Zohar Prólogo, um trabalho fundamental da Cabalá que explora os mistérios da criação e da espiritualidade por meio da interpretação mística de versículos bíblicos. Os rabinos Shimon bar Yochai, Elazar, Aba, Chiya e Yosi discutem conceitos como as Sefirot (Malchut, Binah, Zeir Anpin, Keter), a importância das letras hebraicas na criação (Bet, Aleph, Shin) e a relação entre o divino e o mundo físico. A obra aborda temas como a Torá como força vital, a Shechiná (presença divina), o Shabat, a caridade, a ressurreição e a redenção dos primogênitos, enfatizando a busca por uma compreensão mais profunda da existência e do relacionamento com o divino.

→ Texto base hebraico: Sulam, Edição de Jerusalém (1945).

→ Fonte: Biblioteca Nacional de Israel www.nli.org.il

→ Tradução: Semântica, com elevado rigor filológico, por Elizeu A.S.

Zohar Prólogo

Capítulo 1: A Rosa e os Treze Atributos da Misericórdia (Versículos 1-3)

A abertura do Prólogo utiliza a poderosa analogia da rosa para representar a Assembleia de Israel (Kneset Yisra’el). Assim como a rosa possui cores contrastantes, o vermelho e o branco, Israel manifesta as qualidades do julgamento (din) e da misericórdia (raḥamei). As suas treze pétalas simbolizam as treze medidas de misericórdia divina que circundam e protegem a criação, um conceito refletido nas treze palavras que surgem no primeiro versículo do Gênesis para amparar a Assembleia de Israel. A rosa, assentada sobre cinco folhas fortes, é também associada ao "cálice das salvações", que repousa sobre os cinco dedos, unindo o ato ritual à estrutura mística do cosmos.

1 → Rabi Ḥizkiyah (outra versão: Rabi El‘azar), na obra Zohare Ḥamah e na liturgia da Terra de Israel, abriu o discurso: "Está escrito: 'Como uma rosa entre os espinhos (KeShoshanah bein haḥoḥim)...' [Cântico dos Cânticos 2:2]. O que é a rosa? Esta é a Assembleia de Israel (Kneset Yisra’el). Pois existe uma rosa e existe uma Rosa; assim como a rosa que está entre os espinhos possui o vermelho e o branco, também a Assembleia de Israel possui julgamento (din) e misericórdia (raḥamei). Assim como a rosa possui treze pétalas, também a Assembleia de Israel possui treze medidas de misericórdia (telisar mekilin de-raḥamei) que a circundam de todos os lados. Da mesma forma, Elohim aqui [no primeiro versículo do Gênesis], desde o momento em que é mencionado, faz surgir treze palavras para circundar a Assembleia de Israel e protegê-la."

2 → E depois, menciona-se outra vez, por que é mencionada outra vez? Para fazer surgir cinco folhas fortes que circundam a rosa. E estas cinco são chamadas de Salvações (Yeshu‘ot). E estas são cinco portais. E sobre este mistério está escrito: "Erguerei o cálice das salvações (Kos yeshu‘ot esa)" [Salmos 116:13]. Este é o cálice da bênção. O cálice da bênção deve repousar sobre cinco dedos e não mais, à semelhança da rosa que assenta sobre cinco folhas fortes, que são o paradigma dos cinco dedos. E a rosa, ela é o cálice da bênção. Do segundo Elohim até o terceiro Elohim há cinco palavras. Daqui em diante, a Luz que foi criada e ocultada, e incluída na Aliança (Berit), aquela que entrou na rosa e produziu nela semente. E esta é chamada "árvore frutífera cuja semente está nela" (‘etz ‘oseh pri asher zar‘o vo). E aquela semente existe no sinal da Aliança (Ot Berit) propriamente dita.

3 → E assim como a imagem da Aliança foi semeada em quarenta e dois acoplamentos daquela semente, assim foi semeado o Nome Gravado e Explícito (Shema Gelifa Mefarash) nas quarenta e duas letras da Obra da Criação (‘'ovda de-Bereshit).

Capítulo 2: Os Botões da Criação e a Sustentação do Mundo (Versículos 4-6)

Este capítulo interpreta os "botões" mencionados no Cântico dos Cânticos como a própria Obra da Criação, associando cada frase do versículo a um dos dias da gênese. Em uma interpretação alternativa, os "botões" são os Patriarcas, ocultos no Pensamento divino e revelados no mundo quando o arco-íris aparece. O texto enfatiza uma ideia fundamental: o que sustenta o mundo e permite a manifestação contínua dos méritos dos Patriarcas é a voz pura das crianças que se dedicam ao estudo da Torá, pois por causa delas o mundo é salvo.

4 → Bereshit (No princípio). Rabi Shim‘on abriu o discurso: "'Os botões apareceram na terra (HaNitzanim nir’u ba’aretz)...' [Cântico dos Cânticos 2:12]. 'Os botões' referem-se à Obra da Criação (‘Uvda diVreshit). 'Apareceram na terra' — quando? No terceiro dia, conforme está escrito: 'E a terra produziu (VaTotze ha’aretz)...', então eles apareceram na terra. 'O tempo da poda chegou (‘Et haZamir higgi‘a)' — este é o quarto dia, no qual houve a 'poda dos tiranos' (zamir ‘aritzim). Me’orot (Luminares) está escrito de forma defectiva [sem a letra Vav, lendo-se Me’erot (maldições)]. 'E a voz da rola (VeQol haTor)...' — este é o quinto dia, conforme está escrito: 'Que as águas enxameiem (Yishretzu hamayim)...' para gerar prole. 'Ouve-se (Nishma‘)...' — este é o sexto dia, conforme está escrito: 'Façamos o homem (Na‘aseh Adam)', que estava destinado a colocar a ação antes da audição, pois aqui está escrito 'Façamos o homem' e lá está escrito 'Faremos e ouviremos' (Na‘aseh veNishma‘). 'Em nossa terra (Be’artzenu)' — este é o dia do Shabat, que é o paradigma da Terra da Vida (Eretz haḤayim)."

5 → Outra interpretação: "Os botões" são os Patriarcas (Avahan), que entraram no Pensamento e adentraram o Mundo Vindouro (‘Alma de’atei) e lá foram ocultados. E de lá saíram em segredo e esconderam-se dentro dos verdadeiros profetas. Nasceu José, e esconderam-se nele. José entrou na Terra Santa e plantou-os lá, e então "apareceram na terra" e foram revelados lá. E quando são vistos? No momento em que o arco-íris (Qeshet) aparece no mundo; pois quando o arco é visto, então eles são revelados. E nessa hora, "o tempo da poda chegou" — é o momento de cortar os iníquos do mundo. Por que são salvos? Porque "os botões apareceram na terra"; se não tivessem aparecido, não restariam no mundo, e o mundo não se sustentaria.

6 → E quem sustenta o mundo e causa a revelação dos Patriarcas? A voz das crianças que estudam a Torá; e por causa dessas crianças do mundo, o mundo é salvo. Em correspondência a eles: "Faremos para ti tranças de ouro (Torei zahav na‘aseh lakh)", estas são as crianças, jovens meninos, conforme está escrito: "E farás dois querubins de ouro (Va‘asita shnayim keruvim zahav)".

Capítulo 3: O Mistério de 'Quem' (Mi) e 'O Que' (Mah) (Versículos 7-10)

Aqui, o Zohar introduz um questionamento místico central através dos termos "Mi" (Quem) e "Mah" (O Que). "Mi" representa a extremidade superior e oculta dos céus, um princípio divino tão profundo que só pode ser abordado como uma questão. Em contraste, "Mah" é a extremidade inferior e revelada, o ponto onde a investigação humana alcança seu limite e reconhece que tudo permanece oculto como no princípio. Jacó é apresentado como a figura que herda e unifica esses dois polos, atravessando a realidade mística de uma extremidade à outra.

7 → Bereshit. Rabi El‘azar abriu o discurso: "'Levantai ao alto os vossos olhos e vede quem criou estas coisas (Se’u marom ‘eineikhem ure’u Mi bara eleh)...' [Isaías 40:26]. 'Levantai ao alto os vossos olhos' — para qual lugar? Para o lugar onde todos os olhos estão pendentes. E quem é ele? A abertura dos olhos (Petaḥ ‘Einayim). E lá sabereis que este é o Ancião Oculto (Satim ‘Atiqa) no qual reside a questão. Quem criou estas coisas (Mi bara eleh)? E quem é ele? M"I (Quem). Aquele que é chamado de Extremidade dos Céus (Qetza haShamayim) no alto, pois tudo está sob o Seu domínio. E porque nele reside a questão, e Ele está num caminho oculto e não se revela, é chamado Mi, pois no alto não há ali pergunta."

8 → E esta extremidade dos céus é chamada Mi. E há outro embaixo que é chamado M"H (O Que). Qual a diferença entre este e aquele? O primeiro, o oculto, chamado Mi, nele reside a questão; pois quando o homem pergunta e investiga para observar e conhecer de degrau em degrau até o fim de todos os degraus, ao chegar lá: Mah? (O que sabes? O que observaste? O que investigaste?), pois tudo está oculto como no princípio.

9 → E sobre este mistério está escrito: "O que testificarei a ti? A que te compararei? (Mah a‘idekh mah adameh lakh)..." [Lamentações 2:13]. Quando o Templo foi destruído, saiu uma voz e disse: "O que (Mah) testificarei a ti e o que (Mah) compararei a ti?" — com este Mah Eu testificarei a ti; a cada dia Eu testificava a ti desde os dias antigos, conforme está escrito: "Testifico contra vós hoje os céus e a terra (Ha‘idoti vakhem hayom et hashamayim ve’et ha’aretz)" [Deuteronômio 30:19]. "O que (Mah) compararei a ti?" — com essa mesma semelhança Eu te coroei com coroas sagradas e te fiz ter domínio sobre o mundo, conforme está escrito: "É esta a cidade que diziam ser a perfeição da beleza (HaZot ha‘ir sheyomru kelilat yofi)...?" [Lamentações 2:15]. Chamei-te "Jerusalém construída como uma cidade que lhe é unida" (Yerushalayim ha-benuyah ke-‘ir she-ḥubra lah). "O que (Mah) igualarei a ti (Mah ashveh lakh)?" — assim como tu estás sentada [desolada], assim está Ele, por assim dizer, no alto; assim como agora o povo santo não entra em ti com arranjos sagrados, assim jurei a ti que Eu não entrarei no alto até que as tuas multidões entrem em ti embaixo. E este é o teu consolo, já que igualo este degrau a ti em tudo. E agora que tu estás aqui, "grande como o mar é a tua ruína (Gadol kayam shivrekh)". E se dizes que não tens existência e cura, "Mi (Quem) te curará (Mi yirpa lakh)"? Certamente aquele degrau oculto supremo, no qual tudo existe, Ele te curará e te levantará.

10 → Mi é a extremidade dos Céus no alto; Mah é a extremidade dos Céus embaixo. E isto herdou Jacó, que "atravessa de uma extremidade à outra" (Mabriaḥ min haqatzeh el haqatzeh), da primeira extremidade, que é Mi, até a última extremidade, que é Mah, pois ele está no meio. E por isso: "Mi (Quem) criou Eleh (Estas)."

Capítulo 4: A Revelação de Elias e a Formação do Nome Elohim (Versículos 11-15)

Rabi Shim'on relata uma revelação que recebeu do profeta Elias. Nela, é explicado como o "Oculto de todos os Ocultos" iniciou a criação manifestando-se como um único ponto, que ascendeu para se tornar Pensamento. Desse Pensamento surgiu uma construção profunda chamada "Mi" (Quem). Para se revelar, "Mi" vestiu-se de luz e criou "Eleh" (Estas). A união mística de "Mi" e "Eleh" formou o nome divino "Elohim", um nome completo que antes não existia, e através do qual o mundo se sustenta.

11 → Disse Rabi Shim‘on: "El‘azar, meu filho, cessa tuas palavras, para que se revele o segredo oculto supremo que os seres do mundo não conhecem." Calou-se Rabi El‘azar. Chorou Rabi Shim‘on e parou por um momento. Disse Rabi Shim‘on: "El‘azar, o que é Eleh (Estas)? Se disseres que são as estrelas e as constelações, eis que elas são vistas lá sempre. E por Mah (O Que) foram criadas, como está escrito: 'Pela palavra do Senhor os céus foram feitos' (BiDvar H' shamayim na‘asu). Se se refere a coisas ocultas, não deveria escrever Eleh (Estas), pois Eleh refere-se ao que é revelado."

12 → "Mas este segredo não foi revelado, exceto num dia em que eu estava na praia do mar, e veio Elias (Eliyahu) e disse-me: 'Rabi, sabes o que significa Mi bara eleh?' Disse-lhe eu: 'Estes são os céus e seus exércitos, a obra do Santo, Bendito Seja (Qudsha Brikh Hu), que o homem deve contemplar e abençoá-Lo, conforme está escrito: Quando vejo os Teus céus, obra dos Teus dedos... Ó Senhor, nosso Senhor, quão magnífico é o Teu nome em toda a terra! (H' Adonenu mah adir shimkha bekhol ha’aretz)'."

13 → "Disse-me ele: 'Rabi, uma palavra oculta estava diante do Santo, Bendito Seja, e foi revelada na Academia Celestial (Metivta ‘ila’ah), e é esta: Quando o Oculto de todos os Ocultos (Satima de-khol setimin) desejou revelar-se, Ele fez primeiro um único ponto, e este subiu para tornar-se Pensamento (Maḥashava). Desenhou nele todos os desenhos, gravou nele todas as gravuras.'"

14 → "E gravou dentro da lâmpada sagrada e oculta (Botzina qadisha satima) a gravura de uma imagem oculta, Santo dos Santos, uma construção profunda que saiu de dentro do Pensamento, e foi chamada M"I (Quem) — o início da construção. Existe e não existe, profundo e oculto no nome. Não foi chamado senão Mi. Desejou revelar-se e ser chamado por este nome, e vestiu-se numa veste preciosa e luminosa, e criou Eleh (Estas), e Eleh subiu ao Nome. Uniram-se estas letras naquelas e completou-se o nome Elohim. E antes de criar Eleh, não subiu ao nome Elohim. E aqueles que pecaram com o Bezerro, sobre este mistério disseram: 'Estes (Eleh) são os teus deuses, ó Israel (Eleh eloheikha Yisra’el)'."

15 → "E assim como Mi se associou a Eleh, assim é o Nome que está sempre associado, e através deste mistério o mundo se sustenta." E Elias voou e não o vi mais. E dele soube eu esta palavra pela qual compreendi o mistério e o segredo dela. Veio Rabi El‘azar e todos os companheiros (ḥavrayya) e prostraram-se diante dele, choraram e disseram: "Se não tivéssemos vindo ao mundo senão para ouvir isto, bastar-nos-ia (day)."

Capítulo 5: Os Exércitos Celestiais e a Força do Nome (Versículos 16-21)

Este capítulo aprofunda a relação entre os nomes divinos "Mi" (superior) e "Mah" (inferior) na criação dos exércitos celestiais. O Zohar explica que, somente após a formação completa do nome "Elohim" pela união de "Mi" e "Eleh", foi possível fazer emergir todas as espécies e exércitos em sua perfeição. A frase "chama pelo nome" é interpretada não como nomear individualmente, mas como invocar o poder criador do Nome divino para manifestar a existência. Essa perfeição se reflete tanto no alto quanto embaixo, garantindo que "ninguém faltou" entre os exércitos celestiais nem entre os seiscentos mil de Israel.

16 → Disse Rabi Shim‘on: "Portanto, os céus e seus exércitos foram criados através de Mah, conforme está escrito: 'Quando vejo os Teus céus, obra dos Teus dedos...' e está escrito: 'Ó Senhor, nosso Senhor, quão (Mah) magnífico é o Teu nome em toda a terra, que puseste a Tua glória sobre os céus (asher tenah hodekha ‘al hashamayim)'. 'Sobre os céus' (‘Al hashamayim) é para subir ao Nome. Porque criou Luz para a sua Luz, e vestiu-se uma na outra e subiu ao Nome Supremo. E por isso: 'No princípio criou Elohim' (Bereshit bara Elohim). Este é o Elohim supremo, pois Mah não era assim e não foi construído."

17 → "Senão, no momento em que se estenderam estas letras Eleh de cima para baixo, e a Mãe (Imma) emprestou à Filha (Bratta) as suas vestes e a adornou com seus adornos. E quando a adornou com seus adornos conforme convém? No momento em que se viram diante d'Ele todos os machos, conforme está escrito: 'Diante da face do Senhor, o Senhor (El pnei ha’Adon H’)' [Êxodo 23:17], e este é chamado 'Senhor' (Adon), como está escrito: 'Eis a arca da aliança do Senhor de toda a terra (Adon kol ha’aretz)' [Josué 3:11]. Então saiu o Hé (H) e entrou o Yod (Y), e ela adornou-se com vestes masculinas diante de todo macho em Israel."

18 → "E outras letras atraem Israel de cima para este lugar: 'Disto (Eleh) me lembrarei (Eleh ezkerah)' [Salmos 42:5] — menciono com a minha boca e derramo as minhas lágrimas pela vontade da minha alma, para atrair estas letras. E então: 'caminharei (edadem) de cima até a Casa de Elohim', para ser Elohim à Sua semelhança. E com o quê? 'Com voz de júbilo e louvor, uma multidão em festa (Beqol rinnah vetodah hamon ḥogeg)'." Disse Rabi El‘azar: "O meu silêncio construiu o Templo no alto e construiu o Templo embaixo. E certamente, 'uma palavra vale uma moeda (sela), o silêncio vale duas' (milah besela mashtuqa bitrein). 'Uma palavra vale uma moeda' — pelo que eu disse e despertei; 'o silêncio vale duas' — pelo que calei, pois foram criados e construídos dois mundos simultaneamente."

19 → Disse Rabi Shim‘on: "Daqui em diante é a completude do versículo, conforme está escrito: 'Aquele que faz sair o exército deles em número (HaMotzi ve-mispar tzeva’am)'. São dois degraus, e cada um deles deve ser anotado. Um é este que foi dito, Mah, e o outro é Mi; este é superior e aquele é inferior. O superior registra e diz: 'Aquele que faz sair o exército deles em número'. 'Aquele que faz sair' (HaMotzi) é aquele que é conhecido e não há como ele. À semelhança disto: 'Aquele que faz sair (HaMotzi) o pão da terra' — 'Aquele que faz sair' é aquele que é conhecido, este é o degrau inferior, e tudo é um. 'Em número' (Ve-mispar) — seiscentos mil são os que estão juntos, e fizeram sair exércitos segundo as suas espécies que não têm conta."

20 → "'A todos (LeKhulam), quer sejam esses seiscentos mil, quer sejam todos os exércitos deles, chama pelo nome (be-shem yiqra).' O que significa 'chama pelo nome'? Se disseres que os chama pelos seus nomes, não é assim, pois se fosse, deveria ser 'pelos seus nomes' (bishmotam). Mas, no tempo em que este degrau não subia ao Nome e era chamado Mi, não gerava e não fazia sair os ocultos segundo a sua espécie, embora todos estivessem ocultos nele. Uma vez que criou Eleh e elevou-se ao Seu Nome e foi chamado Elohim, então, com a força deste Nome, fez-nos sair em perfeição. E isto é 'chama pelo Nome' (be-shem yiqra) — por aquele Nome Seu, chamou e fez sair cada espécie para existir na sua perfeição. À semelhança disto: 'Vede, chamei pelo nome (Re’u qarati ve-shem): mencionei o Meu Nome para estabelecer Bezalel na existência da sua perfeição'."

21 → "'Pela grandeza das forças (MeRov onim)' — O que é 'pela grandeza das forças'? Este é o Cabeça dos Degraus (Reish Dargin), ao qual sobem todas as vontades e sobem a ele de maneira oculta. 'E forte em poder (Ve’amitz koaḥ)' — este é o mistério do Mundo Superior (‘Alma ‘Ila’ah), que subiu ao nome Elohim, como dissemos. 'Ninguém faltou (Ish lo ne‘dar)' — daqueles seiscentos mil que fez sair pela força do Nome. E porque 'ninguém faltou', em todo lugar onde morreram israelitas e foram punidos pelos seus pecados, foram contados e não faltou sequer um daqueles seiscentos mil, para que tudo fosse uma única imagem: assim como 'ninguém faltou' no alto, também 'ninguém faltou' embaixo."

Capítulo 6: O Desfile das Letras Diante do Criador (Versículos 22-39)

Uma narrativa alegórica descreve como as letras do alfabeto hebraico, da última (Tav) à primeira (Aleph), se apresentaram diante do Criador, cada uma pleiteando o direito de ser o instrumento da criação do mundo. A letra Tav foi rejeitada por ser o selo da Morte (Mavet), e a Shin por ser parte da palavra Falsidade (Sheqer). Após cada letra apresentar seu caso e ser divinamente recusada por uma razão mística, o Criador escolhe a letra Bet, pois nela o mundo é abençoado (Berakhah). Ao final, a Aleph, por sua humildade, recebe a honra de ser a cabeça de todas as letras e o símbolo da Unidade divina.

22 → Bereshit. Rav Hamnuna, o Ancião (Sabba), disse: "Encontramos as letras invertidas: Bet no início e depois Bet, isto é, Bereshit Bara; depois Aleph no início e depois Aleph, isto é, Elohim Et. Mas quando o Santo, Bendito Seja, desejou fazer o mundo, todas as letras estavam ocultas; e por dois mil anos antes de criar o mundo, o Santo, Bendito Seja, contemplava-as e deleitava-se com elas."

23 → Quando Ele desejou criar o mundo, vieram todas as letras diante d'Ele, do fim até o começo. Entrou a letra Tav (T) primeiro e disse: "Senhor dos Mundos, apraz-Te criar o mundo por meu intermédio, pois eu sou o selo do Teu anel, a Verdade (Emet), e Tu és chamado Verdade. Convém ao Rei começar com a letra da Verdade e criar por mim o mundo." Disse-lhe o Santo, Bendito Seja: "Tu és bela e tu és justa, mas não és adequada para que Eu crie o mundo por teu intermédio. Pois estás destinada a ser marcada nas testas dos homens fiéis que cumpriram a Torá de Aleph a Tav, e pela tua marca morrerão. E além disso, tu és o selo da Morte (Mavet); sendo tu assim, não és adequada para que Eu crie o mundo por ti." Imediatamente ela saiu.

24 → Entrou a letra Shin (Sh) diante d'Ele e disse: "Senhor dos Mundos, apraz-Te criar o mundo por meu intermédio, pois por mim é chamado o Teu nome Shaddai, e convém criar o mundo pelo Nome Santo." Disse-lhe Ele: "Tu és bela, tu és boa e tu és verdadeira, mas como as letras da falsidade (Sheqer) te tomam para estar com elas, não desejo criar o mundo por ti; pois a mentira não se sustentaria se não tomassem a ti, Qof (Q) e Resh (R)."

25 → Daqui se aprende: quem quer dizer uma mentira, deve primeiro tomar o fundamento da verdade e depois estabelecer a mentira; pois a letra Shin é letra de verdade (ot qshot), letra dos Patriarcas que se uniram nela. Qof e Resh são letras que aparecem do lado do mal; e para subsistirem, tomam a letra Shin entre elas — forma-se QeSheR (Conspiração/Nó). Vendo ela isto, saiu de diante d'Ele.

26 → Entrou a letra Tzade (Tz) e disse diante d'Ele: "Senhor do Mundo, apraz-Te criar o mundo por meu intermédio, pois em mim os Justos (Tzadikim) são selados, e Tu, que és chamado Justo (Tzadik), estás marcado em mim, como está escrito: 'Pois o Senhor é justo, Ele ama a justiça (Ki Tzadik H’ tzedakot ahev)', e convém criar o mundo por mim." Disse-lhe Ele: "Tzade, tu és Tzade e tu és Tzadik, mas tu precisas estar oculta; não deves ser revelada tanto assim, para não dar pretexto ao mundo." Qual o motivo? Ela é um desenho (tziyur): veio o Yod (Y) do Nome da Aliança Sagrada, montou sobre ela e uniu-se a ela. E o mistério disto é: quando o Santo, Bendito Seja, criou o Primeiro Homem (Adam haRishon), criou-o com duas faces (du-partzufim). E por isso a face do Yod está voltada para trás, à semelhança desse desenho; e não se viraram face a face, à semelhança desse desenho. Olhou para cima à semelhança desse desenho, olhou para baixo à semelhança desse desenho. Disse-lhe o Santo, Bendito Seja: "Vem, pois estou destinado a serrar-te e a fazer-te face a face, mas em outro lugar subirás." Saiu de diante d'Ele e foi-se.

27 → Entrou a letra Pé (P) e disse diante d'Ele: "Senhor dos Mundos, apraz-Te criar o mundo por meu intermédio, pois a Redenção (Purqana) que estás destinado a realizar no mundo está marcada em mim, e isto é a Pedut (Redenção); e convém criar o mundo por mim." Disse-lhe Ele: "Tu és bela, mas em ti está marcado o Crime (Pesha‘) ocultamente; à semelhança da serpente que fere e recolhe a cabeça para dentro do corpo, assim quem peca curva a cabeça e estende as mãos." E também a letra ‘Ayin (‘), embora tenha dito que nela há Humildade (‘Anavah), disse-lhe o Santo, Bendito Seja: "Não criarei o mundo por ti." [Pois nela há ‘Avon (Iniquidade)]. Saiu de diante d'Ele.

28 → Entrou a letra Samekh (S) e disse diante d'Ele: "Senhor dos Mundos, apraz-Te criar o mundo por meu intermédio, pois em mim há apoio (Semikhah) para os caídos, conforme está escrito: 'O Senhor sustenta (Somekh) todos os que caem'." Disse-lhe Ele: "Por isso deves permanecer no teu lugar e não te mover dele; se saíres do teu lugar, o que será daqueles caídos, já que eles se apoiam em ti?" Imediatamente saiu de diante d'Ele.

29 → Entrou a letra Nun (N) e disse diante d'Ele: "Senhor do Mundo, apraz-Te criar o mundo por meu intermédio, pois em mim está escrito: 'Louvores terríveis (Nora tehillot)', e 'o louvor dos justos é belo (Naveh tehillah)'." Disse-lhe Ele: "Nun, volta para o teu lugar, pois por tua causa retornou o Samekh ao seu lugar, e sê apoiada nele." [O Nun representa Nefilah, queda]. Imediatamente retornou ao seu lugar e saiu de diante d'Ele.

30 → Entrou a letra Mem (M) e disse diante d'Ele: "Senhor do Mundo, apraz-Te criar o mundo por meu intermédio, pois em mim és chamado Rei (Melekh)." Disse-lhe Ele: "Assim é certamente, mas não criarei o mundo por ti, porque o mundo precisa de um Rei. Volta para o teu lugar, tu, o Lamed (L) e o Kaf (K), pois não convém ao mundo subsistir sem Rei."

31 → Nessa hora, desceu de diante d'Ele a letra Kaf (K) do Seu Trono de Glória, estremeceu e disse diante d'Ele: "Senhor do Mundo, apraz-Te criar o mundo por meu intermédio, pois eu sou a Tua Glória (Kavod)." E quando desceu o Kaf do Seu Trono de Glória, estremeceram duzentos mil mundos e o Trono estremeceu, e todos os mundos estremeceram para cair. Disse-lhe o Santo, Bendito Seja: "Kaf, Kaf, o que fazes aqui? Não criarei o mundo por ti; volta para o teu lugar, pois em ti há destruição (Kalah); 'uma destruição total e decretada (Kalah ve-neḥeratzah)' ouve-se. Volta para o teu Trono e fica lá." Nessa hora, saiu de diante d'Ele e retornou ao seu lugar.

32 → Entrou a letra Yod (Y) e disse diante d'Ele: "Senhor do Mundo, apraz-Te criar o mundo por meu intermédio, pois eu sou o início do Nome Santo, e convém a Ti criar o mundo por mim." Disse-lhe Ele: "Basta-te que estejas gravada em Mim, e que estejas marcada em Mim, e que toda a Minha vontade esteja em ti. Sobe! Não convém que sejas arrancada do Meu Nome."

33 → Entrou a letra Ṭet (Ṭ) e disse diante d'Ele: "Senhor do Mundo, apraz-Te criar o mundo por meu intermédio, pois Tu és chamado em mim Bom (Ṭov) e Reto." Disse-lhe Ele: "Não criarei o mundo por ti, pois o teu bem está oculto dentro de ti e escondido dentro de ti, conforme está escrito: 'Quão grande é o Teu bem que reservaste (tzafanta) para os que Te temem'. Visto que está oculto dentro de ti, não tem parte neste mundo que Eu desejo criar, senão no Mundo Vindouro. E além disso, porque o teu bem está escondido dentro de ti, as portas do Templo afundarão; conforme está escrito: 'Afundaram na terra (Ṭav‘u ba’aretz) as suas portas'. E além disso, o Ḥet (Ḥ) está diante de ti, e quando vos unirdes como um, eis o Pecado (ḤeṬ). E por isso estas letras não estão marcadas nas tribos sagradas." Imediatamente saiu de diante d'Ele.

34 → Entrou a letra Zayin (Z) e disse-Lhe: "Senhor do Mundo, apraz-Te criar o mundo por meu intermédio, pois em mim os teus filhos guardam o Shabat, conforme está escrito: 'Lembra-te (Zakhor) do dia de Shabat para santificá-lo'." Disse-lhe Ele: "Não criarei o mundo por ti, pois em ti há guerra, e espada afiada, e lança de guerra, à semelhança do Nun [cuja forma final se assemelha a uma lança]." Imediatamente saiu de diante d'Ele.

35 → Entrou a letra Vav (V) e disse diante d'Ele: "Senhor do Mundo, apraz-Te criar o mundo por meu intermédio, pois eu sou uma letra do Teu Nome." Disse-lhe Ele: "Vav, tu e o Hé (H), basta a vós que sois letras do Meu Nome, que estais no mistério do Meu Nome, e gravadas e esculpidas no Meu Nome; e não criarei o mundo por vós."

36 → Entraram a letra Dalet (D) e a letra Gimel (G) e disseram a mesma coisa. Disse também a elas: "Basta a vós estardes uma com a outra, pois os pobres (Dalim) não cessarão da terra, e precisam que se lhes faça (Gimel) o bem (Gemul). O Dalet é o pobre; o Gimel retribui-lhe o bem (Gomel lo ṭivo). Não vos separeis uma da outra, e basta a vós sustentar uma à outra."

37 → Entrou a letra Bet (B) e disse-Lhe: "Senhor do Mundo, apraz-Te criar o mundo por meu intermédio, pois em mim Te abençoam (Berakhah) no alto e embaixo." Disse-lhe o Santo, Bendito Seja: "Eis que certamente por ti criarei o mundo, e tu serás o início para criar o mundo."

38 → Ficou a letra Aleph (’) e não entrou. Disse-lhe o Santo, Bendito Seja: "Aleph, Aleph, por que não entraste diante de Mim como todas as outras letras?" Disse diante d'Ele: "Senhor do Mundo, porque vi todas as letras saindo de diante de Ti sem proveito; o que eu faria lá? E além disso, já deste à letra Bet este grande presente; e não convém ao Rei Supremo transferir o presente que deu ao Seu servo e dá-lo a outro." Disse-lhe o Santo, Bendito Seja: "Aleph, Aleph, ainda que o mundo seja criado pela letra Bet, tu serás a cabeça de todas as letras. Não há Unidade em Mim senão em ti. Em ti começarão todas as contas, e todas as obras do mundo, e toda a Unidade, não será senão na letra Aleph."

39 → E fez o Santo, Bendito Seja, letras superiores grandes e letras inferiores pequenas; e por isso Bet, Bet: Bereshit Bara. Aleph, Aleph: Elohim Et. Letras de cima e letras de baixo, e todas eram como uma só, do mundo superior e do mundo inferior.

Capítulo 7: A Sabedoria Oculta e a Criação dos Seis Lados (Versículo 40)

O Zohar oferece uma interpretação mística da palavra "Bereshit" (No princípio), decompondo-a em "BeḤokhmah" (Com Sabedoria) e "Bara Shit" (Criou Seis). Este ensinamento revela que a Sabedoria oculta e suprema é o fundamento sobre o qual o mundo se sustenta. A partir dessa sabedoria, foram gravados os seis lados ou dimensões supremas da criação, dos quais emanam todas as fontes e rios que fluem para o "Grande Mar" da existência.

40 → Bereshit. Rabi Yudai disse: "O que é Bereshit? Com Sabedoria (BeḤokhmah). Esta é a Sabedoria sobre a qual o mundo se sustenta, para introduzir nos mistérios ocultos e supremos. E aqui foram gravados seis lados grandes e supremos, dos quais sai tudo, dos quais foram feitos seis fontes e rios para entrar no Grande Mar (Yama Rabba). E isto é Bara Shit (Criou Seis); daqui foram criados. Quem os criou? Aquele que não é mencionado, Aquele oculto que não é conhecido."

Capítulo 8: A Chave Mestra e os Cinquenta Portões do Palácio (Versículos 41-44)

Utilizando a metáfora de um palácio celestial, o texto descreve um mistério profundo da criação. Este palácio possui cinquenta portões, dos quais quarenta e nove são acessíveis, mas um permanece completamente oculto. A palavra "Bereshit" é apresentada como a chave mestra que contém tudo, capaz de fechar e abrir os segredos desses portões. Enquanto a palavra "Bara" (Criou) representa um estado oculto e fechado, "Bereshit" é a chave que inclui seis portões e revela os mistérios da criação.

41 → Rabi Ḥiyya e Rabi Yosi caminhavam pela estrada. Quando chegaram a um certo campo (ḥaqal), Rabi Ḥiyya disse a Rabi Yosi: "Aquilo que disseste — Bara Shit ('Ele criou seis') — é de fato assim. Pois há seis dias superiores (shith yomin ‘ila’in) relativos à Torá, e não mais; os demais estão ocultos (setimin inun)."

42 → "Mas vimos nos mistérios de Bereshit que se diz assim: Aquele Santo Oculto (Satima Qadisha) gravou gravuras dentro das entranhas de um Oculto (Ṭmiru), que é pontuado por um ponto que foi cravado. Aquela gravura, Ele gravou e ocultou nela, como alguém que esconde tudo sob uma única chave, e aquela chave esconde tudo num único palácio; e embora tudo esteja escondido naquele palácio, a essência de tudo está naquela chave. Aquela chave fecha e abre."

43 → "Naquele palácio há muitos tesouros ocultos, uns sobre os outros. Naquele palácio há portões feitos para fechar (‘ovad setimu), e são cinquenta. Foram gravados nos quatro lados e tornaram-se quarenta e nove. Um portão não tem lado, não se sabe se está em cima ou se está embaixo, e por isso aquele portão está fechado."

44 → "Dentro desses portais há uma fechadura e um lugar estreito para introduzir aquela chave nele; e não é marcado senão pela marca da chave; não se conhece nele senão aquela chave somente. E sobre este mistério: Bereshit Bara Elohim. Bereshit — esta é a chave na qual tudo está oculto, e ela fecha e abre. E seis portões estão incluídos nela, naquela chave que fecha e abre. Quando fecha esses portões e os inclui dentro de si, então certamente está escrito: Bereshit — uma palavra revelada dentro de uma palavra oculta. E em todo lugar, Bar’a (Criou) é uma palavra oculta, fecha e não abre."

Capítulo 9: A Revelação em Abraão e a Conclusão do Nome Sagrado (Versículos 45-48)

Este capítulo explica que, enquanto a palavra "Bara" (Criou) permanecia fechada e oculta, o mundo existia em um estado de Caos (Tohu). Foi a chegada de Abraão que "abriu" esta palavra, transformando suas letras para permitir que a criação gerasse descendência. Misticamente, o nome de Abraão (Avraham) e o nome divino Elohim foram concluídos simultaneamente através da união dos conceitos de "Mi" e "Mah" e da combinação das letras, permitindo que o Nome Sagrado completo se manifestasse e sustentasse a criação.

45 → Disse Rabi Yosi: "Certamente é assim, e ouvi da Lâmpada Sagrada (Botzina Qadisha - Rabi Shim‘on) que disse isto: que a palavra Bara é oculta, fecha e não abre. E enquanto estava fechado na palavra Bara, o mundo não existia e não se sustentava, e o Caos (Tohu) cobria tudo. E quando este Tohu dominava, o mundo não existia e não se sustentava."

46 → "Quando foi que aquela chave abriu os portões e preparou-se para o uso e para gerar descendência? Quando veio Abraão (Avraham). Pois está escrito: 'Estas são as gerações dos céus e da terra quando foram criados (behibare’am)' [Gênesis 2:4]. E aprendemos: Be’Avraham (Em Abraão). E aquilo que estava tudo oculto na palavra Bara, as letras transformaram-se para o uso, e saiu a Coluna que gerou descendência: ’EBeR (Membro) — o Fundamento Santo (Yesoda Qadisha), sobre o qual o mundo se sustenta."

