. א"ל רזא הוא, דהא אינון חבילו ארחייהו, בגין דמיין עלאין ומיין תתאין לא אתחברו דכר ונוקבא כדקא יאות, מאן אינון דחבילו ארחייהו, כגוונא דא מיין דכורין ונוקבי. ועל דא אתדנו במיא, במה דאינון חבו.

ומיין הוו רתיחן ופשטו משכא מנייהו, כמה דחבילו ארחייהו במיין רתיחן, דינא לקבל דינא, הה"ד נבקעו כל מעיינות תהום רבה, הא מיין תתאין. וארובות השמים נפתחו, דא מיין עלאין. מיין עלאין ותתאין.

רבי חייא ורבי יהודה, הוו אזלי בארחא, ומטו לגבי טורין רברבן, ואשכחו ביני טוריא, גרמי בני נשא, דהוו מאינון בני טופנא, ופסעו תלת מאה פסיען, בגרמא חדא. תווהו, אמרו, היינו דאמרו חברנא, דאינון לא הוו מסתפי מדינא דקב"ה, כמה דכתיב ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו. מה עבדו, הוו סתימין ברגלייהו, מבועי תהומא, ומיין נפקין רתיחן, ולא יכילו למיקם בהו, עד דהוו נשמטין, ונפלו בארעא ומייתין.

Chapter 10

ויולד נח שלשה בנים וגו'. אמר רבי חייא לרבי יהודה, תא ואימא לך מלי דשמענא בהאי, מתל, לבר נש דאעיל לנוקבא איבא דמעהא בזמנא חדא, ונפקי תרין או תלתא בנין, חד מתפרשא מאחרא, באורחוי, בעובדוי, דא זכאה, ודא חייבא, ודא בינוני, אוף הכא נמי, תלת קטרי דרוחא אזלין, ושטאן, ואתכלילן בתלת עלמין.

תא חזי, נשמתא נפקאת, ואעיל בין טורי פרודא, ואתחבר רוחא בנשמתא, נחית לתתא, אתחבר נפש ברוח, וכלהו אזלי ומתחברין דא עם דא, אמר רבי יהודה, נפש ורוח כלילן דא עם דא, נשמתא שריא בארחוי דבר נש, והיא מדורא טמירא דלא אתיידע אתרהא.

אתא בר נש לאתדכאה, מסייעין ליה בנשמתא קדישא, ודכאן ליה, ומקדשין ליה, ואקרי קדוש. לא זכה, ולא אתי לאתדכאה, תרין דרגין פתחין, דאינון נפש ורוח ביה, נשמתא קדישא לית ביה. ולא עוד, אלא דאי יסתאב מסאבין ליה, וסיועא דלעילא אעדיו מיניה. מכאן ולהלאה, כל חד לפום ארחיה.

(תוספתא) קטורי רמאי דקסטורי דההוא סטרא אנן פתיחן עיינין, פתיחן אודנין, קל מן קליא נחית מעילא לתתא, מתבר טורין וטנרין, מאן אינון דחמאן ולא חמאן, אטימין אודנין, סתימין עיינין, לא חמאן ולא שמעין, לא ידעין בסכלתנו, חד דכלילא בתרין בגווייהו, דחיין ליה לבר.

אינון מתדבקן ביה באינון תרי. חד אומנא דאומנא, לא שריא בגווייהו, לא עאלין בין ספרי קדישין, כל אינון דאומנא דא לא שריא בגווייהו, לא אכתבו בספרי דכרנייא, אתמחון מספרא דחיי, כמא דאת אמר ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו.

וי לון כד יפקון מהאי עלמא, ווי לון, מאן יתבע לון, כד יתמסרון בידא דדומה, ויתוקדון בנורא דדליק ולא יפקון מניה, בר בריש ירחי ושבתי, כד"א והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני אמר ה'. לבתר כרוזא דבסטר צפון אכריז עלייהו ואמר ישובו רשעים לשאולה וגו'. כמה חבילי טריקין אתכנשו עלייהו, בארבע סטרין אשא מלהטא בגי בן הנם.

תלת זמנין ביומא מתפקדן, ולא עוד אלא בזמנא דישראל אתיבו בקול רם אמן יהא שמיה רבא מברך, קב"ה אתמלי רחמין, וחייס על כלא, ורמיז למלאכא דממנא על תרעי דגיהנם, סמריאל שמיה, ותלת מפתחן בידיה, ופתח תלת תרעין דבסטר מדברא, וחמאן נהורא דהאי עלמא, אתא תננא דנורא, וסתים אורחין.

כדין תלת ממנן, דתחות ידייהו תלת מגרופין, מנשבן בידייהו, ואתיבו תננא לאתרייהו. ורווחין לון שעתא ופלגות שעתא, ולבתר תייבין לאשייהו. וכן תלת זמנין ביומא, ובכל זמנין דאמרי ישראל אמן יהא שמיה רבא מברך וכו' אינון רווחין לון. זכאין אינון צדיקייא דאורחיהון מנהרא בההוא עלמא, לכל סטרין, כד"א ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום (עד כאן לשון התוספתא).

Chapter 11

רבי אבא אמר בגיהנם אית מדורין על מדורין, תניינין תליתאין עד שבע, והא אוקמוה חברייא. וזכאין אינון צדיקיא, דאינון מסתמרין מחובי חייביא, ולא אזלי בארחייהו, ולא מסתאבי בהו, וכל מאן דאסתאב, כד אזיל לההוא עלמא, נחית לגיהנם, ונחית עד מדורא תתאה.

ותרין מדורין אינון, דסמיכין דא עם דא, שאול ואבדון. מאן דנחית לשאול דיינין ליה תמן, ומקבל ענשיה, וסליקו ליה למדורא אחרא עלאה, וכן דרגא בתר דרגא, עד דאנון סלקין ליה. אבל מאן דנחית לאבדון, לא סלקין ליה לעלמין, ובג"כ אקרי אבדון, דהא אביד הוא מכלא.

ת"ח, נח זכאה, הוה אתרי בבני דריה, ולא הוו שמעי ליה, עד דקב"ה אייתי עלייהו דינא דגיהנם. מאי דינא דגיהנם, אשא ותלגא, מייא ואשא, דא צנינא ודא רתיחא. וכלהו בדינא דגיהנם אתדנו, ואתאבידו מעלמא.

ולבתר, אתקיים עלמא כדקא חזי ליה, ועאל נח בתיבה, ואעיל בה כל זינא וזינא דעלמא. ודאי נח עץ עושה פרי הוה, ונפקו מן תיבה כל זייני עלמא, כגוונא דלעילא.

ת"ח, כד האי עץ עושה פרי אתחבר בעץ פרי, כל אינון זיינין דלעילא, חיוון רברבן וזעירן, וכמה זיינין, וכל חד לזיניה, כד"א חיות קטנות עם גדולות. כגוונא דא נח בתיבה, וכלהו נפקו מן תיבותא, ואתקיים עלמא כגוונא דלעילא. ובגיני כך נח איש האדמה אקרי. נח איש צדיק אקרי, והא אוקמוה.

רבי חייא אמר, תלת מאה שנין, עד לא אתי טופנא, הוה נח אתרי בהו, על עובדיהון, ולא הוו שמעין ליה, עד דקב"ה אשלים זמנא דאוריך לון, ואתאבידו מעלמא. ת"ח, מה כתיב לעילא ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה, ובנות יולדו להם, והוו אזלין ערטילאין לעיניהון דכלא, מה כתיב ויראו בני האלקים את בנות האדם וגו', ודא הוה יסודא ועקרא למיגד בחוביהון, עד דגרים לון לאשתצאה מעלמא. ובגין כך אתמשכאן בתר יצר הרע, ובגזעוי ושרשוי, ודחו מהימנותא קדישא מבינייהו, ואסתאבו, כמה דאתמר. בגין כך קץ כל בשר בא לפני לאלפא קטיגורייא עלייהו.

Chapter 12

ויאמר אלקים אל נח קץ כל בשר בא לפני. רבי יהודה פתח הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני. אמר דוד קמי קב"ה תרין קצין אינון, חד לימינא וחד לשמאלא, ואינון תרין אורחין למהך בהו בני נשא לההוא עלמא. קץ לימינא, דכתיב לקץ הימין, וקץ לשמאלא, דכתיב קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אופל וצלמות. מאי ולכל תכלית הוא חוקר, מאן הוא חוקר, אלא ההוא קץ לשמאלא דמחשיך אפיהון דברייתא.

קץ לימינא, כדקאמרן, דכתיב לקץ הימין. א"ל קב"ה לדניאל, ואתה לך לקץ ותנוח. א"ל מנוחה בהאי עלמא, או בההוא עלמא, א"ל בההוא עלמא, כד"א ינוחו על משכבותם. א"ל בזמנא דיקומון מעפרא, איקום בינייהו, או לאו, א"ל ותעמוד, א"ל הא ידענא די יקומון כתות כתות, מנהון דזכאי קשוט, ומנהון דחייבי עלמא, ולא ידענא עם מאן מנהון איקום, א"ל לגורלך. אמר ליה, הא אמרת ואתה לך לקץ, אית קץ לימינא, ואית קץ לשמאלא, ולא ידענא לאן קץ, לקץ הימין, או לקץ הימים. א"ל לקץ הימין.

אוף הכא, דוד א"ל לקב"ה הודיעני ה' קצי, מה איהו חולק עדבי, ולא נח דעתיה עד דאתבשר דיהוי לימינא, דכתיב שב לימיני. ת"ח אוף קב"ה א"ל לנח, קץ כל בשר בא לפני, מאן איהו, דא קץ, דאחשך אפייהו דברייתא, דאיהו קץ כל בשר.

בא לפני. מכאן אוליפנא, חייבי עלמא מקדימין ליה, ומשכן ליה עלייהו, לאחשכא לון, דכיון דיהבי ליה רשותא, נטיל נשמתא, ולא נטיל עד דיהבי ליה רשותא, ועל דא בא לפני, למיטל רשו לאחשכא אפייהו דבני עלמא, ובגיני כך, והנני משחיתם את הארץ. ועל דא, עשה לך תיבת עצי גופר, בגין לאשתזבא, ולא יכיל לשלטאה עלך.

ת"ח תנינן, בזמנא דמותא אית במתא או בעלמא, לא יתחזי בר נש בשוקא, בגין דאית ליה רשו למחבלא לחבלא כלא. בגיני כך א"ל קב"ה, בעי לך לאסתמרא, ולא תחזי גרמך, קמי דמחבלא, דלא ישלוט עלך.

ואי תימא מאן יהיב הכא מחבלא, דהא מיין הוו ואתגברו. ת"ח, לית לך דינא בעלמא, או כד אתמחי, או כד אתמסר עלמא בדינא, דלא אשתכח ההוא מחבלא, דאזיל בגו אינון דינין דאתעבידו בעלמא. אוף הכי הכא, טופנא הוה, ומחבלא אזיל בגו טופנא, ואיהו אקרי הכי דאתכליל בשמא דא. ועל דא, אמר קב"ה לנח, לטמרא גרמיה, ולא יתחזי בעלמא.

ואי תימא האי תיבותא אתחזי בגו האי עלמא, ומחבלא אזיל בגוויה. כל זמנא דלא יתחזי אפי דב"נ קמי מחבלא, לא יכיל לשלטאה עליה. מנלן ממצרים, דכתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, מאי טעמא, בגין דאיהו אשתכח, ויכיל הוא לחבלא, ולא אצטריך לאתחזאה קמיה. בגין כך הוה גניז נח, וכל אינון דעמיה בתיבותא, ומחבלא לא יכיל לשלטאה עלייהו.

רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי בארחא, אערע בהני טורי דקרדו, חמו רשימין בקיעין בארחא, דהוו מן יומי דטופנא, א"ל רבי חייא לר' יוסי, הני בקיעין דהוו מיומוי דטופנא, וקב"ה שביק לון לדרי דרין, בגין דלא יתמחי חוביהון דרשיעיא קמיה.

דכך ארחוי דקב"ה, לזכאין דעבדין רעותיה, בעי דידכרון להו לעילא ותתא, ולא יתנשי דוכרניהון לדרי דרין לטב. כגוונא דא לרשיעייא דלא עבדין רעותיה, בגין דלא יתנשי חובייהו, ולאדכרא ענשייהו ודכרניהון לביש לדרי דרין. היינו דכתיב נכתם עונך לפני וגו'.

Chapter 13

פתח רבי יוסי ואמר, צהלי קולך בת גלים הקשיבי לישה עניה ענתות. האי קרא אוקמוה חבריא, אבל האי קרא על כנסת ישראל אתמר. צהלי קולך בת גלים, ברתיה דאברהם אבינו. הכי אוקמוה, בת גלים כדכתיב גל נעול. גלים אינון נהורין דמתכנשי ואזלי ועאלין לגווה, ומליין לה כדכתיב שלחיך פרדס רמונים.

הקשיבי לישה. כד"א ליש אובד מבלי טרף, ליש דכר, לישה נוקבא. אמאי אקרי ליש, אי משום דכתיב ליש גבור בבהמה או משום דכתיב ליש אובד מבלי טרף. אלא כלא איהו ליש: גבורה תתאה, ודאתי מגבורה עלאה; ליש אובד מבלי טרף, בשעתא דאינון נחלין מסתלקין ולא עאלין לגווה, כדין אתקרי לישה, דאבידת מבלי טרף, דכתיב ליש אובד מבלי טרף ובני לביא יתפרדו.

ומה דאמר, לישה, היינו עניה ענתות, מסכנא דמסכנותא, כד"א מן הכהנים אשר בענתות, וכתיב ענתת לך על שדיך. מאי איריא. אלא כל זמנא דדוד מלכא הוה קיים, אסתלק אביתר בעותרא ובכלא, לבתר א"ל שלמה ענתות לך על שדיך.

אמאי קרי ליה שלמה הכי, אלא אמר ליה ביומך הוה אבא במסכנו, והשתא לך על שדיך. השתא אית לומר, אמאי אקרי אביתר ענתות, אי תימא דהוה מן ענתות, הא תנינן דכתיב וימלט בן אחד לאחימלך בן אחיטוב ושמו אביתר, והוא מנוב הוה, דהא נוב עיר הכהנים הוה. ואע"פ דאמרו דהיא נוב היא ענתות, ואמאי אקרי ענתות, בגין דנחתת למסכנו, ואתאביד קרתא על ידא דשאול, ואתאבידו כהני. אלא ענתות כפר הוה, ולאו הוא נוב, ועל דא קרי ליה אביתר ענתות, בגין דאמר וכי התענית בכל אשר התענה אבי, ומקרתא דנוב הוה, ועל מסכנו דדוד דהוה ביומוי, אקרי ליה הכי.

אמר רבי חייא במסכנותא הוה עלמא, מיומא דעבר אדם, על פקודי קב"ה, עד דאתא נח, וקריב קרבן, ואתיישב עלמא. אמר ר' יוסי לא אתיישב עלמא ולא נפקא ארעא מזוהמא דנחש, עד דקיימו ישראל על טורא דסיני, ואתאחידו באילנא דחיי, כדין אתיישב עלמא.

ואלמלא דהדרו ישראל וחאבו קמיה קב"ה, לא הוו מתין לעלמין, דהא אתפסק מנייהו זוהמא דנחש. כיון דחבו, כדין אתברו אינון לוחי קדמאי, דהוו בהו חירו דכלא, חירו דההוא נחש, דאיהו קץ כל בשר.

וכד קמו ליואי, לקטלא קטלא, כדין אתער חויא בישא, והוה אזיל קמייהו, ולא יכיל לשלטאה בהו, בגין דהוו ישראל מזדרזין כלהו בחגירו מזיינן, ולא יכיל ההוא נחש לשלטאה בהו. וכיון דאמר למשה ועתה הורד עדיך מעליך. אתייהיב רשו להאי נחש לשלטאה עלייהו.

ת"ח, מה כתיב, ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חרב. ויתנצלו וינצלו מבעי ליה. אלא, ויתנצלו, על ידא דאחרא, בגין דאתייהיב רשו לנחש לשלטאה. את עדים מהר חורב, דקבלו מטורא דחורב, כד אתייהיב אורייתא לישראל.

אמר רבי חייא נח דהוה צדיק, אמאי לא הוה בטיל מותא מעלמא. אלא, בגין דעד לא סלקת זוהמא מעלמא. ועוד דאינון לא הוו מהימנין ביה בקב"ה, וכלהו אחידן בטרפי אילנא לתתא, ומתלבשאן ברוח מסאבא.