47 → "Quando este Eber foi marcado na palavra Bara, então o Oculto Supremo gravou outra marca para o Seu Nome e para a Sua Glória, e esta é Mi, e Bara Eleh. E também o Nome Santo que é abençoado, que é Mah, foi marcado e tirou de Bar’a o Eber. E Ele está marcado em Eleh deste lado, e Eber daquele lado. O Santo Oculto, Eleh, existe; Eber existe. Quando este se completou, aquele se completou. Gravou neste Eber um Hé (H), gravou neste Eleh um Yod (Y)."

48 → "Despertaram as letras para completar este lado e aquele lado; então tirou um Mem (M), tomou um para este lado e um para aquele lado. Completou-se o Nome Santo e fez-se Elohim; e também o nome de Abraão, quando se completou este e se completou aquele. (E há quem diga que o Santo, Bendito Seja, tomou Mi e lançou em Eleh, e fez-se Elohim. E o Santo, Bendito Seja, tomou Mah e lançou em Eber e fez-se Avraham. E a palavra Mi alude às Cinquenta Portas da Binah, e nela há o Yod, letra primeira do Nome Santo. E a palavra Mah alude ao número do Nome Santo, e nela há a segunda letra do Nome Santo YHVH. Como se diz: 'Bem-aventurado o povo para quem é assim (shekakha lo)'... 'suspende a terra sobre o nada (belimah)'. E então sustentaram-se dois mundos: com Yod o Mundo Vindouro e com Hé este mundo. Ou seja, com Mi criou o Mundo Vindouro, e com Mah criou este mundo. E este é o mistério de cima e de baixo). E então fez gerações e saiu o Nome Completo, o que não existia antes disso. É o que está escrito: 'Estas são as gerações dos céus e da terra quando foram criados (behibare’am)' — todos estavam pendentes até que fosse criado o nome de Abraão; uma vez que se completou este nome de Abraão, o Nome Santo completou-se. É o que está escrito: 'No dia em que o Senhor Deus (H' Elohim) fez terra e céus'."

Capítulo 10: A Visão de Rabi Ḥiyya e a Academia Celestial (Versículos 49-60)

Após jejuar para merecer uma visão de Rabi Shim'on, Rabi Ḥiyya testemunha a dinâmica da Academia Celestial. Ele vê Rabi Shim'on e seu filho, Rabi El'azar, estudando a Torá, cuja sabedoria ilumina os mundos. A visão descreve a interação com o Messias, que vem selar a Torá da boca dos rabinos, e revela o profundo respeito celestial pela sabedoria de Rabi Shim'on. A experiência deixa Rabi Ḥiyya maravilhado com a bem-aventurança reservada aos justos no mundo vindouro.

49 → Rabi Ḥiyya prostrou-se no chão, beijou o pó e chorou dizendo: "Pó, pó! Quão dura é a tua cerviz, quão insolente és tu! Pois todos os deleites do olho apodrecem em ti, todas as colunas de luz do mundo tu consomes e moes. Quão insolente és tu! A Lâmpada Sagrada que iluminava o mundo, o grande governante designado cujo mérito sustenta o mundo, apodreceu em ti. Rabi Shim‘on, a luz da lâmpada, a luz dos mundos! Tu apodreces no pó e tu existes e guias o mundo." Espantou-se por um momento e disse: "Pó, pó, não te orgulhes! Pois não te serão entregues as colunas do mundo, já que Rabi Shim‘on não apodreceu em ti."

50 → Levantou-se Rabi Ḥiyya e ia chorando, e Rabi Yosi com ele. Daquele dia em diante jejuou quarenta dias para ver Rabi Shim‘on. Disseram-lhe: "Não tens permissão para vê-lo." Chorou e jejuou outros quarenta dias. Mostraram-lhe numa visão Rabi Shim‘on e Rabi El‘azar, seu filho, que estudavam esta palavra que Rabi Yosi disse, e havia muitos milhares ouvindo as suas palavras.

51 → Enquanto isso, viu muitas asas grandes e supremas, e Rabi Shim‘on e Rabi El‘azar, seu filho, subiram sobre elas e subiram para a Academia do Firmamento (Metivta diRqi‘a), e todas essas asas esperavam por eles. Viu que eles se renovavam e resplandeciam no seu esplendor, e brilhavam mais do que a luz do esplendor do sol.

52 → Abriu Rabi Shim‘on e disse: "Entre Rabi Ḥiyya e veja, o quanto o Santo, Bendito Seja, renovará a face dos justos no tempo vindouro. Bem-aventurado aquele que entra aqui sem vergonha, e bem-aventurado aquele que está naquele mundo como uma coluna forte em tudo." E ele viu que entrava, e levantou-se Rabi El‘azar e os outros pilares que estavam sentados lá, e ele estava envergonhado, e retraiu-se, e entrou e sentou-se aos pés de Rabi Shim‘on.

53 → Saiu uma voz e disse: "Baixa o teu olho, não ergas a tua cabeça e não olhes." Baixou os olhos e viu uma luz que brilhava ao longe. A voz retornou como antes e disse: "Superiores, ocultos e escondidos, de olhos abertos, aqueles que percorrem todo o mundo, olhem e vejam. Inferiores, adormecidos e escondidos nos vossos buracos, despertai!"

54 → "Quem dentre vós transforma a escuridão em luz, e o sabor amargo em doce, antes que venham aqui? Quem dentre vós espera a cada dia pela luz que brilha na hora em que o Rei visita a Corça (Ayelet), e é glorificado e chamado Rei de todos os reis do mundo? Quem não aguarda isto todos os dias naquele mundo, não tem parte aqui."

55 → Enquanto isso, viu muitos dos companheiros (ḥavrayya) ao redor de todas aquelas colunas que estavam de pé. E viu que os elevavam para a Academia do Firmamento; uns subiam e outros desciam. E acima de todos viu o Mestre das Asas (Mare de-Gadfe) que vinha.

56 → E ele jurou um juramento, que ouviu de trás do véu (Pargod), que o Rei visita a cada dia e lembra-se da Corça que jaz no pó, e chuta chutes nessa hora em trezentos e noventa firmamentos, e todos tremem e estremecem diante d'Ele. E Ele derrama lágrimas sobre isto, e caem aquelas lágrimas, fervendo como fogo, dentro do Grande Mar. E daquelas lágrimas ergue-se aquele Príncipe do Mar (Memunah de-Yama), e sustenta-se, e santifica o Nome do Rei Santo, e aceita sobre si engolir todas as águas da Criação e reuni-las dentro de si, na hora em que se reunirem todas as nações contra o Povo Santo, e as águas secarão e eles passarão a seco.

57 → Enquanto isso, ouviu uma voz que dizia: "Abri espaço, abri espaço! Pois eis que o Rei Messias (Malka Meshiḥa) vem para a Academia de Rabi Shim‘on." Porque todos os justos que lá estão são chefes de Academia. E aquelas academias que estão lá são notáveis. E todos aqueles companheiros que estão em cada academia sobem da academia daqui para a Academia do Firmamento. E o Messias vem a todas aquelas academias e sela a Torá da boca dos Rabinos. E naquela hora vem o Messias coroado pelos chefes das academias com coroas supremas.

58 → Naquela hora, levantaram-se todos aqueles companheiros, e levantou-se Rabi Shim‘on, e a sua luz subia até a altura do firmamento. Disse-lhe [o Messias]: "Rabi, bem-aventurado és tu, pois a tua Torá sobe em trezentas e setenta luzes, e cada luz se divide em seiscentos e treze sabores que sobem e banham-se nos rios de bálsamo puro. E o Santo, Bendito Seja, Ele sela a Torá da tua academia, e da academia de Ezequias, rei de Judá, e de dentro da academia de Aías, o silonita (Aḥiyah HaShiloni)."

59 → "E eu não vim para selar da tua academia, senão o Mestre das Asas vem aqui, pois eu sei que não entrará em outra academia, a não ser na tua academia." Naquela hora, Rabi Shim‘on contou-lhe aquele juramento que o Mestre das Asas jurara. Então estremeceu o Messias e elevou a sua voz, e estremeceram os firmamentos, e estremeceu o Grande Mar, e estremeceu o Leviatã, e o mundo pensou que ia virar-se. Enquanto isso, viu Rabi Ḥiyya aos pés de Rabi Shim‘on. Disse: "Quem colocou aqui um homem vestido com a veste daquele mundo [corpo físico]?" Disse Rabi Shim‘on: "Este é Rabi Ḥiyya, a luz da Lâmpada da Torá." Disse-lhe: "Que se reúna ele e seus filhos e sejam da tua academia." Disse Rabi Shim‘on: "Dê-se-lhe um tempo." Deram-lhe um tempo.

60 → E saiu de lá tremendo, e seus olhos vertiam lágrimas. Estremeceu Rabi Ḥiyya, chorou e disse: "Bem-aventurada a parte dos justos naquele mundo, e bem-aventurada a parte do filho de Yoḥai que mereceu isto. Sobre ele está escrito: 'Para fazer herdar aos que me amam o que existe (Yesh), e os seus tesouros encherei' [Provérbios 8:21]."

Capítulo 11: Os Céus e Terras Criados a Partir das Palavras da Torá (Versículos 61-73)

O Zohar ensina que cada nova palavra de sabedoria da Torá, renovada pelo estudo de uma pessoa, tem o poder de criar um novo firmamento (céu) e uma nova terra. Essas palavras de sabedoria sobem, são coroadas pelo Divino e se tornam "Novos Céus" e "Terras da Vida". Em nítido contraste, palavras de Torá proferidas por alguém que não atingiu o nível de entendimento adequado criam um "firmamento de falsidade", do qual emergem forças destrutivas que podem causar grande dano ao mundo.

61 → Bereshit. Rabi Shim‘on abriu o discurso: "'E porei as Minhas palavras na tua boca (Va’asim dvarei befikha)...' [Isaías 51:16]. Quanto deve o homem esforçar-se na Torá dia e noite! Pois o Santo, Bendito Seja, escuta a voz daqueles que se ocupam com a Torá, e com cada palavra que se renova na Torá, pela mão daquele que se esforça na Torá, Ele faz um firmamento."

62 → Aprendemos: naquela hora em que uma palavra de Torá se renova pela boca do homem, aquela palavra sobe e apresenta-se diante do Santo, Bendito Seja. E o Santo, Bendito Seja, toma aquela palavra, beija-a e coroa-a com setenta coroas gravadas e esculpidas. E a palavra de sabedoria que foi renovada sobe e senta-se sobre a cabeça do "Justo Vida dos Mundos" (Tzadik Ḥai ‘Almin). E voa de lá, e percorre setenta mil mundos, e sobe até o Ancião de Dias (‘Atiqa de-Yomin). E todas as palavras do Ancião de Dias são palavras de sabedoria em mistérios ocultos e supremos.

63 → E aquela palavra oculta de sabedoria que se renovou aqui, quando sobe, une-se àquelas palavras do Ancião de Dias, e sobe e desce com elas, e entra em dezoito mil mundos ocultos que "olho não viu, ó Deus, senão Tu" (‘ayin lo ra’atah Elohim zulatekha). Saem de lá, e percorrem e vêm cheias e perfeitas, e apresentam-se diante do Ancião de Dias. Naquela hora, o Ancião de Dias sente o aroma dessa palavra e compraz-se nela, mais do que em tudo. Toma aquela palavra e coroa-a com trezentas e setenta mil coroas. Aquela palavra voa, sobe e desce, e faz-se um firmamento.

64 → E assim, cada palavra de sabedoria; fazem-se firmamentos que subsistem em plena existência diante do Ancião de Dias, e Ele chama-os "Novos Céus" (Shamayim Ḥadashim) — Céus Renovados, ocultos dos mistérios da Sabedoria Suprema. E todas aquelas outras palavras de Torá que se renovam, apresentam-se diante do Santo, Bendito Seja, sobem e tornam-se "Terras da Vida" (Artzot haḤayim). E descem e coroam-se numa terra, e renova-se e faz-se tudo uma "Nova Terra", daquela palavra que se renovou na Torá.

65 → E sobre isto está escrito: "Pois, como os novos céus e a nova terra que eu faço (‘oseh), permanecerão diante de mim..." [Isaías 66:22]. Não está escrito "fiz" (‘asiti), mas "faço" (‘oseh), pois Ele faz constantemente a partir dessas inovações e mistérios da Torá. E sobre isto está escrito: "E porei as Minhas palavras na tua boca e com a sombra da Minha mão te cobri, para plantar céus e fundar a terra" [Isaías 51:16]. Não está escrito "os céus" (hashamayim), mas "céus" (shamayim).

66 → Disse Rabi El‘azar: "O que significa 'e com a sombra da Minha mão te cobri'?" Disse-lhe: "Na hora em que a Torá foi entregue a Moisés, vieram muitas miríades de anjos superiores para queimá-lo com a chama das suas bocas, até que o Santo, Bendito Seja, cobriu-o. E agora que esta palavra sobe, coroa-se e apresenta-se diante do Santo, Bendito Seja, Ele cobre aquela palavra e cobre aquele homem, para que não seja conhecido por eles, exceto pelo Santo, Bendito Seja. E não tenham inveja dele, até que se faça daquela palavra novos céus e nova terra. É o que está escrito: 'e com a sombra da Minha mão te cobri para plantar céus e fundar a terra', como foi dito."

67 → "'E para dizer a Sião: Tu és meu povo (Ule’emor leTzion ‘ami atah).' E para dizer àqueles portões e palavras que são distintos uns sobre os outros: 'Tu és meu povo'. Não leias '‘ami' (meu povo), mas '‘imi' (comigo) — 'Tu és comigo', para ser parceiro comigo; assim como Eu, com a minha palavra, fiz céus e terra, conforme está escrito: 'Pela palavra do Senhor os céus foram feitos', também tu. Bem-aventurados são aqueles que se esforçam na Torá."

68 → "E se disseres que a palavra de qualquer pessoa que não sabe faz isto? Vem e vê: Aquele que não está habituado aos mistérios da Torá e renova palavras que não conhece com clareza como convém — aquela palavra sobe, e sai ao encontro daquela palavra um 'homem de língua perversa' (ish tahpukhot), língua mentirosa, de dentro da fenda do Grande Abismo; e salta quinhentas parasangas para receber aquela palavra, toma-a e vai com aquela palavra para o seu abismo, e faz com ela um firmamento de falsidade, que é chamado Tohu (Caos)."

69 → "E voa naquele firmamento aquele 'homem de perversidades', seis mil parasangas de uma só vez. Assim que este firmamento de falsidade se estabelece, sai imediatamente a 'mulher de prostituições' (eshet zenunim), fortalece-se naquele firmamento de falsidade e associa-se a ele. E de lá, sai e mata muitos milhares e miríades, pois quando ela está naquele firmamento, tem permissão e poder para voar por todo o mundo num só instante."

70 → "E sobre isto está escrito: 'Ai dos que puxam a iniquidade (he‘avon) com cordas de falsidade (hashav)...' [Isaías 5:18]. 'A iniquidade' (He‘avon) é o macho. 'E como com cordas de carroça o pecado (ḥata’ah).' Quem é 'o pecado'? É a fêmea que é chamada Ḥata’ah. Ele puxa aquele que é chamado Iniquidade, com aquelas cordas da falsidade, e depois, 'como cordas de carroça o pecado', para aquela fêmea que é chamada Pecado, que lá se fortalece para voar e matar seres humanos. E sobre isto: 'Pois derrubou muitos traspassados (Ki rabim ḥalalim hipilah)...' [Provérbios 7:26]. Quem os derrubou? É aquela Ḥata’ah que matou os seres humanos. Quem causou isto? Um discípulo de sábio que não chegou ao nível de ensino e ensina (talmid ḥakham shelo higgi‘a lehora’ah umoreh); que o Misericordioso nos salve."

71 → Disse Rabi Shim‘on aos companheiros: "Peço-vos que não saia da vossa boca uma palavra de Torá que não soubestes e não ouvistes de uma grande árvore como convém, para que não sejais a causa daquele Pecado matar multidões de seres humanos em vão." Abriram todos e disseram: "Que o Misericordioso nos salve, que o Misericordioso nos salve."

72 → "Vem e vê: Com a Torá, o Santo, Bendito Seja, criou o mundo. E já foi estabelecido, conforme está escrito: 'Então eu estava com Ele como um pupilo (amon), e era o Seu deleite dia após dia' [Provérbios 8:30]. E Ele olhou nela uma vez, e duas, e três e quatro vezes, e depois disse-lhes, e depois fez com ela a obra. Para ensinar aos seres humanos a não errar nela. Como está escrito: 'Então a viu e a relatou (vayisaperah), estabeleceu-a (hekhinah) e também a esquadrinhou (ḥaqarah). E disse ao homem (Vayomer la’adam)...' [Jó 28:27-28]."

73 → "E correspondendo a estas quatro vezes — que está escrito: 'Então a viu', 'e a relatou', 'estabeleceu-a' e 'também a esquadrinhou' — criou o Santo, Bendito Seja, o que criou. E antes de produzir a Sua obra, introduziu quatro palavras primeiro, conforme está escrito: Bereshit Bara Elohim Et — eis quatro. E depois HaShamayim (os céus). Estas correspondem às quatro vezes que o Santo, Bendito Seja, olhou na Torá antes de produzir a Sua obra para a Sua arte."

Capítulo 12: O Encontro no Caminho: O Sábio, o Pobre e os Mistérios do Shabat (Versículos 74-119)

Este longo trecho narra o encontro de Rabi El'azar e Rabi Abba com um homem misterioso que transportava uma carga em asnos. O homem, que se revela ser o grande sábio Rav Hamnuna Sabba, discursa com profundidade sobre os múltiplos níveis místicos do Shabat. Ele distingue entre o "Shabat superior", ligado ao mandamento de "Lembrar" (Zakhor), e o "Shabat inferior", ligado a "Guardar" (Shamor), explicando sua geometria simbólica como um "círculo e o quadrado de dentro". Ele também oferece uma interpretação esotérica do versículo sobre Benaia, filho de Joiada, conectando os "dois heróis de Moabe" ao Primeiro e Segundo Templos, cuja destruição impediu o fluxo do divino. A secura do "rio Quebar" simboliza esta perda, permitindo que o leão divino (Uriel) no altar fosse substituído pelo cão do "Outro Lado" (Bal'adan). Após compartilhar essa profunda sabedoria, o sábio desaparece misteriosamente.

74 → Rabi El‘azar ia ver Rabi Yosi, filho de Rabi Shim‘on ben Lakunya, seu sogro, e Rabi Abba estava com ele; e um homem conduzia a carga atrás deles. Disse Rabi Abba: "Abramos os portais da Torá, pois a hora e o tempo são propícios para nos prepararmos nos caminhos."

75 → Abriu Rabi El‘azar e disse: "'Guardareis os meus sábados (Et shabtotai tishmoru)...' [Levítico 19:30]. Vem e vê: em seis dias o Santo, Bendito Seja, criou o mundo. E a cada dia revelava a Sua obra e dava a Sua força naquele dia. Quando revelou a Sua obra e deu a Sua força? No quarto dia; pois aqueles três dias primeiros estavam todos ocultos e não se revelaram; assim que veio o quarto dia, fez sair a obra e a força de todos."

76 → "Pois o fogo, a água e o vento (asha u-maya ve-ruḥa), embora sejam três elementos superiores, todos estavam em suspenso e a obra deles não se revelou até que a terra os revelou; então se conheceu o ofício de cada um deles."

77 → "E se disseres que foi no terceiro dia, como está escrito 'Produza a terra relva (Tadshe ha’aretz deshe)...' e escrito 'E a terra produziu (VaTotze ha’aretz)...' — mas este, embora esteja escrito no terceiro dia, foi o quarto dia, e incluiu-se no terceiro dia para ser um sem separação. E depois, o quarto dia revelou a sua obra para fazer sair o artífice para o seu ofício de cada um. Porque o quarto dia é a quarta perna do Trono Superior (Kursaya ‘ila’ah)."

78 → "E todas as obras de todos eles, tanto dos dias primeiros quanto dos dias últimos, estavam pendentes no dia de Shabat. É o que está escrito: 'E terminou Deus no sétimo dia (Vaykhal Elohim bayom hashevi‘i)' — este é o Shabat e esta é a quarta perna do Trono."

79 → "E se disseres: se é assim, o que significa 'Guardareis os meus sábados (Et shabtotai tishmoru)' — dois [sábados]? Mas o Shabat da véspera do Shabat (Shabat de-ma‘alei shabta) e o Shabat do dia propriamente dito não têm separação."

80 → Disse aquele árabe (ṭay‘a) que carregava a carga atrás deles: "E o que significa 'e reverenciareis o meu santuário (umiqdashi tira’u)'?" Disse-lhe: "Esta é a santidade do Shabat." Disse-lhe: "E o que é a santidade do Shabat?" Disse-lhe: "Esta é a santidade que é atraída de cima." Disse-lhe: "Se é assim, fizeste do Shabat algo que não é santo, mas a santidade repousa sobre ele de cima." Disse Rabi Abba: "E assim é: 'e chamarás ao sábado deleitoso, ao santo do Senhor honrado (liqdosh H' mekhubad)' [Isaías 58:13]. Menciona Shabat separadamente e 'Santo do Senhor' separadamente." Disse-lhe: "Se é assim, quem é 'Santo do Senhor'?" Disse-lhe: "A santidade que desce de cima e repousa sobre ele." Disse-lhe: "Se a santidade que é atraída de cima é chamada 'honrado', parece que o Shabat não é 'honrado', e está escrito 'e o honrares' (ve-khibadto)." Disse Rabi El‘azar a Rabi Abba: "Deixa este homem, pois há nele uma palavra de sabedoria que nós não conhecemos." Disseram-lhe: "Dize tu."

81 → Abriu [o homem] e disse: "'Guardareis os meus sábados (Et shabtotai).' Et (partícula acusativa) vem para incluir o limite do Shabat (teḥum shabat), que é de dois mil côvados para cada lado; e por isso incluiu Et shabtotai — este é o Shabat superior e o Shabat inferior, que estes dois estão incluídos como um e ocultos como um."

82 → "Restou outro Shabat que não foi mencionado e estava envergonhado. Disse diante d'Ele: 'Mestre do Mundo, desde o dia em que me fizeste, sou chamado Shabat, e não há dia sem noite.' Disse-lhe: 'Minha filha, tu és Shabat e Shabat te chamei, mas eis que Eu te coroo com uma coroa superior ainda.' Fez passar um arauto e disse: 'E reverenciareis o meu santuário (umiqdashi tira’u)' — e este é o Shabat da véspera de Shabat, que é Temor (Yir’ah), e nele reside o Temor. E quem é ele? É aquele que o Santo, Bendito Seja, incluiu e disse: 'Eu sou o Senhor (Ani H’)'. E eu ouvi do meu pai que dizia assim. E foi preciso: Et para incluir o limite do Shabat. Shabtotai: este é o círculo e o quadrado de dentro, e são dois. E correspondendo a esses dois, temos duas santidades que devemos mencionar: uma Vaykhulu (E foram terminados) e uma Qiddush (Santificação). Vaykhulu tem trinta e cinco palavras, e no Qiddush que nós santificamos, trinta e cinco palavras; e tudo sobe aos setenta nomes do Santo, Bendito Seja, e a Assembleia de Israel coroa-se com eles."

83 → "E porque este círculo e quadrado são 'meus sábados', estão incluídos ambos em Shamor (Guarda), conforme está escrito: 'Guardareis (Tishmoru)'. Pois o Shabat superior aqui não foi incluído em Shamor, mas em Zakhor (Lembra), pois o Rei Supremo termina em Zakhor. E por isso é chamado 'Rei a quem a paz pertence' (Malka de-shalama dileih), e a Sua paz é Zakhor. E por isso não há discórdia no alto."

84 → "Porque há duas 'pazes' embaixo: uma é Jacó (Ya‘aqov) e uma é José (Yosef); e por isso está escrito duas vezes: 'Paz, paz, para o que está longe e para o que está perto (Shalom shalom laraḥoq vlaqarov)'. 'Para o que está longe' — este é Jacó; 'e para o que está perto' — este é José. 'Para o que está longe', como se diz: 'De longe o Senhor me apareceu (Meraḥoq H’ nir’ah li)' e 'A sua irmã pôs-se de longe (vatetatzev aḥoto meraḥoq)'. 'E para o que está perto', como se diz: 'novos que vieram de perto (ḥadashim miqarov ba’u)'."

85 → "'De longe' — este é o Ponto Superior (Nequdah ‘ila’ah) que está no seu palácio; e sobre isto está escrito 'Guardareis' (tishmoru), incluído em Shamor. 'E o meu santuário temereis (umiqdashi tira’u)' — este é o Ponto que está no meio, do qual se deve ter mais medo do que de tudo, pois a sua punição é a morte; e é o que está escrito: 'aqueles que o profanarem certamente morrerão (meḥalaleha mot yumat)'. Quem são 'aqueles que o profanarem'? Aquele que entra no vácuo (ḥalal) do círculo e do quadrado, no lugar onde aquele Ponto reside e o danifica — morrerá certamente; e por isso está escrito 'temereis' (tira’u). E aquele Ponto chama-se Eu (Ani), e sobre ele reside aquele Oculto Supremo que não se revela, e este é YHVH, e tudo é um." Desceram Rabi El‘azar e Rabi Abba e beijaram-no. Disseram: "E tens toda essa sabedoria debaixo da tua mão e carregas atrás de nós?" Disseram-lhe: "Quem és tu?" Disse-lhes: "Não pergunteis quem sou eu, mas vamos eu e vós e nos ocupemos com a Torá, e cada um dirá palavras de sabedoria para iluminar o caminho."

86 → Disseram-lhe: "Quem te deu a tarefa de vir aqui para ser carregador de asnos (ṭa‘un ba-ḥamrei)?" Disse-lhes: "O Yod travou guerra com duas letras, com o Kaf e o Samekh, para se ligar comigo. O Kaf não quis retirar-se e ligar-se, pois não podia existir nem um momento senão nele. O Samekh não quis retirar-se, para apoiar (lesa‘ada) aqueles que caem, pois sem o Samekh não podem existir."

87 → "O Yod veio a mim sozinho, beijou-me e abraçou-me, chorou comigo e disse-me: 'Meu filho, o que farei contigo? Mas eis que eu subirei e encherei-me de muitos bens e letras ocultas, supremas e preciosas; depois disso virei a ti e serei teu apoio, e dar-te-ei a herança de duas letras superiores, mais do que aquelas que se retiraram, que são Yesh (Há/Substância) — o Yod superior e o Shin superior — para que tenhas tesouros cheios de tudo. E por isso, meu filho, vai e carrega asnos.' E por isso eu vou assim."

88 → Alegraram-se Rabi El‘azar e Rabi Abba e choraram, e disseram: "Vai, monta, e nós carregaremos atrás de ti." Disse-lhes: "Não vos disse que é ordem do Rei, até que venha aquele que carrega asnos?" Disseram-lhe: "Mas o teu nome não nos disseste. O lugar da tua habitação, qual é?" Disse-lhes: "O lugar da minha habitação é bom e elevado para mim: é uma Torre única que voa no ar (migdal ḥad de-paraḥ ba-avira), grande e preciosa. E aqueles que habitam nesta Torre são o Santo, Bendito Seja, e um Pobre (Miskena). E este é o lugar da minha habitação; e exilei-me de lá e carrego asnos." Olharam Rabi Abba e Rabi El‘azar para ele, e ele fez-lhes provar as suas palavras, que eram doces como o maná e o mel. Disseram-lhe: "O nome do teu pai, se o disseres, beijaremos o pó dos teus pés." Disse-lhes: "E por quê? Não é meu costume orgulhar-me com a Torá."

89 → "Mas o meu pai, a sua morada era no Grande Mar (Yama Rabba), e ele era um peixe (nuna) que circundava o Grande Mar de um lado ao outro; e era grande, e precioso, e antigo de dias, até que engoliu todos os outros peixes do mar, e depois fê-los sair vivos e existentes, cheios de todos os bens do mundo. E percorreu o mar num instante com a sua força, e lançou-me fora como uma flecha na mão de um homem forte. E escondeu-me naquele lugar que vos disse. E ele voltou ao seu lugar e ocultou-se naquele mar."

90 → Olhou Rabi El‘azar para as suas palavras. Disse-lhe: "Tu és o filho da Lâmpada Sagrada, tu és o filho de Rav Hamnuna Sabba (o Ancião), tu és o filho da Luz da Torá, e tu carregas atrás de nós?" Choraram juntos e beijaram-no e foram. Disseram-lhe: "Se apraz diante do nosso Mestre que nos informe o seu nome."

91 → Abriu e disse: "'E Benaia, filho de Joiada (uBnayahu ben Yehoyada)...' [II Samuel 23:20]. Este versículo já foi estabelecido, e é belo. Mas este versículo veio para mostrar mistérios supremos da Torá. 'E Benaia, filho de Joiada' vem sobre o mistério da sabedoria; é uma palavra oculta, e o nome o causa. 'Filho de um homem vivo (Ben ish ḥai)' — este é o Justo Vida dos Mundos (Tzadik Ḥai ‘Almin). 'Grande em feitos (Rav pe‘alim)' — Senhor de todas as obras e de todos os exércitos superiores, pois todos saem dele. 'O Senhor dos Exércitos' (H' Tzeva’ot) é ele; sinal é ele em todos os seus exércitos, marcado é ele e maior do que tudo."

92 → "'Grande em feitos ele é, de Cabzeel (Meqabtze’el)' — esta árvore grande e preciosa, maior do que tudo; de que lugar saiu? O versículo volta e diz: 'de Cabzeel' — um degrau supremo oculto que 'olho não viu, etc.', um degrau que contém tudo, e recolhe (kanish) dentro de si da Luz Suprema, e dele sai tudo."

93 → "E ele é o Palácio Sagrado e Oculto (Heikhala Qadisha Satima), onde todos os degraus estão reunidos e ocultos dentro dele. E no corpo deste Palácio subsistem todos os mundos, e todos os exércitos sagrados dele se nutrem e subsistem na sua existência."

94 → "'Ele feriu os dois heróis de Moabe (Hu hikah et shnei ari’el Moav)' — dois Templos subsistem por causa dele e nutrem-se dele: o Primeiro Templo e o Segundo Templo. Uma vez que ele partiu, o fluxo que fluía de cima foi impedido; por assim dizer, 'ele feriu-os', destruiu-os e acabou com eles."

95 → "E o Trono Sagrado caiu. É o que está escrito: 'E eu estava no meio do exílio (Va’ani betokh hagolah)'. Aquele degrau que é chamado Eu (Ani) está 'no meio do exílio'. Por quê? 'Junto ao rio Quebar (‘al nehar kevar)' — junto ao rio que fluía e saía, cujas águas e fontes cessaram (pesiq), e não flui como antigamente. É o que está escrito: 'e o rio secará e ressequirá (venahar yeḥerav veyavash)' — secará no Primeiro Templo e ressequirá no Segundo Templo. E por isso: 'Ele feriu os dois heróis de Moabe (ari’el Moav)'. Moav: que eram do Pai (Me-Av) que está nos céus, e foram destruídos e acabados por causa dele, e todas as luzes que brilhavam para Israel, todas escureceram."

96 → "E também: 'Ele desceu e feriu o leão (Hu yarad vehikah et ha’aryeh)'. Nos tempos antigos, quando este rio atraía as suas águas para baixo, Israel subsistia em perfeição, pois sacrificavam sacrifícios e ofertas para expiar as suas almas; e então, descia de cima a imagem de um leão, e viam-no sobre o altar, deitado sobre a sua presa, comendo sacrifícios como um homem forte. E todos os cães escondiam-se dele e não saíam para fora."

97 → "Uma vez que os pecados causaram, ele desceu para dentro dos degraus de baixo e matou aquele leão, pois não quis dar-lhe a sua presa como antigamente; por assim dizer, 'matou-o'. 'Ele feriu o leão' certamente, 'dentro da cova (letokh habor)' — diante dos olhos do Outro Lado (Sitra Aḥra) maligno. Vendo isto, aquele Outro Lado fortaleceu-se e enviou um cão para comer os sacrifícios. E qual é o nome daquele leão? Uriel, cuja face é face de leão. E qual é o nome daquele cão? Bal’adan é o seu nome, pois não está incluído em Adam (Homem), mas é cão e face de cão."

98 → "'No dia da neve (beyom hashaleg)' — no dia em que os pecados causaram, e o julgamento foi julgado no alto pelo Tribunal Superior; e sobre isto está escrito: 'Não teme pela sua casa por causa da neve (Lo tira lebeitah mishaleg)' — este é o julgamento superior. Por quê? 'Pois toda a sua casa está vestida de escarlate (shanim)', e pode suportar o fogo forte. Até aqui é o mistério do versículo."

99 → "O que está escrito depois dele? 'E ele feriu um homem egípcio, um homem de aparência (Vehu hikah et ish mitzri ish mar’eh)'. Aqui o mistério do versículo vem para informar que, em todo tempo em que Israel pecou, ele retirou-se e reteve deles todos os bens e todas as luzes que brilhavam para eles. 'Ele feriu o homem egípcio' — esta é a luz, aquela luz que brilhava para Israel. E quem é ele? Moisés. Conforme está escrito: 'E disseram: Um homem egípcio nos livrou (Ish mitzri hitzilanu)...', e lá nasceu, e lá cresceu, e lá subiu à Luz Suprema."

100 → "'Homem de aparência (Ish mar’eh)': como se diz: 'e por aparência (umar’eh) e não por enigmas'. 'Homem' (Ish), como se diz: 'homem de Deus (ish ha’Elohim)' — por assim dizer, o marido daquela Aparência (Mar’eh), a Glória do Senhor (Kavod H’). Que mereceu conduzir este degrau com toda a sua vontade na terra, o que nenhum outro homem mereceu."

101 → "'E na mão do egípcio havia uma lança (Uvyad hamitzri ḥanit)'. Este é o bastão de Deus (Mateh HaElohim) que foi entregue na sua mão, como se diz: 'e o bastão de Deus na minha mão'. E este é o bastão que foi criado na véspera de Shabat, no crepúsculo, e gravado nele o Nome Santo, gravura sagrada; e com este pecou na rocha. Como se diz: 'E feriu a rocha com o seu bastão duas vezes'. Disse-lhe o Santo, Bendito Seja: 'Moisés, não te dei o Meu bastão para isto; por tua vida, não estará na tua mão daqui em diante'."

102 → "Imediatamente: 'e desceu a ele com um cajado (Vayered elav bashevet)' — com julgamento duro. 'E arrancou a lança da mão do egípcio (Vayigzol et haḥanit miyad hamitzri)'. Pois daquela hora em diante foi-lhe retirado, e não esteve na sua mão para sempre. 'E matou-o com a sua lança (Vayahargehu baḥanito)'. Por aquele pecado de bater com aquele bastão, morreu, e não entrou na Terra Santa, e aquela luz foi retirada de Israel."

103 → "'Dentre os trinta, eis que ele é honrado (Min hashloshim hakhi nikhbad)': estes são os trinta anos superiores, dos quais ele toma e atrai para baixo; e deles ele tomava e aproximava-se. 'Mas aos três não chegou (Ve’el hashlohsa lo ba)': eles vinham a ele e davam-lhe com a vontade do coração, mas ele não vinha a eles."

104 → "E, no entanto, embora não entrasse no número e na conta deles: 'E Davi o pôs sobre a sua guarda (Vayasimehu David el mishma‘to)'. Pois não se separou da tábua do seu coração para sempre; não há separação para eles jamais. Davi pôs o seu coração nele, mas ele não a Davi. Porque os louvores, e cânticos, e misericórdia que a Lua faz para o Sol, ela o atrai para si, para que a sua morada seja com ela. E isto é 'E Davi o pôs sobre a sua guarda'."

105 → Caíram Rabi El‘azar e Rabi Abba diante dele. Enquanto isso, não o viram mais; levantaram-se e olharam para todos os lados e não o viram. Sentaram-se e choraram, e não podiam falar um com o outro. Depois de uma hora, disse Rabi Abba: "Certamente isto é o que aprendemos: que em todo caminho onde os justos andam e há palavras de Torá entre eles, aqueles justos daquele mundo vêm até eles. Certamente este é Rav Hamnuna Sabba que veio a nós daquele mundo para revelar-nos estas palavras; e antes que o reconhecêssemos, foi-se e ocultou-se de nós." Levantaram-se e quiseram carregar os asnos, mas não andaram; quiseram carregar e não andaram. Tiveram medo e deixaram os asnos. E até hoje chamam aquele lugar "Lugar dos Asnos" (Dukh de-ḥamrei).

106 → Abriu Rabi El‘azar e disse: "'Quão grande é o Teu bem que reservaste para os que Te temem (Mah rav ṭuvkha asher tzafanta lire’eikha)...' [Salmos 31:20]. Quão grande é o bem supremo e precioso que o Santo, Bendito Seja, reservou para fazer aos seres humanos, àqueles justos supremos, tementes do pecado, que se esforçam na Torá, quando entram naquele mundo. Não está escrito 'Teu bem' (ṭuvkha), mas 'grande é o Teu bem' (rav ṭuvkha). E quem é ele? 'Lembrarão o Teu grande bem (Zekher rav ṭuvkha yabi‘u)'. E este é o prazer da vida que flui do Mundo Vindouro para o 'Vivo dos Mundos' (Ḥai ‘Almin), que é 'a memória do Teu grande bem'. Certamente é ele: 'e grande bondade para a casa de Israel (ve-rav ṭuv leveit Yisra’el)'."

107 → "Mais ainda: 'Quão grande (Mah rav) é o Teu bem'. Aqui está gravado o mistério da Sabedoria, e todos os mistérios estão incluídos aqui. Mah: como foi dito. Rav: esta é a árvore Grande e Forte. Pois há outra árvore menor do que ela, e esta é Rav (Grande), e eleva-se na altura dos firmamentos."

108 → "'Teu bem' (Ṭuvkha): esta é a Luz que foi criada no primeiro dia. 'Que reservaste (tzafanta) para os que Te temem': pois escondeu-a para os justos naquele mundo. 'Operaste (Pa‘alta)': este é o Jardim do Éden superior. Conforme está escrito: 'o lugar para a Tua habitação que operaste, ó Senhor (makhon leshivtekha pa‘alta H’)' [Êxodo 15:17], e este é 'operaste para os que confiam em Ti'."

109 → "'Diante dos filhos dos homens (Neged bnei adam)': este é o Jardim do Éden de baixo, onde todos os justos estão de pé no espírito (ruaḥ) que se veste numa veste preciosa, à semelhança e imagem deste mundo; e isto é 'diante dos filhos dos homens', naquela imagem dos filhos dos homens deste mundo. E ficam lá, e voam no ar e sobem para dentro da Academia do Firmamento naquele Jardim do Éden de cima, e voam e banham-se no orvalho dos rios de bálsamo puro, e descem e habitam embaixo."

110 → "E por vezes aparecem 'diante dos filhos dos homens' para realizar milagres para eles, como anjos superiores; à semelhança do que vimos agora, a luz da Lâmpada Suprema. E não merecemos observar e conhecer mais mistérios da sabedoria."

111 → Abriu Rabi Abba e disse: "'E disse Manoá à sua mulher: Certamente morreremos, pois vimos a Deus (Mot namut ki Elohim ra’inu)' [Juízes 13:22]. Embora Manoá não soubesse o que fazia, disse: 'Visto que está escrito: Pois não me verá o homem e viverá, certamente nós vimos, e por isso certamente morreremos.' E nós vimos e merecemos esta luz que ia conosco, e existimos no mundo. Pois eis que o Santo, Bendito Seja, enviou-o a nós para nos informar mistérios da sabedoria que ele revelou; bem-aventurada é a nossa parte."

112 → Foram e chegaram a uma montanha, e o sol estava a declinar. Começaram os ramos das árvores da montanha a bater uns nos outros e a entoar um cântico. Enquanto andavam, ouviram uma voz forte que dizia: "Filhos de Deus santos (Bnei elahin qadishin), vós que estais espalhados entre os vivos deste mundo, vós lâmpadas filhos da Academia, reuni-vos nos vossos lugares para vos deleitar com o vosso Mestre na Torá." Tiveram medo e pararam nos seus lugares e sentaram-se.

113 → Enquanto isso, saiu uma voz como antes e disse: "Rochas fortes, martelos elevados (Ṭinarin taqifin paṭishin rama’in), eis que o Mestre das Cores (Mare de-gavnin), bordado em imagens, está de pé sobre o pilar; entrai e reuni-vos." Naquela hora ouviram a voz dos ramos das árvores, grande e forte, e diziam: "A voz do Senhor quebra os cedros (Qol H’ shover arazim)." Caíram sobre as suas faces Rabi El‘azar e Rabi Abba, e um grande temor caiu sobre eles; levantaram-se apressadamente e foram, e não ouviram nada. Saíram da montanha e seguiram.

114 → Quando chegaram à casa de Rabi Yosi, filho de Rabi Shim‘on ben Lakunya, viram Rabi Shim‘on ben Yoḥai lá; alegraram-se. Alegrou-se Rabi Shim‘on e disse-lhes: "Certamente passastes por um caminho de milagres e sinais supremos, pois eu dormia agora e vi-vos, e a Benaia filho de Joiada que vos enviava duas coroas, pela mão de um ancião, para coroar-vos. Certamente, o Santo, Bendito Seja, estava neste caminho. Além disso, vejo que as vossas faces mudaram." Disse Rabi Yosi: "Bem dissestes, pois o sábio é superior ao profeta." Veio Rabi El‘azar e colocou a sua cabeça entre os joelhos do seu pai e contou o ocorrido.

115 → Temeu Rabi Shim‘on e chorou. Disse: "'Ó Senhor, ouvi a Tua fama e temi (H’ shama‘ti shim‘akha yare’ti)' [Habacuque 3:2]. Este versículo Habacuque disse na hora em que viu a sua morte e a sua ressurreição pelas mãos de Eliseu. Por que foi chamado Habacuque? Porque está escrito: 'neste tempo determinado, daqui a um ano, abraçarás um filho (at ḥoveqet ben)'. E este era o filho da Sunamita. E houve dois abraços (ḥibuqin): um da sua mãe e um de Eliseu. Conforme está escrito: 'e pôs a sua boca sobre a boca dele'."

116 → "Encontrei no livro do Rei Salomão o Nome Gravado de setenta e dois nomes, gravou sobre ele em palavras (be-tevin). Porque as letras do alfabeto que o seu pai gravara nele a princípio, quando morreu, voaram dele. E agora que Eliseu o abraçou, gravou nele todas aquelas letras dos setenta e dois nomes. E as letras desses setenta e dois nomes gravados são duzentas e dezesseis letras."

117 → "E todas as letras Eliseu gravou no seu espírito para sustentá-lo com as letras dos setenta e dois nomes, e chamou-o Habacuque (Ḥabaquq). Nome que completa todos os lados: completa os abraços, como foi dito, e completa o mistério das duzentas e dezesseis letras do Nome Santo. Com palavras (be-tevin) sustentou-se para devolver o seu espírito, e com letras (be-atvan) sustentou-se todo o seu corpo na sua existência; e por isso foi chamado Habacuque."

118 → "E ele disse: 'Ó Senhor, ouvi a Tua fama e temi': ouvi o que me aconteceu, que provei daquele mundo, e temi. Começou a pedir misericórdia pela sua alma e disse: 'Ó Senhor, a Tua obra (H’ po‘olkha)...' que fizeste para mim, 'no meio dos anos dá-lhe vida (beqerev shanim ḥayehu)' — como ḥayav (sua vida). E todo aquele que se liga àqueles 'anos antigos' (shanim qadmoniyot), a vida liga-se nele. 'No meio dos anos notifica-a (beqerev shanim todi‘a)' — àquele degrau em que não há vida alguma."

119 → Chorou Rabi Shim‘on e disse: "Também eu, pelo que ouvi, tenho temor do Santo, Bendito Seja." Ergueu as suas mãos sobre a cabeça e disse: "E quanto a Rav Hamnuna Sabba, a Luz da Torá — vós merecestes vê-lo face a face, e eu não mereci." Caiu sobre o seu rosto e viu-o desenraizando montanhas e acendendo velas no palácio do Rei Messias. Disse-lhe: "Rabi, naquele mundo sereis vizinhos dos Mestres da Doutrina (Mare ulfanin) diante do Santo, Bendito Seja." Daquele dia em diante, chamava a Rabi El‘azar, seu filho, e a Rabi Abba de Peni’el, como se diz: "Pois vi a Deus face a face (Ki ra’iti Elohim panim el panim)."

Capítulo 13: O Temor do Senhor como Portão para a Sabedoria (Versículos 120-124)

O capítulo esclarece que o "Temor do Senhor" (Yir’at H’) não é o fim da sabedoria, mas sim o seu "Princípio" (Reshit). É o portão de entrada indispensável para acessar a Sabedoria Suprema. Sem passar por este portão, ninguém pode se aproximar do Rei Supremo. Este temor está misticamente ligado à Árvore do Conhecimento do Bem e do Mal, pois contém ambas as potencialidades: se a pessoa merece, manifesta-se como Bem; se não, como Mal.

120 → Bereshit. Rabi Ḥiyya abriu o discurso: "'O princípio da sabedoria é o temor do Senhor; bom entendimento têm todos os que cumprem os seus mandamentos; o seu louvor permanece para sempre (Reshit ḥokhmah yir’at H’ sekhel ṭov le-khol ‘oseihem tehilato ‘omedet la‘ad)' [Salmos 111:10]. 'Princípio da sabedoria' — este versículo deveria dizer 'O fim da sabedoria é o temor do Senhor', pois o temor do Senhor é o fim da sabedoria. Mas ela é o Princípio para entrar no degrau da Sabedoria Suprema. É o que está escrito: 'Abri-me as portas da justiça... Esta é a porta do Senhor' [Salmos 118:19-20]. Certamente, se não entrar por este portão, não entrará jamais no Rei Supremo. Pois Ele é elevado, oculto e escondido, e fez para Si portões uns sobre os outros."

121 → "E no fim de todos os portões fez um portão com muitas fechaduras, com muitas aberturas, com muitos palácios, uns sobre os outros. Disse: 'Todo aquele que quiser entrar até Mim, este portão será o primeiro para Mim; quem entrar por este portão, entrará.' Da mesma forma, o primeiro portão para a Sabedoria Suprema é o Temor do Senhor (Yir’at H’), e este é o Princípio (Reshit)."

122 → "Bet (Em/Dois). São dois que se unem como um, e são dois pontos: um escondido e oculto, e um que está revelado. E porque não há separação entre eles, chamam-se Princípio (Reshit) — um e não dois; quem toma este, toma aquele, e tudo é um, pois Ele e o Seu Nome são Um, conforme está escrito: 'E saibam que Tu, cujo nome é o Senhor, és o único (Veyed‘u ki atah shimkha H’ levadekha)'."

123 → "Por que é chamado 'Temor do Senhor'? Porque é a Árvore do Conhecimento do Bem e do Mal (Ilana de-Ṭov vaRa‘): se o homem merece, é Bem; e se não merece, é Mal. E por isso reside neste lugar o Temor, e este é o portão para entrar em todo o bem do mundo. 'Bom entendimento (Sekhel ṭov)': estes são dois portões que são como um. Rabi Yosi disse: 'Bom entendimento' é a Árvore da Vida (Ilana de-Ḥayei), que é entendimento bom sem mal algum. E porque não reside nela o mal, é entendimento bom sem mal."

124 → "'Para todos os que os cumprem (le-khol ‘oseihem)': estas são 'as misericórdias de Davi, as fiéis (ḥasdei David hane’emanim)', os sustentáculos da Torá; e aqueles que sustentam a Torá, por assim dizer, eles a fazem (‘oseihem). Todos aqueles que se ocupam com a Torá não têm 'fazer' (‘asiyah) enquanto se ocupam com ela; aqueles que os sustentam têm neles 'fazer', e por esta força está escrito: 'o seu louvor permanece para sempre', e o Trono sustenta-se na sua existência como convém."

Capítulo 14: A Vigília da Noiva e os Adornos da Torá (Versículos 125-150)

O texto descreve a prática mística de estudar a Torá durante toda a noite que antecede a união da Noiva (a Shekhinah) com seu Marido (o Divino). Este estudo noturno serve como os adornos e as reparações da Noiva. Aqueles que participam dessa vigília, conhecidos como "Filhos da Ḥupá", são registrados no Livro da Memória e abençoados pelo Santo, Bendito Seja. A presença deles é essencial para que a Noiva entre na câmara nupcial no dia seguinte.

125 → Rabi Shim‘on estava sentado e ocupava-se com a Torá na noite em que a Noiva (Kalah) se une ao seu Marido (Ba‘alah). Pois aprendemos: todos os companheiros que são filhos do Palácio da Noiva (Bnei heikhala de-Khalah) precisam, naquela noite em que a Noiva se prepara para estar no dia seguinte sob a Ḥupá com o seu Marido, estar com ela toda aquela noite e alegrar-se com ela nas suas reparações (tiquneha) com que ela é reparada: ocupar-se com a Torá, da Torá para os Profetas, e dos Profetas para os Escritos, e nas interpretações dos versículos e nos mistérios da sabedoria. Porque estes são as suas reparações e os seus adornos. E ela e as suas donzelas entram e ficam sobre as suas cabeças, e ela prepara-se neles e alegra-se neles toda aquela noite. E no dia seguinte não entra na Ḥupá senão com eles, e estes são chamados 'Filhos da Ḥupá' (Bnei Ḥupatah). E assim que ela entra na Ḥupá, o Santo, Bendito Seja, pergunta por eles, abençoa-os e coroa-os com a coroa da Noiva; bem-aventurada é a sua parte.

126 → E Rabi Shim‘on e todos os companheiros entoavam com o júbilo da Torá, e renovavam palavras de Torá, cada um deles; e alegrava-se Rabi Shim‘on e todos os outros companheiros. Disse-lhes Rabi Shim‘on: "Filhos, bem-aventurada é a vossa parte, pois amanhã a Noiva não entrará na Ḥupá senão convosco; porque todos aqueles que preparam os seus adornos nesta noite e se alegram com ela, todos serão registrados e escritos no Livro das Memórias, e o Santo, Bendito Seja, abençoa-os com setenta bênçãos e coroas do Mundo Superior (‘Alma ‘Ila’ah)."

127 → Abriu Rabi Shim‘on e disse: "'Os céus proclamam a glória de Deus (Hashamayim mesaprim kevod El)' [Salmos 19:2]. Este versículo já estabelecemos. Mas neste tempo, quando a Noiva desperta para entrar na Ḥupá no dia de amanhã, prepara-se e ilumina-se com os seus adornos junto com os companheiros que se alegram com ela toda aquela noite, e ela alegra-se com eles."

128 → "E no dia de amanhã, quantas multidões, exércitos e acampamentos reúnem-se com ela! E ela e todos eles esperam por cada um daqueles que a prepararam nesta noite. Assim que se unem como um e ela vê o seu Marido, o que está escrito? 'Os céus proclamam a glória de Deus'. 'Os céus': este é o Noivo que entra na Ḥupá. 'Proclamam' (Mesaprim): brilham como o brilho da safira (ke-zohara de-sapir), que brilha e resplandece de uma extremidade do mundo até a outra extremidade do mundo."

129 → "'A glória de Deus (Kevod El)': esta é a glória da Noiva que é chamada El, conforme está escrito: 'Deus (El) que se indigna todos os dias' [Salmos 7:12]. Em todos os dias do ano é chamada El, e agora, que entrou na Ḥupá, é chamada 'Glória' (Kavod) e é chamada El: glória sobre glória, luz sobre luz e domínio sobre domínio."

130 → "Então, naquela hora em que o Céu entra na Ḥupá e vem iluminá-la, todos aqueles companheiros que a prepararam, todos se destacam pelos seus nomes lá. É o que está escrito: 'e o firmamento anuncia a obra das suas mãos (uma‘aseh yadav magid haraki‘a)'. 'Obra das suas mãos': estes são os Senhores do Sinal da Aliança (Mare Qayama de-Berit), chamados 'obra das suas mãos', como se diz: 'e a obra das nossas mãos confirma sobre nós', esta é a Aliança do Sinal (Berit Qayama) que está selada na carne do homem."

131 → Rav Hamnuna Sabba disse assim: "'Não permitas à tua boca fazer pecar a tua carne (Al titen et pikha laḥaṭi et besarekha)' [Eclesiastes 5:5] — que o homem não dê a sua boca para vir a ter um pensamento mau, e seja causa de pecado para aquela carne santa na qual está selada a Aliança Sagrada. Pois se fizesse assim, arrastá-lo-iam para o Guehinom. E aquele que é encarregado sobre o Guehinom, Dumah é o seu nome, e muitas miríades de anjos da destruição estão com ele; e ele está à porta do Guehinom. E todos aqueles que guardaram a Aliança Sagrada neste mundo, ele não tem permissão para se aproximar deles."

132 → "O Rei Davi, na hora em que lhe ocorreu aquele fato [com Bat-Sheva], teve medo. Naquela hora subiu Dumah diante do Santo, Bendito Seja, e disse-Lhe: 'Mestre do Mundo, está escrito na Torá: E o homem que cometer adultério com a mulher de outro homem... e: E à mulher do teu próximo, etc. Davi, que profanou a Aliança com uma relação ilícita (‘ervah), o que será dele?' Disse-lhe o Santo, Bendito Seja: 'Davi é justo (zakai), e a Aliança Sagrada permanece na sua integridade, pois foi revelado diante de Mim que Bat-Sheva estava destinada a ele desde o dia em que o mundo foi criado.'"

133 → "Disse-Lhe: 'Se diante de Ti foi revelado, diante dele não foi revelado.' Disse-lhe: 'E além disso, o que aconteceu foi permitido, pois todos aqueles que saíam à guerra não saíam sem antes entregar um divórcio (get) à sua mulher.' Disse-Lhe: 'Se é assim, ele deveria ter esperado três meses, e não esperou.' Disse-lhe: 'Em que se aplica isso? Num caso em que suspeitamos que ela esteja grávida; mas foi revelado diante de Mim que Urias nunca se aproximou dela, pois o Meu Nome está selado nele como testemunho: está escrito Uriyah e está escrito Uriyahu [com as letras do Nome Divino] — o Meu Nome está selado nele, que nunca teve relações com ela'."

134 → "Disse-Lhe: 'Mestre do Mundo, eis o que disseste: se diante de Ti foi revelado que Urias não se deitou com ela, quem revelou isso diante dele [Davi]? Ele deveria ter esperado por ela três meses. E além disso, se ele sabia que Urias nunca se deitou com ela, por que Davi mandou e ordenou-lhe que tivesse relações com a sua mulher, como está escrito: Desce à tua casa e lava os teus pés?'"

135 → "Disse-lhe: 'Certamente ele não sabia; mas esperou mais de três meses, pois foram quatro meses. Pois assim aprendemos: no dia vinte e cinco de Nissan, Davi fez passar o arauto em todo Israel, e estiveram com Joabe no dia sete de Sivan, e foram e destruíram a terra dos filhos de Amon: Sivan, Tamuz, Av e Elul permaneceram lá. E no dia vinte e quatro de Elul aconteceu o que aconteceu com Bat-Sheva. E no dia de Yom Kippur o Santo, Bendito Seja, perdoou-lhe aquele pecado. E há quem diga que no dia sete de Adar passou o arauto, e reuniram-se no dia quinze de Iyar, e no dia quinze de Elul aconteceu o que aconteceu com Bat-Sheva, e no dia de Yom Kippur foi-lhe anunciado: Também o Senhor transferiu o teu pecado, não morrerás. O que significa não morrerás? Não morrerás pela mão de Dumah'."

136 → "Disse Dumah: 'Mestre do Mundo, tenho uma palavra contra ele: ele abriu a boca e disse: Vive o Senhor, que é digno de morte o homem que fez isto; e ele julgou a si mesmo. Tenho uma reclamação (ṭrunya) contra ele.' Disse-lhe: 'Não tens permissão, pois ele confessou diante de Mim e disse: Pequei contra o Senhor — embora não tenha pecado [no adultério em si]. Mas naquilo que pecou contra Urias, escrevi uma punição contra ele e ele aceitou.' Imediatamente Dumah retornou ao seu lugar desapontado (befaḥei nefesh)."

137 → "E sobre isto disse Davi: 'Se o Senhor não fora o meu auxílio, a minha alma quase teria habitado com Dumah (Lulei H’ ‘ezratah li kim‘at shakhnah dumah nafshi)' [Salmos 94:17]. 'Se o Senhor não fora o meu auxílio' — que foi o meu advogado (apoṭropa). 'Quase teria habitado, etc.' — o que é 'quase' (kim‘at)? Como a espessura de um fio. Como a medida que há entre mim e o Outro Lado; tal era a medida para que a minha alma não habitasse com Dumah."

138 → "E por isso o homem deve guardar-se para não dizer uma palavra como Davi, pois não poderá dizer a Dumah: 'Pois foi um erro (Ki shegagah hi)', como foi para Davi, e o Santo, Bendito Seja, venceu-o no julgamento. 'Por que se indignaria Deus contra a tua voz (Lamah yiqtzof HaElohim ‘al qolekha)' — contra aquela voz que ele disse. 'E destruiria a obra das tuas mãos (Veḥibel et ma‘aseh yadekha)' — esta é a carne santa, a Aliança Sagrada que ele danificou e que é arrastada para o Guehinom pela mão de Dumah."

139 → "E por isso 'o firmamento anuncia a obra das suas mãos' — estes são os companheiros que se uniram a esta Noiva. E aos Senhores da Aliança dela. 'Anuncia' (Magid) e registra a cada um. Quem é 'o firmamento' (HaRaki‘a)? É aquele firmamento onde estão o sol, a lua, as estrelas e as constelações; e este é o Livro da Memória (Sefer Zikaron): ele anuncia e registra-os e inscreve-os, para serem filhos do Palácio e para fazerem a vontade deles sempre."

140 → "'Um dia discursa a outro dia (Yom leyom yabi‘a omer)'. Um dia santo, daqueles dias superiores do Rei, louva os companheiros e dizem aquela palavra que cada um disse ao seu companheiro. 'Um dia ao outro dia discursa' aquele 'dito' (omer) e o louva. 'E a noite à outra noite (velaylah lelaylah)': cada degrau que domina à noite louva um ao outro, aquele conhecimento que cada um [recebeu] do seu companheiro; e em grande perfeição tornam-se amigos e amados."

141 → "'Não há linguagem e não há palavras (Ein omer ve’ein devarim)' nas outras coisas do mundo, que não são ouvidas diante do Rei Santo e Ele não deseja ouvi-las. Mas estas palavras: 'por toda a terra saiu a sua linha (bekhol ha’aretz yatza qavam)'. São os servos do Messias estas palavras; moradas superiores e moradas inferiores. Destas se fizeram firmamentos, e destas [fez-se] terra, daquele louvor. E se disseres que essas palavras estão num só lugar? 'Na extremidade do mundo as suas palavras (biqtze tevel mileihem)'."

142 → "E uma vez que se fizeram firmamentos delas, quem habita neles? Volta e diz: 'Para o sol pôs neles uma tenda (la-shemesh sam ohel bahem)'. Aquele Sol Santo pôs a sua morada e habitação neles, e coroou-se neles."

143 → "Uma vez que reside naqueles firmamentos e coroa-se neles, então: 'e ele é como um noivo que sai da sua câmara nupcial (vehu keḥatan yotze meḥupato)', alegra-se e corre naqueles firmamentos; sai deles, e entra e corre dentro de outra Torre, em outro lugar. 'De uma extremidade dos céus é a sua saída (Miqtze hashamayim motza’o)' — certamente do Mundo Superior ele sai e vem, que é a extremidade dos Céus no alto. 'E o seu circuito (u-tequfato)': qual é o seu circuito? É a extremidade dos Céus embaixo, que é o circuito do Ano (Tequfat haShanah) que circunda todas as extremidades. E ligou-se dos Céus até este firmamento."

144 → "'E nada se esconde do seu calor (ve’ein nistar meḥamato)', daquela órbita e do circuito do sol que circunda em todos os lados; 'e nada se esconde' — não há quem se cubra dele em todos os degraus superiores, pois todos o rodeiam e vêm a ele, e de cada um não há quem se cubra dele. 'Do seu calor' (Meḥamato): na hora em que se aquece e volta para eles em retorno (teshuvah) completo. Todo este louvor e toda esta exaltação é por causa da Torá, conforme está escrito: 'A Torá do Senhor é perfeita (Torat H’ temimah)' [Salmos 19:8]."

145 → "Seis vezes está escrito aqui YHVH, e seis versículos desde 'Os céus proclamam' até 'A Torá do Senhor é perfeita'; e sobre este mistério está escrito Bereshit — eis seis letras. Bara Elohim et hashamayim ve’et ha’aretz — eis seis palavras. Outros versículos correspondem às seis vezes YHVH; seis versículos por causa das seis letras daqui, seis nomes por causa das seis palavras daqui."

146 → Enquanto estavam sentados, entraram Rabi El‘azar, seu filho, e Rabi Abba. Disse-lhes: "Certamente a face da Shekhinah vem convosco, e por isso vos chamei Peni’el, pois vistes a face da Shekhinah face a face; e agora que soubestes e vos foi revelado o versículo de Benaia filho de Joiada, certamente é palavra do Ancião Sagrado, e o versículo que se segue, e aquele que é oculto de tudo disse-o."

147 → "E este versículo está em outro lugar à semelhança deste. Abriu e disse: 'E ele feriu o homem egípcio, um homem de medida de cinco côvados (Vehu hikah et ha’ish hamitzri ish midah ḥamesh ba’amah)' [I Crônicas 11:23]. E tudo é um só mistério: este 'egípcio' é aquele que é conhecido, 'muito grande na terra do Egito aos olhos dos servos, etc.', grande e precioso, como revelou aquele Ancião."

148 → "E este versículo foi dito na Academia Celestial: 'homem de medida' (ish midah) é tudo um; 'homem de aparência' e 'homem de medida' é tudo um, porque ele é o Shabat e o Limite (Teḥum). Conforme está escrito: 'E as medireis fora da cidade (U-madotem miḥutz la‘ir)', e está escrito: 'Não cometereis injustiça no juízo, na medida (ba-midah)'; e por isso ele é 'homem de medida'. E ele é literalmente 'homem de medida', o seu comprimento é de uma extremidade do mundo até à outra extremidade do mundo. O Primeiro Homem assim era. E se disseres: eis que está escrito 'cinco côvados' (ḥamesh ba’amah) — esses 'cinco côvados' eram de uma extremidade do mundo até à outra extremidade do mundo."

149 → "'E na mão do egípcio havia uma lança como o eixo dos tecelões (kimnor orgim)'. Este é o bastão de Deus que estava na sua mão, gravado com o Nome Gravado e Explícito, no brilho das combinações de letras que Bezalel e a sua academia gravavam, que é chamado 'tecelão' (oreg), conforme está escrito: 'Encheu-os... artífice e desenhista e bordador, etc.' E aquele bastão brilhava o Nome Gravado em todos os lados na luz dos sábios que gravavam o Nome Explícito em quarenta e duas cores. E leia daqui em diante como [o Ancião] disse; bem-aventurada é a sua parte."

150 → "Sentai-vos, amados, sentai-vos, e renovemos a reparação da Noiva nesta noite. Pois todo aquele que se associa com ela nesta noite será guardado em cima e em baixo todo aquele ano, e passará o ano em paz. Sobre eles está escrito: 'O anjo do Senhor acampa-se ao redor dos que O temem e os livra. Provai e vede que o Senhor é bom (Ḥoneh mal’akh H’ saviv lire’av vayḥaltzem ṭa‘amu ure’u ki ṭov H’)' [Salmos 34:8-9]."

Capítulo 15: Os Falsos Deuses e os Reinos Inferiores (Versículos 151-160)

Este capítulo explora os reinos inferiores, especificamente uma terra chamada "Arqa", habitada pelos descendentes de Caim. Este lugar é governado por entidades de duas cabeças, como ‘Afrira e Qasṭimon. De lá, eles interagem com as forças dos anjos caídos, ‘Azza e ‘Azza’el, que habitam as montanhas da escuridão, e buscam Na‘amah, a mãe dos demônios. O Zohar explica que o versículo aramaico de Jeremias ("Os deuses que não fizeram os céus e a terra...") é recitado nesta língua para rejeitar esses poderes inferiores sem despertar a inveja ou a acusação dos anjos superiores, que também são chamados de "Elohim".

151 → Abriu Rabi Shim‘on e disse: "Bereshit bara Elohim. Este versículo deve ser observado, pois todo aquele que diz que há outro deus é cortado dos mundos; conforme foi dito: 'Assim lhes direis: Os deuses que não fizeram os céus e a terra, perecerão da terra e de debaixo destes céus (Kednah temrun lehom elahaya di shmaya ve-arqa la ‘avadu ye’vadu me-ar‘a u-min teḥot shmaya eleh)' [Jeremias 10:11]. Porque não há outro deus exceto o Santo, Bendito Seja, somente."

152 → "E este versículo é aramaico (Targum), exceto pela palavra do fim do versículo (eleh). Se disseres que é porque os anjos santos não se ocupam do aramaico e não o reconhecem, esta palavra seria mais apropriada dizer em Língua Sagrada (Lashon HaQodesh), para que os anjos santos ouvissem e fossem levados a agradecer por isso. Mas certamente por isso está escrito em aramaico: para que os anjos santos não se ocupem dele, e não tenham inveja do homem para lhe fazer mal; porque neste versículo, em geral, estão os anjos santos, pois eles são chamados Elohim, e na generalidade de Elohim estão, e eles não fizeram céus e terra."

153 → "'E a terra (Ve-arqa)' — deveria ser Ve-ar‘a. Mas porque Arqa é uma das sete terras de baixo, e naquele lugar estão os descendentes de Caim; depois que foi expulso da face da terra (Adamah), desceu para lá e gerou descendência, e confundiu-se lá, pois não sabia nada. E é uma terra dupla (ar‘a kefila), composta de escuridão e luz."

154 → "E há lá dois governantes que dominam, um na escuridão e um na luz, e lá há acusação um contra o outro; e na hora em que Caim desceu para lá, associaram-se um ao outro e completaram-se como um. E tudo viu que eram descendentes de Caim. E por isso eles têm duas cabeças, como duas serpentes, exceto quando aquela luz domina, vence a sua parte e vence a outra. E por isso incluíram-se os que estão na escuridão na luz e tornaram-se um."

155 → "Esses dois governantes são ‘Afrira e Qasṭimon, e a imagem deles é como a imagem dos anjos santos com seis asas. Uma imagem é como de boi, e uma imagem é como de águia. E quando se unem, tornam-se imagem de homem (Adam)."

156 → "Quando estão na escuridão, transformam-se em imagem de serpente com duas cabeças, e andam como serpente, e voam dentro do abismo, e banham-se no Grande Mar. Quando chegam às correntes de ‘Azza e ‘Azza’el, irritam-nos e despertam-nos; e eles saltam dentro das montanhas de escuridão e pensam que o Santo, Bendito Seja, quer exigir julgamento deles."

157 → "E estes dois governantes nadam no Grande Mar, e voam de lá, e vão à noite ter com Na‘amah, mãe dos demônios (shedim), pela qual erraram os primeiros anjos (bnei ha’Elohim); e pensam aproximar-se dela. E ela salta sessenta mil parasangas, e faz-se em várias formas para os filhos dos homens, para que os filhos dos homens errem atrás dela."

158 → "E estes dois governantes voam e percorrem todo o mundo, e retornam ao seu lugar; e despertam naqueles descendentes de Caim um espírito de maus instintos, para fazer prole."

159 → "Os céus que dominam lá não são como estes. E a terra não produz, pela força deles, semeadura e colheita como estes; e não retornam senão em muitos anos e tempos. E estes 'deuses que não fizeram os céus e a terra, perecerão da terra (ye’vadu me-ar‘a)' — da terra superior do universo (Tevel), para que não dominem nela, e não percorram nela, e não sejam causa para os filhos dos homens se impurificarem por polução noturna. E sobre isto: 'perecerão da terra e de debaixo destes céus (u-min teḥot shmaya eleh)' — que foram feitos com o nome de Eleh, como foi dito."

160 → "E por isso este versículo é Targum (aramaico), para que os anjos superiores não pensem que se fala sobre eles e nos acusem. E sobre este mistério de Eleh, como foi dito, é uma palavra sagrada que não se troca por tradução."

Capítulo 16: O Rei das Nações e a Soberania Divina (Versículos 161-168)

Através de um diálogo entre Rabi Shim'on e um filósofo, o Zohar aborda a soberania de Deus sobre todos os povos. O título "Rei das nações" não diminui Sua relação especial com Israel, mas a expande, afirmando Seu domínio absoluto sobre todas as nações e seus governantes celestiais (os "sábios das nações"). O texto conclui que, embora esses poderes celestiais governem sob a vontade divina, nenhum deles se compara à obra ou à excelência do Criador.

161 → Disse-lhe Rabi El‘azar: "Este versículo que está escrito: 'Quem não Te temeria, ó Rei das nações? Pois a Ti convém (Mi lo yira’akha melekh hagoyim ki lekha ya’atah)' [Jeremias 10:7] — que louvor é este? Disse-lhe: El‘azar, meu filho, este versículo foi interpretado em vários lugares; mas certamente não é assim [simples]. Pois está escrito: 'Pois entre todos os sábios das nações e em todo o seu reino, não há semelhante a Ti (Ki bekhol ḥakhmei hagoyim uvekhol malkhutam me’ein kamokha)'. Isto veio para abrir a boca dos ímpios, que pensam que o Santo, Bendito Seja, não conhece os seus pensamentos e cogitações, e por isso deve-se dar a conhecer a sua tolice. Pois uma vez veio um filósofo das nações do mundo até mim e disse-me: 'Vós dizeis que o vosso Deus domina em todas as alturas dos céus, e todos os exércitos e acampamentos não O alcançam e não conhecem o Seu lugar. Este versículo não aumenta a Sua glória tanto assim, pois está escrito: Pois entre todos os sábios das nações e em todo o seu reino não há semelhante a Ti. Que comparação é esta para com seres humanos que não têm existência?'"

162 → "'E além disso, vós dizeis: E não se levantou mais profeta em Israel como Moisés. Em Israel não se levantou, mas nas nações do mundo levantou-se. Da mesma forma, eu direi: entre todos os sábios das nações não há semelhante a Ele, mas nos sábios de Israel há. Se é assim, um Deus que tem semelhante entre os sábios de Israel não é supremo e dominador. Olha o versículo, e encontrarás que fui preciso como convém.'"

163 → "Disse-lhe eu: 'Certamente disseste bem. Quem ressuscita mortos senão o Santo, Bendito Seja, somente? Vieram Elias e Eliseu e ressuscitaram mortos. Quem faz descer as chuvas senão o Santo, Bendito Seja, somente? Veio Elias, e reteve-as e fez descê-las pela sua oração. Quem fez céus e terra senão o Santo, Bendito Seja, somente? Veio Abraão, e sustentaram-se na sua existência por causa dele.'"

164 → "'Quem guia o sol senão o Santo, Bendito Seja? Veio Josué, e fê-lo calar e ordenou-lhe que ficasse no seu lugar e calou-se, conforme está escrito: E o sol calou-se e a lua parou. O Santo, Bendito Seja, decreta um decreto; também Moisés decretava um decreto e cumpria-se. E além disso, o Santo, Bendito Seja, decreta decretos, e os justos de Israel anulam-nos, conforme está escrito: O justo governa o temor de Deus (Tzadik moshel yir’at Elohim). E além disso, Ele ordenou-lhes que andassem nos Seus caminhos propriamente, para assemelhar-se a Ele em tudo.' Foi aquele filósofo e converteu-se em Kfar Sheḥalim, e chamavam-lhe Yosi Qaṭina’ah (o Pequeno/Menor); e estudou muita Torá, e está entre os sábios e justos daquele lugar."

165 → "Agora deve-se observar o versículo: e eis que está escrito: 'Todas as nações são como nada diante d'Ele (Kol hagoyim ke’ayin negdo)' [Isaías 40:17]. Que grandeza há aqui? Mas: 'Quem não Te temeria, Rei das nações?' — e Ele é Rei das nações e não Rei de Israel? Mas em todo lugar, o Santo, Bendito Seja, quis ser louvado em Israel, e não é chamado senão sobre Israel somente, conforme está escrito: 'Deus de Israel', 'Deus dos Hebreus'. E está escrito: 'Assim diz o Senhor, Rei de Israel'. Rei de Israel certamente. Disseram as nações do mundo: 'Temos outro padroeiro (paṭron) no céu, pois o vosso Rei só domina sobre vós sozinhos, e sobre nós não domina'."

166 → "Veio o versículo e disse: 'Quem não Te temeria, Rei das nações' — Rei supremo, para subjugá-los e açoitá-los e fazer neles a Sua vontade. 'Pois a Ti convém': ter medo de Ti em cima e em baixo. 'Pois entre todos os sábios das nações': estes são os grandes governantes que são encarregados sobre eles. 'E em todo o seu reino': naquele reino de cima; pois há quatro reinos dominantes em cima, e dominam pela Sua vontade sobre todos os outros povos. E com tudo isto, não há neles quem faça sequer uma coisa pequena, senão como Ele lhes ordena, conforme está escrito: 'E segundo a Sua vontade Ele opera no exército do céu e nos habitantes da terra' [Daniel 4:32]. 'Sábios das nações': são os encarregados e grandes de cima, pois a sabedoria deles [das nações] vem deles. 'Em todo o seu reino': o reino que domina, como foi dito. E este é o versículo segundo o seu sentido simples (peshaṭ)."