ותו, לבתר אוספו למחטי ולמהך בתר יצר הרע, כד בקדמיתא, ואורייתא קדישא דאיהי אילנא דחיי, אכתי לא נחית לה קב"ה בארעא. ותו דאיהו אמשיך ליה בעלמא לבתר, דכתיב וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה. והא אתמר.

Chapter 14

עד דהוו אזלי, חמו חד יודאי דהוה אתי, אמר רבי יוסי, האי בר נש יודאי איהו, ואתחזי. כד מטא גבייהו, שאילו ליה, אמר לון, שליחא דמצוה אנא, דהא אנן דיירי בכפר דראמין, ומטי זמנא דחג, ואנן צריכין לולב, וזינין דעמיה, ואנא אזיל לקטעא לון למצוה, אזלו כחדא.

אמר להו ההוא יודאי, הני ארבע מינין דלולב, דבכלהו אתאן לרצויי עלמא, שמעתון אמאי אנן צריכין לון בחג. א"ל כבר אתערו בהו חברייא, אבל אי מלה חדתא איהו תחות ידך אימא לה.

אמר לון, ודאי ההוא אתר דאנן דיירי ביה, הוא זעיר, וכלהו עסקי באורייתא. ואית עלן צורבא מרבנן, רבי יצחק בר יוסי מחוזאה שמיה, ובכל יומא ויומא אמר לן מלין חדתין באורייתא. ואמר, דהא בחג זמנא הוא, לשלטאה. אזי עבר על נפשנו המים הזידונים, ברוך ה' שלא נתננו טרף לשניהם, וכי אית שינים למים. אלא אינון שאר עמין. אינון רברבין ממנן על שאר עמין עכו"ם ומתברכאן מסטרייהו דישראל, וקרינן לון מים הזידונים, כמא דאת אמר המים הזידונים.

ובגין לשלטאה עלייהו אתינא ברזא דשמא קדישא, באינון ארבע מינין שבלולב, לרצויי ליה לקב"ה, ולשלטאה עלייהו ברזא דשמא קדישא, ולאתערא עלן מיין קדישין, לנסכא על גבי מדבחא.

תו אמר לון, בר"ה אתערותא קדמאה איהו בעלמא. מאי אתערותא קדמאה, דא בי דינא דלתתא, דאתער למידן עלמא, וקב"ה יתיב על עלמא בדינא, ודאין עלמא.

ושלטא האי בי דינא, למידן עלמא, עד יומא דכפורי, דנהרין אנפהא, ולא אשתכח חויא דלטורא בעלמא, דאיהו אתעסק במה דאתיין ליה ההוא שעיר, דאיהו מסטרא דרוח מסאבא, כדקא חזי ליה. ובגין דאתעסק בההוא שעיר, לא קריב למקדשא.

ושעיר דא כההוא שעיר דר"ח דאתעסק ביה, ואנהירו אנפהא דמקדשא. ועל דא ישראל כלהו, משכחין רחמי קמי קב"ה, ואתעבר חובייהו. ורזא חדא, אמר לון, ולא אתייהיב רשו לגלאה, בר לחסידי קדישין עליונין חכימין. אמר רבי יוסי מאן איהו, אמר לון, עד לא בדיקנא בכו.

אזלו, לבתר אמר לון, כד סיהרא אתקריבת בשמשא, אתער קב"ה סטרא דצפון, ואחיד בה ברחימו, ומשיך לה לגביה, ודרום אתער מסטרא אחרא, וסיהרא סלקא ומתחברא במזרח, וכדין ינקא מתרין סטרין, ונטיל ברכאן בחשאי, וכדין אתברכא סיהרא, ואתמליא. והכא אתקריבת אתתא בבעלה.

כמה דאית רזא דיוקנא שייפי דאדם, ותיקונוי. הכי נמי אית רזא דדיוקני דשייפי נוקבא, ותקוני דנוקבא. וכלא פריש בגוון. הכי נמי אית לעילא, אחיד בה, ואתער לקבל ברחימו, ה"נ אית לתתא, רזא ותקונא דאדם תתאה אחרא, תחות סיהרא.

כמה דדרועא שמאלא לעילא אחיד בה, ואתער לקבלה ברחימו, הכי נמי אית לתתא, האי נחש, איהו דרועא שמאלא דרוח מסאבא, ואחיד ביה מאן דרכיב ביה, וקרבא לגבי דסיהרא, ומשיך לה בינייהו דקוטפא ואסתאבת.

וכדין ישראל לתתא, מקרבין שעיר. וההוא נחש, אתמשך אבתריה דההוא שעיר, וסיהרא אתדכיאת, וסלקאת לעילא, ואתקשרת לעילא, לאתברכא, ונהירין אנפהא, מה דאתחשכת לתתא.

כדין הכא ביומא דכפורי, כיון דההוא חויא בישא, אתעסק בההוא שעיר, סיהרא אתפרשת מניה, ואתעסקת לאולפא עלייהו סניגוריא, וסוככת עלייהו, כאמא על בנין, וקב"ה בריך לון מלעילא, ומחיל לון.

לבתר, ישראל כד מטו לחג, מתערי סטרא דימינא לעילא, בגין דיתקשר ביה סיהרא, ויתנהירו אנפהא כדקא חזי. וכדין פלגת חולקא דברכאן, לכל אינון ממנן דלתתא, דיתעסקון בחולקהון, ולא ייתון לינקא ולקרבא בסטרא דחולקהון דישראל.

כגוונא דא לתתא, כד שאר עמין אתברכון, כלהון אינון מתעסקין באחסנת חולקהון, ולא הוו אתיין לאתערבא בהדייהו דישראל, ולחמדא חולק אחסנתהון, ובגין כך ישראל, אינון משכין ברכאן לכל אינון ממנן, בגין דיתעסקון בחולקהון, ולא יתערבון בהדייהו.

וכד סיהרא אתמלי ברכאן לעילא, כדקא יאות, ישראל אתיין וינקין מנה בלחודייהו. ועל דא כתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם, מאי עצרת, כתרגומו, כנישו. כל מה דכנישו, מאינון ברכאן עלאין, לא ינקין מניה עמין אחרנין, בר ישראל בלחודייהו, ובגין כך כתיב, עצרת תהיה לכם, לכם ולא לשאר עמין, לכם ולא לשאר ממנן.

ועל דא אינון מרצין על המים, למיהב לון חולק ברכאן, דיתעסקון ביה, ולא יתערבון לבתר, בחדוותא דישראל, כד ינקין ברכאן עלאין. ועל ההוא יומא כתיב, דודי לי ואני לו, דלא אתערב אוחרא בהדן.

למלכא דזמן רחימוי בסעודתא עלאה, דעביד ליה ליומא רשימא. הא רחימוי דמלכא ידע, דמלכא אתרעי ביה. אמר מלכא השתא אנא בעי למחדי עם רחימאי, ודחילנא דכד אנא בסעודתא, עם רחימאי, יעלון כל אינון קסטורי ממנן, ויתיבון עמנא לפתורא, למסעד סעודתא דחדוה, עם רחימאי. מה עבד, אקדים ההוא רחימוי קוסטורין דירוקי, ובשרא דתורי, ואקריב קמייהו דאינון קסטורי ממנן למיכל. לבתר יתיב מלכא עם רחימוי, לההיא סעודתא עלאה, מכל עדונין דעלמא. ובעוד דאיהו בלחודוי, עם מלכא, שאיל ליה כל צרכוי, ויהיב ליה. ואחדי מלכא עם רחימוי, בלחודוהי, ולא אתערבין אחרנין בינייהו. כך ישראל, עם קב"ה, בגין כך כתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם.

אמרו רבי יוסי ור' חייא, קב"ה אתקין אורחא קמן. זכאין אינון דמשתדלי באורייתא. אתי נשקוהו. קרא עליה ר' יוסי וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. כד מטו בי חקל, יתיבו. אמר ההוא בר נש, מאי שנא דכתיב וה' המטיר על סדום ועל עמורה וגו'. ומאי שנא בטופנא, דכתיב אלקים אלקים בכל אתר, ולא כתיב וה'.

אלא תנינן בכל אתר דכתיב וה' הוא ובית דינו. אלקים סתם, דינא בלחודוי. אלא בסדום אתעביד דינא, ולא לשיצאה עלמא, ובגין כך אתערב איהו בהדי דינא. אבל בטופנא, כל עלמא שצי, וכל אינון דאשתכחו בעלמא.

ואי תימא נח ודעמיה. סתים מעינא הוה, דלא אתחזי, ועל דא כל מה דאשתכח בעלמא שצי ליה, ועל דא וה' באתגליא, ולא שצי כלא. אלקים בעי סתימו, ובעי לאסתמרא, דהא כלא שצי, ועל דא אלקים בלחודוי הוי.

ורזא דא ה' למבול ישב, מהו ישב, אלמלא קרא כתיב, לא יכלינן למימר, ישב בלחודוי, דלא אתיא עם דינא, כתיב הכא ישב, וכתיב התם בדד ישב, בלחודוי.

ובגין דנח הוה סתים מעינא, לבתר כד אתעביד דינא, ושצי עלמא, ונח רוגזיה, מה כתיב, ויזכר אלקים את נח וגו'. דהא כד שצי עלמא, לא אדכר דסתים מעינא הוה.

ורזא אוליפנא, קב"ה סתים וגליא. גליא: הוא בי דינא דלתתא. סתים: הוא אתר דכל ברכאן נפקי מתמן. ובגין כך כל מלוי דבר נש, דאינון בסתימו, ברכאן שריין עלוי. וכל דאינון באתגליא, ההוא אתר דבי דינא שריאן עלוי, בגין דאיהו אתר באתגלי, וההוא דאקרי רע עין, שליט עליה, וכלא הוא ברזא עלאה, כגוונא דלעילא.

בכה רבי יוסי ואמר, זכאה דרא דרבי שמעון שריא בגויה, דהא זכותא דיליה אזמין לן בטורי, מלין עלאין כאלין. אמר רבי יוסי האי בר נש לאודעא לן מלין אלין קא אתי, ושדריה קב"ה לגבן. כד אתו וסדרו מלין קמיה דר' שמעון, אמר, ודאי שפיר קא אמר.

Chapter 15

רבי אלעזר, הוה יתיב יומא חד קמיה דר"ש אבוי. א"ל האי קץ כל בשר, אתהני מאינון קרבנין דהוו ישראל מקרבין על גבי מדבחא או לא. אמר ליה כלא הוו מסתפקי כחדא, לעילא ותתא.

ותא חזי, כהני וליואי וישראל, אינון אקרון אדם, בחבורא דאינון רעותין קדישין דסלקין מגווייהו. ההוא כשבא או אמרא, או ההיא בהמה דקרבין, אצטריך עד לא יתקריב על גבי מדבחא, לפרשא עלה כל חטאין וכל רעותין בישין, לאתודאה עלה. וכדין ההיא אתקרי בהמה בכלא, בגו אינון חטאין ובישין והרהורין.

כגוונא דקרבנא דעזאזל, דכתיב והתודה עליו את כל עונות בני ישראל וגו'. הכי נמי הכא, וכד סלקא על גבי מדבחא, מטו לה על חד תרין, ובגין כך, דא סלקא לאתריה, ודא סלקא לאתריה, דא ברזא דאדם, ודא ברזא דבהמה, כמה דאת אמר אדם ובהמה תושיע ה'.

חביתין, וכל שאר מנחות, לאתערא רוחא קדישא, ברעותא דכהני ושירתא דליואי, ובצלותא דישראל. ובההוא תננא ושמנא וקמחא דסליק מתרוון ומסתפקין כל שאר מארי דדינין, דלא יכלין לשלטאה בההוא דינא דאתמסר לון וכלא בזמנא חדא. ת"ח, כלא אתעביד ברזא דמהימנותא לאסתפקא דא בדא, ולאסתלקא לעילא, מאן דאצטריך, עד אין סוף.

Chapter 16

אמר רבי שמעון ארימת ידאי בצלותין לעילא, דכד רעותא עלאה, לעילא לעילא, קיימא על ההוא רעותא, דלא אתידע, ולא אתפס כלל לעלמין, רישא דסתים יתיר לעילא, וההוא רישא אפיק מאי דאפיק, ולא ידיע, ונהיר מאי דנהיר, כלא בסתימו.

רעו דמחשבה עלאה למרדף אבתריה, ולאתנהרא מניה. חד פריסו אתפריס, ומגו ההוא פריסא, ברדיפו דההיא מחשבה עלאה, מטי ולא מטי. עד ההוא פריסא, נהיר מה דנהיר. וכדין איהו מחשבה עלאה, נהיר בנהירו סתים דלא ידיע, וההוא מחשבה לא ידע.

כדין בטש האי נהירו דמחשבה דלא אתיידע, בנהירו דפרסא דקיימא, דנהיר ממה דלא ידיע ולא אתיידע, ולא אתגלייא. וכדין דא נהירו דמחשבה דלא אתיידע בטש בנהירו דפריסא, ונהרין כחדא, ואתעבידו תשע היכלין.

והיכלין, לאו אינון נהורין, ולאו אינון רוחין, ולאו אינון נשמתין, ולא אית מאן דקיימא בהו. רעותא, דכל תשע נהורין, דקיימי כלהו במחשבה, דאיהו חד מנייהו בחושבנא, כלהו למרדף בתרייהו, בשעתא דקיימי במחשבה ולא מתדבקן ולא אתיידעו, ואלין לא קיימי לא ברעותא, ולא במחשבה עלאה תפסין בה, ולא תפסין. באלין קיימי כל רזי דמהימנותא, וכל אינון נהורין מרזא דמחשבה עלאה כלהו אקרון אין סוף. עד הכא מטו נהורין ולא מטון, ולא אתיידעו, לאו הכא רעותא, ולא מחשבה.

כד נהיר מחשבה, ולא אתיידע ממאן דנהיר, כדין אתלבש ואסתים גו בינה, ונהיר, למאן דנהיר ואעיל דא בדא, עד דאתכלילו כלהו כחדא.

וברזא דקרבנא כד סליק, כלא אתקשר דא בדא, ונהיר דא בדא, כדין קיימי כלהו בסליקו, ומחשבה אתעטר באין סוף. ההוא נהירו דאתנהיר מניה מחשבה עלאה, אקרי אין סוף. ומניה אשתכח וקיימא ונהיר למאן דנהיר, ועל דא כלא קאים. זכאה חולקיהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי.

ת"ח האי קץ כל בשר, כמה דקשורא אשתכח לעילא בחדו, אוף הכי נמי לתתא, בחדוותא ורעותא, לאסתפקא כלא לעילא ותתא, ואימא קיימא עלייהו דישראל כדקא יאות.

ת"ח בכל רישי ירחא וירחא, כד סיהרא מתחדשא יהבין ליה להאי קץ כל בשר, חולקא חדא יתיר על קרבנין, לאתעסקא ביה, וישתמש בחולקיה, ויהא סטרא דישראל בלחודייהו, בגין דיתאחדון במלכיהון, ודא איהו שעיר, בגין דאיהו בחולקא דעשו דכתיב ביה שעיר, הן עשו אחי איש שעיר. ועל דא איהו אשתמש בחולקיה. וישראל אינון משתמשין בחולקיהון, ובגין כך כתיב כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו.

תא חזי, האי קץ כל בשר כל רעותיה לאו איהו, אלא בבשרא תדיר, ובגין כך תקונא דבשרא תדיר לגביה, ועל דא אקרי קץ כל בשר. וכד איהו שליט, שליט על גופא ולא על נשמתא, נשמתא סלקא לאתרא ובשרא אתיהיב לאתר דא. כגוונא דא, בקרבנא, דרעותא סלקא לאתר חד, ובשרא לאתר חד.

וב"נ דאיהו זכאה, איהו קרבנא ממש לכפרה, ואחרא דלאו איהו זכאה, לאו איהו קרבנא, בגין דביה מומא, דכתיב כי לא לרצון וגו'. ועל דא צדיקיא כפרה אינון דעלמא, וקרבנא אינון בעלמא. ת"ח, ויאמר אלקים לנח, קץ כל בשר בא לפני, למיטל רשו לאחשכא אפייהו דבני עלמא, ובגיני כך הנני משחיתם את הארץ.

ת"ח, מה כתיב ונח בן שש מאות שנה וגו', וכי אמאי אתא חושבנא דא לממני, אלא אילו לא הוה נח בן שש מאות שנה, לא ייעול לתיבותא, ולא יתחבר בהדה, כיון דאשתלים בשש מאות שנה, כדין אתחבר בהדה.

ועל דא, מן יומא דאשתלים חובייהו דבני עלמא, אוריך לון קב"ה, עד דאשתלים נח, בשש מאות שנה, ואשתלים דרגיה כדקא יאות, והוה צדיק שלים וכדין עאל לתיבותא, וכלא כגוונא דלעילא. ונח בן שש מאות שנה. כמה דאמרן. ובגיני כך לא אתמר כבן שש מאות שנה.

Chapter 17

תו פתח ואמר, ואני הנני מביא את המבול מים. מ"ט הנני, כיון דאמר ואני. אלא אני הנני, כלא מלה חדא היא. ת"ח בכל אתר אני, אתעביד גופא לנשמתא, ודאי, דמקבלא ממה דלעילא, ובגין כך, אתרמיז באת קיימא, דכתיב אני הנה בריתי אתך, אני דקיימא באתגליא, מזומנת למנדע. אני, כרסיא למה דלעילא. אני, דעבידנא נוקמין לדרי דרין. ואני, כליל דכר ונוקבא כחדא, לבתר אתרשים בלחודוי, דאזדמן למעבד דינא. הנני מביא את המבול מים.

כיון דאמר, מביא את המבול, לא ידענא דאיהו מים, אלא את המבול, לאסגאה מלאך המות, דאע"ג דמיא הוו, מחבלא אזיל בעלמא, לשיצאה באינון מיין.

אני ה'. הכי תנינן, נאמן אנא, לשלמא אגר טוב לצדיקיא, ולאתפרע מרשיעיא, ובגין כך, אבטח לון קרא לצדיקיא, באני, לשלמא אגר טב דלהון, לעלמא דאתי. ואגזים לרשיעיא, לאתפרע מנייהו לעלמא דאתי, באני.

לשחת כל בשר, כמה דאוקימנא, דדא הוא מחבלא דעלמא. ועל דא כתיב ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף. ודא הוא לשחת כל בשר, מסטרא דקץ כל בשר בא לפני. דהא כיון דמטא זמנא, דאוריך לון קב"ה, עד דאשלים נח לשש מאות שנה, כדין לשחת כל בשר. אמר הכי אוליפנא משמיה דרבי יצחק דאמר לן.

Chapter 18

פתח ואמר, אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים לא אביט אדם עוד עם יושבי חדל. אמרתי לא אראה יה, כמה אטימין אינון בני נשא, דלא ידעין ולא משגיחין במלי דאורייתא, אלא מסתכלי במלוי דעלמא, ואתנשי מנייהו רוחא דחכמתא.

דכד בר נש אסתלק מהאי עלמא, ויהיב חושבנא למאריה, מכל מה דעבד בהאי עלמא, בעוד דאיהו קאים רוחא וגופא כחדא, וחמי מה דחמי, עד דאזיל לההוא עלמא, ופגע ליה לאדם הראשון, יתיב לתרעא דגנתא דעדן, למחמי כל אינון, דנטרו פקודי דמאריהון, וחדי בהו.

וכמה צדיקיא סחרניה דאדם, אינון דאתמנעו מארחא דגיהנם, וסטו לגבי ארחא דגן עדן. ואילין אקרון יושבי חדל. ולא כתיב יושבי חלד, בגין דלא הוו כמו חולדה דגררא, ומנחא, ולא ידעא למאן שבקא, אלא יושבי חדל. כד"א חדלו לכם מן האדם וגו'. דאתמנע לון מארחא דגיהנם ואתקיפו בהו לאעלא להו בגנתא דעדן.

ד"א יושבי חדל אינון מריהון דתשובה, דמנעו גרמייהו מאינון חובין דחייביא, ובגין דאדם הראשון, תב בתיובתא קמי מאריה, יתיב על אינון דאתמנעו מחוביהון, ואינון בני חדל, כד"א אדעה מה חדל אני. ובגין כך איהו יתיב לתרעא דגנתא דעדן, וחדי בהו בצדיקייא, דאתיין בההוא אורחא דגנתא דעדן.

ת"ח, מה כתיב, אמרתי לא אראה יה, וכי מאן יכיל למחמי יה. אלא סופא דקרא אוכח, דכתיב יה בארץ החיים, תא חזי, כד סלקין נשמתין לאתר צרורא דחיי, תמן מתהנן, בזהרא דאספקלריאה דנהרא, דנהיר מאתר עלאה דכלא, ואילו לא מתלבשא נשמתא, בזהרא דלבושא אחרא, לא תיכול לאתקרבא למחמי ההוא נהורא.

ורזא דמלה, כמה דיהבי לנשמתא, לבושא דמתלבשא ביה, למיקם בהאי עלמא. הכי נמי יהבי לה לבושא, דזהרא עלאה, למיקם ביה בההוא עלמא, ולאסתכלא בגו ההוא אספקלריאה דנהרא, מגו ההוא ארץ החיים.

תא חזי, משה לא יכיל לקרבא לאסתכלא, במה דאסתכל, אלא כד אתלבש בלבושא אחרא, כד"א ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר. ותרגום במציעות עננא. ואתלבש בה, כמאן דאתלבש בלבושא, ובג"ד, ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים, וכתיב ויבא משה בתוך הענן וגו'. ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. ויכיל לאסתכלא במה דאסתכל.

כגוונא דא, מתלבשין נשמתהון דצדיקיא, בההוא עלמא, בלבושא, כגוונא דההוא עלמא, דלא יתנהג אלא בלבושא, כגוונא דא. וקיימי לאסתכלא בנהורא דנהיר, בההוא ארץ החיים. וזהו יה, יה בארץ החיים. דהוה סביר דלא יזכי לההוא נהורא, ולההוא אסתכלותא, בגין דנהרא דנגיד, פסיק ליה, ולא אוליד. לא אביט אדם עוד, דא אדם קדמאה כמה דאתמר.

וכל דא למה, בגין דאמר ליה נביאה, כי מת אתה, בהאי עלמא, ולא תחיה, לההוא עלמא, בגין דמאן דלא אוליד בנין בהאי עלמא, כד נפיק מניה, מתרכין ליה, מכל מה דאמרן, ולא שריא למחמי בההוא נהורא דנהיר. ומה חזקיה, דהוה ליה זכות אבות, ואיהו זכאה צדיקא וחסידא כך, כל שכן מאן דלית ליה זכות אבות וחטי קמי מאריה.

האי לבושא דקאמרן, איהו מה דאמרו חברייא, חלוקא דרבנן, דאתלבישו בההוא עלמא. זכאה חולקיהון דצדיקייא, דגניז לון קב"ה, כמה טבין ועידונין, לההוא עלמא, עלייהו כתיב, עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו.

Chapter 19

ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ, ר' יהודה פתח, המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם, וכי באתר אחרא לא רבו בני ישראל את ה', מ"ש הכא דקאמר המה מי מריבה, ולא אחרנין. אלא הני מי מריבה הוו ודאי, דיהבו חילא ותוקפא למאריהון דדינא לאתתקפא, בגין דאית מיין מתוקין, ואית מיין מרירן, אית מיין צלילן, ואית מיין עכירן, אית מיין שלם, ואית מיין קטטו. וע"ד המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה', דאמשיכו עלייהו, למאן דלא אצטריך, ואסתאיבו ביה, הדא הוא דכתיב ויקדש בם.

א"ל רבי חזקיה, אי הכי, מאי ויקדש, ויקדשו מבעי ליה, אלא מלה אסתליקת, ויקדש, אתפגם מאן דלא אצטריך, כביכול, דאתפגימת סיהרא. ויקדש לאו לשבחא איהו הכא. ואני הנני מביא את המבול, כמה דאוקימנא, לאייתאה מחבלא עלייהו, כמה דאינון אסתאבו ביה.

אמר רבי יוסי, ווי לון לרשיעיא, דלא בעאן לאתבא, קמי קב"ה על חוביהון בעוד דאינון בהאי עלמא, דכד ב"נ אתיב, ואתנחם על חובוי, קב"ה מחיל ליה. וכל אינון דמתתקפין בחובייהו, ולא בעי לאתבא קמי קב"ה על חוביהון, לבתר ינפלו לגיהנם ולא יסקון ליה מתמן לעלמין.

ת"ח, בגין דאתקיפו לבייהו, כל אינון דרא דנח, ובעו לאחזאה חובייהו באתגליא, קב"ה אייתי דינא עלייהו, בההוא גוונא. א"ר יצחק, ואפילו כד חטי ב"נ באתכסיא, קב"ה רחמן, ואי תב ב"נ לגביה, חפי עליה, ומחיל ליה ושביק ליה, ואי לא, גלי ליה לעיני כלא, מנלן, מסוטה.

והכי נמי אתמחון אלין חייביא מארעא באתגלייא, והיך אתמחון. אלא דהוו נפקי מייא, והוו רתיחן, מן תהומא, וסלקי ואעבר מנייהו משכא, וכיון דאעבר מנייהו משכא, הכי נמי בשרא, ולא אשתארו אלא בגרמייהו לחוד, לקיימא דכתיב וימחו מן הארץ. וכל אינון גרמי, אתפרדן דא מן דא, ולא אשתארו כחדא, ומכלא אתעברו מעלמא. רבי יצחק אמר, וימחו מן הארץ, מאי וימחו, כד"א ימחו מספר חיים, מכאן אוליפנא דלית לון תחיה לעלמין, ולא יקומון בדינא.

Chapter 20

והקימותי את בריתי אתך, אמר ר' אלעזר, מהכא קיומא דברית לעילא, כקיומא דברית לתתא, משמע דכתיב אתך. וא"ר אלעזר, מכאן אוליפנא, דכד זכאין אינון בעלמא, אתקיים עלמא לעילא ותתא.

א"ר שמעון מלה סתים איהו, כד אתערותא דדכורא לגבי נוקבא, כד איהו מקני לה. ת"ח, רזא דמלה, כד צדיקא איהו בעלמא, מיד שכינתא לא אתעדיאת מניה, ותיאובתא דילה ביה, כדין תיאובתא דלעילא לגבה ברחימו, כתיאובתא דדכורא לנוקביה, כד איהו מקני לה, ועל דא והקימותי את בריתי אתך. אתער תיאובתא בגינך. כגוונא דא ואת בריתי אקים את יצחק.

והקימותי את בריתי אתך, למהוי את בריתי בעלמא, ולבתר ובאת אל התיבה, דאלמלא לאו איהו צדיק, לא ייעול לתיבותא, דהא לא אתחבר לתיבה, בר צדיק, ובגיני כך, ובאת אל התיבה, והא אתמר.

אמר רבי אלעזר, בכל זמנא, דבני נשא, יתאחדון בברית דא, ולא ישבקון ליה, לית עם ולישן בעלמא, דייכול לאבאשא לון, ונח אתקיף בברית דא, ונטר ליה, בגיני כך, קב"ה נטר ליה. וכל בני דריה לא נטרו ליה, בגין כך קב"ה אעבר לון מעלמא, והא אתמר, בההוא חובא ממש, דאינון חאבו, בההוא גוונא אתמחון מעלמא.

Chapter 21

רבי יהודה הוה שכיח קמיה דר"ש, והוו עסקי בהאי קרא דכתיב וירפא את מזבח ה' ההרוס. מאי וירפא, ת"ח, בימי אליהו, ישראל כלהו שבקו ליה לקב"ה, ושבקו ברית קיימא דלהון, כד אתא אליהו וחמא דקא שבקו בני ישראל האי ברית קיימא, ואעברו מנייהו האי ברית.

כיון דחמא אליהו כך, אתא לאתקנא מלה לדוכתיה, כיון דקריב מלה לדוכתיה, אתסי כלא, הה"ד וירפא את מזבח ה' ההרוס, דא ברית קיימא, דהוה שביק מעלמא. וכתיב ויקח אליהו שתים עשרה אבנים למספר שבטי בני יעקב, דא הוא תקונא דמזבח ה'.

אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך. מ"ט אדכר הכא ישראל, אלא ודאי ישראל יהיה שמך, ודאי לאסתלקא לעילא, ולאתבא ברית קיימא לאתריה, והיינו דכתיב כי עזבו בריתך בני ישראל, ובגין כך, את מזבחותיך הרסו.

ת"ח, כל זמנא דישראל נטרו קיימא קדישא, כדין עבדי קיומא, לעילא ותתא. וכד שבקי להאי ברית, כדין לא אשתכח קיום לעילא ותתא. דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, ובגין כך, וירפא את מזבח ה' ההרוס. וכי רפואה איהו. הכי הוא ודאי, דהא מקיים לההוא אתר, דמהימנותא תליא ביה.

ת"ח, אוף הכי פנחס, בשעתא דקני לעובדא דזמרי, אתקין להאי ברית באתריה, ובגין כך כתיב, הנני נותן לו את בריתי שלום. וכי ס"ד, דבגין פנחס הוה, ומה קטטא הוה ליה לפנחס, בהאי ברית, אלא הכא אתקשר מלה בדוכתיה, הנני נותן לו את בריתי, ומה אתן לו שלום, לאתחברא ברית באתריה. ועל דא הנני נותן לו את בריתי. ומה, שלום, דאיהו אתריה לאתחברא בהדיה, מה דאתפרש מניה בחובייהו, בגיניה אתחבר ביה, ועל דא, הואיל והוא אתקין מלה בדוכתיה, מכאן ולהלאה, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלקיו וגו'.

א"ר שמעון, לית לך מלה בעלמא, דקב"ה קני לה, כמו חובא דברית, כד"א חרב נוקמת נקם ברית. ות"ח לא אשתלים חובא דדרא דטופנא אלא בגין דחבו בחבילו דארחייהו על ארעא. ואע"ג דהוו מקפחי דא לדא, כדכתיב ותמלא הארץ חמס, וכתיב כי מלאה הארץ חמס מפניהם, מכל מקום, ותשחת הארץ לפני האלקים, והנני משחיתם, מדה כנגד מדה, הנני משחיתם בחובא דחבלותא.

ואית דאמרי, דלא אשתלים קסטייהו, אלא בחובא דחמס, דהוו מקפחין דא לדא דהוו בישין לשמים ולבריות. ת"ח כמה אינון ממנן מלעילא, דאתפקדן על קלי דאינון דמסרי דינא על חבריהון, על מה דעבדי לון, ועל דא כתיב כי מלאה הארץ חמס מפניהם. ובגין כך כתיב, והנני משחיתם את הארץ.

Chapter 22

ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך, אר"ש אמאי בכלהו אלקים והכא ה', מאי שנא הכא דאתמר ה', שמא עלאה דרחמי. אלא רזא איהו, דאוליפנא, לאו אורח ארעא, לקבלא אתתא אושפיזא בהדה אלא ברשו דבעלה.

אוף הכי נח, בעא לאעלא בתיבותא, לאתחברא בהדה, ולאו הוה יאות עד דבעלה דתיבה, יהב ליה רשו לאעלאה, דכתיב בא אתה וכל ביתך אל התבה. ובגין כך אקרי הכא ה', בעלה דתיבה, וכדין עאל נח ואתחבר בהדה. וכן אוליפנא, דלית ליה רשו לאושפיזא למיעאל לביתא, אלא ברשו בעלה, מאריה דביתא, הדא הוא דכתיב לבתר, ויבא נח וגו'.

תא חזי, מה כתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. מכאן אוליפנא, דלא יקבל ב"נ אושפיזא בביתיה, אי איהו חשיד ביה דאיהו חייבא, אלא אי קאים בעינוי לזכאה, דלא חשיד בעינוי כלל, הה"ד בא אתה וכל ביתך אל התבה, מאי טעמא בגין כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה.

ואוליפנא, דאי יהיב ליה רשו בלחודוי, ולא יהיב רשו לכל אינון דאתיין עמיה, לא ייעול לון לביתא, הה"ד בא אתה וכל ביתך אל התבה, לכלא יהיב רשותא למיעל. ומקרא דא אוליפנא, רזא דאורחוי דארעא.

Chapter 23

רבי יהודה פתח, לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. הא תנינן, לדוד מזמור, דאמר שירתא, ולבתר שארת עליה רוח קדשא, מזמור לדוד, דשארת עליה רוח קדישא, ולבתר אמר שירתא.

לה' הארץ ומלואה, האי קרא על ארעא דישראל אתמר, דאיהי ארעא קדישא. ומלואה, דא שכינתא, כד"א כי מלא כבוד ה' את בית ה', וכתיב וכבוד ה' מלא את המשכן. מהו מלא ולא מילא. אלא מלא ודאי, דאתמליא מכלא, דאתמליא מן שמשא, סיהרא שלים בכל סטרין. מלא, מכל טובא דלעילא, כאסקופא דא, דאתמליא מכל טובא דעלמא, ועל דא כתיב לה' הארץ ומלואה. תבל ויושבי בה, דא שאר ארעאן.

ד"א לה' הארץ ומלואה. דא ארעא קדישא עלאה, דקב"ה אתרעי בה. ומלואה, אלין נשמתהון דצדיקייא, אתמליא מנייהו, מחילא דעמודא חד, דעלמא קיימא עליה.