167 → "Mas 'Pois entre todos os sábios das nações e em todo o seu reino': Isto encontrei nos livros antigos, que aqueles acampamentos e exércitos, embora tenham sido encarregados sobre as coisas do mundo, e Ele ordenou a cada um fazer uma tarefa — 'Quem é que fará, algum deles, como Tu (Me’ein kamokha)', já que Tu és marcado pela excelência e Tu és marcado pela Tua obra mais do que todos? E isto é 'Não há como Tu, ó Senhor (Me’ein kamokha H’)': quem é o oculto sagrado que fará e será como Tu, em cima e em baixo, e assemelhar-se-á a Ti em toda obra do Rei Santo, céus e terra? Mas eles são 'Caos' (Tohu) e 'os seus mais desejados não aproveitarão' [Isaías 44:9]. No Santo, Bendito Seja, está escrito: Bereshit bara Elohim, etc.; no reino deles está escrito: 'E a terra era caos e vazio (Veha’aretz haytah tohu vavohu)'."

168 → Disse Rabi Shim‘on aos companheiros: "Filhos desta celebração (Bnei hilula da), que cada um de vós prepare um adorno para a Noiva." Disse a Rabi El‘azar, seu filho: "El‘azar, dá um presente (navzvez) à Noiva, pois amanhã olhará, quando entrar na Ḥupá, naqueles cânticos e louvores que os filhos do palácio lhe deram para apresentar diante d'Ele."

Capítulo 17: A Ascensão da Noiva pelo Deserto da Fala (Versículos 169-173)

A imagem da "subida do deserto" (midbar) é interpretada misticamente como a ascensão da Noiva (a Shekhinah) através da "fala" (dibura) da oração e das bênçãos proferidas pelos lábios. O capítulo também enfatiza a importância da pureza ritual, como a lavagem das mãos, explicando que espíritos impuros podem se apegar a uma pessoa durante o sono ou em locais impuros, tornando proibido abençoar ou se conectar com o sagrado sem a devida purificação.

169 → Abriu Rabi El‘azar e disse: "'Quem é esta que sobe do deserto (Mi zot ‘olah min hamidbar)...' [Cântico dos Cânticos 3:6]. 'Quem é esta' (Mi zot): a generalidade de duas santidades, de dois mundos numa única união e num único vínculo. 'Que sobe' (‘Olah): literalmente para ser Santo dos Santos, pois Mi é Santo dos Santos, e uniu-se a Zot, para ser ‘Olah (Holocausto/Elevação) que é Santo dos Santos. 'Do deserto' (Min hamidbar): pois do deserto herdou o ser Noiva e entrar na Ḥupá."

170 → "Além disso, 'do deserto' ela sobe, como se diz: 'e o teu falar é agradável (u-midbarekh naveh)'. Naquele 'falar' (midbar) que sussurram os lábios, ela sobe. E aprendemos: O que significa o que está escrito 'estes deuses poderosos, estes (ha’Elohim ha’adirim ha’eleh)? Estes são os deuses que feriram o Egito com toda praga no deserto (bamidbar)' [I Samuel 4:8]. E acaso tudo o que o Santo, Bendito Seja, fez a eles foi no deserto? Eis que foi na terra habitada! Mas 'no deserto' (bamidbar) — 'pela fala' (bedibura), como se diz 'e o teu falar (u-midbarekh) é agradável' e escrito 'do deserto (umimidbar) montanhas'. Da mesma forma 'sobe do deserto' (olah min hamidbar) — 'pela fala' (bedibura) certamente: naquela palavra da boca ela sobe, e entra entre as asas da Mãe (Imma), e depois, pela fala, desce e repousa sobre as cabeças do Povo Santo."

171 → "Como sobe pela fala? Pois no início, quando o homem se levanta pela manhã, deve abençoar o seu Mestre; na hora em que abre os olhos, como abençoa? Assim faziam os piedosos antigos (ḥasidei qadma’ei): punham um recipiente com água diante deles, e na hora em que despertavam à noite, lavavam as mãos, e levantavam-se e ocupavam-se com a Torá, e abençoavam pela sua leitura. O galo canta, e então é meia-noite exatamente, e então o Santo, Bendito Seja, encontra-se com os justos no Jardim do Éden; e é proibido abençoar com mãos impuras e sujas — e assim a todo momento."

172 → "Porque na hora em que o homem dorme, o seu espírito (ruḥa) voa dele; e na hora em que o espírito voa dele, um espírito impuro (ruḥa mesaba) prepara-se e repousa sobre as suas mãos, e impurifica-as, e é proibido abençoar com elas sem lavagem (neṭilah). E se disseres: se é assim, eis que de dia, quando não dorme e o espírito não voa dele, e não repousa sobre ele o espírito impuro, [por que] quando vai à casa de banho (beit ha-kise) não deve abençoar nem ler na Torá sequer uma palavra até lavar as mãos? E se disseres que é porque estão sujas, não é assim, em que se sujaram?"

173 → "Mas ai dos seres do mundo, que não prestam atenção e não sabem a glória do seu Mestre, e não sabem sobre o que o mundo se sustenta. Um espírito há em todas as casas de banho do mundo, que reside lá e beneficia-se daquela sujeira e imundície, e imediatamente repousa sobre aqueles dedos das mãos do homem."

Capítulo 18: A Parte do Criador: A Alegria e a Caridade nas Festas (Versículos 174-179)

O Zohar ensina que a verdadeira alegria durante as festas deve incluir a "parte do Santo, Bendito Seja", que consiste em alegrar os pobres. Aquele que se alegra egoisticamente, sem compartilhar com os necessitados, atrai a atenção do Acusador (Satã). O exemplo do banquete de Abraão é usado para ilustrar como a negligência da caridade, mesmo em meio a uma grande celebração, pode levar ao julgamento divino e à dor, pois o Criador vem inspecionar Seus "vasos quebrados" (os pobres).

174 → Abriu Rabi Shim‘on e disse: "Todo aquele que se alegra nessas festas e não dá a parte do Santo, Bendito Seja, aquele 'olho mau', o Satã, odeia-o e acusa-o, e remove-o do mundo, e traz-lhe sofrimento sobre sofrimento."

175 → "A parte do Santo, Bendito Seja, é alegrar os pobres conforme o que pode fazer. Porque o Santo, Bendito Seja, naqueles dias, vem ver os Seus vasos quebrados (manin tevirin), e entra neles, e vê que não têm com que se alegrar, e chora sobre eles. Sobe ao alto para destruir o mundo."

176 → "Vêm os Filhos da Academia (Bnei Metivta) diante d'Ele e dizem: 'Mestre do Mundo, Misericordioso e Piedoso és chamado. Que as Tuas misericórdias rolem sobre os Teus filhos.' Diz-lhes: 'E acaso não fiz o mundo senão sobre a bondade (ḥesed)? Conforme está escrito: Disse eu: O mundo será construído sobre a bondade (Olam ḥesed yibaneh), e o mundo sobre isso se sustenta.' Dizem diante d'Ele os anjos superiores: 'Mestre do Mundo, eis que fulano, que come e bebe, e pode fazer bondade com os pobres e não lhes dá nada.' Vem aquele Acusador (Meqatreg) e pede permissão, e persegue aquele homem."

177 → "Quem temos no mundo maior do que Abraão, que fez bondade com todas as criaturas? No dia em que fez um banquete, o que está escrito? 'E cresceu o menino e foi desmamado, e fez Abraão um grande banquete no dia em que Isaque foi desmamado' [Gênesis 21:8]. Fez Abraão um banquete e convidou todos os grandes da geração para aquela refeição. E aprendemos: em toda refeição de alegria, aquele Acusador vai e vê se aquele homem adiantou bondade aos pobres, e se há pobres na casa; o Acusador retira-se daquela casa e não entra lá. E se não, entra lá e vê uma mistura de alegria sem pobres, e sem bondade adiantada aos pobres; sobe ao alto e acusa-o."

178 → "Abraão, quando convidou os grandes da geração, desceu o Acusador e parou à porta à semelhança de um pobre, e não houve quem prestasse atenção nele. Abraão servia àqueles reis e grandes. Sara amamentava os filhos de todos eles, pois não acreditavam que ela tivesse dado à luz; diziam: 'É uma criança enjeitada (asufi) e trouxeram-na do mercado.' Por isso trouxeram os seus filhos com eles, e Sara tomou-os e amamentou-os diante deles. É o que está escrito: 'Quem diria a Abraão que Sara amamentaria filhos (heni qah banim Sarah)' — 'filhos' no plural, certamente. E aquele Acusador estava à porta. Disse ela: 'Riso me fez Deus (Tzeḥoq ‘asah li Elohim)'. Imediatamente subiu aquele Acusador diante do Santo, Bendito Seja, e disse-Lhe: 'Mestre do Mundo, Tu disseste: Abraão, meu amigo (Avraham ohavi); fez um banquete e não Te deu nada, e nem aos pobres, e não ofereceu diante de Ti sequer uma pomba. E além disso, Sara disse que zombava em Ti'."

179 → "Disse-lhe o Santo, Bendito Seja: 'Quem no mundo é como Abraão?' E não saiu de lá até que confundiu toda aquela alegria; e o Santo, Bendito Seja, ordenou que se oferecesse Isaque em sacrifício, e foi decretado sobre Sara que morresse pela dor do seu filho — toda aquela dor foi causada por não ter dado nada aos pobres."

Capítulo 19: A Força da Torá e a Oração com os Patriarcas (Versículos 180-184)

Este trecho destaca o imenso poder da Torá, que ensina o homem a andar no caminho da verdade e lhe dá a sabedoria para anular decretos divinos adversos, pois o conecta à Árvore da Vida. O Zohar instrui que, antes da oração, a pessoa deve simbolicamente "tomar conselho" com os Patriarcas — Abraão (bondade), Isaque (santidade/julgamento) e Jacó (temor/verdade) — para fundamentar sua prece nos pilares que eles representam.

180 → Abriu Rabi Shim‘on e disse: "O que significa o que está escrito: 'E virou Ezequias o seu rosto para a parede e orou ao Senhor (Vayasev Ḥizqiyahu panav el haqir vayitpalel el H’)' [Isaías 38:2]? Vem e vê quão grande é a força da Torá, e quão superior é a tudo; pois todo aquele que se esforça na Torá não teme os superiores nem os inferiores, e não teme as más doenças do mundo, porque está agarrado à Árvore da Vida e aprende dela a cada dia."

181 → "Pois a Torá ensina ao homem a andar no caminho da verdade; ensina-lhe o conselho de como retornar diante do seu Mestre, para anular aquele decreto. Que mesmo que tenha sido decretado sobre ele que esse decreto não se anule, imediatamente é anulado e retira-se dele e não repousa sobre o homem neste mundo. E por isso, o homem deve esforçar-se na Torá dia e noite, e não se afastar dela, conforme está escrito: 'E meditarás nela de dia e de noite (Ve-hagita bo yomam valaylah)'; e se se afasta da Torá ou se separa dela, é como se se separasse da Árvore da Vida."

182 → "Vem e vê o conselho para o homem: quando sobe à noite para o seu leito, deve aceitar sobre si o Reino dos Céus (Malkhut Shamayim) com o coração íntegro, e adiantar-se a entregar diante d'Ele o depósito da sua alma; e imediatamente é salvo de todas as más doenças e de todos os maus espíritos, e não dominam sobre ele."

183 → "E pela manhã, quando se levanta do seu leito, deve abençoar o seu Mestre, e entrar na Sua Casa e prostrar-se diante do Seu Palácio com grande temor; e depois rezar a sua oração, e tomar conselho daqueles Patriarcas santos, conforme está escrito: 'E eu, pela grandeza da Tua bondade, entrarei na Tua casa; prostrar-me-ei para o templo da Tua santidade no Teu temor (Va’ani berov ḥasdekha avo veitekha eshtaḥaveh el heikhal qodshekha beyir’atekha)' [Salmos 5:8]."

184 → "Assim estabeleceram: o homem não deve entrar na sinagoga sem antes aconselhar-se com Abraão, Isaque e Jacó, porque eles instituíram a oração diante do Santo, Bendito Seja. É o que está escrito: 'E eu, pela grandeza da Tua bondade (berov ḥasdekha), entrarei na Tua casa' — este é Abraão. 'Prostrar-me-ei para o templo da Tua santidade' — este é Isaque. 'No Teu temor (beyir’atekha)' — este é Jacó. E deve incluí-los no início, e depois entrar na sinagoga e rezar a sua oração. Então está escrito: 'E disse-me: Tu és meu servo, Israel, em quem me gloriarei (Vayomer li ‘avdi atah Yisra’el asher bekha etpa’ar)'."

Capítulo 20: A Pérola de Rabi Shim'on e as Aves Mensageiras (Versículos 185-188)

A sabedoria de Rabi Shim'on é descrita como uma "pérola", uma pedra preciosa cuja luz se estende do céu à terra, iluminando o mundo inteiro. O capítulo narra um episódio em que Rabi Pinḥas, desejando saber o paradeiro de Rabi Shim'on, comunica-se misticamente com duas aves, usando-as como mensageiras. As aves retornam com um bilhete, informando que Rabi Shim'on e seu filho haviam saído da caverna onde estiveram reclusos.

185 → Rabi Pinḥas encontrava-se diante de Rabi Reḥumai na praia do Mar de Genesaré (Kif yama de-Ginosar). E era um homem grande e idoso, e os seus olhos deixaram de ver. Disse a Rabi Pinḥas: "Certamente ouvi que Yoḥai, nosso companheiro, possui uma pérola, uma pedra preciosa; e olhei na luz daquela pérola, que sai como a luz do sol da sua bainha e ilumina todo o mundo."

186 → "E aquela luz estende-se do céu à terra, e ilumina todo o mundo, até que se assente o Ancião de Dias (‘Atiqa de-Yomin) e se sente sobre o Trono como convém. E aquela luz contém tudo na tua casa; e da luz que está contida na tua casa, sai uma luz fina e pequena, e sai para fora e ilumina todo o mundo. Bem-aventurada é a tua parte. Sai, meu filho, sai! Vai atrás daquela pérola que ilumina o mundo, pois a hora é propícia para ti."

187 → Saiu de diante dele e estava prestes a entrar naquele barco; e dois homens estavam com ele. Viu duas aves que vinham e voavam sobre o mar. Elevou a voz para elas e disse: "Aves, aves, vós que voais sobre o mar! Vistes o lugar do filho de Yoḥai lá?" Esperou um pouco e disse: "Aves, aves, ide e respondei-me!" Voaram e foram-se, entraram no mar e foram-se.

188 → Antes de sair, eis que aquelas aves vinham, e na boca de uma delas havia um bilhete (pitqa), e estava escrito nele que o filho de Yoḥai saíra da caverna, ele e Rabi El‘azar, seu filho. Foi até ele e encontrou-o mudado, e o seu corpo cheio de feridas (ḥaludin). Chorou com ele e disse: "Ai de mim que te vi assim!" Disse: "Bem-aventurada a minha parte que me viste assim; pois se não me visses assim, eu não seria assim." Abriu Rabi Shim‘on sobre os preceitos da Torá e disse: "Os preceitos da Torá que o Santo, Bendito Seja, deu a Israel estão todos escritos na Torá de maneira geral."

Capítulo 21: O Primeiro Mandamento: A Raiz do Temor e suas Punições (Versículos 189-197)

A palavra "Bereshit" (No princípio) é identificada com o primeiro mandamento fundamental: o "Temor do Senhor". O Zohar diferencia tipos de temor, explicando que o temor essencial não se baseia no medo de punição, mas no reconhecimento da grandeza do Criador. O capítulo associa as quatro punições capitais (estrangulamento, apedrejamento, queima e morte pela espada) aos quatro termos do versículo sobre a criação em estado caótico: "tohu" (caos), "vohu" (vazio), "ḥoshekh" (escuridão) e "ruaḥ" (espírito).

189 → Bereshit bara Elohim. Este é o primeiro mandamento (piquda) de tudo, e este mandamento é chamado "Temor do Senhor" (Yir’at H’), que é chamado Princípio (Reshit), conforme está escrito: "O princípio da sabedoria é o temor do Senhor" (Reshit ḥokhmah yir’at H’). "O temor do Senhor é o princípio do conhecimento". Porque esta palavra Reshit é chamada [Temor], e esta é a porta para entrar na Fé (Mehemnuta), e sobre este mandamento sustenta-se todo o mundo.

190 → O Temor divide-se em três aspectos; dois deles não têm raiz (‘iqara) como convém, e um é a raiz do Temor. Há o homem que teme o Santo, Bendito Seja, para que vivam os seus filhos e não morram, ou teme pelo castigo do seu corpo ou do seu dinheiro; e por isso O teme sempre. Encontra-se que o temor com que ele teme o Santo, Bendito Seja, não tem raiz. E há o homem que teme o Santo, Bendito Seja, porque teme o castigo daquele mundo e o castigo do Guehinom. Estes dois não são a essência do Temor e a sua raiz.

191 → O Temor (Yir’ah) que é essencial é o homem temer o seu Mestre porque Ele é grande e governante, a essência e a raiz de todos os mundos, e tudo diante d'Ele é considerado como nada. Conforme foi dito: "e todos os habitantes da terra são considerados como nada (ve-khol da’arei ar‘a kelah ḥashivin)". E colocar a sua vontade naquele lugar que é chamado Temor.

192 → Chorou Rabi Shim‘on e disse: "Ai se disser, ai se não disser! Se disser, saberão os ímpios como servir o seu Mestre; se não disser, perderão os companheiros esta palavra. No lugar onde reside o Temor Santo, abaixo há um 'temor mau' que açoita e fere e acusa, e é uma correia para açoitar os ímpios."

193 → "E aquele que teme por causa do castigo do açoitamento e da acusação, como foi dito, não repousa sobre ele aquele Temor do Senhor que é chamado 'Temor do Senhor para a vida' (Yir’at H’ le-ḥayim). Mas quem repousa sobre ele? Aquele 'temor mau'; e encontra-se que repousa sobre ele aquela correia, o temor mau, e não o Temor do Senhor."

194 → "E por isso, o lugar que é chamado 'Temor do Senhor' é chamado 'Princípio do Conhecimento'. E por isso inclui-se aqui este mandamento; e este é o princípio e o fundamento para todos os outros mandamentos da Torá. Quem guarda o Temor, guarda tudo. Quem não guarda o Temor, não guarda os mandamentos da Torá, pois esta é a porta de tudo."

195 → "E por isso está escrito: Bereshit — que é o Temor — bara Elohim et hashamayim ve’et ha’aretz. Pois quem transgride isto, transgride os mandamentos da Torá. E o castigo de quem transgride isto é que esta 'correia má' o açoita. E isto é: 'E a terra era caos e vazio, e escuridão sobre a face do abismo, e o espírito de Deus (Veha’aretz haytah tohu vavohu veḥoshekh ‘al pnei tehom veruaḥ Elohim)'. Eis aqui quatro punições para punir com elas os ímpios."

196 → "Tohu (Caos): este é o estrangulamento (ḥeneq), conforme está escrito: 'a linha do caos (qav tohu)' — corda de medida. Bohu (Vazio): este é o apedrejamento (seqilah) — pedras que estão afundadas no grande abismo para punição dos ímpios. E Ḥoshekh (Escuridão): esta é a queima (sreifah), conforme está escrito: 'e sucedeu que, ao ouvirdes a voz do meio da escuridão, e o monte ardendo em fogo até o coração dos céus: escuridão, etc.' E este é o fogo forte que repousa sobre a cabeça dos ímpios para queimá-los."

197 → "E Ruaḥ (Espírito/Vento): esta é a morte pela espada (hereg be-sayif); vento de tempestade, espada afiada que flameja nele. Como se diz: 'e a chama da espada que se revolvia', e é chamada Ruaḥ. Este é o castigo para quem transgride os mandamentos da Torá; e está escrito depois do Temor, Reshit, que é a generalidade de tudo. Daqui em diante, os outros mandamentos da Torá."

Capítulo 22: O Segundo Mandamento: O Amor Perfeito nos Dois Lados (Versículos 198-203)

O segundo mandamento é o Amor, associado à declaração divina "Yehi Or" (Haja Luz), que representa o "Grande Amor". O Zohar ensina que o amor perfeito deve ser mantido "nos dois lados": tanto em tempos de bondade e prosperidade quanto em tempos de julgamento e adversidade. Este amor deve sempre estar unido ao Temor, para que a pessoa não peque pela complacência nem endureça seu coração diante da dificuldade.

198 → Segundo Mandamento (Pikuda Tinyana): Este é o mandamento ao qual o mandamento do Temor se apega e não sai dele jamais; e é o Amor (Ahavah). Que o homem ame o seu Mestre com um amor perfeito (reḥimu shlim). E o que é o amor perfeito? É o "Grande Amor" (Ahavah Rabbah), conforme está escrito: "Anda diante de mim e sê íntegro (tamim)" — perfeito no amor. E isto é o que está escrito: "E disse Deus: Haja Luz (Yehi Or)" — este é o amor da perfeição, que é chamado Grande Amor. E aqui está o mandamento: que o homem ame o seu Mestre como convém.

199 → Disse Rabi El‘azar: "Pai, o amor em perfeição eu ouvi [explicado]. Disse-lhe: Dize, meu filho, diante de Rabi Pinḥas, pois ele está nesse degrau." Disse Rabi El‘azar: "'Grande Amor' é o amor completo na perfeição dos dois lados; e se não se inclui nos dois lados, não é amor como convém em perfeição."

200 → "E por isso aprendemos: em dois lados explica-se o amor do Santo, Bendito Seja. Há quem O ame porque tem riqueza, longevidade, filhos ao seu redor, domina sobre os seus inimigos, os seus caminhos são prósperos; e por causa disso O ama. E se para este for o contrário, e o Santo, Bendito Seja, fizer virar sobre ele a roda do julgamento duro, odiá-Lo-á e não O amará de todo. E por isso este amor não é um amor que tem raiz."

201 → "O amor que é chamado perfeito é aquele que é nos dois lados: seja no julgamento (dina), seja na bondade e prosperidade dos seus caminhos. Que ame o seu Mestre como aprendemos: 'mesmo que Ele tome a tua alma de ti'. Este é o amor perfeito, que é nos dois lados. E por isso a Luz da Obra da Criação saiu e depois foi ocultada; quando foi ocultada, saiu o julgamento duro, e uniram-se os dois lados como um, para ser perfeição — este é o amor como convém."

202 → Tomou-o Rabi Shim‘on e beijou-o. Veio Rabi Pinḥas e beijou-o e abençoou-o, e disse: "Certamente o Santo, Bendito Seja, enviou-me aqui; esta é a luz fina que me disseram que estava contida na minha casa e depois iluminaria todo o mundo." Disse Rabi El‘azar: "Certamente não se deve esquecer o Temor em nenhum mandamento, quanto mais neste mandamento; é preciso ligar o Temor a este. Como se liga o Amor? Ele está num lado bom, como foi dito, que dá riqueza e bem, longevidade, filhos, sustento; então é preciso despertar o Temor, e temer para não causar pecado. E sobre isto está escrito: 'Bem-aventurado o homem que teme sempre (Ashrei adam mefaḥed tamid)', porque o Temor está incluído no Amor."

203 → "E assim é preciso no outro lado, do julgamento duro: despertar nele o Temor. Quando vê que o julgamento duro repousa sobre si, então despertará o Temor, e temerá o seu Mestre como convém e não endurecerá o seu coração. E por isso está escrito: 'e o que endurece o seu coração cairá no mal (u-maqsheh libo yipol be-ra‘ah)', naquele Outro Lado que é chamado Mal. Encontra-se o Temor unido aos dois lados e incluído neles; e este é o amor perfeito como convém."

Capítulo 23: O Terceiro Mandamento: A Unificação nos Mundos Superior e Inferior (Versículos 204-207)

O terceiro mandamento é o dever de unificar o nome de Deus diariamente. Isso é feito em dois níveis: nos seis lados superiores, através das seis palavras da primeira linha do "Shemá Yisra'el", e nos seis lados inferiores, através das seis palavras de "Barukh Shem...". Este ato de unificação mística transforma a "terra seca" (yabashah), um estado de julgamento estéril, em "terra" (eretz) fértil, pronta para produzir frutos espirituais.

204 → Terceiro Mandamento (Pikuda Telita’ah): Saber que há um Deus grande e governante no mundo, e unificá-Lo a cada dia com uma unificação (yiḥuda) como convém, nos seis lados superiores, e fazer-lhes uma única unificação nas seis palavras do Shemá Yisra’el; e dirigir a vontade ao alto com eles. E por isso Eḥad (Um) precisa ser prolongado nessas seis palavras.

205 → E isto é o que está escrito: "Ajuntem-se as águas debaixo dos céus num único lugar (Yiqavu hamayim mitaḥat hashamayim el maqom eḥad)." Que se reúnam os degraus debaixo do céu, para unir-se nele, para estar em perfeição nos seis lados como convém. E com tudo isto, naquela unificação, é preciso ligar nela o Temor; pois é preciso prolongar no Dalet (D) de Eḥad, pois o Dalet de Eḥad é grande. E é o que está escrito: "e apareça a porção seca (vetera’eh hayabashah)". Que seja vista e ligada a Dalet, que é a terra seca, naquela unificação.

206 → E depois que se liga lá em cima, é preciso ligá-la embaixo nas suas multidões, nos outros seis lados de baixo, em Barukh Shem Kevod Malkhuto Le‘olam Va‘ed (Bendito seja o Nome da Glória do Seu Reino para sempre), onde há outras seis palavras de unificação. Então, o que era "terra seca" (yabashah) torna-se "terra" (eretz) para produzir frutos e rebentos e para plantar árvores.

207 → E é o que está escrito: "E chamou Deus à porção seca Terra (Vayiqra Elohim layabashah Eretz)." Naquela unificação de baixo, a Terra é a vontade perfeita (re‘uta shlim) como convém. E por isso "que era bom" (ki ṭov) duas vezes: uma unificação superior e uma unificação inferior. Uma vez que se uniu nos dois lados, daqui em diante: "Produza a terra relva (Tadshe ha’aretz deshe)." Preparou-se para produzir frutos e rebentos como convém.

Capítulo 24: O Quarto Mandamento: A Unidade de YHVH e Elohim e a Queda de Eva (Versículos 208-214)

O quarto mandamento consiste em reconhecer a unidade absoluta entre os nomes divinos YHVH (Misericórdia) e Elohim (Julgamento), simbolizada pela frase "Haja luminares". Esta união superior é contrastada com a separação inferior causada pela serpente e por Eva. Misticamente, Eva inverteu as letras da palavra "ṭov" (bom), o que permitiu a manifestação da "mavet" (morte) no mundo, introduzindo a separação onde deveria haver unidade.

208 → Quarto Mandamento (Pikuda Revi‘a’ah): Saber que YHVH é Elohim (H’ hu HaElohim), como se diz: "E saberás hoje e farás retornar ao teu coração que o Senhor é Deus (Veyada‘ta hayom vahshevota el levavkha ki H’ hu HaElohim)." E incluir o nome Elohim no nome YHVH, para saber que eles são um e não há neles separação.

209 → E este é o mistério do que está escrito: "Haja luminares no firmamento dos céus para iluminar sobre a terra (Yehi me’orot birqi‘a hashamayim leha’ir ‘al ha’aretz)" — para serem dois nomes um só, sem separação alguma; para incluir Me’orot (escrito defectivamente, sem Vav) no nome Shamayim (Céus), pois eles são um e não há neles separação. Luz negra na luz branca, não há neles separação e tudo é um; e esta é a nuvem branca de dia e a nuvem de fogo à noite — atributo de dia e atributo de noite — e dispor um no outro para iluminar, como foi dito: "para iluminar sobre a terra".

210 → E este foi o pecado daquela serpente primordial: uniu embaixo e separou em cima; e por isso causou o que causou ao mundo. Porque é preciso separar embaixo e unir em cima; e a luz negra precisa unir-se em cima numa união única, e unir-se depois nas suas multidões na sua união, e separá-la do Lado Mau.

211 → E com tudo isto, é preciso saber que Elohim e YHVH são tudo um sem separação: "YHVH é Elohim". E quando o homem souber que tudo é um, e não colocar separação, até aquele Outro Lado retirar-se-á do mundo e não será atraído para baixo.

212 → E este é o mistério do que está escrito: "E sejam para luminares (Ve-hayu li-me’orot)." Eis a casca (qelipah) subindo atrás do cérebro (moḥa); o cérebro é Or (Luz), o Outro Lado é Mavet (Morte). Or (Luz) na união das letras; Mavet (Morte) na separação. E quando esta Luz se retira de lá, unem-se as letras da separação: Mavet (Morte).

213 → Destas letras começou Eva, e causou o mal sobre o mundo. Conforme está escrito: "E viu a mulher que era bom (Vatere ha’ishah ki ṭov)." Inverteu as letras para trás, restaram Mem (M) e Vav (V); e elas foram e tomaram a letra Tav (T) com elas, e ela causou a morte sobre o mundo, conforme está escrito VaTere (E viu [mas com as letras de Mavet e Resh]).

214 → Disse Rabi El‘azar: "Pai, eis que aprendemos que o Mem restou sozinho, e o Vav, que é vida sempre, inverteu-se e foi e tomou o Tav, conforme está escrito 'E tomou e deu (VaTiqaḥ VaTiten)', e completou-se esta palavra e uniram-se as letras." Disse-lhe: "Bendito sejas, meu filho, pois já estabelecemos esta palavra."

Capítulo 25: O Quinto Mandamento: A Alma Santa Através do Estudo da Torá (Versículos 215-218)

O quinto mandamento é o estudo da Torá. O Zohar explica que, através do esforço e da dedicação à Torá, uma pessoa adquire uma "alma vivente" (nefesh ḥayah) adicional e santa, que emana da "Ḥayah" (Ser Vivente) sagrada. Este esforço eleva o indivíduo ao nível dos anjos santos, que são descritos como aqueles que se ocupam com a Torá na terra.

215 → Quinto Mandamento (Pikuda Ḥamishah): Está escrito: "Que as águas enxameiem enxames de alma vivente (Yishretzu hamayim sheretz nefesh ḥayah)." [Aqui há três mandamentos: um para ocupar-se com a Torá, um para ocupar-se com a procriação, e um para circuncidar aos oito dias e remover de lá o prepúcio.] Para ocupar-se com a Torá e esforçar-se nela, e aumentá-la a cada dia, para reparar a sua alma (nefesh) e o seu espírito (ruaḥ).

216 → Pois uma vez que o homem se ocupa com a Torá, é reparado com uma alma adicional santa, conforme está escrito: "enxame de alma vivente (sheretz nefesh ḥayah)" — alma daquela Ḥayah (Ser Vivente) santa; pois quando o homem não se ocupa com a Torá, não tem uma alma santa, a santidade de cima não repousa sobre ele. E quando se esforça na Torá, naquele "enxame" (reḥishu) que enxameia nela, merece aquela "alma vivente", e torna-se como os anjos santos.

217 → Conforme está escrito: "Bendizei ao Senhor, vós Seus anjos (Barkhu H’ mal’akhav)" — estes são os que se ocupam com a Torá, que são chamados "Seus anjos" na terra. E isto é o que está escrito: "e aves que voem sobre a terra (ve-‘of ye‘ofef ‘al ha’aretz)" — isto neste mundo; naquele mundo, aprendemos que o Santo, Bendito Seja, está destinado a fazer-lhes asas como águias, para voar por todo o mundo, conforme está escrito: "mas os que esperam no Senhor renovarão as forças, subirão com asas como águias (ve-qovei H’ yaḥalifu kho’aḥ ya‘alu ever ka-nesharim)."

218 → E isto é o que está escrito: "e aves que voem sobre a terra". Esta é a Torá que é chamada Águas (Mayim): enxamearão e farão sair o enxame de alma vivente (nefesh ḥayah); do lugar daquela Ḥayah atraí-la-ão para baixo. Como foi dito; e por isso disse Davi: "Cria em mim um coração puro, ó Deus (Lev ṭahor bra li Elohim)" — para ocupar-me com a Torá; e então: "e renova dentro de mim um espírito reto (ve-ruaḥ nakhon ḥadesh be-qirbi)."

Capítulo 26: O Sexto Mandamento: O Dever da Procriação (Versículos 219-222)

O sexto mandamento é o dever da procriação (frutificar e multiplicar). Este ato é visto como um catalisador cósmico que faz com que o "Rio" celestial flua incessantemente, enchendo o "Mar" e gerando novas almas. Aquele que se abstém deste dever, por assim dizer, diminui a Imagem divina no mundo e causa um dano à Aliança Sagrada, impedindo o fluxo da vida.

219 → Sexto Mandamento (Pikuda Shtita’ah): Ocupar-se com a frutificação e multiplicação (Piryah ve-Rivyah). Pois todo aquele que se ocupa com a procriação, causa que aquele Rio seja uma fonte constante, e as suas águas não cessem; e o Mar enche-se de todos os lados, e almas novas renovam-se e saem daquela Árvore, e muitos exércitos crescem no alto junto com aquelas almas. É o que está escrito: "Que as águas enxameiem enxame de alma vivente (Yishretzu hamayim sheretz nefesh ḥayah)" — este é o sinal da Aliança Sagrada, rio que flui e sai, e as suas águas aumentam, e enxameiam enxame e multiplicidade de almas para aquela Ḥayah.

220 → E com aquelas almas que entram naquela Ḥayah, saem muitas aves que voam e percorrem todo o mundo; e quando a alma sai para este mundo, aquela ave, que voa e sai junto com esta alma daquela Árvore, sai com ele. Quantas saem com cada alma? Duas: uma à direita e uma à esquerda. Se merece, guardam-no, conforme está escrito: "Pois aos Seus anjos dará ordem a teu respeito (Ki mal’akhav yetzaveh lakh)." E se não, acusam-no. Disse Rabi Pinḥas: "Três são os que ficam como guardiões (apoṭropsin) sobre o homem quando merece. Conforme está escrito: 'Se houver sobre ele um anjo, um intérprete, um entre mil, para declarar ao homem a sua retidão (Im yesh ‘alav mal’akh melitz eḥad mini elef lehagid la’adam yoshro)' [Jó 33:23]: 'Se houver sobre ele um anjo' — eis um. 'Intérprete' (Melitz) — dois. 'Um entre mil para declarar ao homem a sua retidão' — eis três."

221 → Disse Rabi Shim‘on: "Cinco, conforme está escrito mais adiante: 'E tiver misericórdia dele e disser (Vayḥunenu Vayomer)' — 'E tiver misericórdia' é um, 'e disser' são dois [totalizando cinco]." Disse-lhe: "Não é assim; mas 'E tiver misericórdia dele' — este é o Santo, Bendito Seja, somente, pois não há permissão para outro senão para Ele." Disse-lhe: "Bem disseste."

222 → "E aquele que se abstém da procriação, por assim dizer, diminui a Imagem (Dyoqna) que contém todas as imagens, e causa que aquele Rio não fluam as suas águas, e danifica a Aliança Sagrada em todos os lados. E sobre ele está escrito: 'E sairão e verão os cadáveres dos homens que transgrediram contra mim (bifgrei ha’anashim haposh‘im bi)' [Isaías 66:24]. 'Contra mim' (Bi) certamente — isto é no corpo. E a sua alma não entra além do véu (Pargod) de forma alguma, e é expulso daquele mundo."

Capítulo 27: O Sétimo Mandamento: A Circuncisão e o Sinal da Alma Vivente (Versículos 223-227)

O sétimo mandamento é a circuncisão, realizada no oitavo dia. Este ato remove a impureza do prepúcio e, misticamente, marca a alma como pertencente à "Ḥayah" sagrada, que corresponde ao oitavo degrau espiritual. A presença de Elias é mencionada como uma testemunha celestial desta aliança sagrada, que distingue o povo de Israel das outras nações que vêm do "Outro Lado".

223 → Sétimo Mandamento (Pikuda Shevi‘a’ah): Circuncidar aos oito dias e remover a impureza do prepúcio (zohama de-‘orlah); porque aquela Ḥayah é o oitavo degrau para todos os degraus, e aquela alma que voa dela precisa apresentar-se diante dela aos oito dias, como ela é o oitavo degrau.

224 → E então, vê-se certamente que ela é "alma vivente" (nefesh ḥayah), alma daquela Ḥayah sagrada, e não do Outro Lado. E este é "Que as águas enxameiem (Yishretzu hamayim)". No Livro de Enoque: as águas da semente santa serão marcadas com a marca de "alma vivente". E esta é a marca da letra Yod (Y), que foi marcada na carne santa, mais do que todas as outras marcas do mundo.

225 → "E aves que voem sobre a terra". Este é Elias (Eliyahu), que voa por todo o mundo em quatro voos, para estar lá naquele corte da Aliança Sagrada. E é preciso preparar-lhe uma cadeira (kursaya), e mencionar com a boca: "Esta é a cadeira de Elias (Da karsaya de-Eliyahu)". E se não, não reside lá.

226 → "E criou Deus os grandes monstros marinhos (Vayivra Elohim et hataninim hagedolim)." Dois: estes são o prepúcio (‘orlah) e a exposição da glande (peri‘ah); o corte do prepúcio e a exposição depois. E são macho e fêmea. "E toda alma vivente que rasteja (Ve’et kol nefesh haḥayah haromeset)" — esta é a marca do sinal da letra santa (ot qayama qadisha), que é alma vivente e santa, como dissemos. "Que as águas enxamearam (Asher shartzu hamayim)" — águas superiores, que foram atraídas para ela, que é a letra marcada aqui.

227 → E por isso Israel foi marcado com marca sagrada e pura embaixo, à semelhança dos marcados santos [anjos], para serem distinguidos entre o lado santo e o lado impuro (sitra aḥra). Também Israel são marcados para serem distinguidos: entre a santidade e os povos idólatras (‘amim ‘akum) que vêm do Outro Lado, como foi dito. E assim como Ele os marcou, assim marcou os animais e aves deles, [diferentes] dos animais e aves dos povos idólatras. Bem-aventurada a parte de Israel.

Capítulo 28: O Oitavo Mandamento: O Amor ao Prosélito e as Asas da Shekhinah (Versículos 228-232)

O oitavo mandamento é amar o prosélito, aquele que abandona o "Outro Lado" para se abrigar sob as "asas da Shekhinah". O Zohar esclarece que, embora os prosélitos recebam uma "alma vivente", sua parte emana das "asas" da Árvore da Vida, enquanto a alma de Israel emana do "corpo" da Árvore. Esta distinção mística estabelece a proximidade do prosélito à santidade, mas mantém a singularidade da alma de Israel.

228 → Oitavo Mandamento (Pikuda Temina’ah): Amar o prosélito (giyora) que vem para circuncidar-se e entrar sob as asas da Shekhinah. E ela introdu-los sob as suas asas — àqueles que se separam do Outro Lado impuro e se aproximam dela. Conforme está escrito: "Produza a terra alma vivente segundo a sua espécie (Totze ha’aretz nefesh ḥayah leminah)".

229 → E se disseres que esta "alma vivente" que está contida em Israel está destinada a todos? Volta e diz: "segundo a sua espécie" (leminah). Quantas êxedras e câmaras, esta dentro daquela, tem esta Terra, que é a Ḥayah, debaixo das suas asas!

230 → A asa direita tem duas êxedras, e desta asa separam-se para duas outras nações que são próximas na unicidade a Israel, para introduzi-las dentro destas êxedras. E sob a asa esquerda há duas outras êxedras, e separam-se para duas outras nações, que são Amon e Moabe; e todas são chamadas "alma vivente" (nefesh ḥayah).

231 → E quantas outras câmaras ocultas e outros palácios em cada asa. E delas saem espíritos para distribuir a todos aqueles prosélitos que se convertem. E são chamados "alma vivente", mas "segundo a sua espécie" (leminah). E todos entram debaixo das asas da Shekhinah, e não mais.

232 → Mas a alma de Israel sai de dentro do corpo daquela Árvore, e de lá voam as almas para dentro desta Terra, nas suas entranhas, para dentro, para dentro. E o mistério: "Pois vós sereis uma terra de deleite (Ki tihyu atem eretz ḥefetz)." E por isso, Israel é "filho querido" cujas entranhas se comovem por ele, e são chamados "os carregados desde o ventre (ha‘amusim mini beṭen)". E não dos que voam do lado de fora. E mais: os prosélitos não têm parte na Árvore Superior, quanto mais no corpo dela. Mas a parte deles é nas asas, e não mais; e o prosélito está debaixo das asas da Shekhinah, e não mais. Os "prosélitos da justiça" (gerei ha-tzedeq) são os que lá residem e se unem, mas não dentro, como foi dito. E por isso: "Produza a terra alma vivente segundo a sua espécie". E para quem? "Gado e répteis e bestas da terra segundo a sua espécie (Behemah varemes veḥaito eretz leminah)": todos extraem alma daquela Ḥayah, mas cada um segundo a sua espécie, como lhe convém.

Capítulo 29: O Nono Mandamento: A Piedade para com os Pobres e a Imagem do Homem (Versículos 233-236)

O nono mandamento é ter piedade dos pobres e prover seu sustento. Este ato reflete a parceria divina entre o masculino (representado pelos ricos) e o feminino (representado pelos pobres). A prática da caridade é essencial para preservar a imagem de Adam (o Homem primordial) na pessoa, conferindo-lhe domínio espiritual sobre todas as criaturas do mundo, que temem e tremem diante dessa imagem divina.

233 → Nono Mandamento (Pikuda Teshi‘a’ah): Ter piedade dos pobres e dar-lhes sustento (ṭarpa). Conforme está escrito: "Façamos o homem à nossa imagem, conforme a nossa semelhança (Na‘aseh adam betzalmenu kidmutenu)." "Façamos o homem" (Na‘aseh Adam) em parceria, totalidade de macho e fêmea. "À nossa imagem" (Betzalmenu): os ricos. "Conforme a nossa semelhança" (Kidmutenu): os pobres.

234 → Pois do lado masculino são os ricos, e do lado feminino os pobres; assim como eles são numa parceria única, e apieda-se este daquele, e dá este àquele, e retribui-lhe bondade este àquele, assim deve o homem embaixo ser rico e pobre numa união única, e dar este àquele, e retribuir bondade este àquele.

235 → "E dominem sobre os peixes do mar (Veyirdu bidgat hayam), etc." — este mistério vimos no livro do Rei Salomão: que todo aquele que se apieda dos pobres com a vontade do coração, a sua imagem não muda jamais da imagem do Primeiro Homem; e uma vez que a imagem do Homem está gravada nele, domina sobre todas as criaturas do mundo com aquela imagem. É o que está escrito: "E o temor de vós e o pavor de vós estará sobre todo animal da terra (U-mora’akhem veḥitkhem yihyeh ‘al kol ḥayat ha’aretz), etc." — todos tremem e temem daquela imagem que está gravada nele, porque este é um mandamento elevado: o homem elevar-se na sua imagem de Adam sobre todos os outros mandamentos.

236 → De onde sabemos? De Nabucodonosor. Embora tenha sonhado aquele sonho, todo o tempo em que tinha piedade dos pobres, o seu sonho não se cumpriu sobre ele; assim que lançou um olho mau para não ter piedade dos pobres, o que está escrito? "Ainda estava a palavra na boca do rei (‘Od milta befum malka), etc." — imediatamente mudou a sua imagem e foi expulso dentre os homens. E por isso: "Façamos o homem (Na‘aseh Adam)". Está escrito aqui "fazer" (‘asiyah), e está escrito lá "o nome do homem com quem fiz hoje (shem ha’ish asher ‘asiti ‘imo hayom), Boaz" [Rute 2:19] [Boaz, que fez caridade com Rute].

Capítulo 30: O Décimo Mandamento: Os Tefilin e a Imagem Suprema (Versículos 237-243)

O décimo mandamento é o uso dos Tefilin, que serve como meio para o indivíduo se completar na Imagem Suprema. Os Tefilin da cabeça são descritos como o Nome do Rei, onde cada uma das quatro porções de pergaminho corresponde a uma das letras do nome sagrado YHVH. Ao usar os Tefilin, a pessoa une os Tefilin da cabeça (macho) e os da mão (fêmea), unificando-se com o Nome Santo e aperfeiçoando a imagem de Deus em si mesma.

237 → Décimo Mandamento (Pikuda ‘Asira’ah): Colocar Tefilin e completar-se na Imagem Suprema (Dyoqna ‘ila’ah). Conforme está escrito: "E criou Deus o homem à Sua imagem (Vayivra Elohim et ha’adam betzalmo)." Abriu e disse: "A tua cabeça sobre ti é como o Carmelo (Roshekh ‘alayikh kaKarmel)." Este versículo já estabelecemos. E foi dito: "Mas a tua cabeça sobre ti é como o Carmelo" — esta é a cabeça superior, os Tefilin da cabeça, o Nome do Rei Superior Santo YHVH, com letras gravadas; cada letra e letra é uma porção (parasha) única, o Nome Santo gravado na ordem das letras como convém. E aprendemos: "E verão que o nome do Senhor é invocado sobre ti e temerão a ti (Ve-ra’u ki shem H’ niqra ‘alekha ve-yar’u mimeka)" — estes são os Tefilin da cabeça, que são o Nome Santo na ordem das letras.

238 → Primeira Porção (Parasha Qadma’ah): "Santifica-me todo primogênito (Qadesh li khol bekhor)." Este é o Yod (Y), que é Qodesh (Santidade), primogênito de todas as santidades superiores. "Aquele que abre toda madre (Peṭer kol reḥem)" — naquele caminho estreito que desce do Yod. Que abriu o útero para produzir frutos e rebentos como convém; e ele é a Santidade Suprema.

239 → Segunda Porção (Parasha Tinyana): "E será quando te introduzir (Vehayah ki yevi’akha)." Este é o Hé (H), o Palácio cuja madre foi aberta de dentro do Yod, com cinquenta aberturas, êxedras e câmaras ocultas nele. Aquele "que abre" (peṭer) que o Yod fez neste Palácio, para fazer ouvir nele a voz que sai de dentro do Shofar; porque este Shofar é fechado em todos os lados, e veio o Yod e abriu-o para fazer sair dele a voz. E uma vez que o abriu, tocou nele e fez sair dele a voz, para fazer sair os escravos para a liberdade.

240 → E ao toque deste Shofar, saíram Israel do Egito. E assim está destinado outra vez para o fim dos dias. E toda redenção vem deste Shofar. E por isso há o Êxodo do Egito nesta porção, pois vem deste Shofar, pela força do Yod que abriu a sua madre e fez sair a sua voz para a redenção dos escravos; e este é o Hé, a segunda letra do Nome Santo.

241 → Terceira Porção (Parasha Telita’ah): O mistério da unificação do "Ouve Israel" (Shema Yisra’el). Este é o Vav (V) que contém tudo, e nele está a unificação de tudo, e nele se unificam, e ele toma tudo. Quarta Porção (Parasha Revi‘a’ah): "E será se ouvirdes (Vehayah im shamo‘a)" — a inclusão dos dois lados nos quais se une a Assembleia de Israel, a Guevurá de baixo (Gevurah deletata). E este é o Hé final que os toma e se inclui neles.

242 → E os Tefilin são letras do Nome Santo propriamente; e sobre isto: "A tua cabeça sobre ti é como o Carmelo" — estes são os Tefilin da cabeça. "E a trança da tua cabeça (Ve-dalat roshekh)" — aquele Tefilin da mão, que é pobre (miskena/dalah) em relação ao alto; mas também tem perfeição à semelhança do alto.

243 → "O rei está preso nas tranças (Melekh asur barehaṭim)." Amarrado está e agarrado naquelas casas (batim), para unir-se naquele Nome Santo como convém. E por isso, quem se prepara com eles, é "à imagem de Deus" (be-tzelem Elohim). Assim como Elohim uniu-se a Ele o Nome Santo, também ele, uniu-se a ele o Nome Santo como convém. "Macho e fêmea os criou (Zakhar unqevah bara otam)" — Tefilin da cabeça e Tefilin da mão, e tudo é um.

Capítulo 31: O Décimo Primeiro Mandamento: O Dízimo da Terra (Versículo 244)

O décimo primeiro mandamento é o dever de separar o dízimo da terra. Este ato é um reconhecimento de que toda a abundância proveniente da "erva que dá semente" pertence, em sua essência, ao Criador. Ao separar o dízimo, o homem afirma a soberania divina sobre a produção e a prosperidade do mundo.

244 → Décimo Primeiro Mandamento (Pikuda Ḥadsar): Dizimar o dízimo da terra (Le‘aser ma‘asra de-ar‘a). Aqui há dois mandamentos: um, dizimar o dízimo da terra; e um, as primícias dos frutos da árvore. Conforme está escrito: "Eis que vos dei toda erva que dá semente, que está sobre a face de toda a terra (Hineh natati lakhem et kol ‘esev zore‘a zera‘ asher ‘al pnei kol ha’aretz)..." [Gênesis 1:29]. Está escrito aqui: "Eis que vos dei". E está escrito lá: "E aos filhos de Levi, eis que dei todo dízimo em Israel (Velivnei Levi hineh natati et kol ma‘aser beYisra’el)." E está escrito: "E todo dízimo da terra, da semente da terra, do fruto da árvore, é do Senhor (Ve-khol ma‘sar ha’aretz mizera‘ ha’aretz mipri ha‘etz laH’ hu)."

Capítulo 32: O Décimo Segundo Mandamento: As Primícias da Árvore (Versículo 245)

O décimo segundo mandamento estabelece a obrigação de trazer as primícias dos frutos da árvore ("Bikurim"). Este ato simboliza a oferta do que é mais valioso e primeiro ao divino, antes de qualquer proveito próprio. Demonstra a prioridade da conexão espiritual sobre o benefício material, santificando a colheita.

245 → Décimo Segundo Mandamento (Pikuda Terisar): Trazer as primícias da árvore (Bikurei de-ilana), conforme está escrito: "e toda árvore em que há fruto de árvore que dá semente (ve’et kol ha‘etz asher bo pri ‘etz zore‘a zara‘)." "Tudo o que é apropriado para Mim, para vós é proibido comer." Permitiu-lhes, e deu-lhes [aos Levitas/Sacerdotes] todo o dízimo d'Ele e as primícias das árvores. "Dei a vós (Natati lakhem)" — a vós e não às gerações depois de vós [no Paraíso].

Capítulo 33: O Décimo Terceiro Mandamento: A Redenção do Primogênito (Versículo 246)

O décimo terceiro mandamento é a redenção do filho primogênito. Este ritual é um ato místico crucial para ligar a criança à Vida. Através da redenção, o filho é resgatado do domínio do Anjo da Morte (simbolizado por "me'od" - muito) e colocado sob a proteção do Anjo da Vida (simbolizado por "ṭov" - bom), garantindo assim seu sustento espiritual e físico.

246 → Décimo Terceiro Mandamento (Pikuda Telisar): Fazer a redenção do seu filho (Lem‘eved purqana livreih), para ligá-lo à Vida. Pois há dois encarregados (memunan): um da Vida e um da Morte, e ficam sobre o homem. E quando o homem redime o seu filho, redime-o da mão daquela Morte, e ela não pode dominar sobre ele. E este é o mistério: "E viu Deus tudo o que fez (Vayar Elohim et kol asher ‘asah)" — em geral. "E eis que era muito bom (Vehineh ṭov me’od)." "E eis que era bom" (Vehineh ṭov) — este é o Anjo da Vida (Mal’akh Ḥayim). "Me’od" (Muito) — este é o Anjo da Morte (Mal’akh HaMavet). E por isso, com aquela redenção, sustenta-se este da Vida, e enfraquece-se aquele da Morte. Com essa redenção, adquire para si a Vida, como foi dito, e aquele Lado Mau o deixa e não se agarra a ele.

Capítulo 34: O Décimo Quarto Mandamento: A Santidade do Shabat (Versículos 247-260)

O décimo quarto mandamento é a guarda do Shabat. O Zohar revela que a santificação adiantada do dia na criação impediu que os espíritos do "Outro Lado" se corporificassem e dominassem o mundo. A santidade do Shabat continua a oferecer proteção contra forças negativas, e por isso é crucial não acender fogo na saída do dia até que os rituais de Havdalá (separação) sejam concluídos, permitindo que a santidade se retire e as forças da semana retornem de maneira ordenada.

247 → Décimo Quarto Mandamento (Pikuda Arbisar): Guardar o dia de Shabat, que é o dia de descanso de todas as obras da criação. Aqui estão incluídos dois mandamentos: um, a guarda do dia de Shabat; e um, ligar aquele dia na sua santidade. "Guardar o dia de Shabat", como mencionamos e despertamos sobre isso, pois é o dia de descanso para os mundos, e todas as obras nele foram concluídas e feitas, até que o dia foi santificado.

248 → Uma vez que o dia foi santificado, restou a criação dos espíritos (ruḥin) para os quais não se criara corpo. E acaso o Santo, Bendito Seja, não sabia atrasar a santificação do dia até que fossem criados corpos para esses espíritos? Mas a Árvore do Conhecimento do Bem e do Mal despertou aquele Outro Lado que é Mal; e quis fortalecer-se no mundo, e separaram-se muitos espíritos com várias armas, para fortalecer-se no mundo com corpos.

249 → Assim que o Santo, Bendito Seja, viu isso, despertou de dentro da Árvore da Vida um sopro de espírito, e bateu na outra árvore, e despertou o Outro Lado que é Bom, e o dia foi santificado. Pois a criação dos corpos e o despertar dos espíritos é no lado do Bem nesta noite, e não no Outro Lado.

250 → E se não tivesse adiantado o Outro Lado nesta noite, antes que o lado do Bem se adiantasse, o mundo não poderia subsistir diante deles sequer um momento. Mas o Santo, Bendito Seja, adiantou a cura: a santidade do dia saltou diante d'Ele e adiantou-se ao Outro Lado, e o mundo sustentou-se. E aquilo que o Outro Lado pensava — construir-se no mundo para fortalecer-se — construiu-se nesta noite o lado do Bem e fortaleceu-se, e construíram-se corpos e espíritos santos nesta noite pelo lado do Bem. E por isso, o tempo conjugal dos sábios (‘onatan de-ḥakimin) que sabem disto é de Shabat a Shabat.

251 → Pois então vê este Outro Lado que, assim como ele pensava fazer as obras do lado da Santidade, vai e percorre com muitos exércitos e lados seus, e vê todos aqueles que realizam o uso dos seus leitos à luz da vela (be-giluya de-gufihon), e todos aqueles filhos que saem de lá são epilépticos (nikhpin), pois repousam sobre eles espíritos daquele Outro Lado. E estes são espíritos nus dos ímpios que são chamados "danificadores" (maziqin), e Lilit reside neles e mata-os.

252 → Assim que o Shabat entrou e a santidade dominou sobre o mundo, aquele Outro Lado diminuiu-se e escondeu-se toda a noite de Shabat e dia de Shabat. Exceto Asimon e toda a sua facção, que vão sobre as velas ocultamente para ver a nudez do uso conjugal, e depois escondem-se na fenda do Grande Abismo. Uma vez que o Shabat sai, quantos exércitos e acampamentos voam e percorrem o mundo; e por isso instituiu-se o "Cântico dos Flagelos" (Shir shel pega‘im) [Salmo 91], para que não dominem sobre o Povo Santo.

253 → Para qual lugar percorrem naquela noite, quando saem apressadamente e pensam em dominar no mundo sobre o Povo Santo? E veem-nos em oração, e a dizer este cântico, e na Havdalá na oração, e na Havdalá sobre o cálice; voam de lá, e vão e percorrem e chegam ao deserto. Que o Misericordioso nos salve deles e do lado mau.

254 → Três são os que causam mal a si mesmos: Um, quem amaldiçoa a si mesmo. Segundo, quem joga pão ou migalhas que tenham o tamanho de uma azeitona (kazayit). Terceiro, quem acende a vela na saída do Shabat antes que Israel chegue à "Santidade da Ordem" (Qedusha de-Sidra), pois causa que o fogo do Guehinom se acenda com aquele fogo, antes que chegue o seu tempo.

255 → Porque há um lugar no Guehinom para aqueles que profanam os Sábados; e aqueles que são punidos no Guehinom amaldiçoam aquele que acendeu a vela antes que chegasse o seu tempo, e dizem-lhe: "Eis que o Senhor te arremessará violentamente (Hineh H’ meṭaltelkha ṭaltelah gaver), etc. Certamente te enrolará como uma bola para terra larga (tzanof yitznofkha tzenefah kadur el eretz raḥavat yadayim)" [Isaías 22:17-18].

256 → Porque não convém acender fogo quando sai o Shabat, até que Israel faça a separação (Havdalá) na oração e faça a separação sobre o cálice; pois até aquele tempo é Shabat, e a santidade do Shabat domina sobre nós. E na hora em que fazem a separação sobre o cálice, todos aqueles exércitos e todos aqueles acampamentos que são encarregados sobre os dias de semana (yemei de-ḥol), cada um retorna ao seu lugar e ao serviço sobre o qual foi nomeado.

257 → Porque quando o Shabat entra e o dia é santificado, a Santidade (Qodesh) desperta e domina no mundo, e o profano (ḥol) retira-se do seu domínio, até a hora em que sai o Shabat não retornam aos seus lugares. E embora saia o Shabat, não retornam aos seus lugares até o tempo em que Israel diz: "Bendito sejas Tu, ó Senhor, que separas entre o santo e o profano (Barukh atah H’ hamavdil bein qodesh leḥol)." Então a Santidade retira-se, e os acampamentos que foram nomeados sobre os dias profanos despertam e retornam aos seus lugares, cada um sobre a guarda da qual foi encarregado.

258 → E com tudo isto, não dominam até que haja luzes do mistério da vela; e todos são chamados "Luminares do Fogo" (Me’orei ha-Esh), porque do mistério da Coluna de Fogo e do fundamento do Fogo vêm todos e dominam sobre o mundo inferior. E tudo isto se o homem acende a vela antes que Israel complete a Qedusha de-Sidra.

259 → Mas se ele espera até que completem a Qedusha de-Sidra, aqueles ímpios do Guehinom justificam sobre si o julgamento do Santo, Bendito Seja, e confirmam sobre aquele homem todas as bênçãos que a congregação diz: "E dê-te Deus do orvalho dos céus (Veyiten lekha HaElohim miṭal hashamayim)... Bendito serás na cidade e bendito serás no campo (Barukh atah ba‘ir uvarukh atah basadeh), etc."

260 → "Bem-aventurado aquele que atenta para o pobre; no dia do mal o Senhor o livrará (Ashrei maskil el dal beyom ra‘ah yemalṭehu H’)". Deveria ser "no dia mau" (beyom ra‘); o que é "no dia do mal" (beyom ra‘ah)? O dia em que domina aquele Mal (Ra‘ah) para tomar a sua alma. "Bem-aventurado aquele que atenta para o pobre (maskil el dal)" — este é o doente de cama (shekhiv mera‘); para curá-lo dos seus pecados junto ao Santo, Bendito Seja. Outra interpretação: este é o dia em que o Julgamento (Dina) reside sobre o mundo; é salvo dele, como foi dito: "no dia do mal o Senhor o livrará" — no dia em que o julgamento é entregue àquele Mal para dominar sobre o mundo.

Sulam Edition Hebrew, Jerusalem 1945

→ Texto base hebraico: Sulam, Edição de Jerusalém (1945).

→ Fonte: Biblioteca Nacional de Israel www.nli.org.il

הקדמה

Chapter 1

רבי חזקיה (נ"א: רבי אלעזר) בזהרי חמה ובנוסחת ארץ ישראל פתח, כתיב כשושנה בין החוחים. מאן שושנה, דא כנסת ישראל. בגין דאית שושנה ואית שושנה, מה שושנה דאיהי בין החוחים אית בה סומק וחוור, אוף כנסת ישראל אית בה דין ורחמי. מה שושנה אית בה תליסר עלין, אוף כנסת ישראל אית בה תליסר מכילין דרחמי דסחרין לה מכל סטרהא. אוף אלהים דהכא משעתא דאדכר אפיק תליסר תיבין לסחרא לכנסת ישראל ולנטרא לה.

ולבתר אדכר זמנא אחרא, אמאי אדכר זמנא אחרא, בגין לאפקא חמש עלין תקיפין דסחרין לשושנה. ואינון חמש, אקרון ישועות. ואינון חמש תרעין. ועל רזא דא כתיב, כוס ישועות אשא, דא כוס של ברכה. כוס של ברכה אצטריך למהוי על חמש אצבען ולא יתיר, כגוונא דשושנה דיתבא על חמש עלין תקיפין דוגמא דחמש אצבען. ושושנה, דא איהי כוס של ברכה, מאלהים תנינא עד אלהים תליתאה חמש תיבין. מכאן ולהלאה, אור דאתברי ואתגניז, ואתכליל בברית, ההוא דעאל בשושנה ואפיק בה זרעא. ודא אקרי עץ עושה פרי אשר זרעו בו. וההוא זרע, קיימא באות ברית ממש.

וכמה דדיוקנא דברית אזדרע בארבעין ותרין זווגין דההוא זרעא, כך אזדרע שמא גליפא מפרש, בארבעין ותרין אתוון דעובדא דבראשית.

Chapter 2

בראשית. רבי שמעון פתח, הנצנים נראו בארץ. הנצנים, דא עובדא דבראשית. נראו בארץ, אימתי, ביום השלישי, דכתיב ותוצא הארץ, כדין נראו בארץ. עת הזמיר הגיע, דא יום רביעי, דהוה ביה זמיר עריצים. מארת, חסר. וקול התור, דא יום חמישי, דכתיב ישרצו המים וגו', למעבד תולדות. נשמע, דא יום ששי, דכתיב נעשה אדם, דהוה עתיד למקדם עשיה לשמיעה, דכתיב הכא נעשה אדם, וכתיב התם נעשה ונשמע. בארצנו, דא יום שבת, דאיהו דוגמת ארץ החיים.

דבר אחר, הנצנים, אלין אינון אבהן, דעאלו במחשבה, ועאלו בעלמא דאתי ואתגניזו תמן. ומתמן נפקו בגניזו ואטמירו גו נביאי קשוט. אתיליד יוסף, ואטמירו ביה. עאל יוסף בארעא קדישא ונציב לון תמן, וכדין נראו בארץ ואתגלו תמן. ואימתי אתחזון, בשעתא דאתגלי קשת בעלמא, דהא בשעתא דקשת אתחזי כדין אתגליין אינון. ובההיא שעתא עת הזמיר הגיע עדן לקצץ חייבין מעלמא. אמאי אשתזיבו, בגין דהנצנים נראו בארץ, ואלמלא דנראו לא אשתארון בעלמא, ועלמא לא אתקיים.

ומאן מקיים עלמא וגרים לאבהן דאתגליין, קל ינוקי דלעאן באורייתא, ובגין אינון רביין דעלמא, עלמא אשתזיב. לקבליהון, תורי זהב נעשה לך, אלין אינון ינוקי רביין עולמין, דכתיב ועשית שנים כרובים זהב.

Chapter 3

בראשית. רבי אלעזר פתח, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. שאו מרום עיניכם. לאן אתר, לאתר דכל עיינין תליאן ליה. ומאן איהו, פתח עינים. ותמן תנדעון, דהאי סתים עתיקא דקיימא לשאלה, ברא אלה. ומאן איהו, מ"י. ההוא דאקרי מקצה השמים לעילא, דכלא קיימא ברשותיה. ועל דקיימא לשאלה, ואיהו בארח סתים ולא אתגליא, אקרי מ"י, דהא לעילא לית תמן שאלה. והאי קצה השמים אקרי מ"י.

ואית אחרא לתתא ואקרי מ"ה. מה בין האי להאי, אלא קדמאה סתימאה דאקרי מ"י קיימא לשאלה, כיון דשאל בר נש ומפשפש לאסתכלא ולמנדע מדרגא לדרגא עד סוף כל דרגין, כיון דמטי תמן מ"ה, מה ידעת, מה אסתכלתא, מה פשפשתא, הא כלא סתים כדקדמיתא.

ועל רזא דנא כתיב, מה אעידך מה אדמה לך. כד אתחריב בי מקדשא, נפק קלא ואמר, מה אעידך ומה אדמה לך, בההוא מ"ה אעידך, בכל יומא ויומא אסהידת בך מיומין קדמאין, דכתיב העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ. מה אדמה לך, בההוא גוונא ממש, עטרית לך בעטרין קדישין, עבדית לך שלטנו על עלמא, דכתיב הזאת העיר שיאמרו כלילת יפי וגו'. קרינא לך ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה. מה אשוה לך. כגוונא דאנת יתבא, הכי הוא כביכול לעילא, כגוונא דלא עאלין השתא בך עמא קדישא בסדרין קדישין, הכי אומינא לך, דלא איעול אנא לעילא עד דיעלון בך אכלוסך לתתא. ודא איהו נחמה דילך, הואיל דדרגא דא אשוה לך בכלא. והשתא דאנת הכא, גדול כים שברך. ואי תימא דלית לך קיימא ואסוותא, מ"י ירפא לך, ודאי ההוא דרגא סתימאה עלאה, דכלא קיימא ביה, ירפא לך ויוקים לך.

מ"י קצה השמים לעילא, מ"ה, קצה השמים לתתא, ודא ירית יעקב, דאיהו מבריח מן הקצה אל הקצה, מן הקצה קדמאה דאיהו מ"י, אל הקצה בתראה דאיהו מ"ה, בגין דקאים באמצעיתא. ועל דא, מי ברא אלה.

Chapter 4

אמר ר"ש, אלעזר בני פסוק מילך, ויתגלי סתימא דרזא עלאה דבני עלמא לא ידעין. שתיק ר' אלעזר. בכה ר"ש, וקאים רגעא חדא. א"ר שמעון, אלעזר, מאי אלה. אי תימא ככביא ומזלי, הא אתחזן תמן תדיר. ובמ"ה איתבריאו, כד"א בדבר ה' שמים נעשו. אי על מלין סתימין, לא לכתוב אלה, דהא איתגליא איהו.

אלא רזא דא לא אתגליא, בר יומא חד דהוינא על כיף ימא, ואתא אליהו ואמר לי, רבי ידעת מה הוא מי ברא אלה. אמינא ליה, אלין שמיא וחילהון, עובדא דקב"ה דאית ליה לבר נש לאסתכלא בהו, ולברכא ליה, דכתיב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו' ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ.

א"ל, רבי: מלה סתימא הוה קמי קב"ה, וגלי במתיבתא עלאה, ודא הוא. בשעתא דסתימא דכל סתימין בעא לאתגליא, עבד ברישא נקודה חדא, ודא סליק למהוי מחשבה. צייר בה כל ציורין חקק בה כל גליפין.

ואגליף גו בוצינא קדישא סתימא גליפו דחד ציורא סתימאה קדש קדישין בניינא עמיקא דנפיק מגו מחשבה, ואקרי מי שירותא לבנינא קיימא ולא קיימא, עמיק וסתים בשמא. לא אקרי אלא מי. בעא לאתגלייא ולאתקרי בשמא דא, ואתלבש בלבוש יקר דנהיר, וברא אל"ה, וסליק אל"ה בשמא. אתחברון אתוון אלין באלין ואשתלים בשמא אלהים. ועד לא ברא אלה לא סליק בשמא אלהים. ואינון דחבו בעגלא, על רזא דנא אמרו אלה אלהיך ישראל.

וכמה דאשתתף מ"י באלה, הכי הוא שמא דאשתתף תדיר, וברזא דא אתקיים עלמא. ופרח אליהו ולא חמינא ליה. ומניה ידענא מלה דאוקימנא על רזא וסתרא דילה. אתא ר' אלעזר וכלהו חברייא ואשתטחו קמיה, בכו ואמרו, אלמלא לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא די.

Chapter 5

א"ר שמעון, על דא, שמיא וחיליהון במ"ה אתבריאו, דכתיב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו' וכתיב מ"ה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים, על השמים איהו לסלקא בשמא. בגין דברא נהורא לנהוריה, ואתלבש דא בדא וסליק בשמא עלאה. ועל דא בראשית ברא אלהים. דא אלהים עלאה, דהא מ"ה לא הוי הכי ולא אתבני.

אלא בשעתא דאתמשכן אתוון אלין אל"ה מלעילא לתתא, ואמא אוזיפת לברתא מאנהא, וקשיטא לה בקישוטהא. ואימתי קשיטא לה בקישוטהא כדקא חזי. בשעתא דאתחזון קמה כל דכורא, דכתיב אל פני האדון ה', ודא אקרי אדון, כד"א הנה ארון הברית אדון כל הארץ. כדין נפקת ה' ואעילת י', ואתקשיטת במאני דכורא לקבליהון דכל דכר בישראל.

ואתוון אחרנין משכן לון ישראל מעילא לגבי אתר דא: אלה אזכרה, אדכרנא בפומאי, ושפיכנא דמעאי ברעות נפשי, בגין לאמשכא אתוון אלין, וכדין אדדם מעילא עד בית אלהים, למהוי אלהים כגוונא דיליה. ובמאי בקול רנה ותודה המון חוגג. א"ר אלעזר, שתיקא דילי בנה מקדשא לעילא, ובנה מקדשא לתתא. ובודאי מלה בסלע, משתוקא בתרין. מלה בסלע, מה דאמרנא ואתערנא ביה, משתוקא בשתים מה דשתיקנא, דאברו ואיבנו תרין עלמין כחדא.

אמר ר' שמעון מכאן ולהלאה שלימו דקרא, דכתיב המוציא במספר צבאם, תרין דרגין אינון, דאיצטריך למהוי רשים כל חד מינייהו, חד דא דאתמר מ"ה, וחד מ"י, דא עלאה, ודא תתאה: דא עלאה רשים ואמר המוציא במספר צבאם, המוציא, ההוא דאשתמודע ולית כוותיה. כגוונא דא, המוציא לחם מן הארץ, המוציא, ההוא דאשתמודע, דא דרגא תתאה, וכלא חד. במספר שתין רבוא אינון דקיימין כחדא ואפיקו חילין לזינייהו דלית לון חשבנא.

לכלם, בין אינון שתין, בין כל חילין דילהון, בשם יקרא. מאי בשם יקרא. אי תימא דקרא לון בשמהתהון, לאו הכי הוא, דא"כ בשמו מבעי ליה. אלא בזמנא דדרגא דא לא סליק בשמא ואקרי מ"י, לא אוליד ולא אפיק טמירין לזיניה, אע"ג דכלהו הוו טמירין ביה, כיון דברא אל"ה, ואסתלק בשמיה, ואקרי אלהים, כדין בחילא דשמא דא, אפיק לון בשלימו, ודא הוא בשם יקרא, בההוא שם דיליה, קרא ואפיק כל זינא וזינא לאתקיימא בשלימותיה. כגוונא דא ראה קראתי בשם: אדכרנא שמי לאתקיימא בצלאל על קיום אשלמותיה.

מרוב אונים, מאי מרוב אונים, דא ריש דרגין, דסליקו ביה כל רעותין ואסתלקו ביה בארח סתים. ואמיץ כח, דא רזא דעלמא עלאה, דאסתלק בשם אלהים כדקאמרן. איש לא נעדר, מאינון שתין רבוא דאפיק בחילא דשמא, ובגין דאיש לא נעדר, בכל אתר דמיתו ישראל ואתענשו בחובייהו, אתמנון ולא אעדר מאינון שתין רבוא אפילו חד, בגין למהוי כלא דיוקנא חדא: כמה דאיש לא נעדר לעילא, אוף הכי לא נעדר לתתא.

Chapter 6

בראשית רב המנונא סבא אמר, אשכחן אתוון בהפוכא, בית בקדמיתא ולבתר ב', היינו בראשית ברא, לבתר א' בקדמיתא ולבתר א', היינו אלהים את. אלא כד בעא קב"ה למעבד עלמא כל אתוון הוו סתימין, ותרין אלפין שנין עד דלא ברא עלמא, הוה מסתכל קב"ה ואשתעשע בהו.

כד בעא למברי עלמא, אתו כל אתוון קמיה מסופא ארישייהו. שריאת את ת למיעל ברישא, אמרה, רבון עלמין: ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא חותמא דגושפנקא דילך, אמת, ואת אתקריאת אמת, יאות למלכא למשרי באות אמת, ולמברי בי עלמא. אמר לה קב"ה יאות אנת וזכאה אנת, אלא לית אנת כדאי למברי בך עלמא. הואיל ואנת זמינא למהוי רשים על מצחין דגוברין מהימנין, דקיימו אורייתא מא' ועד ת', וברשימו דילך ימותון. ועוד, דאנת חותמא דמות, הואיל ואנת כך, לית אנת כדאי למברי בך עלמא. מיד נפקת.

עאלת את ש קמיה, אמרה קמיה: רבון עלמין, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי אתקרי שמך שד"י, ויאות למברי עלמא בשמא קדישא. אמר לה: יאות אנת וטב אנת וקשוט אנת, אבל הואיל ואתוון דזיופא נטלין לך למהוי עמהון לא בעינא למברי בך עלמא, דבגין דלא יתקיים שקרא אלא אי יטלון לך ק ר.

מכאן, מאן דבעי למימר שקרא יטול יסודא דקשוט בקדמיתא, ולבתר יוקים ליה שקרא, דהא את ש את קשוט איהו, את קשוט דאבהתן דאתייחדו בה. ק ר אתוון דאתחזיאו על סטרא בישא אינון, ובגין לאתקיימא נטלי את ש בגווייהו הוי קשר. כיון דחמאת הכי נפקת מקמיה.