ואי תימא על חד קיימא, ת"ח מה כתיב כי הוא על ימים יסדה. כי הוא, מאן הוא, דא קב"ה, כד"א הוא עשנו. וכתיב כי הוא לקצות הארץ יביט.

על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, אלין שבעה עמודים דקיימא עלייהו, ומליין לה. היא אתמליא מנייהו, היך אתמליא מנייהו, בשעתא דאסגיאו זכאין בעלמא, כדין ארעא דא עבדת פירין, ואתמליא מכלא.

ובשעתא דאסגיאו חייבין בעלמא, כדין כתיב אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש. אזלו מים מני ים, דא ארעא קדישא, דאמרן דאשתקיא משקיו עלאה, ונהר יחרב ויבש, ההוא עמודא חד, דקאים עלה, לאתנהרא מניה, ונהר יחרב ויבש, כמא דאת אמר הצדיק אבד.

Chapter 24

ואמר רבי יהודה, בההוא זמנא דאתאבידו אינון חייבין מעלמא, קב"ה אסתכל על עלמא, ולא חמא מאן דאגין עליה. ואי תימא הא נח, דהוה ליה לאגנא על דריה, ולאפקא מניה תולדין לעלמא, הה"ד כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. בדור הזה דייקא.

רבי יוסי אמר, בדור הזה, דא שבחא דיליה, דהוה בההוא דרא חייבא, ואשתכח כולי האי איש צדיק תמים, ואפילו בדרא דמשה, אבל לא הוה יכיל לאגנא על עלמא, בגין דלא אשתכחו עשרה בעלמא, כד"א אולי ימצאון שם עשרה, ולא אשתכחו תמן. או הכא, לא אשתכחו עשרה, אלא הוא, ותלת בנוי, ונוקבייהו, ולא הוו עשרה.

רבי אלעזר שאיל ליה לר"ש אבוי, הא תנינן, בשעתא דעלמא אתמליא חובי בני נשא, ודינא נפק, ווי לההוא זכאה דאשתכח בעלמא, דאיהו אתפס בחובוי דחייביא בקדמיתא. נח איך אשתזיב, דלא אתפס בחובייהו. א"ל הא אתמר, דקב"ה בעא לאפקא מניה תולדין לעלמא מגו תיבותא. ותו דהא דינא לא יכלא לשלטאה עלוי, בגין דהוה טמיר וגניז בתיבה, ואתכסייא מעינא.

ות"ח כתיב בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה'. ונח בקש צדק, ועאל בגווה דתיבותא, ואסתתר ביום אף ה'. ועל דא, דינא לא יכיל לשלטאה, ולקטרגא ליה.

הכא אתרמיז לאינון קדישי עליונין, למנדע ברזא דאתוון קדישין עלאין, הפוכא דאתוון כ"ב לאתמחי לאינון חייביא. ועל דא, וימחו מן הארץ. וכתיב, בא אתה וכל ביתך.

Chapter 25

רבי יצחק פתח, מוליך לימין משה זרוע תפארתו, בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם. דא זכותא דאברהם, דאיהו ימינא, ממשה, תפארת דמשה. ובג"כ בוקע מים מפניהם. דהא זכותא דאברהם בוקע מים איהו. וכל דא למה, לעשות לו שם עולם.

ת"ח, מה בין משה לשאר בני עלמא, בשעתא דא"ל קב"ה למשה ועתה הניחה לי וגו' ואעשה אותך לגוי גדול וגו'. מיד אמר משה, וכי אשבוק דינהון דישראל בגיני. השתא יימרון כל אינון בני עלמא, דאנא קטלית לון לישראל, כמה דעבד נח.

דכיון דאמר ליה קב"ה, דישזיב ליה בתיבותא, דכתיב ואני הנני מביא את המבול מים וגו'. וכתיב ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה. ואני הנני מקים את בריתי וגו'. ובאת אל התבה. כיון דאמר ליה דישתזיב הוא ובנוי, לא בעא רחמין על עלמא, ואתאבידו. ובגין כך אקרון מי המבול על שמיה. כד"א כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח.

אמר משה, השתא יימרון בני עלמא, דאנא קטילת לון, בגין דאמר לי, ואעשה אותך לגוי גדול. השתא טב לי דאימות, ולא ישתצון ישראל, מיד ויחל משה את פני ה' אלקיו. בעא רחמין עלייהו, ואתער רחמי על עלמא.

ואמר רבי יצחק, שירותא דבעא רחמי עלייהו, מאי קאמר, למה ה' יחרה אפך בעמך. וכי מלה דא איך אמר לה משה למה, והא עבדו כו"מ, כד"א עשו להם עגל מסכה, וישתחוו לו ויאמרו אלה וגו'. ומשה אמר למה. אלא הכי אוליפנא, מאן דמרצה לאחרא, לא בעי למעבד ההוא חובא רב, אלא יזעיר ליה קמיה. ולבתר יסגי ליה קמיה אחרא, דכתיב אתם חטאתם חטאה גדלה.

ולא שביק ליה לקב"ה, עד דמסר גרמיה למותא. דכתיב ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. וקב"ה מחיל לון דכתיב וינחם ה' על הרעה וגו'. ונח לא עבד כן, אלא בעא לאשתזבא ושביק כל עלמא.

ובכל זמנא דדינא שריא על עלמא, רוח קודשא אמר ווי, דלא אשתכח כמשה. דכתיב ויזכור וגו', איה המעלם מים וגו'. דכתיב ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי. דהא איהו בצלותא, סליק לון מן ימא. ובגין דשוי גרמיה, בצלותא עלייהו דישראל בימא, אקרי המעלם מים, דאיהו אסיק לון מן ימא.

איה השם בקרבו את רוח קדשו. דא איהו משה, דאשרי שכינתא בינייהו דישראל. מוליכם בתהמות. כד אתבקעו מיא, ואזלו בגו תהומי ביבשתא, דגלידו מיא, בגין דאמסר גרמיה על ישראל.

אמר רבי יהודה, אף על גב דזכאה הוה נח, לאו איהו כדאי דקב"ה יגין על עלמא, בגיניה. תא חזי, משה לא תלה מלה בזכותיה, אלא בזכות אבהן קדמאי, אבל נח לא הוה ליה, במאן דיתלי בזכותא, כמשה.

אמר רבי יצחק, ועם כל דא, כיון דאמר ליה, קב"ה, והקמתי את בריתי אתך. הוה ליה למבעי רחמי עלייהו, וקרבנא דאקריב לבתר, דיקריב ליה מן קדמת דנא, דלמא ישכך רוגזא מעלמא.

אמר רבי יהודה, מאי הוה ליה למעבד, דהא חייבי עלמא, הוו מרגיזין קמי קב"ה, ואיהו יקריב קרבנא. אלא ודאי נח, דחיל על גרמיה הוה, בגין דלא יערע ביה מותא, בגו חייבי עלמא, דהוה חמי עובדיהון בישא כל יומא, והיך מרגזן קמי קב"ה כל יומא.

רבי יצחק אמר, כל זמנא דחייבי עלמא אסגיאו, זכאה דאשתכח בינייהו, הוא אתפס בקדמיתא. דכתיב וממקדשי תחלו. ותנינן אל תקרי ממקדשי, אלא ממקודשי. ונח היך שזיב ליה קב"ה בין כל אינון חייביא. אלא בגין, דיפקון מניה, תולדין בעלמא דהוה צדיק כדקא יאות.

ותו, דאיהו אתרי בהו כל יומא ויומא, ולא קבילו מניה, וקיים בנפשיה, קרא דכתיב, ואתה כי הזהרת רשע וגו'. וכתיב ואתה את נפשך הצלת. מכאן כל מאן דאזהר לחייבא, אע"ג דלא קביל מניה, הוא שזיב ליה לגרמיה, וההוא חייבא אתפס בחוביה. ועד כמה יזהר ליה, עד דימחי ליה. הא אוקמוה חבריא.

רבי יוסי הוה שכיח קמיה דר"ש יומא חד, א"ל, מאי חמא קב"ה לשיצאה כל חיות ברא, ועוף שמיא, עמהון דחייביא, אי בני נשא חטאן, בעירי ועופי שמיא ושאר בריין, מה חטו. א"ל, בגין דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. כלהו, הוו מחבלי ארחייהו, שבקי זיניהו ודבקו בזינא אחרא.

ת"ח, אינון חייבי עלמא, גרמו הכי לכל בריין, ובעון לאכחשא עובדא דבראשית, ואינון גרמו לכל בריין, לחבלא אורחייהו, כמה דאינון מחבלן. אמר קב"ה, אתון בעיתו לאכחשא עובדי ידי אנא אשלים רעותא דלכון, ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה. אהדר עלמא למיין, כמה דהוה בקדמיתא, מיין במיין, והא אתמר. מכאן ולהלאה, אעביד בריין אחרנין בעלמא, כדקא יאות.

Chapter 26

ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו. רבי חייא פתח ואמר, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'. כמה אינון בני נשא אטימין לבא, סתימין עיינין, דלא משגיחין ולא ידעין, ביקרא דמאריהון, דכתיב ביה, הלא את השמים ואת הארץ אני מלא. היך בעון בני נשא, לאסתתרא מחובייהו, ואמרי מי רואנו, ומי יודענו. וכתיב והיה במחשך מעשיהם. לאן יתטמרון מקמיה.

למלכא, דבנה פלטרין, ועבד תחות ארעא טמירין פצירין, ליומין מרדו בני פלטרין במלכא, אסחר עלייהו מלכא בגייסוי, מה עבדו, עאלו וטמירו גרמייהו, תחות נוקבי פסירין. אמר מלכא, אנא עבדית לון, ומקמאי אתון בעאן לאתטמרא. הה"ד אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'. אנא הוא דעבדית, נוקבי פסירין ועבדית חשוכא ונהורא, ואתון איך יכלין לאתטמרא קמאי.

ת"ח, כד ב"נ חטי קמי מאריה, ואמשיך גרמיה לאתכסיא, קב"ה עביד ביה דינא באתגליא. וכד ב"נ אדכי גרמיה, קב"ה בעי לאסתרא ליה, דלא יתחזי ביום אף ה'. דודאי אבעי ליה לאיניש דלא יתחזי קמי מחבלא, כד שריא על עלמא, דלא יסתכל ביה, דהא כל אינון, דיתחזון קמיה, אית ליה רשו לחבלא.

והיינו דקאמר ר' שמעון, כל ב"נ דעיניה בישא, עינא דמחבלא שריא עלוי, ואיהו מחבלא דעלמא אקרי. ולבעי ליה לאיניש לאסתמרא מניה, ולא לאתקרבא בהדיה, דלא יתזק, ואסיר למקרב בהדיה באתגליא. ומשום הכי, מאיש רע עין בעי לאסתמרא מניה. מקמי מלאך המות על אחת כמה וכמה.

מה כתיב בבלעם ונאם הגבר שתם העין. דעינא בישא הוה ליה, ובכל אתר דהוה מסתכל ביה, הוה אמשיך עליה רוח מחבלא. ובג"כ הוה בעי לאסתכלא בהו בישראל, בגין דישצי, בכל אתר דעיניה הוה מסתכל. מה כתיב, וישא בלעם את עיניו. דזקיף עינא חד. ומאיך עינא חד, בגין לאסתכלא בהו בישראל, בעינא בישא.

ת"ח, מה כתיב, וירא את ישראל שוכן לשבטיו. וחמא דשכינתא חפיא עלייהו, ורביעא עלייהו, מתתקנא בתריסר שבטין תחותה, ולא יכיל לשלטאה עלייהו עיניה. אמר, איך איכול להון, דהא רוח קדישא עלאה, רביעא עלייהו, וחפת לון בגדפהא. הה"ד כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. מי יקימנו מעלייהו, בגין דיתגליין, ושלטא עינא עלייהו.

ועל דא קב"ה בעא לחפיא לנח, לאסתתרא מעינא, דלא יכיל רוח מסאבא לשלטא עליה, בגין דלא יתחבל. והא אתמר. ויבא נח, כמה דאתמר, לאסתתרא מעינא. מפני מי המבול, דמיין דחקו ליה. אמר רבי יוסי, חמא מלאך המות דהוה אתי, ובגין כך עאל לתיבותא.

ואסתמר בה, תריסר ירחי. ואמאי תריסר ירחין, פליגי בה, ר' יצחק ור' יהודה, חד אמר י"ב ירחין, דכך איהו דינא דחייביא. וחד אמר, לאשלמא צדיק דרגין תריסר, ושאר דרגין דאתחזי לאפקא מן תיבה.

ר' יהודה אמר, שיתא ירחי אינון במיא, ושיתא ירחי באשא. והא הכא מייא הוו, אמאי תריסר ירחי. אמר רבי יוסי, בתרי דינין דגיהנם אתדנו, במיא ואשא. במיא: דמיין דנחתו עלייהו מלעילא, הוו צנינין כתלגא. באשא: דמיין דנפקי מתתא, הוו רתיחן כאשא. ועל דא בדינא דגיהנם אתדנו, באשא ומייא, עד דאשתציאו מעלמא. ונח, הוה מסתתר בתיבותא, ואתכסי מעינא, ומחבלא לא קריב לגביה, ותיבותא איהו הוה שטיא על אנפי מיא. כמא דאת אמר וישאו את התבה ותרם מעל הארץ.

ארבעים יום לקו. דכתיב ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וגו'. וכל שאר זמנא אתמחון מעלמא. הה"ד וימחו מן הארץ. ווי לון לאינון חייביא, דהא לא יקומון לאחייא בעלמא למיקם בדינא. הה"ד וימחו. כד"א שמם מחית לעולם ועד. דאפלו למיקם בדינא לא יקומון.

Chapter 27

וישאו את התבה ותרם מעל הארץ. רבי אבא פתח, רומה על השמים אלקים על כל הארץ כבודך. ווי לון לחייביא. דאינון חטאן, ומרגיזין למאריהון בכל יומא, ובחובייהו דחיין לה לשכינתא מארעא, וגרמין דתסתלק מעלמא, ושכינתא אקרי אלקים, ועלה כתיב, רומה על השמים אלקים.

ת"ח, מה כתיב, וישאו את התבה, דדחיין לה לבר. ותרם מעל הארץ דלא שרייא בעלמא, ואסתלקת מנה. וכד אסתלקת מעלמא, הא לית מאן דישגח בעלמא. ודינא שלטא כדין עלוי. וכד יתמחון חייבי עלמא, ויסתלקון מניה, שכינתא אהדרת מדורה בעלמא.

א"ל רבי ייסא, אי הכי, הא ארעא דישראל דאתמחון חייביא, דהוו בההוא זמנא, אמאי לא אהדרת שכינתא לאתרה, כדבקדמיתא. א"ל בגין דלא אשתארו בה, שאר זכאי עלמא. אלא בכל אתר דאזלו, נחתת, ושויאת מדורה עמהון. ומה בארעא נוכראה אחרא, לא אתפרשא מנייהו, כל שכן אי אשתארו בארעא קדישא.

והא אתמר, בכל חובין, דחייבי עלמא, דחיין לה לשכינתא, חד מנייהו מאן דמחבל אורחיה על ארעא, כדאמרן. ובגין כך, לא חמי אנפי שכינתא, ולא עאל בפלטרין. ועל דא כתיב באלין, וימחו מן הארץ. אתמחון מן כלא.

תא חזי, בההוא זמנא דזמין קב"ה, לאחייאה מתייא, כל אינון מתין דישתכחון לבר, בשאר ארעין נוכראין, קב"ה יברא לון גופייהו, כדקא חזי. דהא גרמא חד, דאשתאר ביה בבר נש, תחות ארעא. ההוא גרמא יתעביד כחמירא בעיסה, ועליה יבני קודשא בריך הוא כל גופא.

ולא יהיב לון קב"ה נשמתין, אלא בארעא דישראל. דכתיב הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, דיתגלגלון תחות ארעא, ולבתר מה כתיב, ונתתי רוחי בכם וחייתם וגו'. דהא בארעא דישראל יקבלון נשמתין, כל אינון בני עלמא. בר אלין דאסתאבו וסאיבו ארעא, באלין כתיב, וימחו מן הארץ. מן הארץ דייקא ואע"ג דאקשו ואפליגו קדמאי על דא. וימחו, כד"א ימחו מספר חיים.

א"ל רבי שמעון, ודאי לית לון חולקא בעלמא דאתי, דכתיב וימחו מן הארץ. וכתיב, לעולם ירשו ארץ. אבל יקומון בדין, ועלייהו כתיב ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם. ופלוגתא בהא, אבל כלא כמה דאוקמוה חברייא.

Chapter 28

וימח את כל היקום אשר על פני האדמה. ר' אבא אמר, לאכללא כל אינון שליטין דשלטין, ממנן על ארעא, ודא הוא, היקום אשר על פני האדמה. דכד עביד קב"ה דינא בבני עלמא, אעבר לאינון שליטין, דממנן עלייהו בקדמיתא, ולבתר לאינון דיתבי תחות גדפייהו, דכתיב, יפקוד ה' על צבא המרום במרום. ולבתר על מלכי האדמה על האדמה.

והיך מתעברן קמיה, אלא אעבר לון בנורא דדליק, הה"ד כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא אל קנא. אשא דאכיל אשא, ההוא יקום דעלייהו באשא. ואינון דיתבי תחותייהו במיא. ובגיני כך, וימח את כל היקום אשר על פני האדמה. ולבתר מאדם ועד בהמה עד רמש ועד עוף השמים וימחו מן הארץ. כל אלין דלתתא. וישאר אך נח. אך למעוטי, דלא אשתארו בעלמא, בר נח ודעמיה בתיבותא. רבי יוסי אומר, חגיר הוה, דאכיש ליה אריא. והא אוקמוה.

Chapter 29

ויזכר אלקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה. רבי חייא פתח ערום ראה רעה ונסתר. האי קרא, אתמר על נח, דעאל לתיבותא, ואסתתר בה. ועאל לגו תיבותא, בזמנא דמייא דחקו ליה. והא אתמר, דעד לא עאל לתיבותא, חמא ליה למלאך המות, דאזיל בינייהו, ואסחר לון. כיון דחמא ליה, עאל לתיבה, ואסתתר בגוה, הה"ד ערום ראה רעה ונסתר. ראה רעה, דא מלאך המות, ונסתר מקמיה, הה"ד מפני מי המבול.

רבי יוסי אמר, ערום ראה רעה ונסתר. אהדר על מה דאתמר בזמנא דמותא שריא בעלמא, בר נש חכים יסתר, ולא יקום לבר, ולא יתחזי קמי מחבלא. בגין דכיון דאתייהיב ליה רשו, יחבל כל אינון דישתכחון קמיה ויעברון קמיה באתגלייא, וסופא דקרא, ופתאים עברו ונענשו. עברין קמיה, ואתחזיין קמיה, ונענשו. ד"א עברו, עברו פקודא דמאריהון, ונענשו. ד"א, ערום ראה רעה ונסתר, דא נח. ופתאים עברו ונענשו אלין בני דריה.

כיון דאסתתר ואשתהי תמן כל ההוא זמנא. לבתר, ויזכר אלקים את נח. אר"ש ת"ח, בשעתא דדינא אתעביד, לא כתיב ביה זכירה כיון דאתעביד דינא, ואתאבידו חייבי עלמא, כדין כתיב ביה זכירה. דהא כד דינא שריא בעלמא, אתחברותא לא אשתכח, ומחבלא שריא על עלמא.

כיון דאתעבר דינא, ואשתכיך רוגזא, תב כלא לאתריה. ובגין כך כתיב הכא, ויזכר אלקים את נח. דביה שריא זכור, דנח, איש צדיק כתיב ביה.

כתיב אתה מושל בגאות הים בשוא גליו אתה תשבחם. בשעתא דימא קפיץ בגלגלוי, ותהומי סלקי ונחתי, קב"ה שדר חד חוטא, מסטרא דימינא, ומשיך גלגלוי, ושכיך זעפיה, ולית מאן דידע ליה.

יונה נחת לימא, ואזדמן ליה ההוא נונא, ובלע ליה, היך לא נפקת נשמתיה מניה, ולא פרחא מיד. אלא, בגין דקב"ה שליטא בההוא גאותא דימא.

וההוא גאותא דימא, הוא חד חוטא דשמאלא, דסליק ליה לימא לעילא, וביה אסתלק. ואי לאו ההוא חוטא, דמטי ליה מסטרא דימינא, לא סלקא לעלמין, דכיון דההוא חוטא נחית לימא, וימא אתאחיד בה, כדין אתערין גלגלוי, ושאגן למטרף טרפא. עד דקב"ה אתיב ליה לאחורא. ותבין לאתרייהו.

הה"ד בשוא גליו אתה תשבחם. תשבחם, לאינון גלי ימא, תשבחם: תתבר לון, לאתבא לאתרייהו. ד"א, תשבחם ממש, שבחא הוא לון, בגין דסלקין בתיאובתא למחמי. מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע, אף על גב דלא יכיל, שבחא איהו דיליה, וכלא משבחן ליה.

אמר רבי יהודה, נח כד הוה בתיבה, דחיל הוה, דלא ידכר ליה קב"ה לעלמין. וכיון דאתעביד דינא, ואתעברו חייבא עלמא, כדין מה כתיב ויזכר אלקים את נח.

רבי אלעזר אמר, ת"ח בשעתא דדינא שריא בעלמא, לא ליבעי, ליה לאינש דידכר שמיה לעילא, דהא אי אדכר שמיה, ידכרון חובוי, וייתון לאשגחא ביה.

מנלן, משונמית, דההוא יומא, יום טוב דראש השנה הוה, וקב"ה דאין עלמא. וכדין אמר לה אלישע, היש לדבר לך אל המלך. דא קב"ה. דכדין אקרי מלך, מלך הקדוש, מלך המשפט. ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת. לא בעינא דידכרון לי וישגחון בי, אלא בתוך עמי. מאן דעייל רישיה בין עמא, לא ישגחון עליה, למידן ליה לביש, בגיני כך אמרה בתוך עמי.

ת"ח, נח, בשעתא דרוגזא שריא בעלמא, לא אדכר, כיון דדינא אתעבר, מה כתיב, ויזכר אלקים את נח. השתא אדכר שמיה. ד"א ויזכר אלקים את נח. כמה דאת אמר ואזכר את בריתי.

Chapter 30

רבי חזקיה, הוה אזיל מקפוטקיא ללוד, פגע ביה רבי ייסא, א"ל תווהנא עלך, דאת בלחודך. דהא תנינן, דלא יפוק בר נש יחידאי באורחא. א"ל רביא חד אזיל בהדאי, ואיהו אתי אבתראי. א"ל ועל דא תווהנא, איך אזיל בהדך, מאן דלא תשתעי ביה מלי דאורייתא, דהא תנינן, כל מאן דאזיל בארחא, ולאו עמיה מלי דאורייתא, אסתכן בנפשיה. א"ל הכי הוא ודאי.

אדהכי מטא ההוא רביא, א"ל רבי ייסא, ברי, מאן אתר אנת, א"ל מקרתא דלוד, ושמענא דהאי ב"נ חכים, אזיל תמן, וזמינא גרמאי, לפולחניה, ולמיהך בהדיה.

א"ל ברי ידעת מלי דאורייתא, א"ל ידענא, דהא אבא הוה אוליף לי בפרשת קרבנות, וארכינא אודנאי למאי דהוה אמר, עם אחי, דאיהו קשישא מנאי, אמר ליה רבי ייסא, ברי, אימא לי.

פתח ואמר, ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח. ויבן נח מזבח, דא איהו מזבח דאקריב ביה אדם קדמאה. נח אמאי קריב עולה, דהא עולה לא סלקא, אלא בגין הרהורא דלבא, ונח, במה חב. אלא נח הרהר ואמר, הא קב"ה גזר דינא על עלמא דיתחרב, דילמא בגין דשזיב לי, כל זכותא פקע לי, ולא ישתאר לי זכו בעלמא. מיד ויבן נח מזבח לה'.

ההוא מזבח דאקריב ביה אדם הראשון הוה. אי הכי, אמאי ויבן. אלא, בגין דחייבי עלמא, גרמו דלא קיימא בדוכתיה, כיון דאתא נח כתיב ביה ויבן.

ויעל עולות. עלת כתיב, חדא. כתיב עלה הוא אשה ריח ניחח לה'. עולה סלקא דכר, ולא סלקא נוקבא, דכתיב זכר תמים יקריבנו. אמאי כתיב אשה, דהא אש בעי לאשתכחא תמן.

אלא, אע"ג דעולה אתקריב דכר, ולאתריה אתקריב, נוקבא לא בעיא לאתפרשא מניה, אלא בה אתקריב, בגין לחברא דא בדא. דסלקא נוקבא לגבי דכורא, לאתחברא כחדא. ואף על גב דאשה לשום אישים.

נח אצטריך ליה, למקרב עולה, דאיהו, באתר דדכורא עבד ליה קב"ה, לאתחברא ולאעלאה בתיבה. ועל דא, אקריב עולה. עולה הוא אשה. אש ה', דאתחבר שמאלא בנוקבא, דהא נוקבא מסטרא דשמאלא, קא אתיא, דאתדבק דא בדא, ובגין כך אקרי נוקבא אשה. אשה קטירו דרחימו, דאחיד בה שמאלא, לסלקא לה לעילא, ולאתקשרא כחדא. ובגין כך, עולה הוא אשה, קשירו דדכר ונוקבא, דא בדא.

Chapter 31

וירח ה' את ריח הניחח. וכתיב, אשה ריח ניחוח. אשה, הכי שמענא תננא ואשא מחברין כחדא, דהא לית תננא, בלא אשא, כמה דכתיב והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש.

ת"ח, אש נפיק מלגיו, ואיהו דק, ואחיד במלה אחרא לבר, דלאו איהו דק הכי. ואתאחדן דא בדא, וכדין תננא סלקא, מאי טעמא, בגין דאתאחיד אשא, במלה דרגיש. וסימנך, חוטמא דנפיק ביה תננא, מגו אשא.

וע"ד כתיב, ישימו קטורה באפך. בגין דאהדר אשא לאתריה, וחוטמא אתכניש, בההוא ריחא לגו לגו, עד דאתאחיד כלא, ותב לאתריה, ואתקריב כלא לגו מחשבה, ואתעביד רעותא חדא. וכדין ריח ניחח דנח רוגזא ואתעביד נייחא.

דהא תננא אתכניש, ועייל וקמיט באשא, ואשא אחיד בתננא, ועיילי תרווייהו לגו לגו, עד דנח רוגזא. וכד אתאחיד כלא דא בדא, ונח רוגזא, כדין הוא נייחא, וקשירו חד, ואתקרי נייחא. נייחא דרוחא. חדוותא דכלא כחדא. נהירו דבוצינין. נהירו דאנפין. ובג"כ כתיב, וירח ה' את ריח הניחח. כמאן דארח וכניש כלא, לגו אתריה.

אתא ר' ייסא ונשקיה. אמר, ומה כל הדין טבא, אית תחות ידך ולא ידענא ביה. אמר, אהדרנא מן אורחא, ונתחבר בהדך. אזלו, אמר רבי חזקיה, ארחא דא, בהדי שכינתא נהך, דהא מתקנא קמן. אחיד בידא דההוא ינוקא, ואזלו. אמרו ליה, אימא לן קרא חד, מאינון דאמר לך אבוך.

פתח ההוא ינוקא ואמר, ישקני מנשיקות פיהו, דא הוא תאובתא עלאה, דיפוק רעותא מפומא. ולא נפיק מחוטמא, כד אשא נפקא, דהא כד אתחבר פומא לנשקא נפיק אשא, ברעותא, בנהירו דאנפין, בחדוה דכלא, באתדבקותא דנייחא.

ובג"כ כי טובים דודיך מיין. מההוא יין, דמחדי ונהיר אנפין, וחייכין עיינין, ועביד רעותא. ולאו מיין דמשכר, ועביד רוגזא, ואחשיך אנפין ולהטאן עיינין, יין דרוגזא.

ועל דא, בגין דחמר דא טב, נהיר אנפין, וחדי עיינין, ועביד תיאובתא דרחימו, מקריבין ליה כל יומא, על גבי מדבחא. שעורא דמאן דשתי ליה, חדי ליה, ועביד ליה נייחא, דכתיב ונסכו רביעית ההין. ובג"כ, כי טובים דודיך מיין. מההוא יין, דאתער רחימותא ותיאובתא.

וכלא, כמה דלתתא, אתער רחימותא דלעילא. תרין שרגין כד אתדעך נהורא דלעילא, בתננא דסליק, מההוא דלתתא, אתדליק ההוא דלעילא. א"ר חזקיה, הכי הוא ודאי, דעלמא עלאה, תליא בתתאה, ותתאה בעלאה ומזמנא דאתחריב בי מקדשא, ברכאן לא אשתכחו לעילא ותתא. לאחזאה דדא בדא תליא.

ואמר רבי יוסי, ברכאן לא אשתכחו, ולווטין אשתכחו, דהא יניקו דכלא, בההוא סטרא נפקי. מאי טעמא, בגין דישראל לא שריין בארעא, ולא פלחי פולחנא דאצטריך, לאדלקא בוצינין, ולאשתכחא ברכאן, ובגין כך לא משתכחי לעילא ותתא, ועלמא לא יתיב בקיומיה כדקא יאות.

וא"ר חזקיה, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. מאי הוא, א"ר ייסא הכי שמענא מרבי שמעון, דאמר כל זמנא דאשא דלעילא אוסיף לתקפא, תננא דאיהו דינא דלתתא, אתקיף רוגזא, ושצי כלא. בגין דכד נפיק אשא, לית ליה פסק, עד דישתלים דינא. וכד דינא דלתתא לא אוסיף לאתתקפא בדינא דלעילא, עביד דינא ופסיק, ולא ישתלם דינא לשיצאה. ובגין כך כתיב לא אוסיף. למיהב תוספת, לאתתקפא דינא דלתתא.

אמר ההוא ינוקא, שמענא, בגין דכתיב, ארורה האדמה בעבורך. דהא בההיא שעתא דאתלטיא ארעא, בחובא דאדם. אתייהיב רשו לשלטאה עלה, ההוא חויא בישא, דאיהו מחבלא דעלמא, ושצי בני עלמא. מההוא יומא דקריב נח קרבנא, וארח ליה קב"ה, אתייהיב רשו לארעא, לנפקא מתחות ההוא נחש, ונפקא ממסאבא. ועל דא מקריבין ישראל קרבנא לקב"ה, בגין לאנהרא אפי ארעא. א"ר חזקיה, יאות הוא, והאי הוה תלי עד דקיימו ישראל על טורא דסיני.

אמר ר' ייסא, קב"ה אזעיר לה לסיהרא, ושלטא ההוא נחש, אבל בגין חובא דאדם, אתלטייא, בגין למילט עלמא. בההוא יומא, נפקת ארעא מההיא קללה, וקיימא סיהרא בההיא גריעותא, בר בשעתא דקורבנא אשתכחו בעלמא, וישראל יתבין על ארעהון. אמר רבי ייסא לההוא ינוקא, מה שמך, א"ל אבא. א"ל אבא תהא בכלא, בחכמה ובשנין. קרא עליה ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.

א"ר חזקיה, זמין קב"ה לאעברא רוח מסאבא מן עלמא, כמה דכתיב ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ. וכתיב בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דבר.

וזמין קב"ה לאנהרא לסיהרא, ולאפקא לה מחשוכא, בגין ההוא חויא בישא. כמה דכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים. מאי אור, ההוא אור, דגניז ליה קב"ה, בעובדא דבראשית.

Chapter 32

ויברך אלקים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו וגו'. רבי אבא פתח ואמר ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. ברכת ה' דא שכינתא, דאיהי אתפקדא על ברכאן דעלמא, ומנה נפקי ברכאן לכלא.

תא חזי מה כתיב בקדמיתא, ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה וגו'. כמה דאתמר, דמאריה דביתא יהב ליה רשו למיעאל. לבתר אתתא אמרה ליה לנפקא. בקדמיתא עאל ברשותא דבעלה, לסוף נפק ברשו דאתתא. מכאן אוליפנא, מאריה דביתא יעיל, ואתתא תפיק, הה"ד וידבר אלקים אל נח לאמר צא מן התבה. דרשו הוה בידהא, לאפקא ליה לאושפיזא, ולא לאעלא ליה.

כיון דנפק, יהב מתנן לה, בגין דאיהי בביתא, וביתא בידהא. ואינון מתנן דיהב לה, בגין לאסגאה לה רחימותא בבעלה. מכאן אוליפנא אורח ארעא לאושפיזא. וע"ד לבתר דיהב לה מתנן, לאסגאה לה רחימותא בבעלה, ברכא ליה, דכתיב ויברך אלקים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו וגו'. ובג"כ כתיב ברכת ה' היא תעשיר. ודאי כמה דאתמר.