עאלת את צ אמרה קמיה: רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא, בי חתימין צדיקים, ואנת, דאתקריאת צדיק, בי רשים, דכתיב כי צדיק ה' צדקות אהב, ובי יאות למברי עלמא. אמר לה: צדי, צדי אנת, וצדיק אנת, אבל אנת צריך למהוי טמירא, לית אנת צריך לאתגליא כל כך, בגין דלא למיהב פתחון פה לעלמא. מ"ט, ציור איהי, אתיא י דשמא דברית קדישא ורכיב עלה ואתאחד בהדה. ורזא דא, כד ברא קב"ה לאדם הראשון דו פרצופין בראו. ובג"כ אנפוי דיו"ד מהדר לאחורא כגוונא דא ציור, ולא אתהדרו אנפין באנפין כגוונא דא ציור, אסתכל לעילא כגוונא דא ציור אסתכלת לתתא כגוונא דא ציור אמר לה קב"ה: תו, דאנא זמין לנסרא לך, ולמעבד לך אפין באפין, אבל באתרא אחרא תסתלק. נפקת מקמיה ואזלת.

עאלת את פ, אמרה קמיה: רבון עלמין, ניחא קמך למברי בי עלמא, דהא פורקנא דאנת זמין למעבד בעלמא, בי רשים, ודא הוא פדות, ובי יאות למברי עלמא. אמר לה: יאות אנת, אבל בך אתרשים פשע בטמירו, כגוונא דחיויא דמחי, ואעיל רישיה בין גופיה, הכי, מאן דחב, כפיף רישיה ואפיק ידוי. וכן ע עון, אע"ג דאמרה, דאית בי ענוה, אמר לה קב"ה לא אברי בך עלמא. נפקת מקמיה.

עאלת את ס, אמרה קמיה: רבון עלמין, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאית בי סמיכא לנפלין, דכתיב סומך ה' לכל הנופלים. אמר לה: על דא אנת צריך לאתרך, ולא תזוז מניה, אי את נפיק מאתרך, מה תהא עלייהו דאינון נפילין, הואיל ואינון סמיכין עלך. מיד נפקת מקמיה.

עאלת את נ, אמרה קמיה רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי כתיב נורא תהלות, ותהלה דצדיקים נאוה תהלה. אמר לה: נו"ן, תוב לאתרך דהא בגינך תבת סמ"ך לאתרה, והוי סמיך עלה. מיד תבת לאתרה ונפקת מקמיה.

עאלת את מ אמרה קמיה: רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי אתקריאת מלך. אמר לה: הכי הוא ודאי, אבל לא אברי בך עלמא, בגין דעלמא אצטריך למלך, תוב לאתרך, אנת ו ל ו ך, דהא לא יאות לעלמא למיקם בלא מלך.

בההיא שעתא, נחתא מן קדמוהי את כ מעל כורסיה יקריה, אזדעזעת ואמרה קמיה: רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא כבודך. וכד נחתת כ מעל כורסיה יקריה, אזדעזעו מאתן אלף עלמין ואזדעזע כרסייא, וכלהו עלמין אזדעזעו למנפל. אמר לה קב"ה: כ"ף, כ"ף, מה את עביד הכא, דלא אברי בך עלמא, תוב לאתרך, דהא בך כליה, כלה ונחרצה אשתמע, תוב לכרסייך והוי תמן. בההיא שעתא נפקת מקמיה ותבת לדוכתה.

עאלת את י, אמרה קמיה: רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא שירותא דשמא קדישא, ויאות לך למברי בי עלמא. אמר לה: די לך דאנת חקיק בי, ואנת רשים בי, וכל רעותא דילי בך, סליק, לית אנת יאות לאתעקרא מן שמי.

עאלת את ט אמרה קמיה: רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנת, בי אתקריאת טוב וישר. אמר לה: לא אברי בך עלמא, דהא טובך סתים בגווך וצפון בגווך, הה"ד מה רב טובך אשר צפנת ליראך, הואיל וגניז בגווך, לית ביה חולקא לעלמא דא, דאנא בעי למברי, אלא בעלמא דאתי. ותו, דעל דטובך גניז בגווך, יטבעון תרעי דהיכלא. הה"ד טבעו בארץ שעריה. ותו ד ח לקבלך, וכד תתחברון כחדא, הא ח"ט, ועל דא אתוון אלין לא רשימין בשבטין קדישין, מיד נפקת מקמיה.

עאלת את ז, אמרה ליה: רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי נטרין בניך שבת, דכתיב זכור את יום השבת לקדשו. אמר לה: לא אברי בך עלמא, דאנת אית בך קרבא, וחרבא דשננא, ורומחא דקרבא, כגוונא דנון, מיד נפקת מקמיה.

עאלת את ו אמרה קמיה: רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא את משמך. אמר לה: ואו, אנת ו ה, די לכון דאתון אתוון דשמי, דאתון ברזא דשמי, וחקיקין וגליפין בשמי, ולא אברי בכו עלמא.

עאלת את ד ואת ג, אמרו אוף הכי. אמר אוף לון, די לכון למהוי דא עם דא, דהא מסכנין לא יתבטלון מן עלמא, וצריכין לגמול עמהון טיבו. דל"ת איהו מסכנא, גימ"ל גמול לה טיבו, לא תתפרשון דא מן דא ודי לכון למיזן דא לדין.

עאלת את ב אמרה ליה: רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי מברכאן לך לעילא ותתא. אמר לה קב"ה: הא ודאי בך אברי עלמא, ואת תהא שירותא למברי עלמא.

קיימא את א לא עאלת. אמר לה קב"ה: אל"ף, אל"ף, למה לית אנת עאלת קמאי כשאר כל אתוון. אמרה קמיה: רבון עלמא, בגין דחמינא כל אתוון נפקו מן קמך בלא תועלתא, מה אנא אעביד תמן. ותו, דהא יהיבתא לאת בי"ת נבזבזא רברבא דא, ולא יאות למלכא עלאה, לאעברא נבזבזא דיהב לעבדו ולמיהב לאחרא. אמר לה קב"ה: אל"ף אל"ף, אע"ג דאת בי"ת בה אברי עלמא, את תהא ריש לכל אתוון, לית בי יחודא אלא בך. בך ישרון כל חושבנין, וכל עובדי דעלמא, וכל יחודא, לא הוי אלא באת אל"ף.

ועבד קב"ה אתוון עלאין רברבן ואתוון תתאין זעירין, ובגין כך בי"ת בי"ת, בראשית ברא. אל"ף אל"ף, אלהים את. אתוון מלעילא ואתוון מתתא, וכלהו כחדא הוו, מעלמא עלאה ומעלמא תתאה.

Chapter 7

בראשית, רבי יודאי אמר, מאי בראשי"ת, בחכמ"ה. דא חכמ"ה דעלמא קיימא עלה לעאלא גו רזין סתימין עלאין. והכא אגליפו שית סטרין רברבין עלאין, דמנהון נפיק כלא, דמנהון אתעבידו שית מקורין ונחלין לעאלא גו ימא רבא. והיינו ברא שי"ת, מהכא אתבריאו. מאן ברא לון ההוא דלא אדכר, ההוא סתים דלא ידיע.

Chapter 8

רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי בארחא, כד מטו לחד בי חקל, אמר ליה רבי חייא לרבי יוסי, הא דאמריתו ברא שית, ודאי הכי הוא, בגין דשית יומין עילאין גבי אורייתא ולא יתיר, אחרנין סתימין אינון.

אבל חמינן גו סתרי בראשית דאמר הכי. גליפי אגליף ההוא סתימאה קדישא גו מעוי דחד טמירו, דנקיד בנקודה דנעץ. ההוא גליפי אגליף וטמיר ביה, כמאן דגניז כלא תחות מפתחא חדא, וההוא מפתחא גניז כלא בהיכלא חדא, ואע"ג דכלא גניז בההוא היכלא, עקרא דכלא בההוא מפתחא הוי, ההוא מפתחא סגיר ופתח.

בההוא היכלא, אית ביה גניזין סתימין סגיאין אלין על אלין. בההוא היכלא, אית תרעין עובד סתימו, ואינון חמשין. אגליפו לארבע סטרין והוו ארבעין ותשע. חד תרעא לית ליה סטרא, לא ידיע אי הוא לעילא אי הוא לתתא, ובגין כך ההוא תרעא סתים.

גו אינון תרעין אית מנעולא חדא, וחד אתר דקיק לעאלא ההוא מפתחא ביה ולא אתרשים אלא ברשימו דמפתחא, לא ידעין ביה אלא ההוא מפתחא בלחודוי. ועל רזא דנא, בראשית ברא אלהים. בראשית, דא מפתחא דכלא סתים ביה, והוא סגיר ופתח, ושית תרעין כלילן ביה בההוא מפתחא דסגיר ופתח, כד סגיר אינון תרעין וכליל לון בגויה, כדין ודאי כתיב, בראשית, מלה גליא בכלל מלה סתימאה. ובכל אתר, בר"א, מלה סתימאה איהו, סגיר ולא פתח.

Chapter 9

אמר רבי יוסי, ודאי הכי הוא, ושמענא לבוצינא קדישא דאמר הכי, דמלה סתימאה איהו ברא, סגיר ולא פתח. ובעוד דהוה סגיר במלה דברא, עלמא לא הוי ולא אתקיים, והוה חפי על כלא תה"ו, וכד שלטא האי תה"ו עלמא לא הוה, ולא אתקיים.

אימתי ההוא מפתחא פתח תרעין ואזדמן לשמושא ולמעבד תולדין, כד אתא אברהם. דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ותנינן, באברה"ם, ומה דהוה כלא סתים במלת ברא, אתהדרו אתוון לשמושא, ונפק עמודא דעבד תולדין, אב"ר יסודא קדישא, דעלמא קיימא עליה.

כד האי אבר אתרשים במלת ברא, כדין רשים סתימאה עילאה רשימו אחרא לשמיה וליקריה, ודא איהו מ"י, וברא אלה. וגם כן שמא קדישא דאתברכא, דאיהו מ"ה, אתרשים ואפיק מן בר"א אב"ר. והוא רשים באלה מסטרא דא, ואב"ר מסטרא דא. סתימאה קדישא אל"ה קיימא, אב"ר קיימא. כד אשתלים דא אשתלים דא, גליף להאי אב"ר ה', גליף להאי אל"ה י'.

אתערו אתוון לאשלמא להאי סטרא ולהאי סטרא כדין אפיק ם' נטיל חד להאי סטרא וחד להאי סטרא, אשתלים שמא קדישא ואתעביד אלהים גם כן שמא דאברהם, כד אשתלים דא אשתלים דא. (וי"א דנטל קב"ה מ"י ושדי באל"ה, ואתעביד אלהי"ם. ונטיל קב"ה מ"ה ושדי באב"ר ואתעביד אברה"ם. ומלת מ"י רומז לחמשים שערי בינה, ואית בה יו"ד אות קדמאה דשמא קדישא, ומלת מ"ה רומז למנינא דשמא קדישא, ואית ביה אות תניינא דשמא קדישא יהו"ה. כד"א אשרי העם שככה לו וגו', תולה ארץ על בלי מ"ה, וכדין אתקיימו תרין עלמין, ביו"ד עלמא דאתי ובה"א עלמא דא. כלומר, במ"י ברא עולם הבא, ובמ"ה ברא עולם הזה. ודין הוא רמז עילא ותתא). וכדין עביד תולדות ונפק שמא שלים, מה דלא הוה קדם דנא, הה"ד, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, כלהו הוו תליין עד דאתברו שמיה דאברהם, כיון דאשתלים שמא דא דאברהם שמא קדישא אשתלים. הה"ד ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים.

Chapter 10

אשתטח רבי חייא בארעא ונשק לעפרא, ובכה ואמר, עפרא עפרא, כמה את קשי קדל, כמה את בחציפו, דכל מחמדי עינא יתבלון בך, כל עמודי נהורין דעלמא תיכול ותידוק. כמה את חציפא, בוצינא קדישא דהוה נהיר עלמא שליטא רברבא ממנא דזכותיה מקיים עלמא, אתבלי בך. רבי שמעון נהירו דבוצינא, נהירו דעלמין, אנת בלי בעפרא ואנת קיים ונהג עלמא. אשתומם רגעא חדא, ואמר עפרא עפרא לא תתגאי, דלא יתמסרון בך עמודין דעלמא, דהא רבי שמעון לא אתבלי בך.

קם רבי חייא והוה בכי אזל, ורבי יוסי עמיה. מההוא יומא אתעני ארבעין יומין למחמי לרבי שמעון. אמרו ליה לית אנת רשאי למחמי ליה. בכה ואתעני ארבעין יומין אחרינין, אחזיאו ליה בחזווא לרבי שמעון ורבי אלעזר בריה, דהוו לעאן במלה דא דאמר רבי יוסי, והוו כמה אלפין צייתין למלוליה.

אדהכי, חמא כמה גדפין רברבין עלאין, וסליקו עלייהו רבי שמעון ורבי אלעזר בריה וסליקו למתיבתא דרקיעא, וכל אלין גדפין הוו מחכאן להו. חמא דמתהדרן ומתחדשן בזיוון ונהירו יתיר מנהורא דזיוא דשמשא.

פתח ר"ש ואמר, ייעול רבי חייא וליחמי, בכמה דזמין קב"ה לחדתא אנפי צדיקייא לזמנא דאתי. זכאה איהו מאן דעאל הכא בלא כסופא וזכאה מאן דקאים בההוא עלמא, כעמודא תקיף בכלא. וחמא דהוה עאל, והוה קם רבי אלעזר ושאר עמודין דיתבין תמן, והוא הוה כסיף, ואשמיט גרמיה, ועאל ויתיב לרגלוי דרבי שמעון.

קלא נפק ואמר, מאיך עינך לא תזקוף רישך, ולא תסתכל. מאיך עינוי, וחמא נהורא דהוה נהיר למרחוק. קלא אהדר כמלקדמין, ואמר עלאין טמירין סתימין, פקיחי עינא, אינון דמשטטין בכל עלמא, אסתכלו וחמו. תתאין דמיכין סתימין בחוריכון, אתערו.

מאן מנכון, די חשוכא מהפכן לנהורא, וטעמין מרירא למתקא, עד לא ייתון הכא. מאן מנכון, דמחכאן בכל יומא לנהורא דנהיר בשעתא דמלכא פקיד לאילתא, ואתייקר, ואתקרי מלכא מכל מלכין דעלמא. מאן דלא מצפה דא בכל יומא בההוא עלמא, לית ליה חולקא הכא.

אדהכי חמא כמה מן חברייא, סחרניה כל אינון עמודין דקיימין. וחמא דסליקו לון למתיבתא דרקיעא, אלין סלקין, ואלין נחתין, ועילא דכלהו חמא מארי דגדפי דהוה אתי.

והוא אומי אומאה, דשמע מאחורי פרגודא, דמלכא מפקד בכל יומא ודכיר לאילתא די שכיבת לעפרא, ובעט בעיטין בההוא שעתא בתלת מאה ותשעין רקיעין, וכלהו מרתתין וזעין קמיה. ואוריד דמעין על דא, ונפלי אינון דמעין רתיחין כאשא לגו ימא רבא, ומאינון דמעין קאים ההוא ממנא דימא, ואתקיים, וקדיש שמיה דמלכא קדישא, וקביל עליה למבלע כל מימוי דבראשית, ויכנוש להו לגויה, בשעתא דיתכנשון כל עממיא על עמא קדישא, וינגבון מיא, ויעברון בנגיבו.

אדהכי, שמע קלא דאמר, פנון אתר פנון אתר, דהא מלכא משיחא אתי למתיבתא דרבי שמעון, בגין דכל צדיקייא דתמן רישי מתיבתא. ואינון מתיבתי דתמן רשימין אינון. וכל אינון חברין די בכל מתיבתא, סלקי ממתיבתא דהכא למתיבתא דרקיעא. ומשיח אתי בכל אינון מתיבתי, וחתים אורייתא מפומייהו דרבנן. ובההיא שעתא אתי משיח מתעטר מן רישי מתיבתי בעטרין עילאין.

בההוא שעתא, קמו כל אינון חברייא, וקם ר' שמעון, והוה סליק נהוריה עד רום רקיע, אמר ליה רבי זכאה אנת, דאורייתך סלקא בתלת מאה ושבעין נהורין וכל נהורא ונהורא אתפרשת לשית מאה ותליסר טעמין סלקין ואסתחיין בנהרי אפרסמונא דכיא. וקב"ה איהו חתים אורייתא ממתיבתך, וממתיבתא דחזקיה מלך יהודה, ומגו מתיבתא דאחיה השילוני.

ואנא לא אתינא למחתם ממתיבתך, אלא מארי דגדפין אתי הכא, דהא ידענא דלא ייעול גו מתיבתי אחריתי, אלא במתיבתך. בההיא שעתא סח ליה ר' שמעון, ההוא אומאה דאומי מארי דגדפין. כדין אזדעזע משיח וארים קליה, ואזדעזעו רקיעין, ואזדעזע ימא רבא, ואזדעזע לויתן, וחשיב עלמא לאתהפכא, אדהכי חמא לר' חייא לרגלוי דרבי שמעון. אמר, מאן יהיב הכא בר נש לביש מדא דההוא עלמא. אמר רבי שמעון דא איהו רבי חייא, נהירו דבוצינא דאורייתא. אמר ליה, יתכנש הוא ובנוי, וליהוון ממתיבתא דילך. אמר רבי שמעון זמנא יתייהב ליה. יהבו ליה זמנא.

ונפק מתמן מזדעזע, וזלגן עינוי דמעין. אזדעזע רבי חייא, ובכה ואמר, זכאה חולקהון דצדיקייא בההוא עלמא, וזכאה חולקיה דבר יוחאי דזכה לכך. עליה כתיב להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא.

Chapter 11

בראשית. ר' שמעון פתח, ואשים דברי בפיך. כמה אית ליה לבר נש לאשתדלא באורייתא יממא וליליא, בגין דקב"ה ציית לקלהון דאינון דמתעסקי באורייתא, ובכל מלה דאתחדש באורייתא, על ידא דההוא דאשתדל באורייתא, עביד רקיעא חדא.

תנן בההיא שעתא דמלה דאורייתא אתחדשת מפומיה דבר נש, ההיא מלה סלקא, ואתעתדת קמיה דקב"ה. וקב"ה נטיל לההיא מלה, ונשיק לה, ועטר לה בשבעין עטרין גליפין ומחקקן. ומלה דחכמתא דאתחדשא, סלקא ויתבא על רישא דצדיק חי עלמין. וטסא מתמן, ושטא בשבעין אלף עלמין, וסליקת לגבי עתיק יומין וכל מלין דעתיק יומין, מלין דחכמתא אינון ברזין סתימין עלאין.

וההיא מלה סתימא דחכמתא דאתחדשת הכא, כד סלקא אתחברת באינון מלין דעתיק יומין, וסלקא ונחתא בהדייהו, ועאלת בתמניסר עלמין גניזין דעין לא ראתה אלהים זולתך, נפקי מתמן, ושאטן ואתיין מליאן ושלמין, ואתעתדו קמי עתיק יומין. בההיא שעתא ארח עתיק יומין בהאי מלה וניחא קמיה, מכלא. נטיל לההיא מלה, ואעטר לה בתלת מאה ושבעין אלף עטרין. ההיא מלה טסת וסלקא ונחתא ואתעבידא רקיעא חדא.

וכן כל מלה ומלה דחכמתא, אתעבדין רקיעין קיימין בקיומא שלים קמי עתיק יומין, והוא קרי לון שמים חדשים: שמים מחודשים, סתימין דרזין דחכמתא עלאה. וכל אינון שאר מלין דאורייתא דמתחדשין, קיימין קמי קב"ה, וסלקין ואתעבידו ארצות החיים. ונחתין, ומתעטרין לגבי ארץ חד, ואתחדש ואתעביד כלא ארץ חדשה, מההיא מלה דאתחדש באורייתא.

ועל דא כתיב כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה, עומדים לפני וגו'. עשיתי לא כתיב, אלא עושה, דעביד תדיר מאינון חדושין ורזין דאורייתא, ועל דא כתיב ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטע שמים וליסוד ארץ. השמים לא כתיב, אלא שמים.

א"ר אלעזר מהו ובצל ידי כסיתיך. אמר ליה בשעתא דאתמסר אורייתא למשה, אתו כמה רבוא דמלאכי עלאין, לאוקדא ליה בשלהובא דפומהון, עד דחפא עליה קב"ה. והשתא דהאי מלה סלקא ואתעטרא וקיימא קמי קב"ה, איהו חפי על ההיא מלה, וכסי על ההוא בר נש, דלא ישתמודע לגבייהו, אלא קב"ה. ולא יקנאון לגביה, עד דאתעביד מההיא מלה, שמים חדשים וארץ חדשה. הה"ד ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ. מכאן דכל מלה דסתים מעינא, סלקא לתועלתא עלאה. הה"ד ובצל ידי כסיתיך. ואמאי אתחפי ואתכסי מעינא, בגין לתועלתא עלאה. הה"ד לנטוע שמים וליסוד ארץ, כמה דאתמר.

ולאמר לציון עמי אתה. ולאמר לאינון תרעין ומלין דמצויינין אלין על אלין, עמי אתה. אל תקרי עמי אתה, אלא עמי אתה, למהוי שותפא עמי, מה אנא במלולא דילי עבדית שמים וארץ, כד"א בדבר ה' שמים נעשו, אוף הכי את. זכאין אינון דמשתדלי באורייתא.

ואי תימא דמלה דכל ב"נ דלא ידע עביד דא. תא חזי, ההוא דלאו אורחיה ברזין דאורייתא, וחדש מלין דלא ידע על בורייהון כדקא יאות ההיא מלה סלקא, ונפיק לגבי ההיא מלה איש תהפוכות לשון שקר, מגו נוקבא דתהומא רבא, ודלג חמש מאה פרסי לקבלא לההיא מלה, ונטיל לה ואזיל בההיא מלה לגו נוקביה, ועביד בה רקיעא דשוא, דאקרי תהו.

וטס בההוא רקיעא, ההוא איש תהפוכות, שיתא אלפי פרסי בזמנא חדא, כיון דהאי רקיעא דשוא קאים, נפקת מיד אשת זנונים, ואתקיף בההוא רקיעא דשוא, ואשתתפת ביה. ומתמן, נפקת וקטלת כמה אלפין ורבוון, בגין דכד קיימת בההוא רקיעא, אית לה רשו ויכלתא למהוי טס כל עלמא ברגעא חדא.

ועל דא כתיב, הוי מושכי העון בחבלי השוא. העון, דא דכורא. וכעבות העגלה חטאה. מאן חטאה, דא נוקבא דאקרי חטאה. איהו משיך, ההוא דאקרי עון, באינון חבלי השוא, ולבתר, כעבות העגלה חטאה, לההיא נוקבא דאקרי חטאה, דתמן אתתקפת למהוי טס לקטלא בני נשא, ועל דא כי רבים חללים הפילה, מאן הפילה, דא ההיא חטאה דקטלת בני נשא. מאן גרים דא, תלמיד חכם דלא מטי להוראה ומורה, רחמנא לשזבן.

אמר רבי שמעון לחברייא במטותא מנייכו, דלא תפקון מפומייכו מלה דאורייתא דלא ידעתון ולא שמעתון מאילנא רברבא כדקא יאות, בגין דלא תהוון גרמין לההוא חטאה לקטלא אכלוסין דב"נ למגנא. פתחו כלהון ו אמרו, רחמנא לשזבן, רחמנא לשזבן.

תא חזי, באורייתא ברא קב"ה עלמא, והא אוקמוה, דכתיב ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשועים יום יום. ואיהו אסתכל בה זמנא, ותרין ותלתא וארבע זמנין, ולבתר אמר לון, ולבתר עביד בה עבידתא. לאולפא לבני נשא דלא ייתון למטעי בה. כד"א אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם.

ולקביל ארבע זמנין אינון, דכתיב, אז ראה, ויספרה, הכינה, וגם חקרה, ברא קודשא בריך הוא מה דברא. ועד לא אפיק עבידתיה, אעיל ארבע תבין בקדמיתא, דכתיב, ב'ראשית ב'רא א'להים א'ת, הא ארבע. ולבתר השמים. אינון לקביל ארבע זמנין דאסתכל קב"ה באורייתא עד לא יפיק עבידתיה לאומנותיה.

Chapter 12

רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לרבי יוסי ברבי שמעון בן לקוניא חמוי, ורבי אבא בהדיה, והוה טעין חד גברא אבתרייהו. אמר רבי אבא נפתח פתחין דאורייתא, דהא שעתא ועדנא הוא לאתתקנא בארחן.

פתח רבי אלעזר ואמר את שבתותי תשמורו. תא חזי, בשית יומין ברא קב"ה עלמא. וכל יומא ויומא גלי עבידתיה, ויהב חיליה בההוא יומא. אימתי גלי עבידתיה ויהב חיליה. ביומא רביעאה, בגין דאינון תלת יומין קדמאין כלהו הוו סתימין ולא אתגלו, כיון דאתא יומא רביעאה, אפיק עבידתא וחילא דכלהו.

דהא אשא ומיא ורוחא, אע"ג דאינון תלת יסודין עלאין, כלהו תליין ולא אתגלי עבידתא דלהון עד דארעא גלי לון, כדין אתידע אומנותא דכל חד מנייהו.

ואי תימא הא ביומא תליתאה הוה, דכתיב תדשא הארץ דשא, וכתיב ותוצא הארץ. אלא האי אע"ג דכתיב ביומא תליתאה, רביעאה הוה, ואתכליל ביומא תליתאה למהוי חד בלא פרודא. ולבתר יומא רביעאה אתגלי עבידתיה לאפקא אומנא לאומנותיה דכל חד וחד. בגין דיומא רביעאה איהו רגלא רביעאה דכרסייא עלאה.

וכל עבידתייהו דכלהו, בין יומין קדמאין ובין יומין בתראין, הוו תליין ביומא דשבתא. הדא הוא דכתיב ויכל אלהים ביום השביעי, דא שבת ודא הוא רגלא רביעאה דכרסייא.

ואי תימא אי הכי, מהו את שבתותי תשמורו, תרין. אלא שבת דמעלי שבתא ושבתא דיומא ממש לית לון פרודא.

אמר ההוא טייעא דהוה טעין בתרייהו, ומהו ומקדשי תיראו. אמר ליה דא קדושא דשבת. אמר ליה ומהו קדושא דשבת. א"ל דא קדושא דאתמשכא מלעילא. אמר ליה אי הכי עבידת לשבת דלאו איהו קדש, אלא קדושא דשריא עלוי מלעילא. אמר רבי אבא, והכי הוא, וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד. אדכר שבת לחוד וקדוש ה' לחוד. אמר ליה אי הכי מאן קדוש ה'. אמר ליה קדושא דנחתא מלעילא ושריא עליה. אמר ליה אי קדושא דאתמשכא מלעילא אקרי מכובד, אתחזי דשבת לאו איהו מכובד, וכתיב וכבדתו. אמר רבי אלעזר לרבי אבא: אנח להאי גברא דמלה דחכמתא אית ביה, דאנן לא ידענא בה. אמרו ליה: אימא אנת.

פתח ואמר, את שבתותי. את, לאסגאה תחום שבת, דאיהו תרין אלפין אמין לכל סטרא, ובגין כך אסגי את שבתותי, דא שבת עלאה ושבת תתאה, דאינון תרין כלילן כחדא, וסתימין כחדא.

אשתאר שבת אחרא דלא אדכר והוה בכסופא. אמרה קמיה: מארי דעלמא, מיומא דעבדת לי, שבת אתקרינא, ויומא לאו איהו בלא ליליא. אמר לה: ברתי, שבת אנת ושבת קרינא לך, אבל הא אנא מעטר לך בעטרא עלאה יתיר. אעבר כרוזא ואמר, מקדשי תיראו, ודא שבת דמעלי שבתא, דאיהי יראה, ושריא בה יראה. ומאן איהו, דקב"ה אכליל ואמר, אני ה'. ואנא שמענא מאבא דאמר הכי. ודייק, את לאסגאה תחום שבת. שבתותי, דא עגולא ורבוע דלגו, ואינון תרין. ולקביל אינון תרין, אית תרי קדושתי דאית לנו לאדכרא, חד ויכלו, וחד קדוש. ויכלו אית ביה תלתין וחמש תיבין, ובקדושא דאנן מקדשין, תלתין וחמש תיבין, וסליק כלא לשבעין שמהן דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל אתעטר בהו.

ובגין דעגולא ורבועא דא, אינון שבתותי, כלילן תרוייהו בשמור, דכתיב תשמורו. דהא שבת עלאה הכא לא אתכליל בשמור אלא בזכור, דהא מלכא עלאה בזכור אסתיים. ועל דא אקרי מלכא דשלמא דיליה, ושלמא דיליה זכור איהו. ועל דא לית מחלוקת לעילא.

בגין דתרין שלומות לתתא, חד יעקב, וחד יוסף, ובגין כך כתיב תרי זמני שלום שלום לרחוק ולקרוב, לרחוק דא יעקב ולקרוב דא יוסף. לרחוק כד"א מרחוק ה' נראה לי ותתצב אחותו מרחוק. ולקרוב, כד"א חדשים מקרוב באו.

מרחוק, דא נקודה עלאה דקיימא בהיכליה, ועל דא כתיב תשמורו אתכליל בשמור. ומקדשי תיראו, דא נקודה דקיימא באמצעיתא, דאית לדחלא מנה יתיר מכלא, דענשיה מיתה, והיינו דכתיב מחלליה מות יומת. מאן מחלליה, מאן דעאל לגו חלל דעגולא ורבועא, לאתר דההוא נקודה שריא ופגים ביה מות יומת, ועל דא כתיב תיראו. וההיא נקודה אקרי אני, ועלה שריא ההוא דסתים עלאה דלא אתגליא, והיינו הוי"ה וכלא חד. נחתו ר"א ור' אבא ונשקוהו. אמרו, ומה כל חכמתא דא אית תחות ידך, ואת טעין אבתרין. אמרו ליה מאן אנת, אמר לון לא תשאלון מאן אנא, אלא אנא ואתון ניזל ונתעסק באורייתא, וכל חד יימא מלין דחכמתא לאנהרא אורחא.

אמרו ליה, מאן יהב לך למיזל הכא למהוי טעון בחמרי, אמר לון, יו"ד עבד קרבא בתרין אתוון, בכ"ף וסמ"ך, לאתקשרא בהדאי. כ"ף, לא בעא לאסתלקא ולאתקשרא, בתר דלא יכלא למהוי רגעא חדא אלא ביה. סמ"ך, לא בעא לאסתלקא, בגין לסעדא לאינון דנפלין, דהא בלי סמ"ך לא יכלין למהוי.

יו"ד אתא לגבאי יחידאה, נשיק לי, וגפיף לי, בכה עמי ואמר לי, ברי מה אעביד לך, אבל הא אנא אסתלק ואנא אתמלי מכמה טבין ואתוון טמירין עלאין יקירין, בתר כן איתי לגבך, ואנא אהוי סעיד לך, ואתן לך אחסנתא דתרין אתוון עלאין, יתיר מאלין דאסתלקו, דאינון יש, יו"ד עלאה, ושי"ן עלאה, למהוי לך אוצרין מלייא מכל, ובג"כ ברי, זיל והוי טעין חמרי. ועל דא אנא אזיל בכך.

חדו ר' אלעזר ור' אבא ובכו, ו אמרו: זיל רכיב, ואנן נטעין אבתרך. אמר לון, ולא אמרית לכון דפקודא דמלכא איהו, עד דייתי ההוא דטען חמרי. אמרו ליה, הא שמך לא אמרת לן, אתר בית מותבך מאי הוא. אמר לון, אתר בית מותבי איהו טב ועיילא לגבאי, ואיהו מגדל חד דפרח באוירא, רב ויקירא. ואינון דדיירין ביה בהאי מגדלא, קב"ה וחד מסכנא. ודא הוא אתר בית מותבי, וגלינא מתמן, ואנא טעין חמרי. אשגחו רבי אבא ור' אלעזר ביה, ואטעים לון מלוי דהוו מתיקין כמנא ודובשא. אמרו ליה שמא דאבוך אי תימא, ננשיק עפרא דרגלך. אמר לון, ואמאי, לאו אורח דילי בכך לאתגאה באורייתא.

אבל אבא דילי הוה דיוריה בימא רבא, ואיהו הוה חד נונא דהוה אסחר ימא רבא מסטרא דא לסטרא דא, והוה רב ויקירא ועתיק יומין, עד דהוה בלע כל שאר נונין דימא, ולבתר אפיק לון חיין וקיימין מליין מכל טבין דעלמא. ושאט ימא ברגעא חדא בתוקפיה, ואפיק לי כגירא בידא דגבר תקיף. וטמיר לי בההוא אתר דאמרית לכו. והוא תב לאתריה, ואגניז בההוא ימא.

אשגח ר' אלעזר במלוי. אמר ליה אנת הוא בריה דבוצינא קדישא, אנת הוא בריה דרב המנונא סבא, אנת הוא בריה דנהירו דאורייתא, ואנת טעין אבתרן. בכו כחדא ונשקוהו ואזלו אמרו ליה אי ניחא קמי מארנא לאודעא לן שמיה.

פתח ואמר, ובניהו בן יהוידע, האי קרא אוקמוה, ושפיר איהו. אבל האי קרא לאחזאה רזין עלאין דאורייתא הוא דאתא. ובניהו בן יהוידע, על רזא דחכמתא קא אתא, מלה סתימא איהו, ושמא גרים. בן איש חי, דא צדיק חי עלמין. רב פעלים, מארי דכל עובדין וכל חילין עלאין, בגין דכלהו נפקין מניה. ה' צבאות איהו, אות הוא בכל חיילין דידיה, רשים הוא ורב מכלא.

רב פעלים איהו מקבצאל, האי אילנא רב ויקירא, רב מכלא, מאן אתר נפק, מאן דרגא אתא, אהדר קרא ואמר מקבצאל, דרגא עלאה סתימאה דעין לא ראתה וגו', דרגא דכולא ביה, וכניש בגויה מגו נהורא עלאה, ומניה נפיק כלא.

ואיהו היכלא קדישא סתימא, דכל דרגין כנישין וסתימין בגויה. ובגופא דהאי היכלא קיימין כל עלמין, וכל חיילין קדישין מניה אתזנו וקיימי על קיומיהון.

הוא הכה את שני אריאל מואב, תרין מקדשין קיימין בגיניה, ואתזנו מניה, מקדש ראשון ומקדש שני, כיון דאיהו אסתלק נגידו דהוה נגיד מלעילא אתמנע, כביכול הוא הכה לון וחריב לון, ושצי לון.

וכרסייא קדישא נפלת, הה"ד ואני בתוך הגולה. ההוא דרגא דאקרי אני, הוא בתוך הגולה. אמאי, על נהר כבר, על נהר דנגיד ונפיק דפסיק מימוי ומבועוי, ולא אנגיד כד בקדמיתא. הה"ד ונהר יחרב ויבש, יחרב בבית ראשון, ויבש בבית שני. ובג"כ הוא הכה את שני אריאל מואב. מואב: דהוו מאב דבשמיא, ואתחרבו ואשתציאו בגיניה, וכל נהורין דהוו נהירין לישראל כלהו אתחשכו.

ותו הוא ירד והכה את הארי. בזמנין קדמאין, כד האי נהר הוה משיך מימוי לתתא, הוו קיימין ישראל בשלימו, דדבחין דבחין, וקרבנין לכפרא על נפשייהו, וכדין, הוה נחית מלעילא דיוקנא דחד אריה, והוו חמאן ליה ע"ג מדבחא, רביץ על טרפיה, אכיל קרבנין כגבר תקיף. וכל כלבין הוו מתטמרין מקמיה, ולא נפקי לבר.

כיון דגרמו חובין, איהו נחית לגו דרגין דלתתא, וקטיל לההוא אריה, דלא בעא למיהב ליה טרפיה כדבקדמיתא, כביכול קטיל ליה. הוא הכה את הארי ודאי, לתוך הבור, לעינהא דסטרא אחרא בישא. כיון דחמאת הכי, ההוא סטרא אחרא אתתקפת ושדרת לחד כלבא למיכל קרבנין. ומה שמיה דההוא אריה, אוריאל, דאנפוי אנפי אריה. ומה שמיה דההוא כלבא. בלאדן שמיה, דלאו איהו בכלל אדם, אלא כלבא ואנפי כלבא.

ביום השלג, ביומא דגרמו חובין, ודינא אתדן לעילא מעם בי דינא עלאה ועל דא כתיב לא תירא לביתה משלג, דא דינא עלאה, אמאי, בגין דכל ביתה לבוש שנים, ויכיל למיסבל אשא תקיפא. עד כאן רזא דקרא.

מה כתיב בתריה, והוא הכה את איש מצרי, איש מראה. הכא רזא דקרא אתא לאודעא, די בכל זמנא דישראל חבו, איהו אסתלק ומנע מנייהו כל טבין, וכל נהורין דהוו נהירין לון. הוא הכה את איש מצרי, דא נהורא, דההוא נהורא דהוה נהיר לון לישראל. ומאן איהו, משה. דכתיב ותאמרנה איש מצרי הצילנו וגו', ותמן אתיליד, ותמן אתרבי, ותמן אסתליק לנהורא עלאה.