ולא יוסיף עצב עמה. רזא, דכתיב בעצבון תאכלנה, עצבון: עציבו ורוגזא בלא נהירו דאנפין. כד אתחשך סיהרא, וברכאן לא משתכחי. בעצבון: סטרא דרוחא אחרא, דאמנע ברכאן מעלמא, ובג"כ ולא יוסיף עצב עמה. ודא הוא רזא דכתיב לא אוסיף לקלל עוד את האדמה.

Chapter 33

ומוראכם וחתכם יהיה. מכאן ולהלאה, יהא לכון דיוקנין דבני נשא, דהא בקדמיתא לא הוו דיוקנין דבני נשא. ת"ח, בקדמיתא כתיב בצלם אלקים עשה את האדם. וכתיב בדמות אלקים עשה אותו. כיון דחטו אשתנו דיוקנייהו, מההוא דיוקנא עלאה, ואתהפכו אינון למדחל מקמי חיוון ברא.

בקדמיתא, כל בריין דעלמא, זקפן עיינין, וחמאן דיוקנא, קדישא עלאה, וזעאן ודחלין מקמיה. כיון דחטו אתהפך דיוקניהו, מעינייהו, לדיוקנא אחרא. ואתהפך דבני נשא זעין ודחלין קמי שאר בריין.

ת"ח, כל אינון בני נשא, דלא חטאן קמי מאריהון, ולא עברין על פקודי אורייתא. זיו דיוקנא דלהון, לא אשתני מחיזו דדיוקנא עלאה. וכל בריין דעלמא, זעין ודחלין קמיה. ובשעתא דבני נשא עברין על פתגמי אורייתא, אתחלף דיוקנא דלהון, וכלהו זעין ודחלין מקמי בריין אחרנין, בגין דאתחלף דיוקנא עלאה, ואתעבר מנייהו, וכדין שלטי בהו חיות ברא, דהא לא חמו בהו, ההוא דיוקנא עלאה כדקחזי.

ועל כך, השתא כיון דעלמא אתחדש כמלקדמין, בריך לון, ברכה דא, ושליט לון על כלא, כד"א וכל דגי הים בידכם נתנו. ואפילו נוני ימא. ר' חייא אמר, בידכם נתנו. מקדמת דנא. דכד ברא קב"ה עלמא מסר כלא בידהון, דכתיב, ורדו בדגת הים ובעוף השמים וגו'.

ויברך אלקים את נח, רבי חזקיה פתח, לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. האי קרא אוקמוה, אבל קרא דא, ברזא דחכמתא אתמר. דהא תנינן, בעשרה זיני שבחא, שבח דוד לקב"ה, וחד מנייהו משכיל. והוא דרגא חד מאינון עשרה. ודוד אתקין גרמיה עד לא ישרי עלוי האי דרגא.

אשרי נשוי פשע: דהא בשעתא דקב"ה, אתקיל חובי וזכוון דבני נשא, דההוא תיקלא, דבסטר חובין מסתלקין, ואינון אוחרנין, זכיין דאינון בתיקלא אחרא, מכריעין לתתא, דא הוא נשוי פשע.

כסוי חטאה: בשעתא דדינא שריא בעלמא, דיהא מחפיא, דלא ישלוט עלוי מחבלא, כמה דהוה לנח, דכסי ליה קב"ה, מההוא חטאה, דאמשיך עליה אדם על עלמא. דכיון דחטאה דא, אנגיד אדם על עלמא, שאר בריין שלטאן, ובר נש דחיל מנייהו, ועלמא לא אתקין בתקוניה. ובג"כ, כד נפק נח מתיבותא, קב"ה ברכיה. דכתיב, ויברך אלקים את נח ואת בניו וגו'.

ואתם פרו ורבו. בהני ברכאן, לא אשתכחו נוקבי, אלא את נח ואת בניו, אבל נוקבי לא אמר קרא. א"ר שמעון, ואתם כללא דדכורי ונוקבי כחדא. ותו, את נח, לאסגאה נוקביה. ואת בניו, לאסגאה נוקבי דלהון.

ובגין כך כתיב, ואתם פרו ורבו. למעבד תולדות. מכאן ולהלאה שרצו בארץ. והכא יהיב לון קב"ה שבע פקודי אורייתא. לון ולכל דאתו אבתרייהו, עד דקיימו ישראל בטורא דסיני, ואתייהב לון כל פקודי אורייתא כחדא.

Chapter 34

ויאמר אלקים לנח וגו'. זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם וגו'. את קשתי נתתי בענן. נתתי מקדמת דנא. ר"ש פתח וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא. מה כתיב לעילא, ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי בלכתן. אלין ארבע חיוון רברבן עלאין קדישין, דההוא רקיע מתתקנא עלייהו. וכלהו גדפייהו מתחבראן דא בדא, לחפייא גופייהו.

ובשעתא דאינון פרשי גדפייהו, אשתמע קול גדפין דכלהו, דאמרי שירתא, הה"ד כקול שדי. דלא אשתכיך לעלמין. כמה דכתיב למען יזמרך כבוד ולא ידום. ומאי אמרי, הודיע ה' ישועתו לעיני הגוים גלה צדקתו.

קול המלה כקול מחנה, כקול משרייתא קדישא, כד מתחברן כל חילין עלאין לעילא. ומאי אמרי, קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו. אהדרו לדרום, אמרו קדוש, אהדרו לצפון אמרו קדוש. אהדרו למזרח, אמרו קדוש. אהדרו למערב, אמרו ברוך.

והאי רקיע קאים על רישיהון. ובכל אתר דאיהי אזלא, אסחרו אפין לההיא סטרא, דאתכלילו אנפין ביה. אסחרו אנפין לארבע זויין, וכלהו מסתחרין לתתא.

ברבועא דיליה, אתגליפת בארבע אנפין, אנפי אריה. אנפי נשרא. אנפי שור. אנפי אדם. גליף בכלהו, אדם. אנפי אריה, אדם. אנפי נשר, אדם. אנפי שור, אדם. כלהו כלילן ביה. ובגין כך כתיב, ודמות פניהם פני אדם.

והאי רקיע דאתרבע, כלהו גוונין כלילן ביה, ארבע גוונין אתחזיין ביה, גליפין בארבע ארבע. בארבע גליפין, רשימין טהירין, עלאין ותתאין. כד מתפרשאן גוונין דאינון ארבע, סלקין תריסר. גוון ירק. גוון סומק גוון חוור, גוון ספיר, דאתכלילו מכל גוונין. הה"ד כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה'. חיזו דגוונין דכלא. ובגין כך, את קשתי נתתי בענן.

מאי קשתי, כמה דאתמר ביוסף, דכתיב ותשב באיתן קשתו. בגין דיוסף צדיק אקרי, ובגין כך, קשתו: דא ברית דקשת, דאתכליל בצדיק, דברית, דא בדא אתאחיד. ובגין דנח הוה צדיק, קיימא דיליה קשת.

ויפוזו. מאי ויפוזו, אנהירו בחמידו דכלא. כד"א הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים. אתנהירו בנהירו עלאה, כד נטר ברית. ובגין כך, אקרי יוסף הצדיק. על דא, אקרי הקשת ברית, כליל דא בדא.

ודא זהרא יקרא עלאה, חיזו דכל חיזו. חזו כחיזו טמירין, גוונין טמירין. גוונין דלא אתגליין. ולית רשו לאסתכלא בעינא בקשת, כד אתחזי בעלמא, דלא יתחזי קלנא בשכינתא. וכן גוונין דקשת הוא חיזו סוסטיפא קטירא, כחיזו יקרא עלאה, דלא לאסתכלא.

וכיון דארעא חמאת להאי קשת, קיימא קדישא, אתקיימת בקיומא. ועל דא, והיתה לאות ברית בין אלקים וגו'. האי דאמרן, דאלין תלת גוונין, וחד דאתכליל בינייהו, כלהו רזא חדא. ובגו עננא סלקא לאתחזאה.

וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר. האי היא אבן שתיה, דאיהי נקודה חדא, דכל עלמא. וקיימא עלה קדש הקדשים. ומאי היא כרסייא קדישא עלאה, דאיהי ממנא על אלין ארבע. דמות כסא, בארבע סמכין, ודא הוא תורה שבעל פה.

ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. דא הוא תורה שבכתב. מכאן דתורה שבכתב ישוון יתה, על תורה שבעל פה. בגין דהאי כרסייא לדא, כמראה אדם. דאיהו דיוקנא דיעקב, דאיהו יתיב עלה.

Chapter 35

רבי יהודה, קם ליליא חד למלעי באורייתא, בפלגו ליליא, בבי אושפיזא, במתא מחסיא. והוה תמן בביתא, חד יודאי, דאתא בתרי קסירא דקטפירא. פתח רבי יהודה ואמר, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה. יהיה בית אלקים. דא היא אבן שתיה, דמתמן אשתיל עלמא, ועלה אתבני בי מקדשא.

זקף רישיה, ההוא יודאי וא"ל האי מלה איך אפשר, והא אבן שתיה עד לא אתברי עלמא הות, ומינה אשתיל עלמא, ואת אמרת והאבן הזאת אשר שמתי מצבה. דמשמע דיעקב שוי לה השתא, דכתיב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו. ותו, דיעקב בבית אל הוה, והאי אבנא הוה בירושלם.

רבי יהודה, לא אסחר רישיה לגביה, פתח ואמר הכון לקראת אלקיך ישראל. וכתיב הסכת ושמע ישראל. מלי דאורייתא בעיין כוונה. ומלין דאורייתא, בעאן לאתתקנא בגופא ורעותא כחדא. קם ההוא יודאי, ואתלבש, ויתיב לגביה דרבי יהודה, ואמר זכאין אתון צדיקיא, דמשתדלי באורייתא יומא ולילי.

א"ל רבי יהודה, השתא דכוונת גרמך, אימא מילך, דנתחבר כחדא. דהא מלי דאורייתא בעיין תקונא דגופא, ותקונא דלבא. ואי לאו, בערסאי שכיבנא ובלבאי אמרנא מלין. אלא הא תנינן, דאפילו חד דיתיב ולעי באורייתא שכינתא אתחברת בהדיה, ומה שכינתא הכא, ואנא שכיב בערסאי. ולא עוד, אלא דבעיין צחותא.

ותו, דכל בר נש, דקם למלעי באורייתא, מפלגו ליליא, כד אתער רוח צפון, קב"ה אתי לאשתעשעא עם צדיקיא בגנתא דעדן. והוא וכל צדיקייא דבגנתא, כלהו צייתין לאלין מלין דנפקי מפומיה. ומה קב"ה, וכל צדיקייא, מתעדנין למשמע מלי דאורייתא בשעתא דא. ואנא אהא שכיב בערסאי. אמר ליה, השתא אימא מילך.

א"ל, שאילנא על מה דאמרת בפסוקא דא, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים, דדא אבן שתיה. היך אפשר, דהא אבן שתיה, עד לא אתברי עלמא הות, ומנה אשתיל עלמא, ואת אמרת, אשר שמתי, דמשמע דיעקב שוי לה השתא. וכתיב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו.

ותו, דיעקב בבית אל הוה, ואבנא דא הות בירושלם. א"ל כל ארעא דישראל אכפל תחותוי, וההוא אבן תחותיה הות. א"ל, אשר שם כתיב. וכתיב, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה. א"ל אי ידעת מלה אימא לה.

פתח ואמר, אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך. דוד מלכא, חביבותא ודבקותא דיליה, בהאי אבן הוה. ועלה אמר אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. וכד בעא לאסתכלא, בחיזו יקרא דמריה, נטל להאי אבן בידיה, בקדמיתא, ולבתר עייל.

בגין דכל מאן דבעי, לאתחזאה קמי מריה, לא אעיל אלא בהאי אבן. דכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש. ודוד משבח גרמיה, ואמר אני בצדק אחזה פניך. וכל אשתדלותיה דדוד, לאתחזאה בהאי אבן, כדקא יאות, לגבי דלעילא.

תא חזי, אברהם אתקין צלותא דצפרא ואודע טיבו דמאריה בעלמא. ואתקין ההיא שעתא, בתקונהא כדקא יאות. דכתיב וישכם אברהם בבקר. יצחק, אתקין צלותא דמנחה. ואודע בעלמא, דאית דין ואית דיין, דיכול לשזבא ולמידן עלמא.

יעקב, אתקין צלותא דערבית, ובגין צלותא דא, דאתקין מה דלא אתקין ב"נ מקדמת דנא, כדקא יאות. בג"כ, שבח גרמיה, ואמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה. דעד ההיא שעתא, לא שוי לה אחרא כוותיה.

ובגין כך, ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה. מאי מצבה, דהוה נפילה, ואוקים לה. ויצוק שמן על ראשה. דהא ביעקב תליא מילתא, למעבד יתיר מכל בני עלמא.

אתא רבי יהודה ונשקיה, א"ל, וכל האי ידעת ואת משתדל בסחורתא, ומנח חיי עלמא. א"ל דהוה דחיקא לי שעתא, ואית לי תרין בנין, וקיימין כל יומא בבי רב, ואנא אשתדלנא על מזונייהו, ולמיהב לון אגר למורייהו, בגין דישתדלון באורייתא.

פתח ואמר, ושלמה ישב על כסא דוד אביו ותכון מלכותו מאד. מאי שבחא דא. אלא, דאתקין אבן שתיה, ושוי עלה קדש הקדשים, וכדין, ותכון מלכותו מאד.

וכתיב, וראיתיה לזכר ברית עולם. דהא קב"ה, תיאובתא דיליה בה תדיר, ומאן דלא אתחזי בה, לא אעיל קמי מאריה. וע"ד כתיב, וראיתיה לזכר ברית עולם.

וראיתיה. מאי וראיתיה, רזא הוא, כד"א והתוית תיו על מצחות וגו'. לאתחזאה עלייהו. ואיכא דאמרי, דא רשימו דאת קדישא, די בבשרא.

א"ר יהודה, ודאי כלא הוא. אבל, האי קשת דאתחזי בעלמא, ברזא עלאה קיימא. וכד יפקון ישראל מן גלותא, זמינא האי קשת לאתקשטא בגוונוי, ככלה דא, דמתקשטא לבעלה.

א"ל ההוא יודאי, כך אמר לי אבא, כד הוה מסתלק מעלמא, לא תצפי לרגלי דמשיחא, עד דיתחזי האי קשת בעלמא, מתקשטא בגווני נהירין, ויתנהיר לעלמא. וכדין צפי ליה למשיח.

מנלן, דכתיב וראיתיה לזכר ברית עולם. והשתא דאתחזיא בגוונין חשוכין, מתחזיא לדוכרנא, דלא ייתי מבול. אבל בההיא זמנא אתחזייא בגוונין נהירין, ומתקשטא בתקונא ככלה דמתקשטא לבעלה. וכדין לזכר ברית עולם. וידכר קב"ה להאי ברית, דאיהו בגלותא, ויקים לה מעפרא, הה"ד ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם. וכתיב ועבדו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם, אשר אקים מעפר, כד"א אקים את סכת דוד הנופלת. וע"ד וראיתיה לזכר ברית עולם, ולאקמא לה מעפרא.

ואמר הכי אבא, דבגין כך, אדכר באורייתא, פורקנא דישראל, ודכורנא דילה. ודא הוא דכתיב אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך.

Chapter 36

ויהיו בני נח היוצאים מן התבה. רבי אלעזר אמר, כיון דכתיב ויהיו בני נח. אמאי אמר היוצאים מן התבה. וכי בנין אחרנין הוו ליה, דלא נפקי מן תיבותא.

אמר ליה רבי אבא, אין. דהא לבתר, אולידו בנוי בנין. דכתיב, ואלה תולדות שם וגו'. ואינון לא נפקי מגו תיבותא. ובג"כ כתיב, היוצאים מן התבה שם חם ויפת.

רבי שמעון אמר, אילו הוינא שכיח בעלמא, כד יהיב קב"ה ספרא דחנוך בעלמא, וספרא דאדם, אתקיפנא, דלא ישתכחון ביני אנשא, בגין דלא חיישו כל חכמאן לאסתכלא בהו, וטען במלין אחרנין, לאפקא מרשו עלאה, לרשו אחרא. והשתא הא חכימי עלמא ידעין מלין, וסתמין לון, ומתתקפי בפולחנא דמאריהון.

והאי קרא, אשכחנא ברזא דרזין. דכד אתער חדוה דכל חדוון, טמירא סתימא, סבתא דסבתין, אנהיר מניה נהירו דקיק. חדוה דכל חדוון, נהיר לימינא, במשח רבות עלאה. ונהיר לשמאלא בחדווה דחמרא טב, נהיר לאמצעיתא בחדווה דתרין סטרין. רוח אתער, ורוח סלקא, ואתייהיב ברוחא.

דבקן דא בדא. תלת עאלין בתלת. מגו תלת, נפקא חד ברית, ודבקא בברית. אתעברת רוח דסלקא, מתעברת מניה. כד אתייהיבת בתרין סטרין, אתדבקו רוחא ברוחא, ומתעבראן מתלת בנין. ונח ותיבה, נפקו מנייהו תלתא, כגוונא דתלתא עלאין, ואלין אינון דנפקו מגו תיבותא: שם וחם ויפת. שם: דבסטר ימינא, חם: דבסטר שמאלא. יפת: ארגוונא דכליל לון.

וחם הוא אבי כנען. זוהמא דדהבא, תחות קסטיפין. אתערותא דרוחא מסאבא, דנחש קדמאה. ובג"כ, רשים ואמר, וחם הוא אבי כנען. דאייתי לווטין על עלמא. ההוא כנען, דאתלטיא. ההוא כנען, דאחשיך אנפי בריין.

ובג"כ, לא נפיק מגו כללא דכלהו, אלא דא. דכתיב, וחם הוא אבי כנען. ההוא דאחשיך עלמא, ולא כתיב בכללא דא, ושם הוא אבי כך, או יפת הוא אבי כך, אלא מיד קפץ ואמר, וחם הוא אבי כנען. ודאי.

ועל דא, כד אתא אברהם, מה כתיב, ויעבר אברם בארץ. דעד לא הוה קיומא דאבהן, ולא אתו זרעא דישראל בעלמא, דיפוק שמא דא, וייעול שמא עלאה קדישא. כד הוו זכאין ישראל, אקרי ארעא, על שמא דא, ארץ ישראל. כד לא זכו, אקרי ארעא על שמא אחרא, ארץ כנען.

ועל דא, כתיב ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. דאיהו אייתי לווטין על עלמא. ובנחש מה כתיב ארור אתה מכל הבהמה. היינו דכתיב עבד עבדים. ועל דא כתיב, שם חם ויפת. תלת אלין בני נח היוצאים מן התיבה כדקאמרינן.

Chapter 37

שלשה אלה בני נח. קיומא דכל עלמא, קיומא דרזא עלאה. ומאלה נפצה כל הארץ. היינו רזא דתלת גוונין עלאין. דכד ההוא נהר דנגיד ונפיק, אשקי לגנתא, בחילא דתלת אלין עלאין. ומתמן אתפרשן גוונין דלתתא, כל חד וחד כליל בחבריה, לאחזאה דיקרא דקב"ה, אתפשט לעילא ותתא, ואיהו חד, בעלאי ותתאי.

אמר רבי אלעזר, תלת גוונין אלין, בכל אינון דאתיין, מסטר דקדושה, ומחיזו דתלת גוונין אלין, מתפרשאן לכל אינון דאתיין מסטרא דרוחא אחרא. וכד תסתכל ברזא דדרגין, תשכח היך מתפרשן גוונין, לכל אינון סטרין, עד דעיילין לתתא, ברזא דאינון שבעה ועשרין צנורין, דדשי. דחפיין לתהומי.

וכלא ידיעא לחכימין עליונין. זכאה חולקהון דצדיקייא, דקב"ה אתרעי ביקריהון, וגלי לון סתרין עלאין דחכמתא, עלייהו כתיב סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם.

פתח רבי אלעזר ואמר: ה' אלקי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אמן. כמה אית לון לבני נשא, לאסתכלא ביקרא דקב"ה, ולשבחא ליקריה. בגין דכל מאן דידע לשבחא למאריה, כדקא יאות, קב"ה עביד ליה רעותיה. ולא עוד, אלא דאסגי ברכאן לעילא ותתא.

ועל דא מאן דידע לשבחא ליה למאריה, וליחדא שמיה, חביב הוא לעילא, וחמיד לתתא. וקב"ה משתבח ביה. ועליה כתיב, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

Chapter 38

ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. ר' יהודה ור' יוסי. חד אמר, מגן עדן אתתרכת, ונציב לה הכא. וחד אמר בארעא הות, ועקר לה, ושתל לה, ובההוא יומא, עבדת איבין וניצת לבלבין, וענבים והוה סחיט לה, ושתי מן חמרא ורוי.

רבי שמעון אמר, רזא דחכמתא, איהו הכא, בהאי קרא. כד בעא נח למבדק בההוא חובא, דבדק אדם הראשון. לאו לאתדבקא ביה, אלא למנדע, ולאתקנא עלמא, ולא יכיל. סחט ענבים למבדק בההוא כרם. כיון דמטא להאי, וישכר ויתגל. ולא הוה ליה, חילא למיקם. ובג"כ, ויתגל: גלי פרצה דעלמא, דהוה סתים. בתוך אהלה, כתיב בה"א. וע"ד כתיב, ואל תקרב אל פתח ביתה. בתוך אהלה, דההוא כרם.

כגוונא דא, בני אהרן, דתנינן שתויי יין הוו. וכי מאן יהיב לון חמרא, בההוא אתר למשתי. אי ס"ד, דאינון חציפין הוו, דרוו חמרא. לאו הכי, אלא ודאי, מההוא חמרא רוו. דכתיב, ויקריבו לפני ה' אש זרה. כתיב הכא, אש זרה, וכתיב התם לשמרך מאשה זרה. וכלא חד מלה.

וכן כגוונא דא, וישת מן היין וישכר ויתגל. ועל דא, אתער חם אבי כנען, כמה דאתמר. ואתייהיב אתר לכנען לשלטאה, ומאי דהוה הדין צדיק, ברזא דברית, סרסו. ותניא דאעבר מיניה ההוא קיומא.

ובגין כך אמר, ארור. דהא לווטין, אתערו בקדמיתא, על ידיה בעלמא. עבד עבדים יהיה. כד"א ארור אתה מכל הבהמה וגו'. כלא יתתקן לזמנא דאתי, והוא לא יתתקן. וכלא יפקון לחירו, והוא לא יפוק. ורזא איהו לאינון דידעי ארחוי, ושבילי דאורייתא.

Chapter 39

פתח ואמר, כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד. כמה אית לון לבני נשא, לאסתמרא מחובייהו, מקמי קב"ה. דהא לבתר דחטא בר נש, רשים הוא, חוביה לעילא, ולא אתמחק, בר בתוקפא דתיובתא סגיא. כד"א כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני.

ת"ח, כיון דחב ב"נ קמי קב"ה זמנא חדא, עביד רשימו. וכד חב ביה זמנא תניינא, אתתקף ההוא רשימו יתיר. חב ביה זמנא תליתאה, אתפשט ההוא כתמא, מסטרא דא לסטרא דא, כדין כתיב, נכתם עונך לפני.

ת"ח, דוד מלכא, כיון דחב קמי קב"ה, על עסקא דבת שבע, חשיב, דההוא חובא, אתרשים עליה לעלמין. מה כתיב, גם ה' העביר חטאתך לא תמות. אעבר ההוא רשימו מקמיה.

א"ל רבי אבא, והא תנינן דבת שבע, דיליה דדוד מלכא הות מן יומא דאתברי עלמא, אמאי, יהבה קב"ה לאוריה החתי, מן קדמת דנא.

א"ל, הכי אורחוי דקב"ה, אע"ג דאתתא אזמינא ליה לבר נש, למהוי דיליה, אקדים אחרא ונסיב לה, עד דמטא זמניה דהאי. כיון דמטא זמניה, אתדחייא האי דנסיב לה, מקמי האי אחרא, דאתי לבתר, ואסתלק מעלמא. וקשי קמיה קב"ה לאעברא ליה מעלמא, עד לא מטי זמניה, מקמי האי אחרא.

ורזא דבת שבע, דאתייהיבת לאוריה החתי בקדמיתא, פוק ודוק, אמאי אתיהיבת ארעא קדישא לכנען, עד לא ייתון ישראל. ותשכח מלה דא. וכלא רזא חדא איהו, ומלה חדא.

ת"ח, דוד, אע"ג דאודי על חוביה, ותב בתיובתא, לא אעדי לביה ורעותיה מאינון חובין דחב, ומההוא חובא דבת שבע, בגין דדחיל עלייהו תדיר, דילמא גרים חד מנייהו, ויקטרג עליה בשעתא דסכנה. ובגין כך, לא אנשי לון, מיניה ומרעותיה.

ד"א, כי פשעי אני אדע. כלהו דרגין, דתליין בהו חובי בני נשא, אני אדע. וחטאתי נגדי תמיד. דא פגימו דסיהרא, דלא נפקא מסאובתא, עד דאתא שלמה, ואתנהירת באשלמותא. וכדין אתבסם עלמא, ויתיבו ישראל לרחצן. דכתיב וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו. ועם כל דא, וחטאתי נגדי תמיד. ולא אתפסק מעלמא. עד דייתי מלכא משיחא, לזמנא דאתי. כמה דאתמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ.

Chapter 40

הוא היה גבור ציד לפני ה' על כן יאמר כנמרוד גבור ציד לפני ה'. ת"ח, הוא הוה גבר תקיף. לבושוי דאדם הראשון הוה לביש. והוה ידע למיצד צידה דברייתא בהו.

אמר רבי אלעזר, נמרוד הוה מפתי לברייתא, למיהך בתר פולחן דע"ז. והוה שליט באינון לבושין, ונצח בני עלמא. והוה אמר דאיהו שליטא בעלמא, ופלחין ליה בני נשא. ואמאי אקרי שמיה נמרוד. דמרד במלכא עלאה. דלעילא. דמרד בעלאי, ומרד בתתאי.

באינון לבושין, שליט על כל בני עלמא, ומלך בהו. ומרד במאריה. ואמר, דאיהו שליטא דעלמא, והוה מפתי לברייתא אבתריה, עד דמשך בני נשא, למיפק מבתר פולחנא דמארי עלמא. אמר ר"ש באילין לבושין, ידעי בהו חברייא רזא עלאה.

Chapter 41

מתניתין. ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. ר' שמעון פתח, והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו. והבית בהבנותו. וכי לא הוה בני ליה שלמה, וכלהו אומנין, דהוו תמן, מהו בהבנותו.

אלא, כך הוא, כמה דכתיב, מקשה תעשה המנורה. אם היא מקשה, מהו תעשה. אלא, ודאי כלא באת וניסא אתעביד איהו מגרמיה. כיון דשראן למעבד עבידתא אוליף לאומנין למעבד בה, מה דלא הוו ידעין מקדמת דנא.

מ"ט, בגין דברכתא דקב"ה, שרא על ידייהו, וע"ד כתיב, בהבנותו, איהי אתבני מגרמיה, דהוא אולפא אולפן לאומנין, היאך שראן למעבד, ולא אסתלק מעינייהו רשימו דההוא עבידתא ממש, ומסתכלאן ביה ועבדי, עד דאתבני כל ביתא.

אבן שלמה מסע נבנה. שלמה כתיב, חסר יוד, אבן שלמה ודאי. מסע: דאתנטיל ואתייא ושרייא עלייהו, ואתעביד עבידתא. מסע: דאנטיל ידן למעבד, דלא מדעתייהו. כתיב הכא מסע. וכתיב התם ולמסע את המחנות.

ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע. בגין, דשמיר בזע כלא, ולא אשתמע מלה, דלא אצטריכו לשאר מאנין למעבד. וכלא באת וניסא הוה.

אמר רבי שמעון, כמה חביבין אינון מלי דאורייתא. זכאה חולקיה, מאן דאתעסק בהו, וידע למיהך בארח קשוט. והבית בהבנותו. כד סלקא ברעותא דקב"ה, למעבד יקרא ליקריה, סלקא מגו מחשבה רעותא, לאתפשטא, ואתפשטת מאתר דאיהי מחשבה סתימא, דלא אתיידע.

עד דאתפשטת ושרייא לבי גרון, אתר דאיהו נביע תדיר, ברזא דאיהו רוח חיים. וכדין כד אתפשטת ההיא מחשבה, ושריא באתר דא, אקרי ההיא מחשבה, אלקים חיים. דכתיב הוא אלקים חיים.

עוד בעא, לאתפשטא ולאתגליא, מתמן נפקו, אשא ורוחא ומיא, כלילן כחדא, ונפק יעקב, גבר שלים, ואיהו קול חד דנפיק ואשתמע. מהכא, מחשבה דהוה סתימא בחשאי, אשתמע לאתגליא.

עוד, אתפשטת האי מחשבה, לאתגליא. ובטש האי קול ואקיש בשפוון, וכדין נפקא דבור, דאשלים כלא, וגלי כלא. אשתמע דכלא איהו ההיא מחשבה סתימא דהות לגו, וכלא חד.

כיון דמטא אתפשטותא דא, ואתעביד דבור בתקיפא דההוא קלא, כדין, והבית בהבנותו. כאשר נבנה לא כתיב, אלא בהבנותו, בכל זמנא וזמנא. אבן שלמה, כמה דאתמר. וכתיב בעטרה שעטרה לו אמו.

מסע: דנפקא מלגו, ושריא ונטיל לבר, נפקא מלעילא, ושריא ונטיל לתתא. ומקבות והגרזן כל כלי ברזל: אלין שאר דרגין תתאין, דכלהו תליין ביה, ולא אשתמעו, ולא אתקבלן לגו, כד איהי סלקא לאתאחדא לעילא, ולינקא מתמן. ודא הוא בהבנותו.

וכדין כד איהי ינקא, כלהו קיימי בחדוותא, וינקין ואתמליין ברכאן. וכדין, קיימין עלמין כלהו, ברזא חדא, ביחודא חד, ולא הוי בהו בכלהו עלמין פרודא. לבתר דנטלי חולקהון כל חד וחד, כלהו מתפשטן ומתפרשן לסטרייהו, למה דאתמנן.

Chapter 42

ת"ח, ויהי כל הארץ שפה אחת וגו'. לבתר מה כתיב, ויהי בנסעם מקדם. מההוא קדמאה דעלמא. וימצאו בקעה בארץ שנער. דהא מתמן, מתפרשן לכל אינון סטרין, ואיהו ריש מלכו לאתבדרא.

ואי תימא, הא כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד. ודאי הכי הוא, דכיון דנטלי מתמן, הוי פרודא, וכד אינון כנישין תמן לינקאה לא הוי פרודא. וכד נטלין הוי פרודא, דכתיב ויהי בנסעם מקדם, וימצאו בקעה. כמה דאתמר.

ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. דהא כדין עלמא, ביסודא ועקרא ושרשא חדא, ומהימנותא חדא, ביה בקב"ה. מה כתיב, ויהי בנסעם מקדם. מקדמאה עקרא דעלמא, מהימנותא דכלא. וימצאו בקעה. מציאה אשכחו, ונפקו בה מתחות מהימנותא עלאה.

ת"ח, נמרוד מה כתיב ביה, ותהי ראשית ממלכתו בבל. דהא מתמן נטל לאתאחדא ברשו אחרא. והכא, וימצאו בקעה בארץ שנער. מתמן נטלו בלבייהו, לאפקא מרשותא עלאה, לרשו אחרא.

ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם. ר' חייא פתח, והרשעים כים נגרש וגו'. וכי אית ים נגרש. אין. דכד ימא נפקא מתקוניה, ואזיל בלא חבלא, כדי נגרש ואתתרך מאתריה, כמאן דרוי חמרא, ולא יתיב על בורייה, וסלקא ונחתא. מ"ט בגין, כי השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט. דמפקו מימוי, כל ההוא טינא דימא, וכל טנופא לשפוותיה.

כגוונא דא, אינון רשעים, דנפקא מארחא דתקנא, ואזלי כרוי חמרא, בלא תקונא, דנפקי מאורח מישר, לאורח עקים. מ"ט בגין, כי השקט לא יוכל. דהא עקימו דארחייהו גרים לון, למהך בלא תקונא, ובלא שכיכו.

ולא עוד, אלא, דכל רוגזא דידהו, בשעתא דאמרי מלה מפומייהו, ההוא מלה, רפש וטיט. כלהו מפקי טנופא וגיעולא, מפומייהו לבר, עד דמסתאבי, ומסאבי לון.

ת"ח, ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים. לית הבה: אלא הזמנה בעלמא. נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים. כלהו בעיטא בישא, אתו לסרבא ביה, בקב"ה. בשטותא אתו בטפשו דלבא.

אמר ר' אבא, שטותא נסיבו בלבייהו. אבל בחכמה דרשיעו אתו, בגין לנפקא מרשו עלאה, לרשו אחרא, ולאחלפא יקריה, ליקרא נוכראה. ובכלא אית רזא דחכמתא עלאה.