איש מראה: כד"א ומראה ולא בחידות. איש, כד"א איש האלהים, כביכול, בעלה דההוא מראה, כבוד ה'. דזכה לאנהגא דרגא דא בכל רעותיה בארעא, מה דלא זכי בר נש אחרא.

וביד המצרי חנית. דא מטה האלהים דהוא אתמסר בידיה, כד"א ומטה האלהים בידי. ודא איהו מטה דאתברי ערב שבת בין השמשות וחקוק ביה שמא קדישא גליפא קדישא, ובהאי חב בסלע. כד"א ויך את הסלע במטהו פעמים. אמר ליה קב"ה: משה לא יהבית לך מטה דילי להאי, חייך לא יהא בידך מכאן ולהלאה.

מיד וירד אליו בשבט, בדינא קשיא. ויגזול את החנית מיד המצרי. דמההיא שעתא אתמנע מניה, ולא הוה בידיה לעלמין. ויהרגהו בחניתו. על ההוא חובא דמחא בההוא מטה, מת, ולא עאל לארעא קדישא, ואתמנע נהורא דא מישראל.

מן השלשים הכי נכבד: אלין שלשים שנה עלאין, דאיהו נטיל מנהון, ואנגיד לתתא, ומנייהו איהו הוה נטיל ואתקרב, ואל השלשה לא בא, אינון הוו אתיאן לגביה, ויהבי ליה ברעותא דלבא, ואיהו לא הוי אתי לגביהון.

ואף על גב דלא עאל במניינא וחושבנא דלהון. וישימהו דוד אל משמעתו. דלא אתפרש מלוחא דלביה לעלמין, לית פרודא להון לעלמין. דוד שם ליה לביה ואיהו לאו לדוד. בגין דתושבחן, ושירין ורחמין דסיהרא עביד לשמשא, איהי משיכת ליה לגבה למהוי דיוריה בהדה. ודא איהו וישימהו דוד אל משמעתו.

נפלו רבי אלעזר ורבי אבא קמיה. אדהכי והכי לא חמו ליה, קמו ואסתכלו לכל סטרין ולא חמו ליה. יתבו ובכו ולא יכילו למללא דא לדא. לבתר שעתא, אמר רבי אבא, ודאי הא דתנינן דבכל ארחא דצדיקייא אזלין, ומילי דאורייתא בינייהו, דאינון זכאין דההוא עלמא אתיאן לגביהון. ודאי דא הוא רב המנונא סבא דאתי לגבן מההוא עלמא, לגלאה לן מלין אלין, ועד לא נשתמודע ביה, אזל ליה ואתכסי מינן. קמו והוו בעו למטען לחמרי ולא אזלו, בעו למטען ולא אזלו, דחילו ואנחו לון לחמרי. ועד יומא, הוו קראן לההוא אתר, דוך דחמרי.

פתח רבי אלעזר ואמר. מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. כמה הוא טבא עלאה ויקירא דזמין קב"ה למעבד גבי בני נשא, לאינון זכאין עלאין דחלי חטאה דמשתדלי באורייתא, כד עאלין לההוא עלמא. טובך לא כתיב אלא רב טובך, ומאן איהו זכר רב טובך יביעו. ודא איהו ענוגא דחיין דנגדין מעלמא דאתי לגבי חי עלמין, דאיהו זכר רב טובך. ודאי איהו, ורב טוב לבית ישראל וגו'.

תו מה רב טובך, הכא אגליף רזא דחכמתא, וכל רזין אתכלילו הכא, מ"ה: כמה דאתמר. רב: דא אילנא ר"ב ותקיף. בגין דאית אילנא אחרא זוטא מניה, ודא הוא רב, ואעיל ליה ברום רקיעין.

טובך: דא אור דאתברי ביומא קדמאה. אשר צפנת ליראיך: בגין דגניז ליה לצדיקייא בההוא עלמא. פעלת: דא גן עדן עלאה. דכתיב מכון לשבתך פעלת ה' ודא הוא פעלת לחוסים בך.

נגד בני אדם, דא גן עדן דלתתא, דכל צדיקייא תמן קיימי ברוחא דאתלבש בלבוש יקר, כגוונא ודיוקנא דהאי עלמא, ודא איהו נגד בני אדם בההוא דיוקנא דבני אדם דהאי עלמא. וקיימי תמן, ופרחי באוירא וסלקו לגו מתיבתא דרקיעא בההוא ג"ע דלעילא, ופרחי ואסתחיין בטלי נהרי אפרסמונא דכיא ונחתי ושראן לתתא.

ולזמנין אתחזון נגד בני אדם למעבד לון נסין, כמלאכין עלאין, כגוונא דחזינא השתא נהירו דבוצינא עלאה. ולא זכינא לאסתכלא ולמנדע רזין דחכמתא יתיר.

פתח רבי אבא ואמר, ויאמר מנוח אל אשתו מות נמות כי אלהים ראינו, אע"ג דמנוח לא הוה ידע מאי עבידתיה, אמר, הואיל וכתיב כי לא יראני האדם וחי, ודאי אנן חזינן, ובג"כ מות נמות. ואנן חמינן וזכינן לנהורא דא דהוה אזיל בהדן, ונתקיים בעלמא. דהא קב"ה שדריה לגבן, לאודעא לן רזין דחכמתא דגלי, זכאה חולקנא.

אזלו, מטו לחד טורא, והוה נטי שמשא. שרו ענפין דאילנא דטורא לאקשא דא בדא, ואמרי שירתא. עד דהוי אזלי, שמעו חד קלא תקיפא דהוה אמר, בני אלהין קדישין אינון דאתבדרו ביני חייא דהאי עלמא, אינון בוציני בני מתיבתא, אתכנשו לדוכתייהו לאשתעשעא במאריכון באורייתא. דחילו אלין וקאימו בדוכתייהו ויתבי.

אדהכי נפיק קלא כמלקדמין, ואמר טנרין תקיפין פטישין רמאין, הא מארי דגוונין מרקמא בציורין קאים על אצטוונא, עולו ואתכנשו. בההיא שעתא שמעו קל ענפי דאילנין רב ותקיף, והוו אמרי קול ה' שובר ארזים. נפלו על אנפייהו רבי אלעזר ורבי אבא, ודחילו סגיא נפל עליהו, קאמו בבהילו ואזלו ולא שמעו מידי. נפקו מן טורא ואזלי.

כד מטו לבי רבי יוסי ברבי שמעון בן לקוניא, חמו לרבי שמעון בן יוחאי תמן, חדו. חדי רבי שמעון, אמר לון, ודאי ארחא דנסין ואתין עלאין קא עברתון, דאנא דמיכנא השתא, וחמינא לכו, ולבניהו בן יהוידע דקא משדר לכו תרין עטרין, על ידא דחד סבא, לאעטרא לכו. ודאי, בארחא דא קב"ה הוה. תו, דחמינא אנפייכו משניין. אמר רבי יוסי יאות אמרתון, דחכם עדיף מנביא. אתא רבי אלעזר ושוי רישי בין ברכוי דאבוי וסח עובדא.

דחיל רבי שמעון ובכה. אמר, ה' שמעתי שמעך יראתי. האי קרא חבקוק אמר, בשעתא דחמא מיתתיה, ואתקיים על ידא דאלישע. אמאי אקרי חבקוק. בגין דכתיב למועד הזה כעת חיה את חובקת בן. ודא בריה דשונמית הוה. ותרין חבוקין הוו, חד דאימיה, וחד דאלישע. דכתיב וישם פיו על פיו.

אשכחנא בספרא דשלמה מלכא, שמא גליפא דשבעין ותרין שמהן, אגליף עלוי בתבין. בגין דאתוון דאלפא ביתא דאגליף ביה אבוי בקדמיתא כד מית, פרחו מניה. והשתא דאלישע חבק ליה, אגליף ביה כל אינון אתוון דשבעין ותרין שמהן. ואתוון דאילין שבעין ותרין שמהן גליפין, אינון מאתן ושיתסר אתוון.

וכלהו אתוון אגליף ברוחיה אלישע, בגין לקיימא ליה באתוון דשבעין ותרין שמהן, וקרא ליה חבקוק. שמא דאשלים לכל סטרין, אשלים לחבוקין, כדאתמר, ואשלים לרזא דמאתן ושיתסר אתוון דשמא קדישא. בתבין אתקיים לאהדרא רוחיה, ובאתוון אתקיים כל גופיה על קיומיה, ועל דא אקרי חבקוק.

ואיהו אמר ה' שמעתי שמעך יראתי, שמענא מה דהוה לי דאטעימנא מההוא עלמא, ודחילנא. שרא למתבע רחמין על נפשיה ואמר ה' פעלך דעבדת לי בקרב שנים יהון חייהו, כמו, חייו. וכל מאן דאתקשר באינון שנים קדמוניות, חיין אתקשרו ביה. בקרב שנים תודיע, לההוא דרגא דלית בה חיין כלל.

בכה רבי שמעון ואמר, אוף אנא ממה דשמענא דחילנא לקב"ה. זקיף ידוי על רישיה, ואמר, ומה רב המנונא סבא נהירו דאורייתא, זכיתון אתון למחמי אפין באפין, ולא זכינא ביה. נפל על אנפוי, וחמא ליה מעקר טורין, מנהיר שרגין בהיכלא דמלכא משיחא. אמר ליה: רבי, בההוא עלמא, תהון שבבין מארי אולפנין, קמי קב"ה. מההוא יומא, הוה קרי לר' אלעזר בריה ולרבי אבא פני"אל, כמא דאת אמר כי ראיתי אלהים פנים אל פנים.

Chapter 13

בראשית, רבי חייא פתח, ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד. ראשית חכמה, האי קרא הכי מבעי ליה סוף חכמה יראת ה', בגין דיראת ה' סוף חכמה איהי. אלא איהי ראשית לאעלא לגו דרגא דחכמתא עלאה, הה"ד פתחו לי שערי צדק. זה השער לה'. ודאי דאי לא ייעול בהאי תרעא, לא ייעול לעלמין. למלכא עלאה. דאיהי עלאה וטמיר וגניז, ועביד ליה תרעין אלין על אלין.

ולסוף כל תרעין עבד תרעא חד בכמה מנעולין, בכמה פתחין, בכמה היכלין, אלין על אלין. אמר כל מאן דבעי למיעל לגבאי, תרעא דא יהא קדמאה לגבאי, מאן דיעול בהאי תרעא יעול. אוף הכי, תרעא קדמאה לחכמה עלאה, יראת ה' איהי, ודא איהי ראשית.

ב', תרין אינון דמתחברין כחדא, ואינון תרין נקודין, חד גניזא וטמירא, וחד קיימא באתגליא. ובגין דלית להו פרודא, אקרון ראשית, חד ולא תרין, מאן דנטיל האי נטיל האי, וכלא חד, דהא הוא ושמיה חד, דכתיב וידעו כי אתה שמך ה' לבדך.

אמאי אקרי יראת ה', בגין דאיהו אילנא דטוב ורע, זכי בר נש, הא טוב, ואי לא זכי הא רע. ועל דא שרי בהאי אתר יראה, ודא תרעא לאעלא לכל טובא דעלמא. שכל טוב, אלין תרין תרעין דאינון כחדא. ר' יוסי אמר שכל טוב, דא אילנא דחיי, דאיהו שכל טוב בלא רע כלל. ועל דלא שריא ביה רע, איהו שכל טוב בלא רע.

לכל עושיהם, אלין חסדי דוד הנאמנים, תמכין אורייתא, ואינון דתמכין אורייתא כביכול אינון עבדין. כל אינון דלעאן באורייתא לית בהו עשיה בעוד דלעאן בה. אינון דתמכין לון אית בהו עשיה, ובחילא דא כתיב תהלתו עומדת לעד, וקיימא כורסייא על קיומיה כדקא יאות.

Chapter 14

רבי שמעון הוה יתיב ולעי באורייתא, בליליא דכלה אתחברת בבעלה, דתנינן כל אינון חבריא דבני היכלא דכלה, אצטריכו בההיא ליליא, דכלה אזדמנת למהוי ליומא אחרא גו חופה בבעלה, למהוי עמה כל ההוא ליליא, ולמחדי עמה בתקונהא דאיהי אתתקנת, למלעי באורייתא, מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובמדרשות דקראי, וברזי דחכמתא. בגין דאלין אינון תיקונין דילה ותכשיטהא. ואיהי ועולמתהא עאלת וקיימת על רישיהון, ואתתקנת בהו וחדת בהו כל ההוא ליליא. וליומא אחרא לא עאלת לחופה אלא בהדייהו, ואלין אקרון בני חופתא. וכיון דעאלת לחופתא, קב"ה שאיל עלייהו ומברך לון, ומעטר לון בעטרהא דכלה, זכאה חולקהון.

והוה רבי שמעון וכלהו חברייא מרננין ברנה דאורייתא, ומחדשן מלין דאורייתא כל חד וחד מנייהו, והוה חדי רבי שמעון וכל שאר חברייא. אמר לון רבי שמעון: בני, זכאה חולקכון, בגין דלמחר לא תעול כלה לחופה אלא בהדייכו, בגין דכלהו דמתקנין תקונהא בהאי ליליא וחדאן בה, כלהו יהון רשימין וכתיבין בספרא דדכרניא, וקב"ה מברך לון בשבעין ברכאן ועטרין דעלמא עלאה.

פתח רבי שמעון ואמר השמים מספרים כבוד אל וגו', קרא דא הא אוקימנא ליה. אבל בזמנא דא, דכלה אתערא למיעל לחופה ביומא דמחר, אתתקנת ואתנהירת בקישוטהא, בהדי חברייא דחדאן עמה כל ההיא ליליא, ואיהי חדאת עמהון.

וביומא דמחר כמה אוכלוסין חיילין ומשריין מתכנשין בהדה, ואיהי וכלהו, מחכאן לכל חד וחד דתקינו לה בהאי ליליא, כיון דמתחברן כחדא ואיהי חמאת לבעלה, מה כתיב, השמים מספרים כבוד אל. השמים, דא חתן דעאל לחופה. מספרים, מנהרין כזוהרא דספיר, דנהיר וזהיר מסייפי עלמא ועד סייפי עלמא.

כבוד אל, דא כבוד כלה דאקרי אל, דכתיב אל זועם בכל יום. בכל יומי שתא אקרי אל, והשתא, דהא עאלת לחופה, אקרי כבוד, ואקרי אל, יקר על יקר. נהירו על נהירו, ושלטנו על שלטנו.

כדין בההיא שעתא, דשמים עאל לחופה ואתי ונהיר לה, כל אינון חברייא דאתקינו לה, כלהו אתפרשי בשמהן תמן, הה"ד ומעשה ידיו מגיד הרקיע. מעשה ידיו, אלין אינון מארי קיימא דברית, אקרון מעשה ידיו, כד"א ומעשה ידינו כוננהו, דא ברית קיימא דחתים בבשרא דבר נש.

רב המנונא סבא אמר הכי, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, דלא יהיב בר נש פומיה, למיתי להרהורא בישא, ויהא גרים למחטי לההיא בשר קדש דחתים ביה ברית קדישא. דאלו עביד כן משכין ליה לגיהנם, וההוא דממונה על גיהנם דומ"ה שמיה, וכמה רבוא דמלאכי חבלה בהדיה, וקאים על פתחא דגיהנם, וכל אינון דנטרו ברית קדישא, בהאי עלמא, לית ליה רשו למקרב בהו.

דוד מלכא בשעתא דאירע ליה ההוא עובדא, דחיל, בההיא שעתא סליק דומ"ה קמי קב"ה. ואמר ליה, מארי דעלמא כתיב בתורה, ואיש אשר ינאף את אשת איש, וכתיב ואל אשת עמיתך וגו', דוד דקלקל ברית בערוה מהו. אמר ליה קב"ה, דוד זכאה הוא, וברית קדישא על תקוניה קיימא, דהא גלי קדמי דאזדמנת ליה בת שבע מיומא דאתברי עלמא.

אמר ליה אי קמך גלי, קמיה לא גלי. אמר ליה, ותו בהיתרא הוה מה דהוה, דהא כל אינון דעאלו לקרבא, לא עאל חד מנייהו עד דאפטר בגט לאנתתיה. אמר ליה אי הכי, הוה ליה לאורכא תלת ירחי ולא אוריך. אמר ליה, במאי אוקים מלה, באתר דחיישינן דהיא מעוברת, וגלי קדמי דאוריה לא קריב בה לעלמין, דהא שמי חתים בגויה לסהדותא, כתיב אוריה, וכתיב אוריהו, שמי חתום בהדיה, דלא שמש בה לעלמין.

אמר ליה, מארי דעלמא, הא מה דאמרית, אי קמך גלי דלא שכיב בהדה אוריה, קמיה מי גלי, הוה ליה לאורכא לה תלת ירחי, ותו אי ידע דלא שכיב בהדה לעלמין, אמאי שדר לה דוד ופקיד עליה לשמשא באנתתיה, דכתיב רד לביתך ורחץ רגליך.

אמר ליה, ודאי לא ידע, אבל יתיר מתלת ירחי אוריך, דהא ארבע ירחי הוו, דהכי תנינן בחמשה ועשרים דניסן אעבר דוד כרוזא בכל ישראל, והוו עם יואב בשבעה יומין דסיון, ואזלו וחבלו ארעא דבני עמון: סיון ותמוז ואב ואלול, אשתהו שם. ובארבעה ועשרים באלול הוה מה דהוה מבת שבע, וביומא דכפורי מחל ליה קב"ה ההוא חובא. ואית דאמרי בז' באדר אעבר כרוזא, ואתכנשו בחמיסר דאייר, ובחמיסר באלול הוה מה דהוה מבת שבע, וביומא דכפורא אתבשר גם יי' העביר חטאתך לא תמות. מאי לא תמות, לא תמות בידא דדומה.

אמר דומה: מארי דעלמא, הא מלה חדא אית לי גביה, דאיהו אפתח פומיה ואמר חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת, ואיהו דן לנפשיה. טרונייא אית לי עליה. אמר ליה, לית לך רשו, דהא אודי לגבאי ואמר חטאתי לה', ואע"ג דלא חב. אבל במה דחטא באוריה, עונשא כתבית עליה, וקבל. מיד אהדר דומ"ה לאתריה בפחי נפש.

ועל דא אמר דוד, לולי יי' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי. לולי ה' עזרתה לי, דהוה אפוטרופא דילי. כמעט שכנה וגו', מהו כמעט, כחוטא דקיק. כשיעורא דאית ביני ובין סטרא אחרא, כההוא שיעורא הות דלא שכנה דומה נפשי.

ובג"כ בעי לאסתמרא בר נש דלא יימא מלה כדוד, בגין דלא יכיל למימר לדומה, כי שגגה היא, כמה דהוה לדוד, ונצח ליה קב"ה בדינא. למה יקצוף האלהים על קולך, על ההוא קול דאיהו אמר. וחבל את מעשה ידיך, דא בשר קדש ברית קדישא דפגים ואתמשך בגיהנם על ידא דדומה.

ובג"כ ומעשה ידיו מגיד הרקיע, אלין אינון חברייא דאתחברו בכלה דא. ומארי קיימא דילה. מגיד ורשים כל חד וחד. מאן הרקיע. דא איהו הרקיע דביה חמה ולבנה וככביא ומזלי, ודא איהו ספר זכרון, איהו מגיד ורשים להו וכתיב להו, למהוי בני היכלא ולמעבד רעותהון תדיר.

יום ליום יביע אומר, יומא קדישא מאינון יומין עלאין דמלכא משבחין לון לחברייא, ואמרין, ההיא מלה דאמר כל חד לחבריה. יומא ליומא יביע ההוא אומר ומשבח ליה. ולילה ללילה, כל דרגא דאשלים בליליא, משבח דא לדא, ההוא דעת דכל חד מחבריה, ובשלימו סגי אתעבידו לון חברין ורחימין.

אין אומר ואין דברים בשאר מילין דעלמא. דלא אשתמעו קמי מלכא קדישא ולא בעי למשמע לון. אבל הני מילי, בכל הארץ יצא קום. עבדי משיחא אינון מלין, מדורי עלאי ומדורי תתאי. מאלין אתעבידו רקיעין, ומאלין ארץ מההיא תושבחתא. ואי תימא, דאינון מלין באתר חד. משטטא בעלמא, בקצה תבל מליהם.

וכיון דאתעבידא רקיעין מנהון, מאן שריא בהון, הדר ואמר לשמש שם אהל בהם, ההוא שמשא קדישא שוי מדוריה ומשכניה בהו, ואתעטר בהו.

כיון דשרי באינון רקיעין ואתעטר בהו, כדין, והוא כחתן יוצא מחפתו, חדי ורהיט באינון רקיעין, נפק מנייהו, ועאל ורהיט גו מגדלא חדא אחרא, באתר אחרא. מקצה השמים מוצאו, ודאי מעלמא עלאה, נפיק ואתיא, דאיהו קצה השמים לעילא. ותקופתו, מאן תקופתו, דא קצה השמים לתתא דאיהי תקופת השנה דאסחרא לכל סייפין. ואתקשרת מן השמים עד רקיעא דא.

ואין נסתר מחמתו דההיא תקופה דא, ותקופה דשמשא דאסחר בכל סטרא, ואין נסתר, לית דאתכסי מניה מכל דרגין עלאין, דהוו כלהו מסחרן ואתיין לגביה, וכל חד וחד לית מאן דיתכסי מיניה. מחמתו, בשעתא דאתחמם, ותב לגבייהו בתיובתא שלים. כל שבחא דא וכל עלויא דא, בגין אורייתא הוא, דכתיב תורת ה' תמימה.

שית זמנין כתיב הכא ה', ושית קראי מן השמים מספרים עד תורת יי' תמימה, ועל רזא דא כתיב בראשית, הא שית אתוון. ברא אלהים את השמים ואת הארץ, הא שית תיבין. קראי אחרנין לקבל שית זמנין ה', שית קראי בגין שית אתוון דהכא, שית שמהן בגין שית תבין דהכא.

עד דהוו יתבי, עאלו רבי אלעזר בריה ורבי אבא, אמר לון: ודאי אנפי שכינתא אתיין, ועל דא פני"אל קרינא לכו, דהא חמיתון אנפי שכינתא אפין באפין, והשתא דקא ידעתון וגלי לכו קרא דובניהו בן יהוידע, ודאי דמלה דעתיקא קדישא איהו, וקרא דאבתריה, וההוא דסתים מכלא אמרו.

והאי קרא איהו באתר אחרא כגוונא דא. פתח ואמר והוא הכה את האיש המצרי איש מדה חמש באמה, וכלא רזא חדא איהו, האי מצרי ההוא דאשתמודע, גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי וגו', רב ויקירא, כמה דגלי ההוא סבא.

והאי קרא במתיבתא עלאה אתמר, איש מדה כלא חד, איש מראה ואיש מדה כלא חד, בגין דאיהו שבת ותחומא. דכתיב ומדותם מחוץ לעיר, וכתיב לא תעשו עול במשפט במדה, ועל דא איש מדה איהו. ואיהו ממש איש מדה, איהו ארכיה מסייפי עלמא ועד סייפי עלמא. אדם הראשון הכי הוה. ואי תימא, הא כתיב חמש באמה. אינון חמש באמה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא הוה.

וביד המצרי חנית, כד"א כמנור אורגים, דא מטה האלהים דהוה בידיה, חקיק בשמא גליפא מפרש, בנהירו דצרופי אתוון, דהוה גליף בצלאל ומתיבתא דיליה, דאקרי אורג, דכתיב מלא אותם וגו', חרש וחשב ורוקם וגו'. וההוא מטה הוה נהיר שמא גליפא בכל סטרין בנהירו דחכימין דהוו מגלפין שמא מפרש בארבעין ותרין גווני. וקרא מכאן ולהלאה, כמה דאמר, זכאה חולקיה.

תיבו יקרין תיבו, ונחדש תקון דכלה בהאי ליליא. דכל מאן דאשתתף בהדה בהאי ליליא, יהא נטיר עילא ותתא כל ההיא שתא, ויפיק שתא בשלם. עלייהו כתיב חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם טעמו וראו כי טוב יי'.

Chapter 15

פתח ר"ש ואמר, בראשית ברא אלהים. האי קרא אית לאסתכלא ביה, דכל מאן דאמר אית אלהא אחרא אשתצי מעלמין, כמה דאתמר כדנה תאמרון להום אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו, יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה. בגין דלית אלהא אחרא בר קודשא בריך הוא בלחודוי.

והאי קרא איהו תרגום, בר ממלה דסוף קרא. אי תימא בגין דמלאכין קדישין לא נזקקין לתרגום ולא אשתמודען ביה, מלה דא יאות היא למימר בלישנא קדישא, בגין דישמעון מלאכין קדישין, ויהון נזקקין לאודאה על דא. אלא ודאי בגין כך כתיב תרגום, דלא נזקקין ביה מלאכין קדישין, ולא יקנאון בב"נ לאבאשא ליה, בגין דבהאי קרא, בכללא אינון מלאכין קדישין, דהא אינון אלהים אקרון, ובכללא דאלהים הוו, ואינון לא עבדו שמיא וארקא.

וארקא, וארעא מבעי ליה. אלא בגין דארקא איהי חדא מאינון שבע ארעין דלתתא, ובההוא אתר אית בני בנוי דקין, לבתר דאתתרך מעל אפי ארעא נחית לתמן ועביד תולדות, ואשתבש תמן, דלא ידע כלום. ואיהו ארעא כפילא דאתכפל מחשוכא ונהורא.

ואית תמן תרין ממנן שליטין די שלטין, דא בחשוכא ודא בנהורא, ותמן קטרוגא דא בדא, ושעתא דנחית לתמן קין, אשתתפו דא בדא ואשתלימו כחדא. וכלא חזי דאינון תולדות דקין. ועל דא אינון בתרין ראשין, כתרין חיוון בר דכד ההוא נהורא שליט, נצח דיליה ונצח על אחרא. ועל דא אתכלילו די בחשוכא בנהורא והוו חד.

אינון תרין ממנן, עפרירא וקסטימון, ודיוקנא דלהון כדיוקנא דמלאכין קדישין בשית גדפין. חד דיוקנא כתור"א, וחד דיוקנא כנשרא. וכד מתחברן, אתעבידו דיוקנא דאדם.

כד אינון בחשוכא, מתהפכין לדיוקנא דנחש בתרין ראשין, ואזלין כחויא, וטאסין גו תהומא, ואסתחיין בימא רבא. כד מטאן לשלשלאה דעז"א ועזא"ל מרגיזין לון ומתערי לון, ואינון מדלגין גו טורי חשוכן, וחשבי דקודשא בריך הוא בעי למתבע לון דינא.

ואלין תרין ממנן שאטין בימא רבא, ופרחין מתמן, ואזלין בליליא לגבי נעמה אמהון דשדין, דטעו אבתרהא דחלין קדמאין, וחשבין למקרב לגבה. ואיהי דליגת שתין אלפין פרסין, ואתעבידת בכמה ציורין לגבי בני נשא, בגין דיטעון בני נשא אבתרה.

ואלין תרין ממנן פרחין ומשטטן בכל עלמא, ואהדרן לאתרייהו, ואינון מתערין לאינון בני בנוי דקין ברוחא דיצרין בישין, למעבד תולדות.

שמיא דשלטין תמן לאו כהני. ולא אולידת ארעא בחילא דלהון זרועא וחצדא כהני, ולא אהדרן אלא בכמה שנין וזמנין. ואינון אלהא די שמיא וארקא לא עבדו, יאבדו מארעא עלאה דתבל, דלא ישלטון בה, ולא ישטטון בה, ולא יהון גרמין לבני נשא לאסתאבא ממקרה ליליא. ועל דא יאבדו מארעא ומן תחות שמיא דאתעבידו בשמא דאל"ה, כמה דאתמר.

ועל דא האי קרא תרגום, דלא יחשבון מלאכי עלאי דעלייהו אמרין, ולא יקטרגו לן. ועל דא רזא דאל"ה, כמה דאתמר, איהו מלה קדישא דלא אתחלף בתרגום.

Chapter 16

אמר ליה רבי אלעזר, האי קרא דכתיב מי לא יראך מלך הגוים כי לך יאתה, מאי שבחא איהו. אמר ליה: אלעזר ברי, האי קרא בכמה דוכתי אתמר, אבל ודאי לאו איהו הכי, דכתיב כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם, דהא אתא למפתח פומא דחייבין, דחשבין דקב"ה לא ידע הרהורין ומחשבין דלהון, ובגין כך אית לאודעא שטותא דלהון. דזמנא חדא אתא פילוסופא חדא דאומות העולם לגבאי, אמר לי, אתון אמרון דאלהכון שליט בכל רומי שמיא, כולהון חיילין ומשריין לא אדבקן ולא ידעי אתר דיליה. האי קרא לא אסגי יקריה כל כך, דכתיב כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך. מאי שקולא דא לבני נשא די לית לון קיומא.

ותו, דאתון אמרין, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. אוף הכי, אנא אימא, בכל חכמי הגוים אין כמוהו, אבל בחכמי ישראל אית. אי הכי, אלהא דאית בחכמי ישראל כוותיה, לאו איהו עלאה שליטא. אסתכל בקרא, ותשכח דדייקנא כדקא יאות.

אמינא ליה, ודאי שפיר קא אמרת. מאן מחיה מתים, אלא קב"ה בלחודוי, אתא אליהו ואלישע, ואחיו מתייא. מאן מוריד גשמים אלא קב"ה בלחודוי, אתא אליהו, ומנע לון ונחית לון בצלותיה. מאן עבד שמיא וארעא, אלא קב"ה בלחודוי, אתא אברהם, ואתקיימו בקיומוהי בגיניה.

מאן מנהיג שמשא אלא קב"ה, אתא יהושע, ושכיך ליה ופקיד ליה דיקום על קיומיה ואשתכך, דכתיב וידום השמש וירח עמד. קב"ה גוזר גזר דין, אוף הכי משה גזיר גזר דין, ואתקיימו. ותו, דקב"ה גוזר גזרין, וצדיקיא דישראל מבטלין לון, דכתיב צדיק מושל יראת אלהים. ותו דאיהו פקיד לון למהך באורחוי ממש, לאתדמא ליה בכלא. אזל ההוא פילוסופא ואתגייר בכפר שחלים, וקרון ליה יוסי קטינאה. ואוליף אורייתא סגיא, ואיהו בין חכימין וזכאין דההוא אתר.

השתא אית לאסתכלא בקרא, והא כתיב כל הגוים כאין נגדו. מאי רבויא הכא. אלא מי לא יראך מלך הגוים, וכי מלך הגוים איהו ולאו מלך ישראל. אלא בכל אתר, קב"ה בעא לאשתבחא בישראל, ולא אתקרי אלא על ישראל בלחודוי, דכתיב אלהי ישראל, אלהי העברים. וכתיב כה אמר יי' מלך ישראל, מלך ישראל ודאי. אמרו אומות העולם, פטרון אחרן אית לן בשמיא, דהא מלכיכון לא שליט אלא עלייכו בלחודיכון, ועלנא לא שליט.

אתא קרא ואמר, מי לא יראך מלך הגוים, מלכא עלאה, לרדאה לון ולאלקאה לון ולמעבד בהון רעותיה. כי לך יאתה, לדחלא מנך לעילא ותתא. כי בכל חכמי הגוים, אלין שליטין רברבן די ממנן עלייהו. ובכל מלכותם, בההוא מלכו דלעילא, דהא ארבע מלכוון שליטין אית לעילא, ושלטין ברעותיה על כל שאר עמין. ועם כל דא, לית בהו דיעבד אפילו מלה זעירא, אלא כמה דפקיד לון, דכתיב וכמצביה עביד בחיל שמיא ודיירי ארעא. חכמי הגוים, אינון ממנן ורברבן דלעילא, דחכמתא דלהון מנייהו הוה. בכל מלכותם, מלכותא דשליט, כמה דאתמר. ודא הוא קרא כפשטיה.

אבל בכל חכמי הגוים, ובכל מלכותם. האי אשכחנא בספרי קדמאי, דאינון משריין וחיילין, אע"ג דאתפקדן על מלין דעלמא, ופקיד לכל חד למעבד עבידתא, מאן הוא דיעביד שום חד מנייהו כמוך, בגין דאנת רשים בעילויא, ואת רשים בעובדך מכלהו. ודא הוא מאין כמוך יי', מאן הוא סתימאה קדישא דיעביד ולהוי כמוך, עילא ותתא, ויהא דמי לך בכל עובדא דמלכא קדישא, שמים וארץ. אבל אינון תהו וחמודיהם בל יועילו. בקב"ה כתיב, בראשית ברא אלהים וגו', במלכותם כתיב והארץ היתה תהו ובהו.

א"ר שמעון לחברייא בני הלולא דא, כל חד מנכון יקשט קשוטא חד לכלה. אמר לרבי אלעזר בריה. אלעזר: הב נבזבזא חד לכלה דהא למחר אסתכל, כד יעול לחופה באינון שירין ושבחין, דיהבו לה בני היכלא לקיימא קמיה.

Chapter 17

פתח רבי אלעזר ואמר מי זאת עולה מן המדבר וגו', מי זאת, כללא דתרין קדושין, דתרין עלמין בחבורא חדא וקשורא חדא, עולה, ממש למהוי קדש קדשין, דהא קדש קדשין מ"י, ואתחברא בזא"ת, בגין למהוי עולה דאיהי קדש קדשין. "מן המדבר", דהא מן המדבר ירתא למהוי כלה ולמיעל לחופה.

תו, מן המדבר איהי עולה, כד"א ומדברך נאוה. בההוא מדבר דלחישו בשפוון, איהי עולה. ותנינן, מאי דכתיב האלהים האדירים האלה, אלה הם האלהים המכים את מצרים, בכל מכה במדבר וכי כל דעבד לון קב"ה במדבר הוה, והא בישובא הוה. אלא במדבר, בדבורא, כד"א ומדברך נאוה וכתיב ממדבר הרים, אוף הכי עולה מן המדבר, מן המדבר ודאי, בההיא מלה דפומא איהי סלקא, ועאלת בין גדפי דאמא, ולבתר בדבורא, נחתא ושריא על רישייהו דעמא קדישא.

היך סלקא בדבורא, דהא בשירותא, כד ב"נ קאים בצפרא, אית ליה לברכא למאריה, בשעתא דפקח עינוי, היך מברך, הכי הוו עבדי חסידי קדמאי, נטלא דמייא הוו יהבי קמייהו, ובזמנא דאתערו בליליא, אסחן ידייהו, וקיימי ולעאן באורייתא, ומברכי על קריאתה. תרנגולא קרי, וכדין פלגות ליליא ממש, וכדין קב"ה אשתכח עם צדיקייא בגנתא דעדן, ואסיר לברכא בידין מסואבות ומזוהמות וכן כל שעתא.

בגין דבשעתא דבר נש נאים, רוחיה פרחא מיניה, ובשעתא דרוחיה פרחא מיניה, רוחא מסאבא זמין, ושריא על ידוי, ומסאב לון, ואסיר לברכא בהו בלא נטילה. ואי תימא אי הכי, הא ביממא דלא נאים ולא פרח רוחיה מניה, ולא שריא עליה רוחא מסאבא, וכד עאל לבית הכסא, לא יברך ולא יקרא בתורה אפילו מלה חדא, עד דיסחי ידוי. ואי תימא, בגין דמלוכלכים אינון, לאו הכי הוא, במה אתלכלכו.

אלא ווי לבני עלמא, דלא משגיחין ולא ידעין ביקרא דמאריהון, ולא ידעי על מה קיימא עלמא. רוחא חדא אית בכל בית הכסא דעלמא, דשריא תמן, ואתהני מההוא לכלוכא וטנופא, ומיד שרי על אינון אצבען דידוי דבר נש.

Chapter 18

פתח רבי שמעון ואמר, כל מאן דחדי באינון מועדיא, ולא יהיב חולקיה לקב"ה, ההוא רע עין שטן שונא אותו וקא מקטרג ליה, וסליק ליה מעלמא, וכמה עקו על עקו מסבב ליה.

חולקיה דקב"ה, למחדי למסכני כפום מה דיכיל למעבד. בגין דקב"ה ביומייא אלין, אתי למחמי לאינון מאנין תבירין דיליה, ועאל עלייהו, וחמי דלא אית להון למחדי, ובכי עלייהו. סליק לעילא לחרבא עלמא.

אתאן בני מתיבתא קמיה, ואמרי רבון עלמא רחום וחנון אתקריאת. יתגלגלון רחמך על בנך. אמר לון: וכי עלמא לא עבידת ליה אלא על חס"ד, דכתיב אמרתי עולם חסד יבנה, ועלמא על דא קיימא. אמרי קמיה מלאכי עלאי, רבון עלמא, הא פלניא דאכיל ורוי, ויכיל למעבד טיבו עם מסכני ולא יהיב לון מידי. אתי ההוא מקטרגא ותבע רשו, ורדף אבתריה דההוא בר נש.