הבה נבנה לנו עיר ומגדל. ת"ח, כד מטו להאי בקעה, דאיהו רשו נוכראה, ואתגלי להו, אתר דשלטנותא דא תקיע בגו נוני ימא. אמרו, הא אתר, למיתב ולאתתקפא לבא, לאתהנאה ביה תתאי. מיד הבה נבנה לנו עיר. נתקין באתר דא, עיר ומגדל.

ונעשה לנו שם. אתר דא יהא לן לדחלא, ולא אחרא, ונבנה לאתר דא, עיר ומגדל. למה לן לסלקא לעילא, דלא ניכול לאתהנאה מנה. הא הכא אתר מתקנא. ונעשה לנו שם. דחלא למפלח תמן. פן נפוץ: לדרגין אחרנין, ונתבדר לסטרי עלמא.

(סתרי תורה) קומטורא דהרמנא, ממללן בלשון הקדש, דמה"ש אשתמודען ביה, ולא הוו ממללין בלישן אחרא. בגין כך כתיב ועתה לא יבצר מהם וגו'. דאלמלי משתעאן בלישן אחרא דמלאכי עלאי לא הוו אשתמודען ביה, גרע חשיבו דאינון חשבין למעבד. בגין, דעובדא דשדין, לאו איהו אלא ברגעא חדא, לחזו בני אנשא, ולא יתיר.

ודברים אחדים. דהוו ידעין דרגין עלאין, כל חד וחד, על בורייה, ולא אתחלף להו דרגא. ובגין כך כתיב, ודברים אחדים. ובגין כך, אתיעטו בעיטא בישא, עיטא דחכמתא, דכתיב הבה נבנה לנו עיר ומגדל.

כלא ברזא דחכמתא הוא, ובעו לאתקפא בארעא, סטרא אחרא, ולמפלח פולחנא דיליה. בגין דהוו ידעין, דהא כל דינין בישין, מתמן נחתין לעלמין. ובעיין לדחויי דרגא דקדשא.

עיר ומגדל: דא חכמתא עלאה. הוו ידעי דשמא קדישא, לא אתתקף בארעא, אלא בעיר ומגדל. עיר: דכתיב עיר דוד היא ציון וגו'. מגדל: דכתיב כמגדל דוד צוארך. ובחכמתא עבדו, למהוי שלטנא דסטרא אחרא בארעא, דדחייא אדון כל הארץ מאתריה. ולמהוי דיורא לסטרא אחרא בארעא.

ונעשה לנו שם. כמה דאחידא איהו שם לעילא, נתקיף לה ביננא, למהוי שם בארעא. פן נפוץ. ידיעא הוו ידעין, דיתבדרון מעל אפי ארעא. ובגין כך, הוו מתיחדין למעבד עבידתא דא בחכמא.

סטרא אחרא, איהו דכר ונוקבא, תוקפא דזוהמא דדינא קשיא. וכמה דאדם חב בהו, ואתקפו בגיניה על עלמא. אוף הכי אינון עבדין דאתתקף יתיר, דכתיב אשר בנו בני האדם. בנוי דאדם קדמאה, דאייתי ואשליט סטרא אחרא על עלמא, סטרא בישא. כמה דסטרא דקדושה, לאו שלטניה בהאי עלמא, אלא בעיר ומגדל. אוף הכי חשיבי אינון, למבני עיר ומגדל, למשלט האי סטר בישא בעלמא.

וירד ה' לראות, נחת האי שמא דקדישא, למחזי עובדיהון דבניינא דבנו. ואינון הוו ממללן בלשון קדש, לגבי כל אינון דרגין קדישין, והוו מצליחין. כיון דנחתת קדושה, אתבלבלו כל אינון דרגין, עלאין נחתו, ותתאין סליקו, ולא הוו קיימין בארח מישר, כמה דהוו. ולבתר בלבל לישנהון בע' לישן, ואתבדרו לכל סטרי עלמא.

חד ממנא הוא ברקיעא, וביה קיימין כל מפתחן, דעובדי עלמא. ואיהו קיימא זמין, בשעתי ורגעי דיומא. ואינון הוו ידעין ברזא דחכמתא, גנזא דהאי ממנא. והוו פתחי וסגרי, ומצלחי בעובדיהון, במימרא דפומהון. כיון דאתבלבל מימרא דלהון, כלא אתמנע מנייהו.

ואתר מתקן אשכחו, בההוא בקעה. סתרא דסתרין. וימצאו בקעה. אתר מתקן להאי סטרא בישא דבעו אנון לאתקפא ואתמנעו. תוקפא דההוא סטרא הוה תליא לאתפרעא בההיא בקעה, עד דנטלא תמן חילין ומשיריין, כגוונא דאינון דבנו קרתא ומגדלא. ואתיהיבו כלהו בידהא, ואתקטלו תמן.

אנון, דלא בעו למיפק בקץ הימין, אתבהילו ונפלו בקץ הימים. בההוא אתר, דאתחלש תקפא בקדמיתא, בהאי בקעה. וע"ד כתיב, והיא מלאה עצמות.

ואתתקפת בההוא צולמא, דאקים נבוכדנצר. ואתבר תוקפא לבתר, באנון גרמין, ובההוא צולמא דאינון קדמאי קיימו, וקמו על רגליהון. וההוא צולמא אתבר.

וכדין ידעו כל עמין דעלמא, דלית אלוה בר קב"ה בלחודוי. ותו דאתקדש שמיה, על ידא דחנניה מישאל ועזריה. וכלא בחד יומא, וע"ד כתיב והקדישו את קדוש יעקב וגו' (עד כאן סתרי תורה).

וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל. דא הוא חד מאינון עשר זמנין, דנחתא שכינתא לארעא. וכי מה הוא לראות, ולא הוה ידע מקדמת דנא. אלא, לראות: לאשגחא בדינא. כד"א, ירא ה' עליכם וישפט.

את העיר ואת המגדל. הכא אית לאסתכלא, דהא לא כתיב, לראות את בני האדם, אלא, לראות את העיר ואת המגדל. אמאי. אלא, בשעתא דאשגח קב"ה בדינא, בקדמיתא ישגח בדרגא דלעילא, ולבתר בדרגא דלתתא. בקדמיתא בעלאי, ולבתר בתתאי. ובגין דהאי מלה מטא לעילא, אשגחותא דלעילא הוה ביה בקדמיתא. דכתיב, לראות את העיר ואת המגדל.

אשר בנו בני האדם. מאי בני האדם, בנוי דאדם קדמאה. דמרד במריה, וגרם מותא לעלמא. אשר בנו בני האדם, בניינא ודאי, אמרו ובעו למבני לעילא.

Chapter 43

רבי שמעון פתח כה אמר ה' אלקים שער החצר הפנימית הפונה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח. האי קרא אית לאסתכלא ביה, ואיהו רזא, כמה דאתמר, יהיה סגור ששת ימי המעשה. אמאי.

אלא, אלין ימי חול, דתרעא דא יהיה סגור. דלא לאשתמשא חול בקודשא. וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח. דהא כדין, שמושא דקודשא בקודשא. וכדין, אתנהיר סיהרא לאתחברא בשמשא.

תא חזי, תרעא דא, לא אתפתח באינון שתא יומי דחול. בגין דהא באינון יומי דחול, עלמא תתאה אתזן, ושלטין כל אנון שית יומין דחול על עלמא. בר בארעא דישראל.

ואינון דשלטי, לא שלטי בארעא קדישא. בגין, דהשער הזה, איהו סגור. אבל ביום השבת וביום החדש, כלהו מתעברן, ולא שלטין. בגין, דהשער הזה, איהו פתוח, ועלמא איהו בחדוה, ואתזן מתמן, ולא אתייהיב עלמא לרשו אחרא.

ואי תימא, דכל אינון שית יומין, אינון שלטין בלחודייהו. תא חזי. הפונה קדים: עד לא יקומון לשלטאה, איהו אסתכל תדיר בעלמא. אבל לא אתפתח לאתזנא עלמא מקודשא, בר ביומא דשבתא, וביומא דחדשא. וכלהו יומין, כלהו אתדבקן ביומא דשבתא, ואתזנו מתמן. דהא ביומא דשבתא כלהו תרעין פתיחן, ונייחא אשתכח לכלא, לעלאי ותתאי. ת"ח. וירד ה' לראות. נחת מקודשא לחול, לאשגחא במה דבנו, וקיימו קיומא לאתערא על עלמא, לדחלא לון.

רבי יצחק, הוה יתיב קמיה דר"ש, א"ל, מה חמו אלין, דעבדו שטותא דא, למרדא ביה בקב"ה, וכלהו, בעיטא חדא אתקיימו בדא. א"ל, הא אתמר, דכתיב, ויהי בנסעם מקדם. אתנטילו מעילא לתתא. אתנטילו מארעא דישראל, ונחתו לבבל. אמרו, הא הכא אתר למדבק.

ונעשה לנו שם וגו'. ויתדבק סיועא דלתתא, באתר דא. בגין דכד דינא אתי לאשראה בעלמא, הא אתר דא לקבליה. ומהכא אתהני עלמא, ויתזן. דהא לעילא, דחיקו איהו לאתזנא עלמא מניה. ולא עוד, אלא, אנן נסק לרקיעא, ונגח ביה קרבא, דלא יחות טופנא בעלמא. כדבקדמיתא.

Chapter 44

ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם. בגין דכלהו כחדא, בייחודא דכלהון יעבדון ויצלחון בעובדייהו. יתבדרון דרגין, כל חד לסטריה. ובגין כך, יתבדרון כל הני דלתתא. מה כתיב ויפץ ה' אותם משם.

ואי תימא, לישנהון אמאי אתבלבל. אלא, בגין דכלהון ממללין בלשון הקודש. ההוא לישנא, קא עביד לון סיועא, בגין, דבעובדא, ובמלולא דפומא, תליין מלין אלין, לאדבקא כוונה דלבא, ובדא עבדי סיועא לההוא אתר, דבעי לאוקמא.

ועל דא אתבלבל לישנהון, דלא יכילו לאתתקפא רעותהון, בלשון הקודש. כיון דאתחלף לישנהון, לא אצלחו בעובדא. בגין דחילא דלעילא, לא ידעי, ולא אשתמודעי בר בלשון הקדש. וכד אתבלבל לישנא דלהון, אתחלש חיליהון, ואתבר תוקפא דלהון.

ת"ח, דהא מלה דאמרי תתאי בלשון הקדש, כלהו חילי שמיא ידעי ביה, ואתתקפי ביה. ולישן אחרא לא ידעין, ולא אשתמודעי ביה. ועל דא, אלין, כיון דאתבלבל לישנא דלהון, מיד ויחדלו לבנות העיר. דהא אתבר חילייהו, ולא יכילו למעבד מדי, ברעותא דלהון.

להוי שמיה די אלהא מברך מן עלמא ועד עלמא די חכמתא וגבורתא די לה היא. דהא בגין דאנחית קב"ה רזי דחכמתא לעלמא, אתקלקלו ביה בני נשא. ובעו לאתגרא ביה.

יהב חכמתא עלאה לאדם הראשון, ובההיא חכמה דאתגלי ליה, ידע דרגין, ואתדבק ביצר הרע, עד דאסתלקו מניה מבועי דחכמתא. ולבתר תב קמי מאריה. ואתגליין ליה מנייהו, ולא כקדמיתא. לבתר, בההוא ספרא דיליה, ידע חכמאן, ולבתר, אתו בני נשא, וארגיזו קמיה.

יהב חכמתא לנח, ופלח בה לקב"ה, לבתר מה כתיב, וישת מן היין וישכר ויתגל. כמה דאתמר. יהב חכמתא לאברהם, ופלח בה לקב"ה. לבתר, נפק מניה ישמעאל, דארגיז קמי קב"ה. וכן יצחק, נפק מניה עשו. יעקב נסב תרין אחתן.

יהב חכמתא למשה, מה כתיב ביה, בכל ביתי נאמן הוא. ולא הוה כמשה שמש מהימן, בכלהו דרגין, ולא סטא לביה, בתיאובתא דחד מנייהו, אלא קאים במהימנותא עלאה, כדקא יאות.

יהב חכמתא עלאה לשלמה מלכא. לבתר, מה כתיב ביה במשלי שלמה, המשא נאם הגבר לאיתיאל לאיתיאל ואכל. אמר שלמה אתי אל, וחכמתא דיליה הוא. ואוכל: ואיכול למעבד רעותי. לבתר ויקם ה' שטן לשלמה וגו'.

ת"ח, בגין זעירו דחכמתא, דאשכחו אלין מההוא חכמה דקדמאי, אתגרו ביה בקב"ה, ובנו מגדל, ועבדו כל מה דעבדו, עד דאתבדרו מאנפי ארעא, ולא אשתאר בהו חכמה, למעבד מדי.

אבל לזמנא דאתי, קב"ה יתער חכמתא בעלמא, ויפלחון ליה בה. הה"ד ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי. לאו כקדמאי, דחבילו ביה עלמא. אלא ועשיתי את אשר בחקי תלכו ואת משפטי תשמרו ועשיתם.

ר' יוסי ור' חייא, הוו אזלי בארחא. א"ל ר' יוסי לר' חייא, נפתח באורייתא ונימא מלה. פתח רבי יוסי ואמר כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. כי ה' אלקיך מתהלך, מהלך מבעי ליה. אלא, כד"א מתהלך בגן לרוח היום. ודא הוא אילנא, דאכל מניה אדם הראשון. מתהלך: נוקבא. מהלך: דכר.

ודא הוא, דאזיל קמייהו דישראל, כד הוו אזלי במדברא. דכתיב, וה' הולך לפניהם יומם וגו'. הוא דאזיל קמיה דב"נ כד אזיל באורחא, דכתיב צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. ודא הוא, דאזיל קמיה דב"נ בשעתא דאיהו זכי. ולמה, להצילך ולתת אויביך לפניך. לאשתזבא בר נש בארחא, ולא ישלוט ביה אחרא.

ובג"כ לבעי ליה לב"נ לאסתמרא מחובוי. ולדכאה לגרמיה. מאי דכיו. דא דכתיב והיה מחנך קדוש. מאי קדוש, קדושים מבעי ליה, אלא, מחנך קדוש: אלין שייפי גופא. דגופא אתחבר ואתתקן בהו. ובג"כ, והיה מחנך קדוש. ולא יראה בך ערות דבר.

מאי ערות דבר. דא מלתא דעריין, דדא הוא מלה דקב"ה מאיס בה יתיר מכלא. כיון דאמר ולא יראה בך ערות, אמאי דבר. אלא, הני חייבי עלמא, דגעלי ומסאבי גרמייהו, במלה דלהון דנפקי מפומייהו, והא איהו ערות דבר.

וכל כך למה. בגין דאיהו אזיל קמך, ואי את עביד כדין, מיד ושב מאחריך. דלא יזיל בהדך, וייתוב מאחריך, ואנן הא אזלינן קמיה, בארחא, נתעסק במלי דאורייתא. דהא אורייתא אתעטרא על רישיה דבר נש, ושכינתא לא אעדיאת מניה.

פתח ר' חייא ואמר, ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וגו' ת"ח, מה כתיב, ויהי בנסעם מקדם. מאי מקדם. מקדמונו של עולם. וימצאו. ויראו מבעי ליה, מאי וימצאו. אלא מציאה אשכחו תמן, מרזי דחכמתא מקדמאי, דאתנער תמן, מן בני טופנא, ובה אשתדלו למעבד, בההיא עבידתא דעבדו, לסרבא ביה בקב"ה, והוו אמרי בפומא, ועבדי עבידתא.

חמי, מה כתיב, הן עם אחד ושפה אחת לכלם. בגין, דאינון בלבא חד, ורעותא חד, וממללי בלשון הקדש. ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. ולית מאן דימנע עובדא דלהון. אבל מאי אעביד, אבלבל לון דרגין דלעילא, ולישן דלהון לתתא. וכדין אתמנע עובדא דלהון.

ומה, בגין דהוו ברעותא ולבא חד, וממללי בלשון הקדש כתיב, לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, ודינא דלעילא, לא יכיל לשלטאה בהו. אנן, או חברייא דמתעסקין באורייתא, ואנן בלבא חד, ורעותא חד, על אחת כמה וכמה.

א"ר יוסי, מכאן לאינון מארי דמחלוקת, לית לון קיומא. דהא כל זמנא, דבני עלמא, אלין עם אלין, ברעותא חדא, ולבא חד, אע"ג, דמרדי ביה בקב"ה, לא שלטא בהו דינא דלעילא. כיון דאתפלגו, מיד, ויפץ ה' אותם משם וגו'.

א"ר חייא, אשתמע, דכלא במלה דפומא תלייא. דהא, כיון דאתבלבל, מיד ויפץ ה' אתם משם. אבל בזמנא דאתי, מה כתיב, כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. וכתיב והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.