מאן לן בעלמא גדול מאברהם, דעבד טיבו לכל בריין. ביומא דעבד משתייא, מה כתיב, ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק. עבד אברהם משתייא, וקרא לכל רברבי דרא לההיא סעודתא. ותנינן, בכל סעודתא דחדוה, ההוא מקטרגא אזיל וחמי, אי ההוא ב"נ אקדים טיבו למסכני, ומסכני בביתא, ההוא מקטרגא אתפרש מההוא ביתא ולא עאל תמן, ואי לאו, עאל תמן, וחמי ערבוביא דחדוה בלא מסכני, ובלא טיבו דאקדים למסכני, סליק לעילא ומקטרגא עליה.

אברהם, כיון דזמין לרברבי דרא, נחת מקטרגא וקם על פתחא כגוונא דמסכנא, ולא הוה מאן דאשגח ביה. אברהם הוה משמש לאינון מלכין ורברבין. שרה אוניקת בנין לכולהו דלא הוו מהמנין כד איהי אולידת. אלא אמרו אסופי הוא ומן שוקא איתיאו ליה. בגין כך אתיין בנייהו בהדייהו, ונטלת לון שרה ואוניקת לון קמייהו. הה"ד מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה, בנים ודאי. וההוא מקטרגא על פתחא. אמרה צחוק עשה לי אלהים. מיד סליק ההוא מקטרגא קמי קב"ה, ואמר ליה רבון עלמא, את אמרת אברהם אוהבי, עבד סעודתא ולא יהב לך מידי, ולאו למסכני, ולא קריב קדמך אפילו יונה חד. ותו, אמרת שרה דחייכת בה.

אמר ליה קב"ה, מאן בעלמא כאברהם. ולא זז מתמן עד דבלבל כל ההיא חדוה, ופקיד קב"ה למקרב ליצחק קרבנא, ואתגזר על שרה דתמות על צערא דברה כל ההוא צערא גרים דלא יהיב מידי למסכני.

Chapter 19

פתח רבי שמעון ואמר, מאי דכתיב ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה', ת"ח כמה הוא חילא תקיפא דאורייתא, וכמה הוא עלאה על כלא, דכל מאן דאשתדל באורייתא לא דחיל מעלאי ומתתאי, ולא דחיל ממרעין בישין דעלמא, בגין דאיהו אחיד באילנא דחיי ויליף מיניה בכל יומא.

דהא אורייתא תוליף לבר נש למיזל באורח קשוט, תוליף ליה עיטא היך יתוב קמיה מאריה, לבטלא ההיא גזרה, דאפילו אתגזר עליה דלא יתבטל האי גזרה, מיד אתבטל ואסתלק מניה ולא שריא עליה דבר נש בהאי עלמא. ובגין כך, בעי ליה לבר נש לאשתדלא באורייתא יממא ולילי, ולא יתעדי מינה, הדא הוא דכתיב והגית בו יומם ולילה, ואי אתעדי מינה דאורייתא או אתפרש מינה כאלו אתפרש מאילנא דחיי.

ת"ח עיטא לבר נש כד איהו סליק בליליא על ערסיה בעי לקבלא עליה מלכותא דלעילא בלבא שלים, ולאקדמא לממסר קמיה פקדונא דנפשיה, ומיד אשתזיב מכל מרעין בישין ומכל רוחין בישין ולא שלטין עליה.

ובצפרא, קם מערסיה, בעי לברכא למאריה, ולמיעל לביתיה ולמסגד קמי היכליה בדחילו סגיא, ובתר כן יצלי צלותיה, ויסב עיטא מאינון אבהן קדישין, דכתיב ואני ברב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך.

הכי אוקמוה, לא לבעי ליה לבר נש לאעלא לבי כנישתא, אלא אי אמליך בקדמיתא באברהם יצחק ויעקב, בגין דאינון תקינו צלותא לקמי קב"ה. הה"ד, ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, דא אברהם, אשתחוה אל היכל קדשך, דא יצחק. ביראתך, דא יעקב. ובעי לאכללא לון ברישא, ובתר כן ייעול לבי כנישתא, ויצלי צלותיה, כדין כתיב, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

Chapter 20

רבי פינחס הוה שכיח קמי דרבי רחומאי בכיף ימא דגנוסר. וב"נ רב וקשישא דיומין הוה, ועינוי אסתלקו מלמחמי. אמר לרבי פינחס, ודאי שמענא דיוחאי חברנא אית ליה מרגלית אבן טבא, ואסתכלית בנהורא דההיא מרגלית, נפקא כנהירו דשמשא מנרתקה, ונהרא כל עלמא.

וההוא נהורא קאים משמיא לארעא, ונהיר כל עלמא, עד דיתיב עתיק יומין, ויתיב על כרסייא כדקא יאות. וההוא נהורא כליל כלא בביתך, ומנהורא דאתכליל בביתך, נפיק נהירו דקיק וזעיר, ונפיק לבר ונהיר כל עלמא, זכאה חולקך. פוק ברי פוק, זיל אבתריה דההיא מרגלית דנהיר עלמא, דהא שעתא קיימא לך.

נפק מקמיה וקאים למיעל בההיא ארבא, ותרין גוברין בהדיה חמא תרין צפרין דהוו אתיין וטסין על ימא, רמא לון קלא ואמר, צפרין צפרין דאתון טאסין על ימא חמיתון דוך דבר יוחאי תמן, אשתהי פורתא אמר צפרין צפרין זילו ואתיבו לי. פרחו ואזילו, עאלו בימא ואזלי להון.

עד דנפק, הא אינון צפרין אתיין, ובפומא דחדא מנייהו פתקא חדא, וכתיב בגווה, דהא בר יוחאי נפק מן מערתא, ורבי אלעזר בריה. אזל לגביה, ואשכח ליה משניא, וגופיה מליא חלודין. בכה בהדיה, ואמר, ווי דחמיתיך בכך. אמר, זכאה חולקי דחמית לי בכך, דאלמלא לא חמיתא לי בכך לא הוינא בכך. פתח ר"ש בפקודי אורייתא ואמר, פקודי אורייתא דיהב קב"ה לישראל כלהו באורייתא בארח כלל כתיבי.

Chapter 21

בראשית ברא אלהים. הדא היא פקודא קדמאה דכלא ואקרי פקודא דא יראת ה', דאקרי ראשית, דכתיב ראשית חכמה יראת ה'. יראת ה' ראשית דעת. בגין דמלה דא ראשית אקרי, ודא איהי תרעא לאעלא גו מהימנותא, ועל פקודא דא אתקיים כל עלמא.

יראה אתפרש לתלת סטרין, תרין מנייהו לית בהו עקרא כדקא יאות, וחד עקרא דיראה: אית ב"נ דדחיל מקב"ה בגין דייחון בנוהי ולא ימותון, או דחיל מעונשא דגופיה או דממוניה, וע"ד דחיל ליה תדיר. אשתכח יראה, דאיהו דחיל לקב"ה, לא שוי לעקרא. ואית בר נש דדחיל מן קב"ה בגין דדחיל מעונשא דההוא עלמא, ועונשא דגיהנם. תרין אלין לאו עיקרא דיראה אינון ושרשא דיליה.

ירא"ה דאיהי עקרא, למדחל ב"נ למאריה, בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין, וכלא קמיה כלא חשיבין. כמה דאתמר, וכל דיירי ארעא כלא חשיבין. ולשואה רעותיה בההוא אתר דאקרי יראה.

בכה רבי שמעון ואמר, ווי אי אימא ווי אי לא אימא. אי אימא ינדעון חייבין היך יפלחון למאריהון אי לא אימא יאבדון חברייא מלה דא. באתר דיראה קדישא שרי, מלרע אית יראה רעה דלקי ומחי ומקטרג, ואיהי רצועה לאלקאה חייביא.

ומאן דדחיל בגין עונש דמלקיותא וקטרוגא, כמה דאתמר, לא שריא עליה ההיא יראת ה' דאקרי יראת ה' לחיים. אלא מאן שריא עליה, ההיא יראה רעה, ואשתכח דשריא עליה ההיא רצועה יראה רעה, ולא יראת ה'.

ובג"כ, אתר דאקרי יראת ה' ראשית דעת אקרי, וע"ד אתכליל הכא פקודא דא, ודא עקרא ויסודא לכל שאר פקודין דאורייתא. מאן דנטיר יראה נטיר כלא. לא נטיר יראה לא נטיר פקודי אורייתא, דהא דא תרעא דכלא.

ובג"כ כתיב בראשית דאיהי יראה, ברא אלהים את השמים ואת הארץ. דמאן דעבר על דא עבר על פקודי דאורייתא. ועונשא דמאן דעבר על דא, האי רצועה רעה אלקי ליה. והיינו והארץ היתה תהו ובהו, וחשך על פני תהום, ורוח אלהים. הא אלין ד' עונשין לאענשא בהון חייביא.

תהו דא חנק, דכתיב קו תהו חבל מדה. בהו דא סקילה, אבנין דמשוקעין גו תהומא רבא לעונשא דחייביא. וחשך דא שריפה, דכתיב ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך וההר בוער באש עד לב השמים חשך כו'. ודא אשא תקיפא דעל רישיהון דחייביא שרי לאוקדא לון.

ורוח, דא הרג בסייף, רוח סערה חרבא משננא היא מלהטא ביה. כד"א ואת להט החרב המתהפכת, ואקרי רוח. האי עונשא, למאן דיעבר על פקודי אורייתא, וכתיב לבתר יראה, ראשית, דאיהי כללא דכלא, מכאן והלאה, שאר פקודין דאורייתא.

Chapter 22

פקודא תניינא, דא איהי פקודא, דפקודא דיראה אתאחדת בה, ולא נפקא מינה לעלמין, ואיהי אהב"ה, למרחם בר נש למאריה רחימו שלים. ומאן איהו רחימו שלים, דא אהבה רבה, דכתיב התהלך לפני והיה תמים, שלים ברחימותא. ודא הוא דכתיב ויאמר אלהים יהי אור, דא רחימו שלימותא דאקרי אהבה רבה, והכא איהו פקודא, למרחם בר נש למאריה כדקא יאות.

אמר רבי אלעזר, אבא, רחימתא בשלימו אנא שמענא ביה. אמר ליה אימא ברי קמי דרבי פינחס, דהא איהו בהאי דרגא קאים. א"ר אלעזר, אהבה רבה היינו אהבה שלימתא בשלימו דתרין סטרין, ואי לא אתכליל בתרין סטרין, לאו איהו אהבה כדקא יאות בשלימו.

ועל דא תנינן, בתרין סטרין אתפרש אהבה רחימו דקב"ה: אית מאן דרחים ליה מגו דאית ליה עותרא, אורכא דיומין, בנין סחרניה, שליט על שנאוי, ארחוי מתתקנן ליה, ומגו כך רחים ליה. ואי להאי יהא בהפוכא ויהדר עליה קב"ה גלגולא דדינא קשיא, יהא שניא ליה, ולא ירחם ליה כלל. ובג"כ רחימא דא, לאו איהו אהבה דאית ליה עקרא.

רחימו דאקרי שלים, ההוא דהוי בתרין סטרין, בין בדינא בין בטיבו ותקונא דארחוי. דרחים ליה למאריה כמה דתנינן, אפילו הוא נטיל נשמתך מינך, דא איהו רחימו שלים, דהוי בתרין סטרין. וע"ד אור דמעשה בראשית נפק ולבתר אגניז, כד אגניז, נפק דינא קשיא, ואתכלילו תרין סטרין כחדא, למהוי שלימו דא אהבה כדקא יאות.

נטליה רבי שמעון ונשקיה. אתא רבי פינחס ונשקיה וברכיה, ואמר, בודאי קב"ה שדרני הכא, דא הוא נהירו דקיק, ד אמרו לי דאתכליל בביתאי ולבתר נהיר כל עלמא. א"ר אלעזר, ודאי לא אצטריך לאתנשי ירא"ה בכל פקודין, כ"ש בפקודא דא, אצטריך יראה לאתדבקא בהאי היך אתדבקת אהבה, איהי בסטרא חד טב, כמה דאתמר, דיהב עותרא וטב, אורכא דחיי, בני, מזוני, כדין אצטריך לאתערא יראה, ולמדחל דלא יגרום חובא. ועל דא כתיב אשרי אדם מפחד תמיד, בגין דהא כליל ירא"ה באהב"ה.

והכי אצטריך בסטרא אחרא דדינא קשיא, לאתערא ביה יראה. כד חמי דדינא קשיא שריא עלוי, כדין יתער יראה, וידחל למאריה כדקא יאות ולא יקשה לביה. וע"ד כתיב ומקשה לבו יפול ברעה, בההוא סטרא אחרא דאקרי רעה. אשתכח יראה דאתאחדת בתרין סטרין, ואתכלילת מנייהו, ודא איהו אהבה שלימתא כדקא יאות.

Chapter 23

פקודא תליתאה, למנדע דאית אלהא רברבא ושליטאה בעלמא, ולייחדא ליה בכל יומא יחודא כדקא יאות, באינון שית סטרין עלאין ולמעבד לון יחודא חדא בשית תבין דשמע ישראל, ולכוונא רעותא לעילא בהדייהו ועל דא אחד אצטריך לארכא ליה בשית תבין.

ודא הוא דכתיב יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. יתכנשון דרגין דתחות שמיא, לאתאחדא ביה, למהוי בשלימו לשית סטרין כדקא יאות. ועם כל דא, בההוא יחודא, אצטריך לקשרא ביה יראה, דאצטריך לארכא בדל"ת דאחד, דדל"ת דאחד גדולה, והיינו דכתיב ותראה היבשה. דתתחזי ותתקשר דל"ת דאיהו יבשה, בההוא יחודאה.

ולבתר דאתקשר תמן לעילא, אצטריך לקשרא לה לתתא באכלוסהא בשית סטרין אחרנין דלתתא, בשכמל"ו, דאית ביה שית תבין אחרנין דיחודא. כדין, מה דהות יבשה, אתעבידת ארץ למעבד פירין ואיבין ולנטעא אילנין.

והיינו דכתיב, ויקרא אלהים ליבשה ארץ. בההוא יחודא דלתתא, ארעא רעוא שלים כדקא יאות. וע"ד כי טוב כי טוב תרי זמני, חד יחודא עלאה, וחד יחודא תתאה. כיון דאתאחיד בתרין סטרין, מכאן ולהלאה תדשא הארץ דשא. אתתקנת למעבד פירין ואיבין כדקא יאות.

Chapter 24

פקודא רביעאה, למנדע דה' הוא האלהים כד"א וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי"ה הוא האלהים. ולאתכללא שמא דאלהים בשמא דהוי"ה, למנדע דאינון חד, ולית בהו פרודא.

והיינו רזא דכתיב, יהי מארת ברקיע השמים להאיר על הארץ, למהוי תרין שמהן חד, בלא פרודא כלל, לאתכללא מארת חסר בשמא דשמים, דאינון חד, ולית בהו פרודא. נהורא אוכמא בנהורא חיוורא לית בהו פרודא וכלא חד, ודא הוא עננא חיורא דיממא, ועננא דאשתא בליליא מדת יום ומדת לילה, ולאתתקן דא בדא לאנהרא, כמה דאתמר להאיר על הארץ.

ודא חובא דההוא נחש קדמאה, חבר לתתא ואתפרש לעילא, ובג"כ גרם מה דגרם לעלמא. בגין דאצטריך לאפרשא לתתא ולחברא לעילא, ונהורא אוכמא אצטריך לאתאחדא לעילא בחבורא חדא, ולאתאחדא לבתר באכלוסהא ביחודהא, ולאפרשא לה מסטרא בישא.

ועם כל דא, אצטריך למנדע דאלהים הוי"ה כלא חד בלא פרודא, הוי"ה הוא האלהים. וכד ינדע בר נש דכלא חד, ולא ישוי פרודא, אפילו ההיא סטרא אחרא יסתלק מעל עלמא, ולא אתמשך לתתא.

והיינו רזא דכתיב, והיו למאורות. הא קליפה בתר מוחא סלקא, מוחא אור, סטרא אחרא מות. אור בחבור דאתוון, מות בפרודא. וכד האי אור אסתלק מתמן, מתחברא אתוון דפרודא מות.

מאלין אתוון שריאת חוה, וגרמת בישא על עלמא. כמה דכתיב, ותרא האשה כי טוב. אהדרת אתוון למפרע, אשתאר מ"ו, ואינון אזלו ונטלו אות תי"ו בהדייהו, וגרמת מותא על עלמא, כמה דכתיב ותרא.

א"ר אלעזר, אבא הא אוליפנא מ"ם אשתארת יחידאה, וא"ו דאיהו חיין תדיר, אתהפכת ואזלת ונטלת תי"ו, דכתיב ותקח ותתן, ואשתלים תיבה דא ואתחברו אתוון. אמר ליה בריך אנת ברי, והא אוקימנא מלה דא.

Chapter 25

פקודא חמישאה, כתיב ישרצו המים שרץ נפש חיה. בהאי קרא לפנינו בזהר המלה ותרא מחוברת לאות הקודמת, ושם בתרגום הסולם היא לא מובאת, אך בהמשך הביאור היא מובאת, וצ"ע אית תלת פקודין: חד למלעי באורייתא, וחד לאתעסקא בפריה ורביה, וחד למגזר לתמנייא יומין ולאעברא מתמן ערלתא. למלעי באורייתא ולאשתדלא בה, ולאפשא לה בכל יומא, לתקנא נפשיה ורוחיה.

דכיון דבר נש אתעסק באורייתא, אתתקן בנשמתא אחרא קדישא, דכתיב שרץ נפש חיה, נפש דההיא חיה קדישא, דכד בר נש לא אתעסק באורייתא, לית ליה נפשא קדישא, קדושא דלעילא לא שריא עלוי. וכד אשתדל באורייתא, בההוא רחישו דרחיש בה, זכי לההיא נפש חיה, ולמהדר כמלאכין קדישין.

דכתיב ברכו ה' מלאכיו, אלין אינון דמתעסקין באורייתא דאקרון מלאכיו בארעא. ודא הוא דכתיב, ועוף יעופף על הארץ, האי בהאי עלמא, בההוא עלמא תנינן, דזמין קב"ה למעבד לון גדפין כנשרין, ולאשטא בכל עלמא, דכתיב וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים.

והיינו דכתיב ועוף יעופף על הארץ. דא אורייתא דאקרי מים, ישרצון ויפקון רחשא דנפש חיה, מאתר דההיא חיה ימשכון לה לתתא. כמה דאתמר, וע"ד אמר דוד, לב טהור ברא לי אלהים למלעי באורייתא, וכדין, ורוח נכון חדש בקרבי.

Chapter 26

פקודא שתיתאה, לאתעסקא בפריה ורביה. דכל מאן דאתעסק בפריה ורביה, גרים לההוא נהר למהוי נביע תדיר, ולא יפסקון מימוי, וימא אתמליא בכל סטרין, ונשמתין חדתין מתחדשן ונפקין מההוא אילנא, וחילין סגיאין אתרביאו לעילא בהדי אינון נשמתין. הה"ד ישרצו המים שרץ נפש חיה, דא ברית קיימא קדישא, נהר דנגיד ונפיק, ומיא דיליה אתרביאו, ורחשין רחשא ורבויא דנשמתין לההיא חיה.

ובאינון נשמתין דעאלין בההיא חיה, נפקי כמה עופי דפרחן וטאסן כל עלמא, וכד נשמתא נפקא להאי עלמא, ההוא עופא, דפרח ונפק בהדי האי נשמתא מההוא אילנא, נפק עמיה. כמה נפקן בכל נשמתא ונשמתא, תרין: חד מימינא וחד משמאלא. אי זכי אינון נטרין ליה, דכתיב כי מלאכיו יצוה לך. ואי לא, אינון מקטרגי עליה. אמר רבי פינחס, תלתא אינון דקיימי אפוטרופסין עליה דב"נ כד זכי. דכתיב אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו: אם יש עליו מלאך, הא חד. מליץ, תרי. אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו. הא תלת.

א"ר שמעון, חמש, דכתיב יתיר ויחננו ויאמר, ויחננו חד, ויאמר תרין. א"ל לאו הכי, אלא ויחננו, דא קב"ה בלחודוי, דהא לית רשו לאחרא אלא ליה. אמר ליה שפיר קא אמרת.

ומאן דאתמנע מפריה ורביה, כביכול, אזעיר דיוקנא דכליל כל דיוקנין, וגרים לההוא נהר דלא נגדין מימוי, ופגים קיימא קדישא בכל סטרין. ועליה כתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. בי ודאי, דא לגופא. ונשמתיה לא עייל לפרגודא כלל, ואטריד מההוא עלמא.

Chapter 27

פקודא שביעאה למגזר לתמניא יומין, ולאעברא זוהמא דערלתא בגין דההיא חיה, איהי דרגא תמינאה לכל דרגין, וההיא נפש דפרחא מינה, אצטריכא לאתחזאה קמה לתמניא יומין, כמה דאיהי דרגא תמינאה.

וכדין, אתחזי ודאי דאיהי נפש חיה, נפש דההיא חיה קדישא, ולא מסטרא אחרא ודא איהו ישרצו המים. בספרא דחנוך, יתרשמון מיא דזרעא קדישא רשימו דנפש חיה. ודא רשימו דאת יו"ד, דאתרשים בבשרא קדישא, מכל שאר רשומין דעלמא.

ועוף יעופף על הארץ. דא אליהו דטאס כל עלמא בד' טאסין, למהוי תמן בההוא גזירו דקיימא קדישא. ואצטריך לתקנא ליה כורסייא, ולאדכרא בפומיה, דא כרסייא דאליה"ו. ואי לאו, לא שארי תמן.

ויברא אלהים את התנינים הגדולים. תרין, אלין ערלה ופריעה, גזירו דערלה, ופריעה לבתר. ואינון דכר ונוקבא. ואת כל נפש החיה הרומשת, דא רשימו דא"ת קיימא קדישא, דאיהי נפש חיה קדישא, כדקאמרן. אשר שרצו המים, מיין עלאין, דאתמשכו לגבה דאת רשימו דא.

ובגין דא אתרשימו ישראל ברשימו קדישא ודכיו לתתא, כגוונא דאינון רשימין קדישין לאשתמודעא בין סטר קדישא לסטרא אחרא אוף ישראל רשימין, לאשתמודעא, בין קדושא, לעמין עכו"ם דאתיין מסטרא אחרא כמה דאתמר. וכמה דרשים לון, הכי רשים בעירי ועופי דלהון, לבעירי ועופי דעמין עכו"ם. זכאה חולקהון דישראל.

Chapter 28

פקודא תמינאה, למרחם גיורא דעאל למגזר גרמיה ולעאלא תחות גדפוי דשכינתא. ואיהי אעילא לון תחות גדפהא לאינון דמתפרשן מסטרא אחרא מסאבא, ומתקרבין לגבה. דכתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה.

ואי תימא, דהאי נפש חיה דכלילא בישראל, לכלא היא אזדמנת, הדר ואמר למינה. כמה אכסדרין ואדרין, דא לגו מן דא, אית לה להאי ארץ, דאיהי חיה, תחות גדפהא.

גדפא ימינא אית לה תרין אכסדרין, ומהאי גדפא, אתפרשן לתרין אומין אחרנין דאינון קריבין ביחודא לישראל, לאאלא לון לגו אכסדרין אלין. ותחות גדפא שמאלא, אית תרין אכסדרין אחרנין, ומתפרשן לתרין אומין אחרנין, דאינון עמון ומואב, וכלהון אקרון נפש חיה.

וכמה אדרין סתימין אחרנין, והיכלין אחרנין, בכל גדפא וגדפא. ומנייהו נפקו רוחין, לאפרשא לכל אינון גיורין דמתגיירין. ואקרון נפש חיה, אבל למינה. וכלהו עאלין תחות גדפוי דשכינתא, ולא יתיר.

אבל נשמתא דישראל, נפקא מגו גופא דההוא אילנא, ומתמן פרחין נשמתין לגו האי ארץ, גו מעהא לגו לגו, ורזא כי תהיו אתם ארץ חפץ. ועל דא, ישראל, בן יקיר דהמו מעהא עליה, ואקרון העמוסים מני בטן. ולא מגדפין לבר. ותו, גיורין לית לון חולקא באילנא עלאה, כ"ש בגופא דיליה. אבל חולקא דלהון בגדפין איהו ולא יתיר, וגיורא תחות גדפי שכינתא ולא יתיר, גירי הצדק אינון דתמן שראן ואתאחדן, ולא לגו, כמה דאתמר. ובגין כך תוצא הארץ נפש חיה למינה. ולמאן בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה, כלהו שאבין נפש מההיא חיה, אבל כל חד למינה כדקא חזי לה.

Chapter 29

פקודא תשיעאה, למיחן למסכני, ולמיהב לון טרפא. דכתיב, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. נעשה אד"ם בשותפא, כלל דכר ונוקבא. בצלמנו עתירי, כדמותנו מסכני.

דהא מסטרא דדכורא עתירי, ומסטרא דנוקבא מסכני, כמה דאינון בשותפא חדא, וחס דא על דא, ויהיב דא לדא, וגמיל ליה טיבו, הכי אצטריך בר נש לתתא, למהוי עתירא ומסכני בחבורא חדא, ולמיהב דא לדא, ולגמלאה טובא דא לדא.

וירדו בדגת הים וגו', רזא דנא חמינן בספרא דשלמה מלכא, דכל מאן דחס על מסכני ברעותא דלבא, לא משתני דיוקניה לעלם מדיוקנא דאדם הראשון, וכיון דדיוקנא דאדם אתרשים ביה, שליט על כל בריין דעלמא בההוא דיוקנא. הה"ד ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו', כלהו זעין ודחלין מההוא דיוקנא דאתרשים ביה, בגין דדא הוא פקודא מעליא, לאסתלקא בר נש בדיוקניה דאדם, על כל שאר פקודין.

מנלן מנבוכדנצר. אע"ג דחלם ההוא חלמא, כל זמנא דהוה מיחן למסכני, לא שרא עליה חלמיה, כיון דאטיל עינא בישא דלא למיחן למסכני, מה כתיב עוד מלתא בפום מלכא וגו', מיד אשתני דיוקניה ואטריד מן בני נשא, ובג"כ נעשה אדם. כתיב הכא עשיה, וכתיב התם שם האיש אשר עשיתי עמו היום, בועז.

Chapter 30

פקודא עשיראה, לאנחא תפילין ולאשלמא גרמיה, בדיוקנא עלאה. דכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו. פתח ואמר ראשך עליך ככרמל. האי קרא אוקימנא. ואתמר, אבל ראשך עליך ככרמל, דא רישא עלאה, תפילין דרישא, שמא דמלכא עלאה קדישא יהו"ה, באתוון רשימין, כל את ואת פרשתא חדא, שמא קדישא גליפא בסדורא דאתוון כדקא יאות. ותנן כי שם י"י נקרא עליך ויראו ממך, אלין תפלין דרישא, דאינון שמא קדישא בסדורא דאתווי.

פרשתא קדמאה קדש לי כל בכור. דא י', דאיהי קדש, בוכרא דכל קודשין עלאין. פטר כל רחם בההוא שביל דקיק דנחת מן יו"ד. דאיהו אפתח רחמא למעבד פירין ואבין כדקא יאות, ואיהו קדש עלאה.

פרשתא תניינא, והיה כי יביאך. דא ה', היכלא דאתפתח רחמא דילה מגו יו"ד, בחמשין פתחין אכסדראין ואדרין סתימין דביה, דההוא פטר דעביד יו"ד, בהאי היכלא, למשמע בה קלא די נפקא מגו שופר דא, בגין דשופר דא הוא סתים בכל סטרין, ואתא יו"ד ופתח ליה, לאפקא מניה קלא וכיון דאפתח ליה, תקע ליה, ואפיק מניה קלא, לאפקא עבדין לחירו.

ובתקיעו דשופרא דא, נפקו ישראל ממצרים. וכך זמין זימנא אחרא לסוף יומיא. וכל פורקנא מהאי שופר אתיא. ובג"כ אית בה יציאת מצרים בפרשתא דא, דהא מהאי שופר אתי, בחילא דיו"ד דפתח רחמא דילה ואפיק קליה לפורקנא דעבדין, ודא ה', את תניינא דשמא קדישא.

פרשתא תליתאה, רזא דיחודא דשמע ישראל, דא ואו דכליל כלא, וביה יחודא דכלא, וביה אתייחדן, והוא נטיל כלא. פרשתא רביעאה, והיה אם שמוע, כלילו דתרין סטרין דאתאחדת בהו כנסת ישראל גבורה דלתתא. ודא ה' בתראה דנטלא לון, ואתכלילת מנהון.

ותפילין אתוון דשמא קדישא אינון ממש, ועל דא ראשך עליך ככרמל אלין תפילין דרישא. ודלת ראשך, ההיא תפלה של יד, דאיהי מסכנא לגבי עילא, אוף הכי שלימו אית לה כגוונא דלעילא.

מלך אסור ברהטים. קשיר איהו ואחיד באינון בתי, לאתאחדא בההוא שמא קדישא כדקא יאות. ועל דא, מאן דאתתקן בהו, איהו הוי בצלם אלהים. מה אלהים אתיחדא ביה שמא קדישא, אף הוא אתיחד ביה שמא קדישא כדקא יאות. זכר ונקבה ברא אותם. תפילין דרישא ותפלה של יד, וכלא חד.

Chapter 31

פקודא חדסר, לעשרא מעשרא דארעא הכא אית תרין פקודין: חד, לעשרא מעשרא דארעא. וחד בכורי דפירי אילנא, דכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ. כתיב הכא, הנה נתתי. וכתיב התם ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל. וכתיב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא.

Chapter 32

פקודא תריסר, לאייתאה בכורי דאילנא, דכתיב ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע. כל מאן דאתחזי לי, לכון אסירא למיכל. אתיר לון, ויהב לון כל מעשרא דיליה ובכורין דאילנין. נתתי לכם, לכם ולא לדרין דבתריכון.

Chapter 33

פקודא תליסר. למעבד פורקנא לבריה לקשרא ליה בחיין. דתרין ממנן נינהו חד דחיין וחד דמותא, וקיימין עליה דב"נ. וכד יפרוק ב"נ לבריה, מידא דההוא מותא פריק ליה, ולא יכיל לשלטאה עליה. ורזא דא וירא אלהים את כל אשר עשה, בכלל. והנה טוב, דא מלאך חיים. מאד, דא מלאך המות. ועל דא, בההוא פורקנא אתקיים דא דחיים, ואתחלש ההוא דמות. בפורקנא דא, קני ליה חיים, כמה דאתמר, וההוא סטרא בישא שבק ליה, ולא אחיד ביה.

Chapter 34

פקודא ארביסר, לנטרא יומא דשבתא, דאיהו יומא דנייחא מכל עובדי בראשית. הכא כלילן תרין פקודין, חד נטורא דיום השבת. וחד לקשרא ההוא יומא בקדושיה. לנטרא יומא דשבתא, כמא דאדכרנא ואתערנא עלייהו, דאיהו יומא דנייחא לעלמין, וכל עבידן ביה אשתכללו ואתעבידו, עד דאתקדש יומא.

כיון דאתקדש יומא, אשתאר בריאה דרוחין. דלא אתברי לון גופא. וכי לא הוה ידע קב"ה לאעכבא לקדשא יומא, עד דיתברון גופין להני רוחין. אלא אילנא דדעת טוב ורע, אתער ההוא סטרא אחרא דרע. ובעא לאתתקפא בעלמא, ואתפרשו כמה רוחין בכמה זיינין, לאתתקפא בעלמא בגופין.

כיון דחמא קב"ה כך, אתער מגו אילנא דחיי נשיבו דרוחא, ובטש באילנא אחרא, ואתער סטרא אחרא דטוב, ואתקדש יומא. דהא בריאו דגופין ואתערו דרוחין, בסטרא דטוב איהו בהאי ליליא, ולא בסטרא אחרא.

ואלמלא אקדים סטרא אחרא בהאי ליליא, עד דלא יקדים סטרא דטוב, לא יכיל עלמא למיקם קמייהו אפילו רגעא חדא. אבל אסוותא אקדים קב"ה, דדליג קמיה קדושא דיומא, ואקדים קמי סטרא אחרא, ואתקיים עלמא. ומה דחשיב סטרא אחרא לאתבני בעלמא לאתתקפא, אתבני בהאי ליליא סטרא דטוב ואתתקף, ואתבנון גופין ורוחין קדישין בהאי ליליא מסטרא דטוב. ובגין כך, עונתן דחכימין דידעי דא, משבת לשבת.

דהא כדין חמאת דא סטרא אחרא, דכמה דאיהי חשיבת למעבד עבידי סטרא דקדושה, אזלא ומשטטא בכמה חיילין וסטרין דילה, וחמאת כל אינון דקא משמשי ערסייהו בגלויא דגופיהון לנהורא דבוצינא, וכל אינון בנין דנפקין מתמן הוו נכפין. דשרו עלייהו רוחין מההוא סטרא אחרא. ואינון רוחין ערטילאין דחייביא דאקרון מזיקין, ושריאת בהו לילית וקטילת לון.

כיון דאתקדש יומא ושלטא קדושה על עלמא, ההוא סטרא אחרא אזעירת גרמה ואטמרת כל ליליא דשבתא ויומא דשבתא. בר מן אסימון וכל כת דיליה, דאזלי על שרגי בטמירו, למחמי על גלויי דשמושא, ולבתר אטמרון גו נוקבא דתהומא רבא כיון דנפק שבתא, כמה חיילין ומשריין פרחין ומשטטן בעלמא, ועל דא אתקן שיר של פגעים, דלא ישלטון על עמא קדישא.

לאן אתר משטטי בההוא ליליא, כד נפקי בבהילו, וחשבין לשלטאה בעלמא על עמא קדישא. וחמאן לון בצלותא, ואמרין שירתא דא, ובשירותא מבדלי בצלותא, ומבדלי על הכוס, פרחי מתמן, ואזלי ומשטטי ומטאן לגו מדברא. רחמנא לשיזבן מנייהו ומסטרא בישא.

תלתא אינון גרמין בישא לגרמייהו. חד, מאן דלייט גרמיה. תניינא, מאן דזרק נהמא או פרורין דאית בהו כזית. תליתאה, מאן דאוקיד שרגא במפקא דשבתא, עד לא מטו ישראל לקדושא דסדרא, דגרים לנורא דגיהנם לאדלקא בהאי נורא, עד לא מטא זמנייהו.

דחד דוכתא אית בגיהנם לאינון דקא מחללי שבתות, ואינון דענושין בגיהנם, לייטין ליה לההוא דאוקיד שרגא, עד לא מטא זמניה, ואמרי ליה הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר וגו' צנוף יצנפך צנפה כדור אל ארץ רחבת ידים.

בגין דלאו יאות הוא לאדלקא נורא כד נפיק שבתא, עד דמבדלי ישראל בצלותא ומבדלי על כסא, בגין דעד ההוא זמנא שבת הוא, וקדושה דשבת שליט עלנא ובשעתא דמבדילין על כסא, כל אינון חיילין, וכל אינון משריין דאתמנן על יומי דחול, כל חד וחד יתיב לאתריה ופולחניה דאתמני עליה.

בגין דכד עאל שבתא ואתקדש יומא, קדש אתער ושליט בעלמא, וחול אתעדי משולטנותא דיליה, עד שעתא דנפיק שבתא לא תייבין לאתרייהו. ואע"ג דנפיק שבתא, לא תייבין לאתרייהו עד זמנא דאמרי ישראל בא"י המבדיל בין קדש לחול, כדין קדש אסתלק, ומשריין דאתמניאו על יומי דחול מתערין ותייבין לאתרייהו כל חד וחד על מטריה דאתפקד עליה.

ועם כל דא, לא שלטין עד דיהון נהורין מרזא דשרגא, וכלהון אקרון מאורי האש, בגין דמרזא דעמודא דנורא ומיסודא דנורא אתיאן כלהו ושלטין על עלמא תתאה, וכל דא כד ב"נ אדליק שרגא עד לא שלימו ישראל קדושא דסדרא.

אבל אי איהו ממתין עד דישלימו קדושא דסדרא, אינון חייבין דגיהנם מצדיקין עלייהו דינא דקב"ה, ואינון מקיימי על ההוא ב"נ כל ברכאן דקא אמרי צבורא, ויתן לך האלהים מטל השמים ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה וגו'.

אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו י"י. ביום רע מבעי ליה, מאי ביום רעה. יומא דשלטא ההיא רעה למיסב נשמתיה, אשרי משכיל אל דל, דא הוא שכיב מרע, לאסאה ליה מחובוי גבי קב"ה. ד"א, דא יומא דדינא שריא על עלמא, אשתזיב מניה, כמא דאתמר, ביום רעה ימלטהו ה' יומא דאתמסר דינא לההוא רעה לשלטאה על עלמא.

Page updated

Google Sites

Report abuse